עריכת הדף "
אבן האזל/נזקי ממון/ג
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== טו == '''המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל השדה פטור ואם הוחלקה והוזקה בעל הפירות חייב, אכלתן והוזקה באכילתן פטור, ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב אעפ"י שלא קבל עליו לשמור שהשומר בגרנות כיון שאמר לו הגדש בכאן (כמו) [כמי] שאמר לו הגדש ואני אשמור לך הוא חשוב.''' ''' השגת ''' הראב"ד: אע"פ שלא קבל וכו'. א"א ודוקא בשומר את הגרנות עכ"ל. כתב המגיד משנה דהרמב"ם נשמר מזה וכ' שהשומר בגרנות וכו' אלמא דמיירי כשבעל השדה הוא שומר את הגרנות, וכן כתבו הסמ"ע והט"ז בחו"מ סי' שצ"ג דאיירי כשהבעה"ב הוא שומר, והלח"מ לא הרגיש בזה, וכתב דלשון רבנו אינו מתוקן כראוי דמשמע דבעל השדה חייב ובאמת השומר חייב ולא בעל השדה וכמו שהוא בלשון הטור ודבריו אינם נכונים דודאי מוכח להדיא דמפרש הרמב"ם שבעל השדה הוא שומר את הגרנות, וגם לשון הראב"ד אינו כמו שמפרש הלח"מ דלפי דבריו הי' לו להראב"ד לכתוב בזה"ל השומר הוא חייב ומדנקט בלשונו ודוקא בשומר אלמא דמסכים להרמב"ם דמיירי בבעל השדה רק דדוקא בשומר את הגרנות והיינו כשהוא שומר את הגרנות, והטור פי' מתניתין דאיירי בשומר ולא בבעל השדה וכן פי' הרא"ש משום דמפרשים הא דאמר רב פפא בנטר בי דרי עסקינן דאין זה על בעל השדה אלא נטר בי דרי הוא שם דבר על השומר את הגרנות וא"כ לדבריהם הוציא רב פפא משנתנו מפשטה דתנן בעל השדה חייב ופירש רב פפא דלא קאי על בעל השדה אלא על שומר את הגרנות ומה דקתני בעל השדה היינו דשומר נמי כמו בעלים כיון שמסרו לו לשמור הוי כבעלים ולדבריהם צריך לכאורה לומר דהבעלים מסרו להשומר רשות מפורש על השדה שיוכל ליתן לאחרים רשות להגדיש דבסתם כששכרו אותו לשמור את העומרים שלא יגנבו אותם מהיכי תיתי יהי' לו בזה רשות להרשות לאחר להגדיש, אלא דקשה לפי"ז מה דכתב הטור בתורת חידוש דאף שהבעלים לא אמרו לו הגדש כיון שהשומר אמר לו הגדש הוי ברשות ופטור המגדיש על נזקי בהמתו של בעל השדה, ואם כונתו שנתן בעל השדה בהדיא רשות להשומר א"כ אין כאן רבותא כלל וצריך לומר בדעת הטור דמפרש נטר בי דרי אין הכונה שהעמידו אותו שומר רק על הגדישין אלא דהכונה שמסרו לרשותו כל השדה עם הגדישין שיהיה הוא הבעלים על שמירתם וסובר הטור דכיון שמסרו השדה לרשותו בסתמא דעת הבעלים שיהי' לו רשות להרשות ואולי הטעם משום דכשהבעלים בשדה מצוי שירשו לאחד להגדיש שאין בזה היזק ומ"מ שלא מדעתם אסור להגדיש ולכן אמדינן דעתם דאם מסרו השדה לרשות השומר מסתמא דעתם שיש לו רשות להרשות להגדיש, ויש מקום לומר באופן אחר דלעולם אין לו רשות להרשות אלא דמ"מ כיון דעכ"פ הוא נעשה שומר וממילא הוי שומר על הגדישין שהכניסו שחייב הוא בשמירתן ולכן פטור המכניס ונאמר נמי דבור אפי' ברשות חבירו נמי סגי בהעמדת שומר ואפי' פשע השומר ואין לו לשלם פטורים הבעלים ויש לעיין בזה וגם במה שהעיר הגאון בעל דברי שאול מדין שמירה בקרקעות וכשנגיע בעז"ה לדיני בור נברר איה"ש בזה, אבל עכ"פ אין דברי הטור מתאימים לכונה זו ובפשוטו כונתו דיש להשומר רשות להרשות להגדיש וע"כ כדברינו. אלא דצריך לבאר בדעת הטור דלמה הוצרך ר"פ לפרש מתני' דאיירי בשומר את הגרנות ולא פירש דאיירי בבעל השדה כפשטם דמתני' ולהוסיף דבעל השדה הוא שומר את הגרנות - ואף דהטור כתב דיש חידוש דהשומר יש לו רשות להרשות אכתי זה גופא קשה דמנ"ל לרב פפא לחדש כן ממתני' כיון דבמתני' הוזכר בעל השדה - ''' והנראה ''' בדעת הטור דסובר דדוקא בשומר את הגרנות דאינו בעלים ומוכח שהוא יושב ומשמר דאז דוקא אמרינן דאפי' לרבי דסבר דעייל בסתמא לא אמרינן עייל ואנטר לך מ"מ בשומר אמרינן דעייל ואנטר לך כיון דמוכח להדיא שהוא שומר דהא אינו בעלים אבל בעל השדה אף שהוא שומר גרנו כיון שהוא בעלים לא מוכח כלל שהוא יושב ומשמר ולכן לא אמרינן דכשאמר לו הגדש דהגדש ואנטר לך הוא - ואף דהטור כתב דאפי' בעל השדה לא אמר לו הגדש כיון שהשומר אמר לו הגדש הוא פטור ואם הוזקו פירותיו השומר חייב ומשמע מדבריו דרק רבותא קמ"ל לענין פטור המגדיש אבל לעולם אם בעל השדה אמר לו הגדש נמי חייב בעל השדה, אך באמת זה אינו דודאי להלכה הטור והרא"ש פסקו כרבנן דאף שלא קבל עליו לשמור חייב וממילא בודאי אם אמר בעל השדה הגדש חייב אבל ר"פ דמוקים מתני' אפי' אליבא דרבי דסובר דבלא קבל עליו לשמור פטור בעל החצר ומ"מ הכא חייב משום דבנטר בי דרי עסקינן דכיון שיושב ושומר כשאומר לו הגדש הגדש ואשמור לך הוא, בזה סובר דזה דוקא בשומר ולא בבעלים דלא מוכח כלל דהוא יושב ושומר וכנ"ל. ''' אבל ''' הרמב"ם לא ניחא לי' לפרש מתני' דתנן בעל השדה חייב דקאי על השומר משום דפשטה דמתני' לא משמע כן ואולי חולק ג"כ על סברת הטור דשומר יכול ליתן רשות להגדיש ולכן אף דפוסק כרבי מ"מ פסק דחייב בעל השדה כיון דהוא בעצמו שומר את הגרנות ואינו סובר כסברת הטור, אכן צריך לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד כיון שביארנו דגם הראב"ד אינו מפרש כהטור דמיירי בשומר אלא כפשטה דמתני' דמיירי בבעל השדה והוסיף הראב"ד רק דדוקא בשומר את הגרנות, ובמה הוסיף על דברי הרמב"ם כיון שהרמב"ם ג"כ כתב שהשומר בגרנות, ונראה דהראב"ד חולק על הרמב"ם ג"כ על פי סברת הטור אלא דאינו סובר לגמרי כהטור דבבעל השדה לא משכחת חיוב והראב"ד סובר דבעלים נמי בשעה דמוכח דהוא יושב ומשמר דהיינו בשעה שאינו עוסק בגדיש אלא יושב ושומר אז אמרינן דכשאמר לו הגדש הגדש ואנטר לך הוא, אבל בשעה שעוסק בגדיש דאינו מוכח שהוא יושב ושומר אף דממילא שומר וגם בסתמא הוא שומר מ"מ לא אמרינן דהגדש ואנטר לך קאמר כיון דלא מוכח בשעת מעשה שהוא יושב ומשמר, והרמב"ם סובר דאם בסתמא הוא שומר את הגרנות אף דלא מוכח שבאותה שעה הוא יושב ומשמר ג"כ חייב, ולכן לא כתב בתורת תנאי אם הוא שומר אלא בטעמא דמילתא שהשומר וכו' להורות דאם בסתמא הוא שומר ג"כ חייב, וזהו השגת הראב"ד על זה שלא כתב הרמב"ם בתורת תנאי אלא בנתינת טעם, - ומקור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הוא עפ"י הירושלמי שהביא הגר"א ז"ל בביאורו לחו"מ סי' רצ"א סעיף ג' ס"ק י"א בהא דאיתא שם בשו"ע בקש מחברו שיתן לו רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצרו וכו' וכ' ע"ז הגר"א ז"ל וז"ל דוקא לחצרו אבל לביתו חייב הג"א שם ד"ה דוקא וכ"ה בירושלמי שם ר"י בשם שמואל הלכה כרבי ר"ז הלכה כר' א"ר ירמי' הכל מודים בבית שהוא א"ל הכנס ואני משמרו הכל מודים בשדה שא"ל הכניסהו ושמרהו מה פליגין בחצר רבי אומר חצר כשדה וחכמים אומרים חצר כבית ופריך תמן תנינן המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות כו' ומשני גדישין בשדה ככלים בבית ואפשר שלכך השמיטו הפוסקים משום דלפי"ז לא הוי פריך הגמרא שם לימא תנן מתני' דלא כרבי כו' אבל י"ל דגמרא פליג אתי' גדישין בשדה כו' וס"ל דאינו אלא כחצר דהירושלמי הוצרך לומר כבית משום הקושיא דלא כרבי ע"כ דברי הגר"א ז"ל בביאורו ובש"מ שם הביא דברי הרא"ה ז"ל שכ' וז"ל אר"פ הכא בנטר בי דרי עסקינן כבר כתבתי לעיל דהלכתא כרבנן ואפי' הכי שמעינן מיהא דדין שדה ובית שוין מדמקשינן להו אהדדי ומתרצינן ושלא כדברי הירושלמי עכ"ל הרא"ה ז"ל וכונת הרא"ה שכתב מדמקשינן להו אהדדי משמע דהיינו במה דפריך רק לימא מתני' דלא כרבי משמע דלרבנן ניחא ומוכח דגם בשדה פליגי וגם אי ס"ל דבבית כו"ע מודו וגדישין בשדה ככלים בבית הוי אתיא בפשיטות אפי' כרבי - והרא"ה סובר דלא כדברי הגר"א ז"ל אלא דאין נ"מ כלל לגמרא דידן בין שדה לחצר ולבית [ואפשר דצ"ל בדברי הרא"ה דדין שדה חצר ובית שוין] איברא דבירושלמי שלנו הגירסא באופן אחר ממה שהביא הגר"א ז"ל שהוא כתב ומשני גדישין בשדה ככלים בבית ובירושלמי שלנו מסיים ע"ז א"ר יוסי ב"ר בון תיפתר בהא דאית לה מסגר ומפרש הפ"מ דהא דאמר גדישין בשדה ככלים בבית הוא בתורת קושיא בתמי' פי' וכי גדישין בשדה ככלים בבית וע"ז משני בהא דאית לה מסגר והוא נעול דבזה באמת הוי כמו כלים בבית ולפי דברי הירושלמי שלפנינו גם הירושלמי לא סבר דגדישין בשדה ככלים בבית אלא בגדיש שיש לו מסגר וא"כ אפשר דגמרא דידן אינו חולק על הירושלמי בזה אלא דבעי לאוקמא אפי' בגדיש שאין לו מסגר ואולי הגר"א ג"כ מפרש כן בהירושלמי ורק דמקצר בדבריו מכיון דמפרש דר' יוסי ב"ר בון מפרש דבכה"ג דאית לה מסגר אמרינן גדישין בשדה ככלים בבית ולהגר"א נראה לדוחק לומר דגמרא דידן בעי לאוקמי אפי' בלית לה מסגר כי אין זה דוחק להעמיד בגדיש שיש לה מסגר ולכן נראה להגר"א ז"ל דש"ס דידן חולק על הירושלמי ולא סבר כלל דגדישין בשדה ככלים בבית אפי' בגדיש שיש לה מסגר ודרך זה הוא הנכון בדעת הגר"א ז"ל כי לא מצינו גירסא אחרת בירושלמי. ''' ונראה ''' דבזה מבואר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. דלהירושלמי דמחלק בין חצר לבית דגדישין בשדה ככלים בבית או לדברי ר' יוסי ב"ר בון דמוקים בגדיש שיש לו מסגר עכ"פ שמענו דאם אומר לו הכנס למקום שמור כמו בבית או בגדיש שיש לו מסגר גם רבי מודה דעול ואנטר לך הוא אלא דהבבלי לפי דעת הרא"ה ז"ל חולק על הירושלמי אבל לפי דעת הגר"א ז"ל אינו חולק אלא בסברא דגדישין בשדה ככלים בבית או לפי מש"כ בתחלה אפשר דרוצה לאוקמי גם בגדיש שאין לו מסגר. אבל עכ"פ לא מוכח דחולק הבבלי על החילוק שבין בית לחצר וא"כ לפי תלמודא דידן דמשני בנטר בי דרי היינו שהבעלים יושבין ומשמרין אינו דוקא בשביל דמוכח שהוא יושב ומשמר אלא דאם עכ"פ ברור שהוא מקום שמור א"כ כבר יש לגדיש דינא דבית אבל אם נימא כדעת הרא"ה דתלמודא דידן חולק על הירושלמי א"כ מה דמשני בגמ' דידן בנטר בי דרי אינו בשביל שהוא מקום שמור דהא בית נמי מקום שמור אלא הטעם משום דכיון דבאותה שעה יושב ומשמר אז אמרינן דעול ואנטר לך הוא א"כ שפיר כ' הראב"ד דדוקא בשומר את הגרנות היינו דבאותה שעה מוכח להדיא שהוא יושב ושומר אבל בסתמא אף דידעינן בודאי שהוא שומר את הגרנות לא אמרינן עול ואנטר לך הוא. ונמצא דדעת הרמב"ם כדברי הגר"א ז"ל ודעת הראב"ד כדברי הרא"ה ז"ל. ''' והנה ''' המחנה אפרים בהלכות שומרים סימן ד' הביא דברי ההג"א דבבית לכו"ע נעשה שומר ומביא ע"ז דברי הירושלמי. וכתב ע"ז המחנה אפרים דהרמב"ם שסתם וכתב דהנח סתם לא נעשה שומר ולא חילק בין בית לחצר נראה דס"ל דפלוגתא דרבי וחכמים הוי בין בחצר בין בבית עכ"ד המ"א. והאריך עוד בזה לבאר עוד ראיות מראשונים דאינם סוברים כהירושלמי ומקור דברי המ"א הוא עפ"י דברי הגמרא בב"מ דף פ"א ע"ב דבעי הנח סתמא מאי ואמר לימא כתנאי בפלוגתא דרבי ורבנן דהקדר ואמר בגמרא ממאי דילמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בחצר דבת נטורי היא וכו' אי נמי עד כאן לא אמר רבי התם אלא בחצרו דלעיולי רשותא קא בעי למשקל מיני' וכו' ונשאר בגמ' באבעיא ופסק הרמב"ם וכן שאר הראשונים דהנח סתמא אינו שומר וא"כ מוכח דגם בבית לא מודה רבי דהא לא חלקו בהנח סתמא בין חצר לבית. ולפי דברי המ"א א"א לומר כמו שכתבתי דהרמב"ם סובר כהירושלמי אכן באמת יש לדחות הוכחת המ"א לדחות הירושלמי מהלכה דבסוגיא דהקדר איתא איבעיא להו היכי דקבל עליה נטירותא מהו דנפשיה הוא דקבל עליה או דילמא אפי' נטירותא דעלמא קבל עליה והקשו בתוס' דהא אמרינן לעיל ברשות שמירת קדירות קבל עליו בעל החצר ואפי' נשברו ברוח ותירצו דמיבעיא להו אי הוי דיחויא בעלמא או לא ועוד תירצו דמה דמיבעיא בנטירותא דעלמא אינו אם יצא חוץ לחצר ויהא ניזוק דזה ודאי קבל עליה רק דמיבעי ליה אם באו שוורים מעלמא והזיקו אותו דזה לא אסיק אדעתי' ותירוצם השני לא מסתבר כלל דאם אמרינן דהוי שומר אמאי אינו מחויב לשמור שלא יבואו שוורים אחרים ויזיקוהו - ומדברי הרא"ש מוכח דסובר כתירוץ הא' שבתוס' שכתב דהאבעיא היא אי הוי שומר חנם לגמרי וכן אח"כ כתב ליישב לדעת הרי"ף דפסקינן כרבי דהאבעיא היא כפירש"י על כנוס שורך ואשמרנו דאין לשון זה משמע כל מיני שמירות אלא שיהא שומר בחצר מבהמות שבחצר וכן פסק להדיא הטור בסי' רצ"א ובסי' שצ"ח. וקשה דלמעלה הוכיח הרא"ש דהלכה כרבנן ממה דאמר רבא ברשות שמירת קדרות קבל ואפי' נשברו ברוח וכן ואפי' חנק את עצמו ומוכח דסבר להדיא דמכל היזק קבל עליו שמירה. אכן נראה דמה דכתבו התוס' דהאבעיא היא אם הוא דיחוייא בעלמא הוא ע"כ לא על עיקר תירוצא דרבא אלא במה דהפליג רבא לומר דאפי' נשברו ברוח זהו רק דיחוי אבל לעיקר דינא לא קבל עליו אלא נטירותא דנפשיה היינו מבהמות או מפירות שבחצר. וא"כ הרא"ש שפיר הוכיח דהלכה כרבנן ממה דרבא יישב דברי רבנן דבעל החצר קבל עליו שמירה ולא הקדר ולא כדסבר מעיקרא דתלוי זה בזה דאם בעל החצר חייב לשמור אם הכניס ברשות גם הקדר צריך לשמור. אבל מ"מ מה דמסיים רבא אפי' נשברו ברוח וכן אפי' חנק א"ע זה אינו להלכה אלא דחוייא בעלמא - ''' עכ"פ ''' לפי פסק הרא"ש והטור לא סברי רבנן דכשאמר לו הכנס היינו שיהי' שומר גמור אלא שמקבל עליו לשמור רק הבהמות שבחצר שלו וא"כ יקשה אמאי רצה הגמ' בסוגיא דב"מ דף פ"א לומר על הנח לפני דמיבעי לן אי הוי שומר חנם דתליא בפלוגתא דרבי ורבנן, וצריך לומר דכדאמר שם לימא כתנאי היינו אי נימא דלרבנן נטירותא דעלמא נמי קבל עליה אבל באמת לפי מה דפסקינן להלכה דנטירותא דעלמא לא קבל עליה לא תלי זה בזה כלל דבב"מ עסקינן לענין אי הוי שומר חנם גמור לכל דיני שמירה - וא"כ אזדא לה הוכחת המחנה אפרים דהרמב"ם אינו סובר כהירושלמי דבבית גם רבי מודה מדפסק סתמא דהנח סתמא אינו שומר חנם כיון דלפי האמת כל פלוגתא דרבנן ורבי אינו לענין שיהי' שומר חנם דבזה אפי' רבנן מודו דלא הוי שומר חנם וא"כ ה"נ מה דאמר בירושלמי דבבית גם רבי מודה הוא נמי רק לענין שיתחייב בעל הבית שלא יהי' ניזוק הדבר הנכנס ע"י שוורים או פירות שלו אבל בודאי לא הוי שומר חנם בכל גווני עד שיקבל עליו שמירה מפורשת וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דהנח סתם אינו שומר ולא חלק בין חצר לבית דלגבי דין שמירה של שומר אין חלוק כלל מחצר לבית - אלא דבאמת הדבר מוכרח דהא הרא"ש פסק כרבנן דגם בחצר בסתמא חייב ובדין הנח סתם פסק ג"כ בסתמא דאינו שומר חנם - והוא משום דסובר דרבנן לא איירו אלא להתחייב על שוורים או פירות שבחצר שלא יהי' ניזוק מהם, וכן הטור בסי' רצ"א כתב מתחלה דין הנח סתם דאינו שומר חנם ואח"כ כתב דין דמחלוקת רבי וחכמים ושרב אלפס פסק כרבי ור"י והרא"ש פסקו כחכמים וכתב להדיא ודוקא בהיזק דאתי ליה מיניה אבל לא קבל עליו לשמרם מהיזק דאתי ליה מעלמא והדברים פשוטים וברורים - ''' איברא ''' דבהא דפסק הרא"ש דהנח סתם עבדינן לקולא כתב ע"ז בהג"א והני מילי שלא הכניס לחצרו אלא ברשות הרבים וכו' אבל אם הכניס לחצר חבירו פרשתי בפ' שור שנגח את הפרה והוא משום דההג"א אינו סובר לחלק בין היזק דאתי ליה מיניה להיזק דאתי ליה מעלמא אלא לענין אם יבואו שוורים אחרים ויגיחוהו כתי' הב' בתוס' וכן כתב להדיא בהג"א פ' הפרה אבל שיטת הרא"ש הוא כתי' הא' שבתוס' - והנה אחר כתבי דברי ראיתי שהגר"א ז"ל בסי' רצ"א אות י"א בליקוט כתב להיפך והדבר תמוה מאד והוא במה דאיתא במחבר סעיף ט' בקש מחבירו שיתן לו רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצרו ונתן לו רשות ולא פירש כלום בשמירתן אינו חייב בשמירתן כלל, וכתב ע"ז הגר"א ז"ל וז"ל בקש כו' ע' בטור שכ' דעת התוס' והרא"ש שחולקים ופ' כרבנן ודוקא בנזקין דאתי מנפשיה כאיבעיא דשם ונראה דעת הרב שהשמיטו [כונתו להרמ"א דפסק בסי' שצ"א כהרא"ש דפסק כרבנן] דס"ל כתי' הראשון דתוס' ב"ק מ"ז ב' ד"ה א"ד כו' ואין נ"מ כאן לענין שמירה אבל לתי' השני נ"מ גם כאן כמש"ש אפי' נשברו ברוח וכ"כ הג"א שם וכ"ד הרא"ש והטור ע"כ ודבריו במה שסיים וכ"ד הרא"ש והטור הם תמוהים מאד אם לא נגיה בדבריו ואם כונתו כפשוטו הוא ודאי דעל הרא"ש כונתו ממה שבב"ק בפש"ש אה"פ בסי' ג' במה שהוכיח דהלכה כרבנן הביא דברי רבא דאמר אפי' נשברו ברוח ועל הטור כונתו ממה שהביא דין זה כאן בה' שמירה אבל אם כונתו כן אין דבריו מובנים כלל ובודאי פשוט דהרא"ש והטור סוברים כתי' א' שבתוס' וכמו שבארתי והטור ביאר להדיא כאן דרבנן סברי שקיבל עליו שמירה ודוקא בהיזק דאתי ליה מיניה אבל לא קבל עליו לשמרם מהיזק דאתי מעלמא ומה שהביא הטור דין זה כאן הוא להיפך לומר דאף דפסקינן כרבנן לדעת הרא"ש מ"מ היינו דוקא בהיזק דאתי ליה מיניה אבל לא נעשה שומר עליו לענין שאר נזקין. ''' אח"כ ''' ראיתי שהיש"ש בפ' ששאה"פ סי' ו' האריך בזה והוכיח להדיא דהרא"ש סובר כתי' א' שבתוס' מדברי הרא"ש שהבאנו למעלה אלא דנשאר בקושיא על הרא"ש ממה דמקודם הביא דברי רבא דאפי' נשברו ברוח וכבר כתבנו מזה, והיש"ש בעצמו הכריע כדעת ההג"א וכתי' ב' שבתו', [ואולי אין כונת הגר"א כפשוטו אלא להיפוך וקאי אדלמעלה בביאור דעת הרב וע"ז כ' וכ"ד הרא"ש והטור, ודחוק,] אבל עכ"פ זה ודאי דהרא"ש והטור סוברים כתי' א' ואין מקום להסתפק בזה. ודברי הגר"א ז"ל נכונים בזה שהרמ"א לא מצא כאן מקום להגיה על דברי המחבר כיון שכאן אין זה נוגע וגם לדברי חכמים לא נעשה שומר. ''' והנה ''' אחרי רואי ראיתי עוד דדברי הש"ך כאן תמוהים מאד שבסק"ח הביא דברי ההג"א דדוקא בחצר אבל בבית סתמא דמילתא קבל עליו נטירותא וכ' הש"ך ומ"ש בתשובת הרא"ש שבטור זהו בבית הנפקד כו' אין חולק ע"ז אלא פירושו כמ"ש הב"ח ע"ש וגם דברי הסמ"ע סק"ה יש לפרש כן ודוק עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דדברי הב"ח הם בהא שכ' הרא"ש בתשובה הובא במחבר סי' א' דראובן שהלך ליריד וא"ל שמעון הוליך לי עמך אלו המנעלים וא"ל הניחם כאן על החמור וכ' ע"ז הרא"ש הא דאמרינן הא ביתא קמך שאינו אפי' ש"ח וכן הנח לפניך ומיבעיא בהנח סתם אי הוי ש"ח זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר אבל באופן שנתרצה להוליך המנעלים עמו ואמר לשמעון הניחם לפני על החמור פשיטא שקבל עליו שמירה כדין ש"ח שאם לא ישמרם בדרך ודאי יאבדו הילכך דבר פשוט הוא שהוא ש"ח ופשע בשמירתם במה שהניחם על החמור בלא קשירה, ותמה ע"ז בד"מ ובב"ח דהא בב"מ דף פ"א כדבעי בגמ' הנח סתם מהו אמר לימא כתנאי בפלוגתא דרבי וחכמים ודחי ממאי דילמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בחצר דבת נטורי היא וכי קאמר ליה עייל עייל דאנטר לך הוא אבל הכא שוקא לאו בר נטורי הוא אנח ותיב נטר לך קאמר ליה, אי נמי עד כאן לא קאמר רבי התם אלא בחצרו דלעיולי רשותא קא בעי למשקל מיניה וכי יהיב ליה רשותא לעיולי תיב ונטר לך קאמר ליה אבל הכא הנח ואנא מטרנא קאמר ליה דאי ס"ד הנח תיב ונטר קאמר ליה אי לאותבה רשותא קא בעי למשקל מיניה, וא"כ הא דמיבעי לן בהנח סתמא הוא דוקא בשוק אבל בחצר הנפקד לרבנן אמרינן עייל ואנטר לך הוא והאיך כתב הרא"ש דהנח סתמא דמיבעי לן זהו בבית הנפקד דהוא מקום המשתמר מה דבגמ' מוכח להיפוך דאיבעי דהנח סתמא הוא דוקא בשוק, וכתב ע"ז הב"ח וז"ל ויש ליישב דמ"ש הרא"ש זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר למפקיד שהרי המפקיד יכול לשמור בעצמו כשישב במקום שהניחו אצל הנפקד בשוק דהוי מקום המשתמר ע"י השומר לאפוקי דכשהוליך הנפקד את הפקדון עמו בדרך אשר הלך והמפקיד נשאר בביתו א"כ ודאי דכשהנפקד נתרצה לקבל הפקדון לרשותו ולהוליכו עמו קבל עליו ג"כ שמירתו וכו' עכ"ל והב"ח דחק דברי הרא"ש והוציאם מפשוטן דמה שכתב הרא"ש זהו בבית הנפקד אינו על בית הנפקד ממש אלא כשהנפקד בביתו והיינו במקומו שלא בדרך והניח הפקדון אצלו בשוק זת"ד ומובן כמה גדול הדוחק עד שבאמת אינו מתקבל ישוב זה כלל אכן כפי מה שבארנו הדברים כפשוטן דהסוגיא דב"מ אזיל אי נימא דלרבנן נטירותא דעלמא נמי קבל עליה אבל להלכה דנטירותא דעלמא מודו רבנן דלא קבל עליה א"כ דברי הרא"ש נכונים דגם בבית לא נעשה שומר בהנח סתם. ומה שכתב הרא"ש זהו בבית הנפקד דהוי מקום המשתמר אף דבשוק נמי אמרינן דהנח סתמא אינו שומר אף דלא הוי מקום משתמר זהו פשוט דבשוק איכא טעמא בגמרא דאמרינן אנח ותיב נטר לך קאמר ובעובדא דתשובת הרא"ש שנתן לו המנעלים להוליכם ודאי לא נוכל לומר אנח ותיב נטר לך, לכן הוקשה לו רק מהא דבאמת קיי"ל דגם כשנתן לו בבית הנפקד ואמר לו הנח סתמא דודאי אין כונתו שישב המפקיד עמו בביתו וישמור ומ"מ לענין דין ש"ח אמרינן דלא נעשה שומר וע"ז חילק דדוקא בית הנפקד שהוא מקום המשתמר דהיינו דממילא הוא ג"כ משתמר לכן אמרינן דלא קבל עליו שמירה אבל כשקבל להוליכם בדרך דבלא שמירה אינו מקום משומר בסתמא אמרינן דקבל לשמירה. אח"כ ראיתי דכן כתב הפרישה להדיא אלא שלא הזכיר כלל שני תירוצי התוס' ולא דברי ההג"א דע"כ סוברים כתי' הב' בתוס' ורק הזכיר דברי רבינו ירוחם שכתב דהנח סתם אינו ש"ח דוקא בשוק אבל בחצר הוי ש"ח ותמה על דבריו וכתב ודוחק לומר שלקח לו שיטה לנפשו ונעלם ממנו דתלוי בשני תירוצי התוס' ושהא"ז בהג"א סובר כתי' הב' וכן היש"ש הסכים להלכה כתי' הב' וכדברי ההג"א - עכ"פ דברי הש"ך תמוהין מאד שכתב בפשיטות כדברי הב"ח שדבריו תמוהין והפשוט כמש"כ הדרישה ולא עוד אלא שכתב שגם בדברי הסמ"ע אפשר לפרש כדברי הב"ח ולא זכר כלל דברי הדרישה שהוא בעל הסמ"ע שכתב להדיא דלא כהב"ח ודבריו פשוטים כמש"כ. ''' ואפשר ''' לומר בכונת הש"ך דסובר דאף דפלוגתא דרבי ורבנן הוא רק בהיזק דאתא לי' מיניה ולא בהיזק דאתא מעלמא היינו דוקא בחצר דבהא פליגי אבל בבית כיון דאי אפשר לומר דעייל נטר לך הוא כמו שהסביר המחנה אפרים דלא ישב עמו בבית ולכן אמרינן דודאי קבל עליו לשמור בזה אין חילוק בין היזיקא דמיניה להיזיקא דמעלמא ולכן ע"כ הוצרך להסכים לדברי הב"ח בדברי הרא"ש אבל באמת אין זה נכון כלל דדוקא בהיזיקא דאתא ליה מיניה פליגי אי עייל נטר לך או עייל ואנטר לך אבל בהיזיקא דמעלמא היינו שיהי' שומר בזה לא צריך כלל להא דעייל נטר לך הוא אלא דכיון דהמקום מסתמא משומר לא אמרינן שקבל עליו שמירה כ"ז שלא קבל בפירוש אלא שהמפקיד נתרצה בשמירה הסתמית של הבית אף שהנפקד לא קבל עליו כלל לשמור. ''' וראיתי ''' להנתה"מ בסק"ח שכתב וז"ל אבל בדרך עיין סמ"ע סק"ה עד ודומה לבית ובית פטור בהיזק דאתא ליה מעלמא וכו' כלומר לפי צד האבעיא בש"ס בב"מ דפ"א דביתו י"ל דשקיל רשותא ממנו לעיולי ולא לשמור ע"ש ה"נ י"ל בחמור, ודבריו תמוהים דזה קאמר בגמרא אליבא דרבי דסבר דאינו חייב עד שיקבל עליו בעה"ב לשמור אבל לרבנן דפסק הרא"ש כן אמרינן להיפך דבחצר קבל נטירותא משום דבר אנטורי הוא ובשוק דלאו בר אנטורי הוא לא קבל נטירותא עכ"ד והדבר פלא שלא ירד לכונת הסמ"ע ולא ראה דברי הדרישה שהוא מקור הדברים דכונתו פשוטה דלהלכה אפי' לרבנן דקבל עליו נטירותא היינו בהיזיק דמיניה אבל בהיזק דעלמא בודאי דלא קבל נטירותא וכן הוא מפורש כאן בטור וזהו דברי הסמ"ע והוא פשוט, ומה שרצה הנתה"מ ליישב דברי הרא"ש דכונתו רק לחלק מהא ביתא קמך ולא מהנח סתם אינו מיושב כלל בדברי הרא"ש דכתב להדיא הא דאמרינן הא ביתא קמך שאינו אפי' ש"ח וכן הנח לפניך ומיבעיא בהנח סתם זהו בבית הנפקד וכו' אלא דדברי הרא"ש פשוטים כמ"ש הדרישה וכמו שביארתי: {{ניווט כללי תחתון}} {{פורסם בנחלת הכלל}}
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף