עריכת הדף "
אבן האזל/נזקי ממון/ג
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ד == '''בהמה שהיתה עומדת ברה"נ ותלשה פירות מרה"ר ואכלתן ברה"נ הרי הדבר ספק לפיכך אינה משלמת אלא מה שנהנית, ואם תפס הניזק כמה שהזיקה אין מוציאין מידו שהרי ברשותו אכלה.''' ''' בהשגת הראב"ד: ''' א"א נראה דהכי גריס לה למילתא מתגלגל מהו היכי דמי דקיימא ברה"י וקא מתגלגל ואתי מרה"ר לרשות היחיד והיא מיושרת מן הגירסא שלנו. כ' המ"מ וז"ל דעת רבינו ז"ל דהיכי דלקיחת הדבר ברשות אחת ואכילתו ברשות אחרת הולכין אחר רשות שהאכילה שם כ"ז שהוא להקל על המזיק וזו היא הבבא השניה ויצא לו מהסוגיא שעל משנת כלב שנטל את החררה וכשאמרו למעלה פ"ב ועל החררה משלם נזק שלם דוקא כשאכלה בגדיש של בעל החררה וכמו שנתבאר כאן וכל זמן שרשות האכילה הוא להחמיר על המזיק סובר רבינו שהוא בעיא דלא איפשטא וגורס כך בעי ר"ז וכו' כמו בהשגת הראב"ד עכ"ל והלח"מ כ' כד' המ"מ רק שכתב דגירסת הרמב"ם כגון דקיימא עמיר ברה"ר וקא מתגלגל ואתי מרה"ר לרה"י ולא ראה הלח"מ דברי ר"ח בגמ' דמפורש להדיא כגירס' הראב"ד והמ"מ דלא גרסינן דקיימא עמיר אלא דקיימא ברה"י וקאי על הבהמה אח"כ ראיתי דהגר"א בביאורו לחו"מ סי' שצ"א כ' ג"כ דהרמב"ם לא גרס עמיר והוא ברור: ''' ב) ''' ''' אכן ''' גם דברי המ"מ אינם ברורים לי. דכתב שהרמב"ם מחלק בין היכי שהלקיחה היתה ברה"ר ואכילה ברה"נ דאז הוי ספק, ובין היכי שהלקיחה ברה"נ ואכילה ברה"י דודאי פטור ומשמע מדבריו דאין חילוק ואפי' היתה הבהמה ברה"ר ולקחה פירות והלכה ואכלה ברה"נ הוי ספק. ובאמת מלשון הרמב"ם וגירסתו בגמ' דהוא גירסת ר"ח ז"ל מוכח להדיא דכל האיבעיא הוא דוקא היכי שהבהמה עמדה ברה"נ ולקחה פירות מרה"ר אבל אם עמדה ברה"ר ולקחה פירות ודאי פטורה, אולם בטעמו של דבר אכתי צריך ביאור. ''' והנה ''' הגר"א ז"ל בביאורו כתב וז"ל וס"ל כתוס' דשניהם ברה"נ בעינן [פי' לקיחה ואכילה] אלא כיון דקיי"ל פי פרה כרה"נ דמי ר"ל אם עומדת ברה"נ ה"נ כאן דעומדת ברה"נ שדינן פיה בתר גופה או לא עכ"ל ודבריו לכאורה אינם מובנים דאם נימא דטעמא דהאיבעיא הוא אי שדינן פיה בתר גופה א"כ אפי' אכלתן ברה"ר והיא עומדת ברה"נ ליהוי ספק, ואי דנימא דהיכי דהפירות היו מונחים ברה"ר במקום דפטורה מלשלם לא מהני הא דפיה בתר גופה גריר א"כ אמאי ליהני הך סברא לענין לקיחה. ''' ונראה ''' בביאור הדבר משום דכתיב ושילח את בעירה וביער בשדה אחר. ובעינן שני דברים א', דהבהמה תלך לשדה אחר דזהו דין ושילח, ב', דביעור הפירות יהיה בשדה אחר, ולכן סבר הגמ' דאפשר אף שהפירות היו מונחים ברה"ר והיא לקחה אותם כשעמדה ברה"נ והביאתם לרה"נ ואכלתם חייבת דלגבי תחלת הלקיחה סגי לן במה שהבהמה עמדה ברה"נ במקום שאין לה רשות; ונאמר דגבי לקיחה לא הי' צריך שדה אחר דלא כתיב שדה אחר אלא על וביער והא דאמרינן לדעת הרמב"ם דאם לקחה פירות ברה"ר והלכה ואכלה ברה"נ פטורה היינו משום דכתיב ושילח וכיון דלקחה ברה"ר מקום שיש לה רשות לילך אין זה בכלל ושילח. ואף דאח"כ הלכה ואכלה ברה"נ ואיכא ושילח מסתבר דעל עיקר הלקיחה שזהו התחלת ההיזק צריך לדין ושילח ולכן אם עומדת ברה"נ בשעת הלקיחה דאיכא ושילח לא איכפת לן אף דעיקר הלקיחה הי' מרה"ר משום דלא כתיב שדה אחר אלא על וביער. ולגבי דין ביעור דמפורש בקרא שהביעור יהיה בשדה אחר בזה לא סגי בעמידת הבהמה ברה"נ ואינה מתחייבת אלא כשהביאה הפירות לרה"נ ואכלתם. ורק דלדעת הגר"א ז"ל אנו צריכים לומר דזה פשוט לגמ' כהך סברא שכתבנו דהי' סגי בזה לחייב הבהמה כדין רה"נ כיון דבעת הלקיחה עמדה ברה"נ וגם הביעור הי' ברה"נ ורק מקום הספק הוא אי שדינן פיה בתר גופה, והיינו דכיון דעכ"פ בעינן שיהיה דין ושילח דבעת הלקיחה תעמוד הבהמה ברה"נ, וא"כ אם לא שדינן פיה בתר גופה לא עמדה כלל ברה"נ דהא פיה היה ברה"ר. אכן לולא דברי הגר"א ז"ל הי' יותר נכון לומר דזהו עיקר הספק אי סגי לדין לקיחה בזה שבעת הלקיחה עמדה הבהמה ברה"נ אף שהפירות היו מונחים ברה"ר או דגם בדין לקיחה בעינן שהפירות יהיו מונחים במקום חיוב דהיינו ברה"נ, ולפי"ז היה צריך לומר דבדין אם נחשבת הבהמה עומדת ברה"נ ודאי שדינן פיה בתר גופה. וכיון דגופה ברה"נ אף שהוציאה פיה לרה"ר נחשבת לגמרי עומדת ברה"נ ורק דהספק הוא אי סגי בזה לחייב. כיון דעכ"פ הפירות היו בשעת לקיחה ברה"ר. ואנן לקיחה ואכילה ברה"נ בעינן וכמש"כ הגר"א ז"ל: <small> -השמטות ומלואים-</small> ''' לעיל ''' בד"ה והנה, הבאתי ד' הגר"א שכ' לבאר דברי הרמב"ם דסבר כתוס' דשניהם ברה"נ בעינן היינו לקיחה ואכילה אלא דכיון דקיי"ל פי פרה כרה"נ דמי ר"ל אם עומדת ברה"נ שדינן פיה בתר גופה או לא עכ"ל וכתבתי להקשות דאם נימא דטעמא דהאיבעיא הוא אי שדינן פיה בתר גופה א"כ אפי' אכלתן ברה"ר והיא עומדת ברה"נ ליהוי ספק ואי דנימא דהיכי דהפירות היו מונחים ברה"ר במקום דפטורה מלשלם לא מהני הא דפיה בתר גופה גריר א"כ אמאי ליהני הך סברא לענין לקיחה. ''' והעירני ''' הגריח"ס שי' דלפ"מ דמוכח מדברי התוס' גבי הושיט חש"ו דלא בני תשלומין נינהו וכגון שהבהמה לא היתה יכולה ליקח אם לא שהושיט לה ואי כחצר הניזק דמי חייב בעל הפרה וקשה הא בעינן לקיחה ואכילה, והכא ליכא לקיחה דהא הושיט לה, וע"כ דאי כחה"נ נעשה עכשיו לקיחה חדשה אף שהושיט לה בפיה וא"כ י"ל דה"נ בלקחה פירות מרה"ר אם היה כחה"נ כשעומדת בחצר הניזק אפשר שתהיה אח"כ לקיחה חדשה, וזה דוקא אי שדינן פיה בתר גופה דאז פיה כחה"נ ומ"מ לענין אכילה ברה"ר לא מהני. ''' אכן ''' באמת נראה דיש להסביר באופן אחר דאין צריך לדין לקיחה החדשה דבאור ד' התוס' הוא דאי כחה"נ דמי אז אכילה לחוד הוי לקיחה דאין לה רשות לאכול, אבל אי כחצר המזיק דמי לא הוי לא לקיחה ולא אכילה וכמש"כ, ואי דנימא דלחייב משום שדינן כשאכלה ברה"ר אי אפשר דעכ"פ הפירות היו ברה"ר וליכא ובער בשדה אחר אבל אם לקחה ואמרינן שדינן לפיה כחה"נ א"כ שפיר יש לחייב על אכילתה דאכילה לחוד הוי כמו לקיחה ואכילה. והנה באות ו' הבאתי דברי המחבר [שהביא מדברי הרמ"ה] דאם לקחה ברה"ר והלכה ואכלה ברה"נ יש מחייבין לשלם נזק שלם וכתב הבאה"ג וכ"כ הגר"א ז"ל דהרמ"ה חולק על הרמב"ם ולא בעינן אלא אכילה בחה"נ ולפמש"כ בשם הגריח"ס דאפשר שתהיה לקיחה חדשה אי פי פרה כחה"נ, א"כ יש לומר דהרמ"ה הולך בשיטת הראב"ד והרשב"א דגם בשלא עמד בחה"נ ג"כ אמרינן כחה"נ, אבל הגר"א הא כתב אם עומדת בחה"נ וכן יסבור הרמב"ם דדוקא אם עמדה בחה"נ אמרינן כחה"נ. <small> [ע"כ]</small> ''' ג) ''' ''' ויסוד ''' נאמן למה שכתבנו דלבד דינא דוביער בשדה אחר צריך דינא דושילח הוא מה שכתב הרשב"א בסוגיא דנפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית. דרב כהנא אמר דמערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה, ור' יוחנן אמר אפי' מערוגה לערוגה. וכתב הרשב"א וז"ל הא דאמר ר' יוחנן אפי' מערוגה לערוגה אפי' כשרואה הבעלים שנפלה וכי רועה היא ותדע מדאמר רב כהנא מערוגה לערוגה חייב דע"כ ההיא שהבעלים יודעים דאי לא אמאי חייב והא אנוס הוא. אלא ודאי כשידע הוא ואפ"ה לר' יוחנן פטור עד שתצא דמן שמיא הוא דקנסוהו וכן פי' הראב"ד עכ"ל והדבר צריך ביאור. דאף דאם אכלה ברה"ר ודאי פטורה אפי' ראו הבעלים שבהמתן אוכלת, התם שאני דמיעטה התורה וביער בשדה אחר. אבל הכא דאוכלת בשדה אחר ממש וכל פטורא דבעלים הוא מדין אונס וא"כ כשרואים שנפלה ואוכלת בגינה מאיזה טעם הם פטורים. ולכן ע"כ מוכח מכאן כמו שכתבנו דמלבד דין וביער איכא דין ושילח וכדאמר בריש הכונס בטעמא דשן ורגל סגי בשמירה פחותה משום דכתיב וביער וכתיב ושילח עד דעביד כעין וביער וכעין ושילח. ולכן אינו חייב בשן ורגל אלא היכי דאפשר לחייב הבעלים אם פשעו בזה שהלכה בהמתן לרה"נ להזיק או אפי' בהזיקה מרה"ר לרה"נ כמו שנבאר להלן אבל כשהיתה ברה"ר ונפלה לגינה אף דוביער איכא אבל ושילח ליכא כיון דנפלה באונס. ולכן אף שרואים אח"כ הבעלים שנפלה ואוכלת מ"מ פטורים דליכא כאן ושילח וכנ"ל: ''' ד) ''' ''' אלא ''' דאכתי צריך ביאור דאמאי אמרינן דעכ"פ צריך שתעמוד הבהמה בחה"נ דהא גבי קופצת חייבת אף דעמדה הבהמה ברה"ר ומה מהני דלגבי הפירות יש לזה דין חה"נ ועוד דהא קיי"ל התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייבת, אף שהבהמה עומדת ברה"ר. והרא"ש כתב שם לתרץ דאמאי לא אזלינן בתר מעיקרא משום דגלי קרא ברגל וביער בשדה אחר והביעור היה בחה"נ אלמא דלא איכפת לן בדין ושילח אכן הדבר מבואר בפשיטות דמה דכתבנו דברה"ר לא נתקיים דין ושילח זהו דוקא כשהיא ברה"ר ועושה דברים שאורחה בהכרח כמו רגל בדרך הלוכה ושן ברה"ר: אבל קופצת כיון דלאו אורחה בהכרח מחוייבים הבעלים לשמרה גם כשהיא ברה"ר כמו דהבעלים מחוייבים לשמרה כשהיא ברה"ר שלא תלך משם לרה"נ, וכן כשאוכלת מתוך החנות כיון דזה לאו אורחה בהכרח חייבת גם ברה"ר, וממילא זה הוי גם בכלל ושילח כיון ששולח בהמתו להזיק במקום שאינה עושה זה בדרך הלוכה ממש, וזהו דין התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י משום דצרורות לאו אורחה בהכרח כמו שכתבנו בפ"א, ומ"מ אפי' בצרורות אם התיזה והזיקה ברה"ר עצמו פטור משום דאמרה תורה וביער בשדה אחר, וכאן הכלים שהזיקה בהם אינם מונחים בשדה אחר, ולכן אף שהזיקה בדבר שאין אורחה בהכרח פטורה. ''' וראיה ''' ברורה לדברינו דהא בפשוטו משמע דדוקא התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייבת, אבל התיזה ברשות הבעלים והזיקה ברשות הניזק פטורה אף דאדם כה"ג חייב, ולכאורה לפי מש"כ הרא"ש דמוביער בשדה אחר ידעינן דעיקר הוא מקום הביעור, וא"כ ליחייב אפי' כשהתיזה ברשות הבעלים והזיקה לרה"נ, אבל לפי מש"כ מיושב דבהתיזה ברה"ר איכא דין ושילח אבל בהתיזה מרשות הבעלים ליכא דין ושילח: ''' ה) ''' ''' ואין ''' להקשות דא"כ למה צריך להסבר הרא"ש לומר דמקום שיכולה לאכול בלא קפיצה לא הוי שדה אחר משום דאין להניזק רשות להניח שם פירותיו נימא דאיברא דהוי שדה אחר וטעמא דפטורה הבהמה באכילתה הוא משום דלא הוי בזה דין ושילח. והיה אפשר לומר דטעם זה צריך היכי שהיתה יכולה בלא קפיצה וקפצה ואכלה דפטורה לטעם הרא"ש, אלא דבאמת לא קשה דמנלן לומר גדר זה דמה דהוי אורחה בהכרח לא הוי ושילח, אימא דושילח הוי בכל גווני ונימא דבאמת התורה חייבה לבעלים אפי' כשבהמתם ברה"ר אם רק אוכלת בשדה אחר ואפילו אוכלת בדרך הלוכה ממש וכן אוכלת מעל גבי חברתה בלא קופצת, ולכן ע"כ אנו צריכים לדברי הרא"ש לומר דכשהבהמה ברה"ר ואוכלת בדרך הלוכה ממש דזהו אורחה בהכרח אז הפירות אף שמונחים בחצר הניזק כמו ע"ג חברתה או בפתח החנות אינם נחשבים שמונחים בשדה אחר דאין רשות להבעלים להניח פירותיו במקום שהבהמה אוכלת כדרכה ממש, והשתא דממעטינן זה מתורת שדה אחר ממילא שפיר אמרינן דנמי לא הוי בכלל ושילח. דעל חיוב זה לא חייבה התורה להבעלים בשמירה כלל: ''' ו) ''' ''' והנה ''' בחו"מ בסי' שצ"א סעיף ז' כתב המחבר ואם לקחה ברה"ר והלכה ואכלה ברה"נ יש מחייבין לשלם נזק שלם, והוא בטור בשם הרמ"ה וכתב הבאה"ג דזהו דלא כדעת הרמב"ם הביאו המחבר בסעיף י"ב דלדעת הרמב"ם הוי ספק, וכן כתב הגר"א ז"ל בביאורו בסעיף י"ב דהרמ"ה חולק על הרמב"ם ולהרמ"ה לא בעי אלא אכילה בחצר הניזק, ומה שכתב הבאה"ג דלדעת הרמב"ם בסעיף י"ב הוי ספק הנה לפי מה שבארנו וכן הוא בדברי הגר"א ז"ל דדוקא אם עמדה ברה"נ א"כ בהא דהרמ"ה לדעת הרמב"ם ודאי פטורה, אכן דעת המחבר אינה מובנה כלל שהביא בסעיף ז' דברי הרמ"ה ובסעיף י"ב דברי הרמב"ם כמו שהם והביא שני הענינים בלא מחלוקת והדברים תמוהים. ''' ונראה ''' דאפשר ליישב דעת המחבר ובהקדם נבאר עיקר הסוגיא דפי פרה החמורה מאוד והנה התוס' מפרשים דבעיית הגמ' הוא אם חש"ו נתנו אוכלין לתוך פי פרה בחצר הניזק, דאי פי פרה כחצר המזיק דמי פטורה, והא דחייבת הבהמה תמיד באכילת שן אי פי פרה כחצר המזיק דמי הוא רק אלקיחה לחוד ולא בעינן אכילה בחצר הניזק דאכילת הפרה בתוך פיה הוי אכילה בחצר המזיק, ולכן כשנתן אחר לתוך פיה פטורה, ופשטינן מסוגיא דשמעתין דבעי דוקא דאכלה בגדיש דבעל חררה אלמא דבעי אכילה בחצר הניזק וא"כ מוכח דפי הכלב הוא כחצר הניזק, ומה דאמר בגמ' דאי כחצר המזיק דמי לימא מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי הוא לאו דוקא דהא הכלב בעצמו לקחו ומאי בעי רפתך לא שייך אלא באם אחר נתן לתוך פיה, אלא דעיקר קושיית הגמ' דהא בעי אכילה בחצר הניזק, ואגב דשייך האי לישנא בנתן אחר לתוך פיה נקט נמי הכא האי לישנא עכת"ד ובודאי דבריהם דחוקים בלשון הגמרא דאינו ממין הטענה דפטורא דמאי בעי רפתך הוא משום גדר חצר המזיק דהא פריך נמי הכי גבי שיסה בו את הכלב דלא שייך ביה פטורה דשדה אחר: ''' ועוד ''' לפי דבריהם אינו מתיישב לשון הגמ' דכיון דעיקר יסוד האיבעיא הוא דאי פי פרה כחצר המזיק נאמר דחיוב שן הוא אלקיחה לחוד, וכיון דפשטינן מסוגיא דשמעתין דעל לקיחה לחוד לא מחייב, ממילא קשה מכל דין שן דמתני' וא"כ מאי פריך דוקא מהא דכלב וחררה ואמר מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי, הו"ל לגמ' לומר דלסוגיא דשמעתין קשה מכל שן דעלמא, ואף דפריך בתר הכי שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא כתבו בתוס' דזה פריך משן דקרא דמשמע שהביעור הוא בחצר הניזק, וע"ז מתרץ כגון שנתחככה בכותל להנאתה. אבל עיקר מה דפשיט מעיקרא הו"ל למיפשט מכל שן דעלמא, עוד כתבו בתוס' דמה דמייתי משיסה בו את הכלב משום דשיסה משמע אפי' הכניס יד חברו בפי הכלב וזה קשה טובא דלשון שיסה לא משמע הכי, והרשב"א תמה ג"כ בהך סוגיא וכתב וז"ל תימה היאך אפשר לומר כן כלבו לקח החררה מרשות הניזק והוא אמר ליה ריפתך בפומא דכלבאי מאי בעי והראב"ד ז"ל פירש דחררה זו לא נטלה מרשות הניזק אלא מרשות בעל הגחלת כמו שכתבנו למעלה ומשום כך אמר שמע מינה דפי פרה כחצר הניזק דמי דכשנטלה כלב זה לא מרשות הניזק נטלה אלא מרשות אחר והוליכה בפיו עד גדישו של בעל החררה ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי לימא ליה כלבאי לא מרשותך שקיל ופומיה רשותי הוא ובשעת אכילה מרשותי נטלה ואמאי חייב אבל אי כרשות ניזק דמי השתא ודאי חייב דהא מרשות ניזק נטלה וברשותו אכלה ובכי הא ליכא לספוקי וליכא למיבעי והיינו מתני' דנכנסה לרשות הניזק ואכלה מאי שראוי לה ואכלה מתוך החנות מצדי הרחבה, ואם תאמר א"כ מאי קא קשיא ליה ואי כרשות המזיק שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא משכחת לה כשנטלה מרשות הניזק ואכלה ברשות הניזק יש לומר דאין הכי נמי, ורב מרי ברי' דרב כהנא דאהדר ליה משכחת לה כגון שנתחככה בכותל לטענתיה מהדר ליה, ואינך שמעתין דשיסה בו הכלב והשיך בו את הנחש כולהו בשנטל יד חברו והכניסה בפיו של כלב ושל נחש דאי בשיסה בלבד והלך הכלב ונשך וכן הנחש אפי' לענין נזקין חייב בעל הכלב והנחש, ואפי' לכשתמצא לומר פי פרה כחצר המזיק דמי ומ"מ מההיא דחררה שמעינן דפי פרה כחצר הניזק דמי עכ"ל ודברי הרשב"א והראב"ד ג"כ אינם מיושבים כמו שהקשה בעצמו דכיון דלפי שיטתו לא שייך לומר פי פרה כחצר המזיק דמי אלא או היכי שהושיט אחר לתוך פיה או שלקחה מרה"ר ולא מחצר הניזק וא"כ מאי פריך שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה ומה דתירץ אה"נ ורב מרי לפום טענתי' אהדר ליה אינו מובן כלל דמה קס"ד דמקשה וגם למה מהדר ליה לפום טענתיה ולתרץ בדוחק גדול דשן דקרא היינו שנתחככה בכותל להנאתה ולא משני האמת דשן דקרא מיירי דלקיחה ואכילה הי' בחצר הניזק. וגם בהא דשיסה בו את הכלב כתב גם הרשב"א דמיירי שנתן יד חברו לתוך פי הכלב וכבר כתבתי דלשון שיסה לא משמע הכי: ''' ז) ''' ''' והנראה ''' בביאור הסוגיא דצריך להבין מש"כ בתוס' דהוי ס"ד דחייב אלקיחה לחוד, דמאיזה טעם תתחייב בהמה אלקיחה הא בבהמה לא שייך שתתחייב מדין גזלן ואינה חייבת אלא מדין מזיק, וא"כ בלקיחה הא אכתי לא הזיקה, וע"כ צריך לומר דהוי ס"ד דכיון שלקחה האוכל לתוך פיה כבר נעשה האוכל אבוד וכמו שהושלך לזוטו של ים. דאין דרך להוציא האוכל מתוך פיה, וגם בסתמא נמאס בתוך פיה ואינו חשוב להטריח להוציא מפיה, ולכן תיכף כשהכניסה לתוך פיה כבר נגמר ההיזק, ולכן פריך בתר הכי שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה משום דוביער משמע דעיקר הביעור והאכילה היה בחה"נ וכמש"כ התוס'. ''' אכן ''' מה דפשט מהא דכלב וחררה דפי פרה כחצר הניזק דמי יבואר עפ"י דברי הרמב"ם בהלכה ה' שכתב כלב שנכנס לחצר ונטל פת או בשר והוציאם לרה"ר או לחצר אחרת ואכלו שם מה שנהנה משלם אכלה בשדה של בעל החצר משלם נזק שלם כאלו אכלם בתוך החצר שהרי ברשות הניזק אכל, וכן כל כיוצא בזה ע"כ וקשה טובא דמה השמיענו כאן דאם אכלה בשדה של בעל החצר משלם נזק שלם ועוד יותר תמוה מה שכתב כאלו אכלן בתוך החצר שהרי ברשות הניזק אכלן דאיזה טעם והסבר צריך לזה אטו חצר כתיב בקרא ואין לומר דאשמעינן דאף שלקח בחצר ואכל בשדה חייב, דפשיטא דאטו אם לקח בבית ואכל בחצר הוי נמי רבותא דחייב ועוד הוסיף לכתוב וכן כל כיוצא בזה ומשמע דיש כאן חידוש דין והדברים תמוהים. ''' ונראה ''' דהרמב"ם מפרש פשיטות הגמ' משום דכלב שנטל חררה מבית בעל החררה והלך לגדיש שהוא בשדה סתמא דמילתא יש רה"ר או דרך הרבים שמפסיק בין הבתים להשדות או משום דבכל גווני מיירי מתני' אפי' בכה"ג, ונמצא דהכלב כשבא לשדה של בעל החררה כבר היה מקודם ברה"ר והביא את החררה לשדה של בעל החררה מרה"ר, ונמצא דשייך שפיר לומר מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי כיון דהכלב הוא שהביא החררה לשדה של בעל החררה ואי פי פרה כחצר המזיק שייך בזה גדר רשות המזיק לענין זה דלא ליהוי רשות הניזק כיון דבפי הכלב הביאו, ואף דאי פי פרה כחצר המזיק ע"כ חייב אלקיחה לחוד כמו שכתבו התוס', מ"מ פשיט שפיר ואין אנו צריכים לדברי התוס' דתיפשוט הוא מסוגיא דשמעתין דמוקים בשדה של בעל החררה, דזהו דוחק ובשבת דף ג' ע"ב איתא כה"ג דאמרינן תיפשוט והוא מסוגיא דשמעתין איתא שם להדיא בגמרא כן דהוא מסוגיא, אבל באמת לפי מה שכתבנו לא צריך לזה כלל דעיקר סברא דחייב אלקיחה הוא דוקא היכי שכבר לקחה הבהמה האוכלין לתוך פיה וכבר נעשה אבוד, אבל הכא בכלב שנטל חררה שיש בו גחלת ע"כ לא הי' החררה בתוך פיו ממש כיון דיש בו גחלת ששרף הגדיש וע"כ דרק נטלו והחררה יצא מתוך פיו ואכתי לא נעשה אבוד, ובכה"ג ודאי דאינו חייב אלקיחה לחוד, וא"כ פריך הגמ' שפיר הכא בכלב שנטל חררה דאי פי פרה כחצר המזיק דמי לימא מאי בעי ריפתך ואף שהחררה אינה בפי הכלב ממש מ"מ שייך לפטור משום מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי אי פי פרה כחצר המזיק דמי דשייך בזה גדר רשות המזיק דהא אילו לא היה בפי הכלב לא היה נמצא כאן בגדיש של בעל החררה וזה ודאי דעיקר הפטור ישאר שן ברה"ר דהא לא גרע מאילו לקחו מרה"ר וגדר רשות המזיק יועיל לנו רק לומר דע"י פיו שהוא רשות המזיק לא יתחייב בעל הכלב מה שאוכלו עתה ברשות הניזק, ולכן פשיט הגמ' ממשנתינו דפי פרה כחצר הניזק דמי ולכן חייב בעל הכלב כשאכלו בגדיש של בעל החררה אף שהביא החררה מרה"ר. ואף דיש לומר דלא שייך פי פרה כחצר הניזק דמי אלא היכי שנתנו אוכלין לתוך פי פרה והפרה עומדת בחצר הניזק דכיון שהפרה עומדת בחצר הניזק אמרינן דגם פיה נחשב חצר הניזק, וכן כתב הדרישה בטעם הרמב"ם שבפשוטו חולק על הרמ"ה דסובר דלקחה אוכלין ברה"ר והביאתם לחה"נ חייב משום דפי פרה כחצר הניזק דמי, משום דהרמב"ם סובר דבאמת ברה"ר לא שייך פי פרה כחה"נ דמי, וכן כ' הגר"א ז"ל הבאנו דבריו בראש הלכה וז"ל אלא כיון דקיי"ל פי פרה כרה"נ דמי ר"ל אם עומדת ברה"נ, אכן כבר הבאנו למעלה דברי הראב"ד והרשב"א דגם הם סוברים דבלקחה ברה"ר ואכלה ברה"נ שייך לומר פי פרה כחצר הניזק דמי ולכאורה באמת צריך ביאור דמהיכי תיתי נאמר דכשהבהמה ברה"ר יהיה נחשב פיה כחצר הניזק, אבל באמת דבריהם נכונים דאין כונתם כלל לומר דברה"ר נחשב פיה כחצר הניזק, אלא דלא איכפת לן מה שהיה ברה"ר דסוברים דאין אנו משגיחים על הלקיחה דכיון דתיכף משבאה לרה"נ נעשה גם פיה חה"נ א"כ אי אפשר לומר מאי בעי ריפתך בפי בהמתי דהא אין אנו דנין אלא על שעה שבאה לרה"נ ובאותה שעה נעשה גם פיה חה"נ. ''' ולכן ''' נוכל לומר בפשיטות דהרמב"ם דחולק על הרמ"ה והראב"ד והרשב"א וסובר דדוקא אם הבהמה עומדת ברה"נ הוי ספק אבל אם הבהמה עומדת ברה"ר ולקחה פירות והביאה לרה"נ אין ספק ובודאי פטור אין הטעם משום דלא אמרינן בכה"ג פי פרה כחה"נ דמי אלא משום דהרמב"ם סובר דעיקר דין ושילח הוא על התחלת המעשה וכמו שכתבתי בראש דברינו ולכן היכי דבתחלת הלקיחה היתה הבהמה עומדת ברה"ר ליכא דין ושילח וזהו אם לקחה הבהמה הפירות ברה"ר, אבל הכא בכלב שנטל חררה דלקח החררה מבית בעל החררה ויש כאן דין ושילח על תחילת הלקיחה אף דאכתי לא נעשה אבוד ולא נגמר החיוב מ"מ דין ושילח כבר יש כאן בלקיחת הככר אלא דאנו דנין על שעת האכילה דצריך להתקיים וביער בשדה אחר וכיון דלקח מבית בעל החררה ונעשה התחלת מעשה הלקיחה ונתקיים דין ושילח לכן שפיר תליא בדין פי פרה כחצר הניזק או כחצר המזיק דאי פי פרה כחצר הניזק גם כאן כבר נחשב פי הכלב כחצר הניזק כיון דכבר נעשה התחלת הלקיחה ברה"נ וכיון שכבר נעשה פי הכלב כחצר הניזק לא נפסק דין זה אף בהליכתו ברה"ר ושוב ליכא למימר בבואו לגדיש של בעל החררה מאי בעי ריפתך אבל אי פי פרה כחצר המזיק דמי אז לא מהני מה דהלקיחה כבר היה בבית בעל החררה דכיון דאכתי לא נתחייב דלא נעשה אבוד כיון שאין כל החררה בפיו וא"כ כשהכלב הלך לרה"ר כבר אוחז הכלב הככר בפיו במקום שיש לו רשות ולכן כשמכניסו אח"כ בגדיש של בעל החררה שייך לומר מה בעי ריפתך בפומא דכלבאי. ''' ואף ''' דמכל שן דעלמא דכתבנו דלהסברא דפי פרה כחצר המזיק נאמר דחייב אלקיחה לחוד נוכל ג"כ לומר דאיך יהיה אם הבהמה לקחה רק ראש הככר בפיה דאז לא נעשה אבוד כמו שכתבנו וא"כ נאמר אח"כ מאי בעי ריפתך אך זה לא קשה כלל דכיון דהאוכל מונח ברה"נ ורק שאוחזתו בפיה לא שייך לפטור משום מאי בעי ריפתך דהא לא הבהמה הביאה הככר לכאן אבל הכא בכלב וחררה כיון שהכלב הביא הככר א"כ שייך שפיר לומר מאי בעי ריפתך היינו דאין עלי חיוב מה שריפתך מונח בפי כלבי שהביאו ממקום שהיה לו רשות להחזיקו מכיון שהנני צריך עכשיו להתחייב בלקיחתו בתוך פיו לאכלו וע"ז אומר שפיר מאי בעי ריפתך שע"י ריפתך שנמצא ברשות המזיק לא יוכל להתחייב עכשיו מדין רה"נ ומובן דאם היה מביאו ומניחו על הקרקע ונוטלו שוב הי' שפיר נחשב חצר הניזק דהוא לקיחה חדשה מחצר הניזק אבל הכא הוא מונח בפי הכלב שהביאו ממקום שהי' לו רשות. ''' וזהו ''' ביאור דברי הרמב"ם דמה שכתב אכלם בשדה של בעל החצר קאי על תחלת ההלכה שכתב כלב שנכנס לחצר ונטל פת או בשר והוציאן לרה"ר, וע"ז כתב אכלם בשדה של בעל החצר ולא כתב הוציאם לשדה של בעל החצר, אלא דקאי ארישא שלאחר שהוציאם לרה"ר הביאם לשדה של בעל החצר ואכלם, דסובר הרמב"ם דזהו חדוש הגמ' דמזה שמעינן דפי פרה כחצר הניזק דמי, ודברי הרמב"ם ברורים ומחוורים ומאירים בביאור הסוגיא: ''' ח) ''' ''' ועתה ''' נבאר מה דפריך הגמ' משיסה בו את הכלב, והנה הכא אמרינן ת"ש שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור מאן פטור משסה וחייב בעל כלב ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי לימא לה מאי בעי ידך בפומא דכלבאי, לא פטור אף משסה ולקמן דף כ"ד ע"ב בעי הגמ' המשסה כלבו של חברו בחברו מהו משסה ודאי פטור בעל כלב מאי מי אמרינן מצי א"ל אנא מאי עבידנא ליה או דילמא אמרינן ליה כיון דידעת בכלבך דמשסו ליה ומשתסי לא איבעי לך לאשהויי ת"ש שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור מאי לאו פטור משסה וחייב בעל כלב לא פטור אף משסה, והנה היה אפשר לומר דכל חדא מהני סוגיות סמיך אאידך סוגיא והיינו דמה דבעי למיפשט הכא דפי פרה כחצר הניזק ולומר דכונת הברייתא דפטור משסה וחייב בעל כלב ע"כ דלא אמרינן סברא דאנא מאי עבידנא ליה דבעי למימר התם, וכן התם דבעי למיפשט דלא אמרינן אנא מאי עבידנא ליה ולומר דפטור משסה וחייב בעל כלב ע"כ דסבר נמי דפי פרה כחצר הניזק דמי. ''' אכן ''' אפשר לומר באופן אחר, דהנה משמע דסברא דאנא מאי עבידנא דבעי לומר התם בסוגיא דהמשסה אינו משום דהוי גדר אונס דלא הוי ליה לאסוקי אדעתי' שישסו כלבו דאם משום דלא הוי ליה לאסוקי אדעתי' א"כ מאי קאמר או דילמא כיון דידעת בכלבך דמשסו ליה ומשתסי לא איבעי לך לאשהויי ואם הכוונה משום דלא הוי ליה לאסוקי אדעתי' א"כ אמאי לא איבעי ליה לאשהויי ואי דבהך צד אבעיא סבר דהוה לי' לאסוקי אדעתי' א"כ בסתמא חייב ולמה לו להאריך ולומר כיון דידעת בכלבך, וכן כ' הרמב"ם בפ"ב הי"ט שכיון שהוא יודע שאם שיסה את כלבו נושך לא היה לו להניחו, ולכן נראה דסבר הגמ' דאף דהוי ליה לאסוקי אדעתי' דישסו אותו מ"מ כיון דעיקר המעשה גרם אחר בן דעת אף דגרמא פטור זהו רק לגבי לחייב המשסה, אבל לגבי חיוב בעל הכלב אין מן הדין לחייבו כיון דכל גרם המעשה גרם אחר בן דעת, ולכן אמר בגמ' רק דכיון דעכ"פ לא איבעי לך לאשהויי גם כלב כזה דמשסי ליה ומשתסי. א"כ הוא מזיק מעיקרא בדרך זה וראוי לחייב בעל הכלב, אך כל זה הוא לפי הסוגיא דדף כ"ד דאינו מחלק בין הלקיחה לעיקר הנשיכה, אכן סוגיא דפי פרה סבר באופן אחר דלא שייך לפטור בעל הכלב אלא על הלקיחה כיון דזה לגמרי גרם המשסה דהא בלא שיסוי לא היה הולך ליקח יד האדם ולישוך, אבל עיקר הנשיכה כיון דכלב דרכו לישוך ובפרט כלב דמשסו ליה ומשתסי, ולכן כשכבר לקח יד אדם בפיו אז הוא כבר נושך בטבעו כיון דעכ"פ הוא כלב רע דמשסו ליה ומשתסי, ולכן סבר הגמ' דעל תחילת הלקיחה שייך לפטרו משום טענת אנא מאי עבידנא ליה שהמשסה גרם לזה, אבל עיקר הנשיכה זהו כבר בטבע של כלב רע, ואף דתחלת הגרם היה עכ"פ ע"י המשסה מ"מ סבר הך סוגיא דמשום זה לא פטרינן ליה על עיקר הנשיכה שעשה אותה בטבעו והשסוי הוי רק סבה לההיזק, וכיון דלא אמרינן דלא הוי ליה לאסוקי אדעתי' וכמו שכתבנו, ולכן שפיר חייב על עיקר הנשיכה, ולכן פריך שפיר דאי פי פרה כחצר המזיק דמי לימא ליה מאי בעי ידך בפומא דכלבאי דכיון דאלקיחה לא מחייב א"כ הנשיכה הוי בחצר המזיק, ואף דלפי"ז לפי הסוגיא דפי פרה ולמסקנא דפי פרה כחצר הניזק דמי לא צריך לסברא דכיון דידעת בכלבך דמשסו ליה ומשתסי לא איבעי לך לאשהויי מ"מ כתב הרמב"ם טעם זה דכיון דסוגיא דהמשסה כלבו של חברו סברה דמחייבינן לבעל כלב מטעם זה ולא סברה לחלק בין תחלת הלקיחה לעיקר הנשיכה דאפשר דגם על הנשיכה שייך אנא מאי עבידנא לי' כיון דבא בפיו ע"י שיסוי האדם ומסקינן לחייב בעל כלב גם בלאו האי חילוקא משום סברא דכיון דידעת בכלבך לכן שפיר כתב הרמב"ם להלכה כהך טעמא ובפרט שהוא בדוכתא דהאי דינא כידוע דרך הראשונים בזה: ''' ט) ''' ''' עתה ''' נבוא לבאר דברי המחבר והנה לפי מה שבארנו דברי התוס' דמה דס"ד דחייב אלקיחה לחוד זהו כשלקחה האוכלין בתוך פיה דכבר נעשו אבודים, ונראה דאף במסקנא דמסקינן פי פרה כחצר הניזק דמי וא"כ לא צריך לן לחדש סברא דכיון דנכנסו האוכלין לתוך פי הפרה כבר נתחייבה משום דנעשה אבוד, ונוכל לומר דלא נתחייבה הבהמה בזה כל זמן שלא אכלה אותם דזה הוי כמו גרמי דבהמתו, דהרבה פוסקים פוטרין בזה ונאמר דהתורה לא חייבה עד שתאכלם כדכתיב וביער, מ"מ נוכל שפיר לומר דאם נעשה כבר אבוד ברה"ר לא תתחייב אם אכלה אח"כ בחצר הניזק, ואף דא"כ תמיד כשאוכלת בחצר הניזק ממש נמי נימא הכי דמתחלה נעשה אבוד ואח"כ לא תתחייב על האכילה זה לא קשיא דבהכי חייב רחמנא וזהו דרך ההיזק וכמו דלא קשה לשיטת הרמב"ן דסובר דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דשניהם פטורים הראשון שלא שבר והשני משום דבשעת שבירה כבר היה סופו לישבר ואין לו דמים דא"כ איך חייב תמיד זורק כלי ושברו כיון דקודם שנשבר אכתי לא נתחייב, ובשעת שבירה א"א להתחייב שכבר אין לו דמים וע"כ דלא קשה מידי דזהו סדר החיוב שזורק ונשבר בזריקתו, וה"נ זהו סדר החיוב דשן שנוטלת בפיה ואוכלת ואף דקודם שגומרת האכילה כבר נעשה אבוד בהכי חייב רחמנא, וכל זה הוא היכי שנוטלת ברה"נ ואוכלת אבל היכי שנטלה אוכלין ברה"ר בתוך פיה באופן דכבר נעשה אבוד איך תתחייב כשהביאה אותם אח"כ לרה"נ. ''' ולפי ''' מה שבארנו נאמר דדין דהרמ"ה דלקחה אוכלין ברה"ר ואכלה דסובר הרמ"ה דחייב היינו דוקא אם לקחה אוכלין באופן דלא נעשה אבוד שלקחה מקצתם בפיה והביאתם לרה"נ ובזה סובר הרמ"ה דחייב וכתב המחבר משום דפי פרה כחצר הניזק דמי כמו שבארנו למעלה דגם ביוצא הככר מפיה שייך לדין פי פרה אי כחצר המזיק אי כחצר הניזק, [ואפילו לפי"מ דמוחק הבאר הגולה בהמחבר תיבת "משום" וזהו לפי"מ דמגיה הב"י בטור דבמקום "וכן נמי" גורס "ונ"מ" ומפרש דזהו דבור אחר, מ"מ מפרש הב"ח דגם דין דהרמ"ה הוא משום דפי פרה כחה"נ וכן מוכח ביש"ש אלא דהטור הביא מקודם דין של הרמ"ה ואח"כ פי' התוס' בסוגיא דפי פרה, ואפשר דהרמ"ה כתב כן גבי בעיא דמתגלגל אבל הטעם הוא משום דפ"פ כחה"נ] והנה לפי מה שכתבנו למעלה בדברי הרמב"ם בעמדה בחה"נ ותלשה פירות מרה"ר שמדבריו מוכח דאם עמדה ברה"ר ולקחה והלכה ואכלה ברה"נ דודאי פטורה מוכח נמי דאפי' בכה"ג דלקחה דעדיין לא נעשו הפירות אבודים מ"מ כיון דתחילת הלקיחה היה בפטור אין לחייבה על האכילה, וזה מוכח ממה שבארנו דברי הרמב"ם בהלכה ה' דהוא מהסוגיא דכלב שנטל חררה דשם לא היו האוכלין בתוך פי הכלב וכמו שכתבנו ומ"מ כתב הרמב"ם דוקא באופן שלקח מחה"נ והלך ואכל בשדה של בעל החצר, ומוכח דאם לקח ברה"ר בעל הכלב פטור אף דלא היו האוכלין בתוך פיו ונמצא דהרמב"ם והרמ"ה בודאי חולקין. ''' אכן ''' בדעת המחבר נראה דלא נחת כלל דדייק דברי הרמב"ם בהלכה ה' לפרש דלקח בחה"נ והלך ברה"ר והביא לשדה הניזק ואכל, והמחבר מפרש כפשוטו דאם לקח בחה"נ ואכל ברה"ר פטור, ואם אכל בשדה הניזק חייב, וראיה לזה דהא השמיט בשו"ע דין זה ולא הביאו כלל, ואם היה נחית לזה דיש כאן איזה חידוש להלכה ודאי דלא היה משמיטו, וכיון שכן נוכל לפרש שהמחבר סובר דהרמ"ה והרמב"ם אינם חולקים, ויש להמחבר יסוד גדול לפרש כן דבאמת שינה הרמב"ם מלשון הגמ' דמקור דברי הרמב"ם הלא הוא מסוגיא דמתגלגל כמש"כ הראב"ד והמ"מ וא"כ למה שינה הרמב"ם וכתב שתלשה פירות מרה"ר ולא כתב שגלגלה פירות מרה"ר ובודאי הדבר צריך ביאור ולכן אפשר דסובר המחבר בדעת הרמב"ם דאף דהגמ' בעי הך בעיא במתגלגל מ"מ להלכה קיימא הך בעיא דוקא בתלשה פירות, והוא משום דמה דנתבאר בראש דברינו דמקור הבעיא הוא לפי דעת הגר"א אי שדינן פיה בתר גופה אבל זה פשיטא ליה להגר"א ז"ל דלא איכפת לן לענין לקיחה מה דהפירות מונחים בשעת לקיחה ברה"ר ולפי מה שכתבנו דנראה דהספק הוא שמא בדין לקיחה ג"כ צריך שהפירות יהיו מונחים במקום חיוב דלכאורה צריך ביאור בין לפי דברי הגר"א ז"ל בין לפי מש"כ דמה איכפת לן דעל שעת לקיחה מרה"ר לא נוכל לחייב, עכ"פ עכשיו דהאוכלים מונחים ברה"נ ואוכלת שם תתחייב הבהמה עכשיו משום לקיחה חדשה, דלכאורה זה פשוט אם הביאה הפירות לרה"נ בפיה והניחה אותם על הארץ ואח"כ נטלה ואכלה שם דתתחייב משום לקיחה ואכילה בחצר הניזק, אכן לפי דברי הגר"א ולפי מש"כ צריך לומר דמ"מ כיון דעיקר הלקיחה נעשה ברה"ר וגם עכשיו מה שמחזקת בפיה הוא רק בשביל שנטלתם מרה"ר אינה מתחייבת משום לקיחה חדשה דתחלת הלקיחה כבר היה ברה"ר, אבל המחבר אינו סובר כן בדעת הרמב"ם אלא דכיון דפי פרה כחצר הניזק דמי מתחייב עכשיו משום לקיחה חדשה וכשיטת הרמ"ה והרשב"א דאפי' נטלה פירות מרה"ר והביאה לרה"נ ואכלה דחייבת משום דפי פרה כחה"נ דמי. דבשלמא אי פי פרה כחצר המזיק שפיר פטורה כיון שנטלה ברה"ר והביאה לחצר הניזק בפיה שהוא כחצר המזיק, אבל אי פי פרה כחצר הניזק דמי ודאי חייבת, וכל זה אם בשעה שנטלה הפירות מרה"ר כבר לא נעשו אבודים כגון שמחזקת רק מקצת הככר בפיה דאפשר להציל אבל אם נטלה בפיה פירות קטנים דכבר נכנסו בפיה ואי אפשר להציל וכמו שכתבנו דכבר נעשו אבודים אז בודאי אי אפשר לחייב הבהמה אחרי כן כשהביאה לחה"נ משום לקיחה חדשה. ''' ולכן ''' ע"כ צריך לומר דר' זירא דבעי הך בעיא במתגלגל דלא נכנסו הפירות בפיה ולא נעשו אבודים סבר דפי פרה כחצר המזיק דמי ולכן בעי אם אפשר לחייב הבהמה עכשיו בשעת הלקיחה הראשונה משום דין לקיחה בחיוב וכמו שכתב הגר"א ז"ל משום דנימא דשדינן פיה בתר גופה ומה שהיו הפירות בשעת הלקיחה ברה"ר זה לא איכפת לן דלא כתיב שדה אחר אלא על שעת וביער ולא בעינן אלא שהבהמה תעמוד בחצר הניזק בשעת הלקיחה משום דכתיב ושילח את בעירה שהבהמה תהי' בחצר הניזק אז שפיר חייבת אבל אם אי אפשר לחייב בשעת הלקיחה הראשונה בדין לקיחה משום דנימא דלא שדינן פיה בתר גופה וא"כ גם דין ושילח לא נתקיים כיון דפיה היה ברה"ר, או לפי מה שכתבנו אפי' אם שדינן פיה בתר גופא אם נימא דבדין לקיחה נמי צריך שדה אחר וצריך שהפירות יהיו בשעת הלקיחה בשדה אחר ולא ברה"ר אז פטורה, וכל זה לר' זירא דסבר פי פרה כחצר המזיק דמי אבל להלכה דפי פרה כחצר הניזק דמי אי אפשר למבעי הך בעיא במתגלגל וסובר הרמב"ם דלהלכה הך בעיא קיימת בתלשה פירות דאי אפשר לחייב הבהמה משום לקיחה חדשה. ''' ובאמת ''' להלכה קיימת הבעיא משום דמספקא לן בפירושא דברייתא דקתני עמיר מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ אכלה בפנים חייבת אכלה בחוץ פטורה דאם פירושא דברייתא כפשוטה א"כ מוכח דאם אכלה בפנים חייבת גם על מה שלקחה ממה שמונח בחוץ, ואי פירושא דברייתא כמו דמתריצנן על מה שבפנים חייבת, על מה שבחוץ פטורה, דע"כ גם אם לקחה בחוץ ואכלה בפנים נמי פטורה, ולפי מה דמסקינן דפי פרה כחצר הניזק דמי ע"כ הספק נשאר להלכה רק היכי דלקחה האוכלין בתוך פיה והביאה אותם לפנים דע"ז מספקא לן אם נתחייבה תיכף בשעת לקיחה כיון שעמדה בפנים או דבשעת לקיחה לא נתחייבה וממילא לא תוכל להתחייב על מה שאוכלת בפנים כיון דכבר נעשה אבוד, ולכן בהכרח שינה הרמב"ם מלשון הגמ' משום דלהלכה לא קיי"ל הכי דהך איבעיא הוי אפי' במתגלגל, אלא דוקא היכי שתלשה פירות והיינו שלקחה לתוך פיה דכן הדרך בפירות וזהו החילוק בין לשון הרמב"ם ללשון הרמ"ה דהרמ"ה שלקחה אוכלין דמשמע רק שלקחה אותם בפיה אבל לא נכנסו לגמרי בתוך פיה ומשכחת לה בככרות גדולים, אבל הרמב"ם דכתב שתלשה פירות בסתמא כבר נכנסו לתוך פיה, ונמצא דהרמב"ם והרמ"ה אינם חולקים כלל: ''' י) ''' ''' אולם ''' כל זה שכתבתי זהו מה שנראה לבאר לפי דעת המחבר בביאור שיטת הרמב"ם אכן לפי"מ שהוכחתי מהלכה ה' דהרמב"ם ע"כ סובר דאפי' היכי דלא נעשה אבוד נמי לא מחייבינן היכי דלקחה ברה"ר והלכה ואכלה בחה"נ ולא מהני בזה סברא דפי פרה כחה"נ דמי משום דצריך דוקא דתחלת לקיחה יהי' בחה"נ או משום דהיכי שלקחה ברה"ר לא אמרינן כלל פי פרה כחצר הניזק דמי ודוקא היכי שלקחה בחה"נ והלכה דרך רה"ר ואכלה בחה"נ אז מהני סברא דפי פרה כחצר הניזק דמי לענין דלא נימא מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי וא"כ יקשה על הרמב"ם למה שינה באמת מלשון הגמ' דאיתא מתגלגל מהו דמשמעו שגלגלה הפירות ולא לקחה בתוך פיה והוא כתב שתלשה פירות. ''' ונראה ''' דהרמב"ם סובר דמשמעות הלשון מתגלגל אינו כמו שכתבתי דהחזיקה האוכלין מקצתן בפיה וגררה אותן, אלא כפשוטו שגלגלה האוכלין על גבי קרקע וע"כ שלא החזיקה אותן בפיה כלל, וא"כ לא שייך זה כלל להא דפי פרה או כחצר המזיק או כחצר הניזק וכמו שכתבנו ואף דלפי"ז אין מקום כלל להבעיא של ר' זירא דמה איכפת לן מה שהיה מקודם ברה"ר כיון דעכשיו הם ברה"נ, ועל הגלגול ליכא שם לקיחה כמו שכתבנו דגבי בהמה לא שייך גזילה ומשיכה, אכן אפשר לומר דיש נ"מ בין התחלת מעשה הבהמה להתחלת הנזק ולכן במתגלגל אף דהנזק עוד לא הותחל מ"מ הותחל כבר מעשה הבהמה אף דהוי רק הכנה להבעור והאכילה כיון שכבר הותחל מעשה הבהמה, אבל לא שייך זה אלא לענין מעשה הבהמה אבל לא לענין עיקר הנזק דהוא אכילת הפירות דדוקא לקיחה נוכל לומר דזהו התחלה לעיקר האכילה דכן דרך האכילה שלוקחת ואוכלת, אבל גלגול נוכל לומר דזהו רק התחלה לגבי מעשה הבהמה, משום דהכנה למעשה הנזק הוי נמי תחלת המעשה אבל לא הוי תחלת הנזק כיון דהנזק עוד לא הותחל כלל, ולכן נאמר דמה דבעי ר' זירא מתגלגל מהו משום דסובר דאף דבגלגול אכתי לא הותחל הנזק כלל מ"מ כבר הותחל מעשה הבהמה בהכנת הנזק וסבר ר' זירא דאפי' התחלת מעשה הבהמה ברה"ר כבר יש בזה דין פטורא דרה"ר, אבל דבר זה דיהי' צריך שיהי' התחלת מעשה הבהמה ברה"נ תלוי בדין התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י, דאם נימא התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י פטורה, אז יש מקום לומר דמעשה הבהמה אם הותחל ברה"ר פטורה, אבל לפי מה דקיי"ל דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייבת א"כ מה איכפת לן דגלגלה מרה"ר לרה"י כיון דמצד מעשה הבהמה לא איכפת לן אף דעשתה ברה"ר. דהא בהתיזה ברה"ר עשתה כל המעשה ברה"ר רק שהנזק לא נעשה ברה"ר, ואף דכתבנו דזהו דוקא אם המעשה אינה עושה בדרך אורחה בהכרח, הא כאן נמי הוא לאו בדרך אורחה בהכרח דהא אינה עומדת ברה"ר אלא ברה"נ, ולענין התחלת הנזק הא אכתי לא נעשה התחלת הנזק כלל, ולכן סובר הרמב"ם דמה דבעי ר' זירא הבעיא במתגלגל זהו רק לשיטתו מקמי דהדר בי' דהוי סבר דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י פטורה, אבל לפי"מ דקיי"ל דחייבת ולא בעי כלל שתהיה מעשה הבהמה ברה"נ כיון דאינה עושה בדרך הלוכה ממש, א"כ לא שייך למבעי כלל במתגלגל והבעיא קיימת רק על מה דאיתא בברייתא דלא מיירי במתגלגל אלא דאם הברייתא כפשוטה דאכלתו בפנים חייבת דמשמע אף דנטלתו בחוץ דהיינו שלקחה בפיה אוכלין בחוץ והכניסה בפנים ואכלה דחייבת וכמו שכתבנו לדעת המחבר ורק דהמחבר מפרש דהוא דוקא באופן דכבר נעשה אבוד, ולהרמב"ם אף דלא נעשה
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף