עריכת הדף "
אבן האזל/מכירה/כב
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== טו == '''דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרין אינו כדין ההדיוט בקנייתו, שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתו יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים. ''' ''' השגת ''' הראב"ד, דין ההקדש וכו' א"א רואה אני כי הוא מוסיף אפילו על דברי הרב כי הרב כתב במעשה דההוא גברא דתקע ליה חבריה משום דלא היה סלע ברשותו לא מצי מקני ליה אלא במעמד שלשתן, וזה החכם אומר שאפי' לא בא לעולם קנו עניים, ואני אומר שאם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניים כך וכך כלומר מן הפירות שיצאו בכרם שלי וכן כל כיוצא בזה, הרי זה חייב עצמו ליתן, אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכך מפירות שלא באו לעולם, לא קנו עניים לדברי הרב עכ"ל. ''' המ"מ ''' הביא כאן דברי הרמב"ם פ"ו מה' ערכין, אבל שם לא כתב אלא באופן שהודה לו כאן הראב"ד והיינו באומר הרי עלי ליתנם לעניים, אבל הרמב"ם הוסיף כאן גם כשאמר יהיה הקדש, ובזה אין כאן נדר על עצמו אלא אם נעשה הקדש חייב ליתן להקדש משום דשייך להקדש ולא משום נדרו, וכיון שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם גם נדר אין כאן, וזהו דברי הרא"ש שהביא הטור דבאומר יהיה הקדש לאו כלום הוא, ודוקא באומר אתן לעניים חייב לקיים נדרו, ואני תמה על הכ"מ שכתב שהרמב"ם אינו חולק על הרא"ש ובעצמו הביא מקודם דהרא"ש סובר דיהיה הקדש לאו כלום הוא, והנה הרמב"ם חידש כאן עוד דגם במתנת שכ"מ מועיל, ובזה תמה הכ"מ דהא היורשים לא נדרו וכתב בזה הכ"מ דכיון שהיורשים שמעו ושתקו הו"ל כאילו נדרו הם בעצמם, ודברים תמוהים הם חדא דלא הזכיר הרמב"ם ששמעו ושתקו, ועוד דמהיכי תיתי יעשו מחאה בשעת מעשה נגד רצון אביהם השכ"מ ובאותה שעה אכתי אינם יורשים ואינו שייך להם כלל. ''' והנראה ''' בזה דהנה מצינו דגם בנדבה עובר בלא תאחר לשלמו ולא רק בקרבנות דמחוייב להקריב דגם באמר הרי זו לבד"ה ג"כ עובר דהא גם בחרמים עובר וחרמים הם לבד"ה, והנה בפשיטות היינו אומרים דזהו דין התורה מדין והבאתם שמה שגם הנדבות חייבה התורה להביא, אבל מלשון הרמב"ם בפ' י"ד מה' מעה"ק הל' י"ג מוכח דעיקר הנדבה הוא חיוב בעצמו ליתן שכתב וז"ל, אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצות עשה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וגו' כלומר בעת שתבוא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם וכו', עברו עליו שלש רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים ה"ז עבר בל"ת שנאמר לא תאחר לשלמו, ומוכח מדברי הרמב"ם דבעיקר הדבר בין נדרים בין נדבות הוא חוב שהוא חייב בהן אלא שהוא מצות עשה להביא אותם ברגל ונמצא דכשאומר הרי זו להקדש או יהיה הקדש נעשה בזה שני הדברים יחד שבאמירתו נעשה כמו קנין מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וגם הוא התחייב מצד עצמו למסור נדבתו להקדש וכן כשאמר שיהיה דבר זה לעניים התחייב את עצמו למסרן לעניים ומשו"ה עובר בלא תאחר לשלמו בג' רגלים. ''' ולכן ''' סובר הרמב"ם דבמקדיש דבר שלבל"ע אף דההקדש לא נתקיים הוא רק מדין קנין דלא נעשה הדבר הקדש דמצד דין אמירה לא קנה כמסירה להדיוט, אבל נדר שיש בהקדש שגם בנדבה עובר בלא תאחר לשלמו שהתחייב למסור הדבר להקדש בזה אין חסרון משום דשלבל"ע, ואף דלפימש"כ א"כ ה"נ באומר הרי זו הקדש, מ"מ ע"כ כתב הרמב"ם בדין יהיה הקדש דעל דבר שלבל"ע לא שייך לשון הרי זו, וע"כ הוא בלשון יהיה הקדש. ''' איברא ''' דהרמב"ם כתב כאן ג"כ או יהיה אסור עלי, ובזה לא נוכל לבאר כמו בהקדש, דכשאוסר איזה דבר על עצמו יש בזה בכלל שלא יאכל דבר זה דשלא אוכל אינו גדר נדר אלא גדר שבועה, ואף דדעת הרמב"ם הוא דבאומר מודרני שלא אוכל חל הנדר זהו משום דעכ"פ אמר מודרני שנעשה גופו מודר מאכילה או כשיטת הרמב"ן והר"ן דיש נדר בלשון שבועה ע"ש בדבריהם ריש נדרים, אבל עכ"פ עיקר נדר אינו שלא אוכל, א"כ עכ"פ לא נוכל לומר דבסתם כשאומר דבר זה אסור עלי דעיקר נדרים הוא דאוסר החפץ עליו שיהיה ג"כ בכלל הנדר שלא יאכל, אלא דבאמת הוא גמ' מפורשת בנדרים דף מ"ז ע"א דאדם אוסר דבר שלבל"ע על עצמו, כיון שאוסר פירות חבירו על עצמו וא"כ א"צ כאן כלל לומר דהוא מטעם נדר שלא יאכל. ולכן ע"כ מה שכתב הרמב"ם גם דין יהיה אסור עלי היינו דאף דעדיין א"א לומר שכבר נאסר ונתקדש הדבר שלא בא לעולם כקרבן, מ"מ משום דין כל היוצא מפיו יעשה נתפס דבורו שכשיבוא לעולם יהיה אסור, וסובר הרמב"ם דזהו גופא טעמא דאמרינן דאדם אוסר דבר שלבל"ע על עצמו, דאף דבגמ' אמרינן דזהו מטעם דאדם אוסר דבר של חבירו על עצמו סובר דזה ע"כ ג"כ מהך טעמא דאי משום שהדבר הנאסר מתקדש כקרבן לא היה בדין שיוכל לאסור דבר שהוא של חבירו אפי' על עצמו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ דהוא משום שחל דבורו על עצמו לקיים. ולכן ה"נ בדבר שלבל"ע שצריך לקיים כשיבוא לעולם. ''' אולם ''' לא נוכל ליישב בדרך זה הא דמהני יהיה הקדש מטעם כל היוצא מפיו יעשה כמו שבארנו הא דיהיה אסור, דלא דמי כלל דעל יהיה אסור אנו אומרים דמטעם כל היוצא מפיו יעשה מהני שיהיה אסור עליו אף דהחפץ אינו יכול ליאסר עכשיו עליו, ונעשה איסור בדבר שלבל"ע כמו בדבר שבא לעולם, וכדאמרינן אדם אוסר וכו', אבל ביהיה הקדש כיון דזה ודאי שגם אחר שיבוא לעולם לא נעשה הקדש דהא אין אדם מקדיש דבר שלבל"ע רק שאנו אומרים שמ"מ מחוייב לקיים דברו וליתנו להקדש או ליתנו לעניים ובזה מבואר טענת החולקים דהא באמר יהיה הקדש דהוא מגדר נדבה לא התחייב בנדר כלל ליתנו להקדש וכיון שההקדש אינו חל למה יתחייב ליתן, וע"כ דהוא כדברינו דגם בנדבה יש חיוב נתינה ולכן מהני יהיה הקדש כמו שביארנו. ''' ומה ''' שכתב הרמב"ם דגם לענין שכ"מ מהני כשאומר כל מה שיוציא אילן זה לעניים, אף דבשכ"מ לא מהני מטעם נדר דהא עיקר המתנה אינו אלא לאחר מיתה, נראה בזה עפ"מ דאמר בגמ' בב"ב בדף קמ"ח דשכ"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני, אף דכל מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ, הואיל ואיתא בבריא במעמד שלשתן, וכן הביא הרא"ש ולא טעמא דר"פ הואיל ויורש יורשה, ולכאורה קשה דהא דאיתא במעמ"ש אינו מגדרי קנין דהא הוי הלכתא בלא טעמא ואיך שייך ללמוד מזה בלא מעמ"ש, וע"כ דטעמא הוא דגם מתנת שכ"מ אינו מגדרי קנין דהא אינו אלא לאחר מיתה דכבר פקעה רשותו, ועוד אמרינן דמתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן, וע"כ דהא דתליא מתנת שכ"מ בדיני מתנת בריא אינו אלא לענין זה דכיון דכל מה שתיקנו שיהיה דברי שכ"מ קיימין הוא שלא תטרוף דעתו עליו, וזה אינו אלא במה שאם היה בריא היה יכול להקנות באיזה אופן שיהיה, בזה תיקנו חכמים שיהיו דברי שכ"מ קיימין, אבל בזה שגם בריא אינו יכול להקנות בזה לא תטרף דעתו של השכ"מ כיון שיודע שא"א להקנות דבר זה. ''' ועכשיו ''' נוכל לומר דזהו טעמו של הרמב"ם דכיון דהך כללא דכל דאיתא בבריא איתא בשכ"מ אינו תלוי בגדר הקנין אלא דכיון דאפשר שיתקיים בבריא תיקנו חכמים שיתקיים בשכ"מ, ולכן כשאומר השכ"מ ינתן לעניים אף דבבריא לא נעשה קנין בדבר שלבל"ע, אבל כיון דנעשה עכ"פ התחייבות מטעם נדר שיהיה מחויב לקיים, ודבריו קיימין עכ"פ לענין חיוב לכן דבריו קיימין גם בשכ"מ.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף