עריכת הדף "
אבן האזל/טוען ונטען/ד
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ד == '''אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו, כיצד מי שטען חבירו ואמר מאה דינרין יש לי אצלך חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר, אין לך בידי אלא חמשים שבשטר אין זה מודה במקצת שהשטר לא תועיל לו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין בו, ואפילו כפר בו היה חייב לשלם לפיכך נשבע היסת על החמשים.''' ''' והרי ''' כל נכסיו משועבדים, בחו"מ סי' ע"ה סעיף ד' בדין העדאת עדים כתב הרמ"א ויש אומרים דוקא שהעדים מעידים על פה ובלא קנין, אבל אם כתבו שטר או שיש כאן קנין אין עדים מחייבין אותו שבועה, דשטר הוי כהילך, (מרדכי פ' הנשבעין) ויש מי שחולק, וכתב הגר"א דהפלוגתא תליא בגירסת הגמ' אי גרסינן והאי שטרא כיון דקמודה ביה הילך הוא או לא גרסינן דקמודה ביה, והיינו אי שטר הוי הילך גם אם אינו מודה, והש"ך כתב דהפלוגתא מיירי בלית ליה קרקע, אבל באית ליה קרקע פטור משום שעבוד קרקעות, והנה דעת הרמב"ם כאן מבואר דבשטר פטור משום דאינו יכול לכפור וכל קרקעותיו משועבדים, וכתב הלח"מ דמוכח מד' הרמב"ם דתרווייהו בעינן שיהי' אינו יכול לכפור ושיהיו כל קרקעותיו משועבדים, וצריך להבין למה צריך שני הדברים, וממ"נ כיון דאמרינן דשעבוד נכסים נקרא הילך א"כ מאי איכפת לן אם יכול לכפור, היינו אם הי' שטר שאינו מקויים והוא הודה בו, דבשלמא אם אין לו בני חורין נוכל לומר דצריך שיהי' אינו יכול לכפור שיוכל לגבות ממשעבדי אבל אם אית ליה בני חורין א"כ מאי איכפת לן אם יכול לכפור, עכ"פ הלא הודה בשעבוד קרקע דנקרא הילך, והיינו לבד מה דשעבוד קרקע הוא כקרקע דמשמע דזה אינו סובר הרמב"ם כמו שיבואר. ''' והנה ''' אם היינו אומרים דגם ממשעבדי שאחר הודאה לא יגבה ונטעון ללקוחות מזוייף דכיון דהודאתו היתה בע"פ ועל השטר אין עדי קיום, א"כ הוי א"ש והי' אפשר לומר דמשו"ה דקדק הרמב"ם דוקא שיהי' אינו יכול לכפור, היינו שיהי' שטר מקויים דאם יכול לכפור, איברא שהודה בדבר שיש בו שעבוד נכסים, אבל כיון שיכול גם עכשיו למכור הנכסים שלו ולא יוכל הבע"ח לגבות מהם לא הוי הילך, אכן באמת מוכח מב"מ דף ע"ב דאמר שם רב אסי מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים, והקשה שם הרמב"ן בש"מ אמאי לא ניחוש לקנוניא, וכ' הרמב"ן דגובה מנכסים משועבדים שקנו אחר הודאתו וקמ"ל דלא נימא דהודאתו חשיבא הודאה בע"פ הרי להדיא דלא כדברינו, איברא דאינו מבורר אם קיי"ל בהא כרב אסי, והרי"ף לא הביאה בהלכות, אכן הא כתב שם הרמב"ן דמיירי דמודה בשטר שכתבו וטוען פרעתי ומשו"ה לא הביאו הרי"ף דהא קיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ועיין בשבת דע"ח ע"ב בתוס' ד"ה ת"ק, שכתבו א"נ לטרוף ממשעבדי. ''' עכ"פ ''' א"כ יקשה לנו לפי"ז למה לנו שני הדברים שיהי' אינו יכול לכפור ושיהיו כל נכסיו משועבדים, ואם היינו מפרשים דאינו יכול לכפור לחודי' הוי חסרון לענין הודאה במקצת כמו שרגילים לפרש דהוי דומיא דקדמה הודאה לתביעה א"כ לא בעינן כלל שיהיו כל נכסיו משועבדים, וע"כ דאינו כן ולא דמי כ"כ לקדמה הודאה לתביעה דהתם קדמה ההודאה קודם שתבע אותו בב"ד כלל, ולא הי' אכתי בע"ד שלו, אבל הכא אף דאינו יכול לכפור מ"מ קודם שתבע אותו לא הי' שייך לומר שכבר הי' ההודאה, דהא הב"ד לא ידעו כלל מדין ודברים שלהם, ונוכל רק לומר דההודאה באה בבת אחת עם התביעה ומנין לנו דבכה"ג פטור, והנה בשטר אם הפטור הוא משום דאין יכול לכפור זה שפיר לענין הודאתו, אבל למה לא יתחייב מטעם העדאת עדים שבשטר, וצ"ל דבהעדאת עדים בא העדאתם אחר התביעה והכפירה, נמצא דהוי דומיא דקדמה תביעה להודאה, אבל בשטר כיון דמבורר החיוב תיכף הוי דומיא דקדמה הודאה לתביעה. אבל אם היינו אומרים כן א"כ לא היינו צריכים כלל להא דכל קרקעותיו משועבדים, וכיון שהצריך הרמב"ם להא דכל קרקעותיו משועבדים, מוכח דאינו כן ולא דמי שטר לקדמה הודאה לתביעה וכמו שכתבנו, וביאור ד' הרמב"ם הוא כמש"כ הלח"מ דבתרווייהו הוי כמו הילך, וצריך לבאר איך הוי ביחד כמו הילך, וממ"נ אם שעבוד נכסים הוי כמו הילך א"כ מה לן דיכול לכפור כיון שהוכחנו דגם ממשעבדי שאח"כ יגבה. ''' ונראה ''' דבאמת אין סברא דשעבוד נכסים יהי' כמו הילך, כיון דעכ"פ מיחסר גוביינא, ובפרט לפי שיטת הרמב"ם פ"ג הל' טוען דגם פקדון לא נקרא הילך כל זמן שהפקדון ברשות הנפקד, והסברא כיון דאכתי יש על הנפקד חיוב להחזיר הפקדון ואם יאנס עליו לשלם לאו הילך הוא וא"כ כ"ש דשעבוד נכסים לא נקרא הילך דהא עכ"פ מחוסר גוביינא, ויש חיוב עליו כ"ז שלא פרע, לכן נראה דלהכי הצריך הרמב"ם לצרף בכאן הא דאינו יכול לכפור דהוי כמו הא דאמר בגמ' בכתובות בריש פ' נערה שנתפתתה דרבנן סברי כי קא תבע קנס קא תבע, ור"ש סובר כי קא תבע בושת ופגם קא תבע, דאלמא, דאף דתבע בב"ד עיקר המעשה בכ"ז חזינן לענין מה הוא עיקר תביעתו לענין קרבן שבועה, איברא, דהתם לענין קרבן שבועה אבל מ"מ יש לדון מזה ג"כ לענין שבועה דהיכי דעפ"י האומדנא עיקר תביעתו לענין זה הכי דיינינן, ולכן הכא היכי דתבעו חמשים שבשטר וחמשים בלא שטר, אמרינן דאין כונתו במה שתובע חמשים בשטר לענין שיתברר חיובו בב"ד ע"י שטר זה, דכיון דהשטר חיובו מבורר אין בתביעתו טענה לענין בירור החיוב אלא דיש בזה טענה לענין גביית השטר, ולכן היכי שאין בהשטר שעבוד נכסים א"כ תובע ממנו חיוב התשלומים, ובזה שמודה לו המקצת מודה לו שמחוייב הוא לשלם, או בזה שמבורר חיובו ע"י השטר מתברר חיוב התשלומין שלו, אבל היכי שכל נכסיו משועבדים, א"כ במה שתובע הבע"ד עם השטר דיינינן בזה כמו שהי' טוען שלא בפני בע"ד, היינו שהתביעה היא לב"ד שמברר לב"ד שיש לו חיוב על נכסי פלוני דהא בשטר אין נ"מ ואין צריך הוא להודאת הבע"ד וגם לא לחיוב התשלומים שלו שיחייבו אותו אלא שיפסקו שיש לו כח לגבות מנכסיו, ואף דקיי"ל דנכסי דבר אינש אינון ערבין בי' בב"ב דף קע"ד ובבכורות דף מ"ח דכ"ז דאי אפשר לגבות מן הלוה א"א לגבות מן הנכסים, אבל מ"מ כיון שאפשר לחייבו גם שלא בפניו א"כ לא דמי להודאה במקצת, כיון דעיקר מילתא לא צריכינן לדידי' כלל, אלא לגבות מנכסיו, אבל היכי דאין נכסים משועבדים להמלוה, א"כ על הב"ד דוקא לומר להלוה חייב אתה ליתן ומחייבין אותו לשלם ובשביל זה לא נקרא הילך. ''' ועכשיו ''' נוכל לחלק זה מפקדון דבפקדון איברא דהחפץ כל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא, מ"מ הא הודה בחיובו שמחויב להעמיד לו החפץ והיכי דאיתא חדא מהני או שיודה בחיוב דנתחדש עתה חיוב בב"ד, או שנתחדש חיוב תשלומין עליו נקרא מודה במקצת, אבל היכי דאין צריך כלל לחיוב תשלומין שלו שיאמרו לו ב"ד חייב אתה ליתן ולא לענין גוף בירור החיוב בשביל שהחיוב כבר מבורר, א"כ שפיר הו"ל הילך כמאן דנקיט להו מלוה דמי היינו שאינה שייכא להד"ת עם הלוה עכשיו, אלא תביעה הוא לב"ד הגבו לי מנכסי פלוני ואינה יכולה להצטרף להד"ת שיש לו על הלוה באידך החמשים ושכופר בהם, וכ"ז דוקא היכא שהוא אינו יכול לכפור, אבל היכא שיכול לכפור א"כ לא דמי להילך דנימא דכיון דנכסיו משועבדים א"כ הוי כמאן דנקיט להו מלוה דמי, דלא דמי דהיכי דטעין הילך, א"כ לא שייכא ב"ד כלל בהך ד"ת, אבל הכא כיון דעכ"פ ב"ד שייכי בהך ד"ת וזה נעשה עפ"י הודאתו, א"כ אין לך כי הוא זה גדול מזה. ''' והנה ''' במה שכתבתי יבואר מה שפסק הרמב"ם בפ' ט"ז הל' כ"ה מהלכות אישות, דהוא אומר אלמנה נשאתיך והיא אומרת בתולה נשאתני, דישבע שבועת התורה שהק' שם המ"מ דהא פסק כאן הרמב"ם דהיכי דאין יכול לכפור וכל נכסיו משועבדים פטור משבועת התורה, אכן לפימש"כ פשוט דזה דוקא הכא גבי שטר, אבל התם גבי כתובה כיון דשטר ליכא דהא מיירי ע"כ דליכא כתובה, ולכן אף דהוי מעשה ב"ד מ"מ הא קיי"ל דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, ועיקר הבירור שיבורר שהיא אשתו הא צריך כאן להיות עפ"י עדים, וא"כ הוא טענה עם הבע"ד וחשיב טענה לבעל הדין והודאה מבעל דין, ואף דהא יש לה גט ומוכח שהי' בעלה, אכן הרמב"ם לטעמי' דפסק דארוסה אין לה כתובה, ואף דמבואר באה"ע סי' קכ"ו דלכתחלה יכתבו בגט ארוסה אנת ארוסתי, אכן הוא מדברי רבינו ירוחם, וברמב"ם לא נזכר זה כלל, ובנוסח הגט שלו כתיב סתמא אנתתי, ומשמע בפשיטות דבכל גיטין מיירי וגם רבינו ירוחם לא הצריך אלא לכתחלה, א"כ ע"י הגט לא תוכל לגבות וצריך דוקא עדי נשואין, וכיון דצריך עדים כבר הי' תביעה והודאה מבעל דין. ''' והנה ''' הרמב"ם בפ' כ"ה מהל' עדות כתב דאם היו שני שטרות, ובכל א' היו עדים שהם ספק פסולים משני כתי עדים המכחישים זא"ז והלוה מכחיש את שניהם ישבע שבועת התורה על מנה ויגבה מנה, והקשה שם המ"מ דהא אין יכול לכפור, אכן באמת אפשר לומר לפי"מ שבארנו דדין שאינו יכול לכפור הוא דוקא אם אין דין תורה כלל ביניהם על בירור החיוב וזהו דוקא בשטר מבורר, אבל הכא כיון דכל שטר בפ"ע הוא ספק פסול נמצא דעל כל שטר יכול להכחיש החוב ורק דכיון דיש שני שטרות אנו מצרפין חיוב ממ"נ, אבל זה הוא כבר נחשב פסק ב"ד, ובירור שמתברר עתה בב"ד עיקר החיוב בשביל שני השטרות, ואף דיש לומר לפי מה שכתבתי דכיון דבשטר יכול לגבות גם שלא בפני הבעלים לא שייך הד"ת עם הבע"ד, אפשר דגם הכא יגבה בשני השטרות שלא בפני הבעלים, אבל אינו דומה לשטר מבורר דעל עיקר החיוב לא שייך ד"ת ביניהם כלל, ועל גוביינא לא צריך להבע"ד, נמצא דעל זה החמשים אין שום ד"ת ביניהם, אבל הכא על עיקר החיוב יש דין ביניהם ורק בב"ד מבררים, דעכ"פ משניהם יש חיוב אחד והוי שפיר העדאת עדים על הבע"ד על מנה, דהא הוא דן עכשיו בב"ד על מנה הזאת. ''' והנה ''' מדברי הרמב"ם מוכח דלית לי' הא דשעבוד קרקעות פטור משבועה דאי הוי אית לי' לבד מה דמיותר הטעם שכ' שהשטר לא תועיל לו כפירתו דמוכח דמצרף זה שיהי' הילך, ולא מטעם דשעבוד קרקע היא כקרקע, רק לבד זה הנה לפי מה שכתבנו דאף דאם הודה בשטר שאינו מקויים גובה ממשעבדי שאח"כ, א"כ נ"מ לדינא דמטעם שעבוד קרקעות הי' פטור אפי' אם הודה בשטר באופן שהי' יכול לכפור, וע"כ דלית לי' הא דשעבוד קרקעות פטור משבועה, משום דתירוץ הגמ' אזלא למ"ד הילך חייב, אבל לפי מאי דקיי"ל דהילך פטור לא צריכינן להאי תירוצא כלל, וכמש"כ הלח"מ אכן קשה דהא גבי קרבן שבועה הוא גמ' ערוכה בשבועות דף ל"ז דכופר בממון שיש עליו שטר פטור משום דשעבוד קרקע הוא כקרקע, וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהלכות שבועות א"כ מ"ש דין חיוב שבועה מדין קרבן שבועה, ואמרתי בזה דיש חילוק בין דין חיוב שבועה לדין קרבן שבועה עפ"י הלמודים והדרשות דמפקינן מינייהו דפטור גבי קרקע, דגבי דין חיוב שבועה נפק"ל מדכתיב כסף או כלים, מה הפרט מפורט דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינם מטלטלים ויצאו שטרות שאין גופן ממון, נמצא דעלינו לפטור חוב שבשטר משום דנחשוב החוב לקרקע, ע"ז נאמר דכיון דאפשר לגבות גם ממטלטלין לא חשיב החוב לקרקע, אבל לענין קרבן שבועה כתיב בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו, וכתב הרמב"ם בפ' ז' מהל' שבועות הל' ד' וז"ל הכל מטלטלין שאם יודה בהם יוציא ממון מתחת ידו יצאו קרקעות שהרי הן תמיד לפני בעליהן ובחזקתן, נמצא דפטור דגבי קרבן שבועה הוא משום דצריך שיהי' הדבר שכפר יוצא מתחת יד הבעלים האמיתים, אבל כ"ז דלא יצא הדבר לגמרי מתחת יד הבעלים האמיתים לא הוי דומיא דגזל, ולכן פטור גבי קרקע שהרי הן תמיד לפני בעליהם ובחזקתם, ולכן שפיר גבי כופר בחוב על שטר כיון דיש בו שעבוד קרקע, והשעבוד קרקע לא יכול הוא לגזול מן הבעלים והרי הם תמיד לפני בעליהם ובחזקתם, א"כ לא הוי החוב גזול לגמרי מן הבעלים דהא יש להם ע"ז שעבוד קרקע שא"א לגזלו מן הבעלים. ''' והנה ''' כתבנו מדברי הלח"מ בטעמו של הרמב"ם דלא קשה עליו מהסוגיא דריש ב"מ דאמר להדיא דאינו חייב שבועה על כפירת שעבוד קרקעות משום דהגמ' משני כן למ"ד הילך חייב, אבל למ"ד הילך פטור לא צריך להך תירוצא, אלא דהפטור הוא משום דהו"ל הילך, אבל עוד קשה על הרמב"ם מגמ' מפורשת בכתובות דף פ"ז ע"ב בהא דתנן דע"א מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה דאמר שם סבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא, אמר רבא שתי תשובות בדבר, חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת, ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, ובמה דחה הרמב"ם מימרא מפורשת דרבא, אבל באמת לא קשה דזה דהרמב"ם סובר דשעבוד קרקעות אינו פוטרת משבועה משום דיכול לגבות מן המטלטלין הא זהו לגבי הלוה שלא לפטור להלוה מן השבועה, אבל בכתובות גבי עד אחד מעיד שכתובתה פרועה הא זהו לדין נשבעת ונוטלת, והיא באה לב"ד להגבות לה, ושפיר פריך רבא דבזה ודאי אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות דהא היא יכולה לומר לב"ד הגבו לי מן הקרקע, ובזה הא ודאי שבועתה רק על הקרקע ואין נשבעין. ''' אחר ''' שכתבתי דברים אלו זה שנים רבות נדפס ספרו של אדמו"ר גאון ישראל חדושי רבינו חיים הלוי, וראיתי בדבריו פט"ו מהל' אישות שכתב בטעמא במה דבחיוב שבועה אינו סובר הרמב"ם דשעבוד קרקע כקרקע, וגבי קרבן שבועה סובר דדינו כקרקע, ויישב זה בדרך פשוט דגבי קרבן שבועה החיוב הוא על שכפר ונתבע על כפירתו, ובעינן שיהי' כפירת ממון ובזה הכפירה נשלמת דוקא עם הקרקע, דאם היה מודה לו בחוב וטוען שהתנה שלא יהי' לו פרעון אלא מהקרקע אין בזה קרבן שבועה כיון שלא נשלם כל הכפירה, ועדיין יכול המלוה לגבות מהקרקע, א"כ כל הכפירת ממון נשלם דוקא בשביל שכפר בכל החוב שאינו יכול לגבות לא ממטלטלין ולא מקרקע, לכן שעבוד קרקע דינו כקרקע, אבל מודה במקצת דחייב שבועה החיוב הוא שאנו נותנין לו שבועה שיודה בחיובו, ולא נצרך לנו לדעת אם כפירתו היא שלימה ע"י המטלטלין לחוד, אלא דאנו צריכין לחייבו שבועה כדי שיודה, וכדאמר הגמ' רמי רחמנא שבועה כי היכי דלודי, וא"כ מה איכפת לן דבאמת כופר גם בשעבוד הקרקע, עכ"פ נוכל לחייבו שבועה שיודה בהחוב שיוכל המלוה לגבות מהמטלטלין. ''' ובזה ''' באר דין משביע עדים שכתב הרמב"ם בפ"י מהל' שבועות הל' י"א האשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאלו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה, בד"א כשהי' לה לגבות מן המטלטלין, אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע ה"ז פטור משבועת העדות, ומוכח מדבריו שאם הי' אפשר לה לגבות בין ממטלטלין בין מקרקע ה"ז חייב, וקשה מקרבן שבועת הפקדון שאם אפשר לגבות בין ממטלטלין בין מקרקע פטור, וע"כ דבקרבן שבועת העדות לא בעינן שתהי' כפירת העד שלימה על כל הממון, אלא דאפי' אם כפרו עדותן אם אלו המטלטלין משועבדים להחוב ג"כ חייבים משום שבועת העדות כיון דעכ"פ הי' נ"מ בעדותן, והנה בזה אנו מוכרחין לתירוצו של אדמו"ר, דתירוצי לא יספיק דבשבועת העדות ליכא קרא מיוחד, אלא דלמדין מדין שבועת הפקדון, אלא דיש לומר דבשבועת העדות הוא פשוט כיון דהשבועה הוא שיעידו לפני ב"ד, ואין לנו נ"מ בכפירתו של הבעל דין, אלא משביע התובע את העד שיעיד לפני ב"ד, וב"ד הרי יכולין להגבות מן המטלטלין, לכן שפיר חייבין בקרבן שבועת העדות, ובמש"כ ליישב שלא יקשה מהגמ' דכתובות גבי פוגמת כתובתה כיונתי ב"ה לדברי אדמו"ר שכתב כן שם.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף