עריכת הדף "
אבן האזל/ביאת מקדש/ד
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ח == '''וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנאמר והיה על מצח אהרן ונשא את עון הקדשים, אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא א"כ היתה הטומאה הדחויה בצבור שהציץ מרצה עליה. ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ד'.''' ''' אלא ''' אם כן היתה הטומאה הדחויה בצבור, מדברי הרמב"ם מבואר דגם בטומאת המקריבים הציץ מרצה, ומפרש דמה דתנן בפסחים דף פ' דנטמא טומאת הגוף אין הציץ מרצה זהו ביחיד ולא בצבור דכיון דקיי"ל טומאה דחויה בצבור צריך רצוי ציץ והוא תימה דהא בזבחים דף כ"ג ע"ב וכן במנחות דף כ"ה ע"א אמר בגמ' טומאת קדשים ולא טומאת המקדישים, ובמנחות דף ט"ו ע"א בהא דתניא ר' יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורין יעשו בטומאה לפי שאין קרבנות צבור חלוק, פריך בגמ' והכא מאי ציץ מרצה איכא ופירשו בתוס' משום דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף, והוכיחו מזה ומהא דאמרינן עון הקדשים הוא נושא ולא עון המקדישים דהא דאמרינן ביומא דף ז' ובפסחים דף ע"ז דלמ"ד טומאה דחויה בצבור בעי ציץ לרצויי זהו רק על טומאת בשר דמהני ציץ, אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ מרצה בלא ציץ, וא"כ צריך באור מה שכתב הרמב"ם דבטומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה מרצה הציץ עליה אם היתה בצבור, ומצאתי שכבר נשאר בתימה בזה בגבורת ארי על יומא דף ז' ולפנינו נביא מה שהקשה עוד בזה. ''' והנראה ''' בדעת הרמב"ם דבדין רצוי ציץ יש שני דינים א' הוא לרצות הקרבן שנעשה בטומאה וזהו והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ד', ב' מה שהוא נושא עון הטומאה מה שאסור להקריב קרבן בטומאה וזהו ונשא אהרן את עון הקדשים, ושני הדינים הוצרכו, דבמה שנשא אהרן את עון הקדשים ונעשה ע"י הציץ כאילו אין כאן עבירה עוד לא יתכשר הקרבן, דלבד העברה הוא דין דעבודת טומאה בין בטומאת הקרבן בין בטומאת המקריב היא מחוללת, ולכן צריך רצוי הציץ שירצה הקרבן, ונשיאת העון ג"כ הוצרך דבמקום שיש עברה א"א שהקרבן ירצה ובגדר מצוה הבאה בעברה ולכן שני הגדרים הוצרכו. ''' ועכשיו ''' מבואר דמה דאמר בגמ' עון הקדשים ולא עון המקדישים זהו בדין נשיאת העון, אלא דממילא אם נשאר עון ע"כ הקרבן לא הורצה, אבל כל זה הוא בטומאת קרבן יחיד דאיכא עון, אבל בטומאת קרבן צבור דעון ליכא דטומאה דחויה בצבור וכמו היתר דכלאים בבגדי כהונה או דכלאים בציצית דלא צריך לרצוי ציץ ה"נ דין טומאה דחויה בצבור ג"כ לא צריך לרצוי ציץ, ומה שהוצרך לציץ בקרבן צבור הוא רק לרצות על הכשר הקרבן שלא יהי' מחולל בשביל שהוא בטומאה, ובדין רצוי קרבן שהציץ מרצה ליכא חילוק בין הקדשים ובין המקדישים דבקרא דלרצון להם לא כתיב הקדשים, ולכן שפיר דבטומאת קרבן צבור צריך רצוי ציץ ומהני הרצוי. ''' והנה ''' באמת דברינו מוכרחים מדין טומאת התהום דהוא משנה מפורשת דנטמא טומאת התהום הציץ מרצה, ואף דטומאת התהום היא הלכה מ"מ קשה כיון דבקרא דרצוי ציץ מפורש דאינו אלא על טומאת הקדשים ולא על טומאת המקדישים, אבל לדברינו מבואר דדין טומאת התהום שהוא מהלכה הוא להתיר איסור של הטומאה, אבל מה דקרבן שקרב בטומאה דינו שהוא מחולל על זה צריך רצוי ציץ שהקרבן ירצה, ולכן מיושב שפיר שבטומאת התהום מרצה גם על טומאת הגוף, כיון דאיסור הטומאה הותר ולא צריך נשיאת עון הקדשים ורק רצוי הציץ, ובזה ליכא חילוק בין טומאת הקדשים לטומאת המקדישים וכמו שכתבנו. ''' ואף ''' דלפי"מ שכתבנו בהל' ו' מבואר דהיכי דהותר לכתחלה מדין טומאת התהום דהיינו בלא נודע לפני זריקה לא בעי כלל רצוי ציץ, וכי בעי רצוי ציץ זהו בנודע לפני זריקה דלא הותר לזרוק, א"כ יוצא מזה שהציץ מרצה על עון המקדשים, אבל באמת לא קשה דעכ"פ על זה הא מהני ההלכה דדין טומאת התהום שבדיעבד אם זרק ליכא עבירה של מקריב בטומאת הגוף, ורק דצריך רצוי ציץ שלא יהי' הקרבן מחולל כמבואר, ובזה אינו דוקא בטומאת הקדשים דבקרא דוהי' לרצון לא כתיב הקדשים וכנ"ל. ''' ובמה ''' שהוכיחו בתוס' במנחות דף ט"ו מהא דאמר בגמ' והכא מאי ציץ מרצה איכא, וכתבו התוס' פירוש הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף, ולפי פירושם שפיר הוכיחו דהכא בקרבן צבור מיירי, אבל באמת אינו מוכרח כלל לפרש כן דהתם קאי אמתני' דנטמא אחת מן החלות או אחת מן הסדרים דר' יהודה אומר שניהם יצאו לבית השרפה שאין קרבן צבור חלוק וחכ"א הטמא בטומאתו והטהור יאכל ואמר רב פפא בציץ מרצה על אכילות קא מיפלגי, רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות, ור' יהודה סבר אין הציץ מרצה על אכילות ופירש"י וז"ל הציץ מרצה על אכילת כהנים למיהוי זריקה שנזרקה עליהם זריקה מעליתא ומיהו כי מרצה ציץ למיהוי קרבן מעליא, אבל טמא לא מישתרי באכילה, וכן כתבו בתוס' וז"ל לאו למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך כטהור גמור עכ"ל, וע"ז פריך בגמ' מהא דאמר ר' יהודה אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה לפי שאין קרבנות צבור חלוק, ויש לפרש דאין כונת הגמ' דגבי נטמא שבט אחד לא שייך הציץ מרצה, אלא דלא שייך טעמא דהציץ מרצה למתלי בהא פלוגתא דר' יהודה ורבנן דבין אם הציץ מרצה בטומאת הגוף בין אם אינו מרצה, והיינו דבין למ"ד טומאה הותרה דלא צריך לרצוי ציץ בין למ"ד טומאה דחויה דצריך לריצוי ציץ לא שייך למיתלי בזה פלוגתא דר' יהודה ורבנן, דאפי' אם הציץ מרצה אינו גורם שיעשו לכתחלה כל השבטים בטומאה כיון דאין הטמאים רוב הקהל, וגם אם אין הציץ מרצה אינו שייך שיהי' זה טעם שיעשו כל השבטים בטומאה, לכן פריך שפיר והכא מאי הציץ מרצה איכא דלשבטים הטהורים למה יצריכו אותם לעשות בטומאה בשביל ציץ מרצה או ציץ אינו מרצה. ''' ולפי ''' דברינו מיושב קושיית הגבורת ארי שהקשה על שיטת הרמב"ם ונביא דבריו וז"ל ואני תמה הא בפ"ק דשבועות אמרינן מ"ט דר"ש דאמר התם שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו ושעירי ר"ח מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, דכתיב גבי שעיר של ר"ח ואותה נתן לכם לכפר על עון העדה ויליף עון עון מציץ מה להלן טומאת בשר אף כאן טומאת בשר ש"מ דאין הציץ מרצה על טומאת מקדש ואי ציץ מרצה על כהן טמא מת שעובד בקרבן צבור הא מרצה ומכפר על עון העדה שאינו עון בשר, אלא ודאי הא דטומאה דחויה היא בצבור בלא רצוי ציץ ע"ש שהאריך, אבל לדברינו לא קשה כלל דבאמת הציץ אינו מרצה על עון דטומאת הגוף, ומה שמרצה בקרבן צבור הוא משום דליכא עון בקרבן צבור וכמו שכתבנו. <small> -מלואים והשמטות-</small> ''' מה שהשבתי לחתני הגאון מו"ה יצחק מאיר בן-מנחם שליט"א חבר הרבנות דפתח תקוה בעהמ"ס פרשת המלך ''' ''' [דבריו הגיעוני אחר שכבר נדפסו הקודמים].''' ''' עוד ''' במה שכתבתי בפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ז' לבאר שיטת הרמב"ם דסובר דבקרבן צבור צריך רצוי ציץ גם בטומאת הכהנים המקריבים שהקשו התוס' דהא דרשינן עון הקדשים ולא עון המקדישים, והוכיחו דבטומאת המקריבים נדחית בלא רצוי ציץ, וכתבתי דבדין רצוי ציץ יש רצוי הקרבן ונשיאת העון וצריך נשיאת העון לרצוי הקרבן, ולכן בקרבן צבור דליכא עון מרצה הציץ על הקרבן גם בטומאת מקדישים, העירני בזה דא"כ איך יהי' באופן דאיכא לאהדורה אטהרה בצבור ועברו והקריבו בטומאה דאיכא כבר עון, וכי נאמר דבזה גם בצבור אינו מרצה בטומאת הגוף ודאי אין לומר כן, ואין לומר דאף דצריך לאהדורי בכ"ז בעשו בטומאה לא נקרא זה עון, מלבד דאינו מסתבר כיון דיש בזה איסור דאורייתא הרי יש להוכיח מהא דמשני רב נחמן ביומא דף ז', לא פרים פר דע"א והוא פר העלם דבר של צבור דאינו דוחה טומאה, ומ"מ בא"א לאהדורי עבדינן בטומאה, וכמבואר שם בתוס' א"כ עיקר קרא דונשא קאי רק על עון כזה דהוא רק משום דצריך לאהדורי. ''' והנה ''' מצד הראיה מהא דרב נחמן יש לומר דלא דמי דדוקא בזה דמצד עיקר דין הטומאה אינה נדחית ורק דמשום דין דהציץ מרצה אמרינן דאם א"א בטהרה עבדינן בטומאה והציץ ירצה שפיר שייך בזה גדר ונשא אהרן עון הקדשים כיון דבלא הציץ הוא עון, ולכן הציץ נושא העון, אבל בדין קרבן צבור דכתיב במועדו דצריך להקריב אפי' בטומאה רק דכיון דהוא דחויה אמרינן דהיכי דאפשר לאַהדורי אַטהרה מהדרינן א"כ אין ראיה דזה נקרא עון אם עשו בטומאָה כיון דבדיעבד נדחה דין הטומאה, אלא דמ"מ איני קובע בזה מסמרים דמצד הסברא נכונים דבריו, דכיון דמדאורייתא צריך לאהדורי אם עברו על זה מסתבר דהוי עון. ''' ולכן ''' נראה באופן אחר והוא עפ"מ שבארתי בהשמטות לפרק ד' הל' י"ב ליישב קושיית הגבורת ארי על הרמב"ם שכתב דגם ברוב הקהל טמאים ג"כ נעשה בטומאה שכתבנו שם דאפי' למ"ד טומאה דחויה מ"מ זה ודאַי דלא נימא דאם אפשר לעשות העבודה ע"י כהן אחד טמא אסור לכהן שני טמא ליכנס למקדש משום דאפשר לקיים שניהם ע"י הכהן הראשון, ואין חילוק בין שימשך עי"ז יותר זמן העבודה או לא, ואפי' אם נמצא כהן טמא אחד בעזרה יכול הכהן השני לבוא אף שהראשון יכול להקריב וטעמא דכיון דנדחה איסור טומאה א"כ מצוה על כל כהן להקריב, ולכן מה שהקרבן יוכל להקריב ע"י הכהן האחד אינו מבטל דינו של הכהן השני לקיים מצות הקרבה, ודין אפשר לקיים שניהם אינו אלא היכי שיקיים שניהם ולא היכי שלא יקיים אלא שיפטר מן המצוה דהא בטלית של פשתן יכול ללבוש של צמר ולא יהי' דחוי של כלאים, רק שעכ"פ בבגד פשתן זה לא יקיים מצות תכלת, ומה שיקיים בבגד צמר זהו מצוה אחרת, וה"נ מה שיקיים הכהן הראשון זה אינו נוגע להכהן השני וכשאמרה תורה במועדו אפי' בטומאה נעשה מצוה על כל כהן להקריב, ולכן אף דזהו רק היכי ששניהם טמאים מ"מ יש לומר דכן הוא גם כשנמצא טהור שיוכל להקריב מ"מ על הכהן הטמא ליכא דין שהוא לא יקיים מצות הקרבה משום שאפשר לקיים שניהם ע"י הכהן הטהור דזה אינו בגדר אפשר לקיים שניהם לגבי כהן הטמא, ומה דאמרינן דאם אפשר לאהדורי זהו רק דין על ראש המשמר או ראש בית אב דהיכי דאפשר לו ליתן העבודה לכהן טהור אין לו ליתן העבודה לכהן טמא דלגבי עיקר הקרבת הקרבן הרי אפשר לקיים שניהם, וא"כ שפיר מיושב דמה דעבר ראש המשמר על דין דאפשר לאהדורי מהדרינן ונתן לכהן טמא לעבוד אין זה עון בעיקר ההקרבה כיון דמצד הכהן המקריב אין כאן עון, ושפיר כתבתי דבקרבן צבור ליכא עון ולכן מרצה ציץ אפי' על טומאת הכהנים כשיטת הרמב"ם. ''' אלא ''' דיש להוסיף דע"י הערתו זאת נתחזקו דברי במה שכתבתי דבקרבן צבור הבא בטומאה לא דמי להא דאמרינן דהיכי דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת, ולכן גם היכי דאפשר לכהן טהור לעבוד לא אמרינן דליכא כאן היתרא דבמועדו אפי' בטומאה דזה כתבתי ליישב שיטת הרמב"ם אבל ע"י הערה זו יתחזקו דברי דמוכרח לומר כן גם לשיטת התוס' דהא קושייתו זאת יקשה ביותר לשיטת התוס' דטומאת הכהנים נדחה בקרבן צבור גם בלא רצוי ציץ, כיון דאין הציץ מרצה על טומאת המקדישים, דהא יקשה לשיטתם דא"כ היכי דאפשר לאהדורי אטהורים והקריבו טמאים צריך להיות הקרבן פסול כיון דטומאה דחויה ולא נדחה אלא היכי דאי אפשר בטהרה ולא הוזכר זה בגמ' ולא אמרו אלא מהדרינן והוא רק לכתחילה, וע"כ כמש"כ דכיון דאמרה תורה במועדו אפי' בטומאה אין כאן דין לגבי הכהן המקריב, דלגבי דידיה לא הוי כאן אפשר לקיים שניהם, ולכן שפיר דוחה הקרבת הקרבן דין הטומאה, אלא דהוא דין לכתחלה רק על ראש המשמר, אבל הקרבן הוקרב בהכשר מדין במועדו אפי' בטומאה. <small> [עד כאן].</small> ''' ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון לפני ד'.''' ''' הכ"מ ''' הקשה בשם הר"י קורקוס דהא ביומא דף ז' בברייתא א"ל ר"ש לר' יהודה כהן גדול ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה א"ל ר' יהודה הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה לו בצבור ואמר בגמ' דר"ש סבר טומאה דחויה בצבור וא"כ קשה על הרמב"ם דכיון דפסק דטומאה דחויה בצבור איך פסק כר' יהודה דאינו על מצחו אינו מרצה, וכתב שהר"י קורקוס תי' שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת לומר כן ותירץ לו כן לרווחא דמילתא והאריך בדבר להוכיח כן עכ"ל ולא ביאר דבריו כלל, ולכאורה כונתו פשוטה ע"פ דברי התוס' שם שהקשו דמאי ראי' מייתי ר"ש מיוה"כ דילמא כיון דא"א להיות על מצחו דחיא טומאה בצבור אפי' בלא ציץ כמו בטומאת גברא דלא מרצה ציץ עלה ודחיא טומאה, וכתבו דהוכחת ר"ש הוא משום דאם נטמא הקרבן בידו אין אומרים לו להביא אחרת, וע"כ משום רצוי ציץ דכיון דאיכא תרתי רצוי ציץ וקרבן צבור לא מייתי אחריתא, ולפי מש"כ התוס' דברי הר"י קורקוס מבוארים דאין כאן הוכחה אלא משום דסבר הכי דאפי' אם נטמאת בידו של כה"ג אין אומרים לו הבא אחרת תחתי' ור' יהודה השיב לו לשיטתו דטומאה הותרה בצבור, אבל לדידן דטומאה דחוי' בצבור וגם קיי"ל בזה כר' יהודה דאין עודהו על מצחו אינו מרצה באמת נאמר שיביא אחרת. ''' אבל ''' באמת א"א ליישב כן לשיטת הרמב"ם דהתוס' כתבו לפי שיטתם דבטומאת גברא לא דחיא ציץ משום דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים ולא עון המקדישים, וכן כתבו התוס' במנחות דף ט"ו ע"א דבטומאת המקדישים ע"כ דחיא טומאה בצבור בלא רצוי ציץ, אבל שיטת הרמב"ם בפ"ד הל' ז' דבטומאה דחויה בצבור מרצה ציץ גם על טומאת גברא ועמש"כ שם, וא"כ אין לנו יסוד לומר דאפשר דין טומאה דחויה בלא ריצוי ציץ והוי הוכחת ר"ש כפשוטה וממילא קשה על הרמב"ם דפסק דטומאה דחוי' ואין עודהו על מצחו אינו מרצה. ''' ונראה ''' דיש ליישב דעת הרמב"ם בפשיטות לפי"מ שכתב בפיהמ"ש בפסחים פ' כיצד צולין אמתני' דהפסח שנזרק דמו, דכל מה שהוזכר במתני' בטומאת הדם היא קודם עדותו של ר' יוסי בן יועזר דמשקי בית מטבחיא דכן (הבאתי דבריו בפ"ד הל' ד' אות ח') וא"כ עיקר הוכחתו של ר"ש אינה הוכחה להלכה דבשעה שהקטיר הכה"ג את האימורין הרי הי' בעזרה ולבש שמנה בגדים עם הציץ, והוכחתו היא כשהי' בהיכל ושם לא הקריב אלא מה שהזה את הדם בפנים ודם לא נטמא להלכה, ואף דאפשר שבשעה שהכה"ג מזה בפנים בלא הציץ נטמאו הבשר והאימורין שהן בחוץ, ואם אין בשר ואימורין אין דם ואיך יזרוק את הדם, אבל באמת לא קשה דכיון דכשיבוא להקטיר את האימורין על המזבח יהי' לבוש בח' בגדים עם הציץ, ואז ירצה על הטומאה ויהי' מותר להקטיר א"כ לא קרינן בזה אם אין בשר אין דם דהא יש אימורין להקטיר שהרי תמיד בשעת הקטרה יהי' ריצוי ציץ, ואם ההוכחה היא אם נטמא הכה"ג הא באמת אם נטמא היו ממנין כה"ג אחר תחתיו וכדאיתא ביומא דף מ"ז גבי בן קמחית ואף דשם מיירי שהכהנים טהורים וההוכחה אפשר היכי שהכהנים טמאים אבל אינו מצוי שלא יהי' כהן אחד טהור, ולכן אה"נ דבעבודת כה"ג בפנים לא אמרינן טומאה דחויה בצבור משום דליכא ריצוי ציץ, ואם נטמא הכה"ג ממנין כה"ג אחר. ''' איברא ''' דאכתי אינו מיושב דהא אפשר שיטמא הקטורת שמקטיר בפנים בלא ציץ אכן צריך לבאר בעיקר אפשרות טומאת הקטורת דבפ"ו מהל' איסורי מזבח הל' ח' כתב הרמב"ם מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים וכו' וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל לענין הקרבנות ויפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותן, והקשה הלח"מ דבפי"ח מה' פסוה"מ כתב דאכל לבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה, ורוצה לומר דכונת הרמב"ם כאן הוא מדאורייתא ולא משמע כן בדבריו דהא כתב מעלה יתירה עשו חכמים, וצריך לומר דהחלוק הוא בין קודם שנתקדשה בכלי ובין לאחר שנתקדשה בכלי וכמו שכתבו התוס' במנחות דף ק"א ע"ש. ''' אכן ''' בפ"י מה' טומאת אוכלין הל' י"ז כתב הרמב"ם דבשר קדשים צריך הכשר להטמא מדין תורה ומדבריהן טמא בלא הכשר דחבת הקודש מכשיר, ומבואר מזה דהוא מחלק בין עיקר דין הטומאה דמרבינן מוהבשר דגם דבר שאינו אוכל חשיב אוכל להתטמא, ובין דין הכשר דגם אוכל גמור אינו טמא בלא הכשר בזה לא מרבינן מוהבשר דגם מה שלא הוכשר יטמא, ורק הא דחבת הקדש מכשיר זהו רק מדבריהן, וכעין זה כתבו התוס' בחגיגה דף כ"ג ע"ב ד"ה והא ע"ש וממילא לשיטתו עצים ולבונה לא חמירי מבשר קודש גופא דעצים ולבונה הא מרבינן מוהבשר, וכיון דבשר צריך הכשר א"כ גם עצים ולבונה צריך הכשר מדין תורה, וא"כ צריך לפרש דהא דכתב הרמב"ם דאוכל לבונת המנחה שנטמאת לוקה היינו כשהוכשרה קודם. ''' אמנם ''' דבי"א סמנים דקטרת הא איכא צפורן והצפורן הא שורין ביין קפריסין כדתניא בברייתא דפטום הקטרת וברמב"ם בה' כלי המקדש פ"ב וא"כ הצפורן הוכשר, אבל יש לומר גם בזה דהנה לא נמצא ברמב"ם רק דלבונה נטמאת מדאורייתא וחייב עליה מלקות, אבל לא הזכיר הך דינא בעצים, וצ"ל דסובר כדברי התוס' בחגיגה דף כ"ד בד"ה והא דרבנן דעיקר דרשה דוהבשר הוא אלבונה, אבל על עצים הוי אסמכתא בעלמא, והיינו דלבונה הוי קצת אוכל שאפשר לאכלו, אבל עצים אינם ראויים כלל לאכילה, וממילא יש לומר כן גם בצפורן דהוא דבר קשה, וכמו שכתב הערוך דהוא דבר קשה כמו צפורן אדם והוי כמו עצים דאין להם טומאה מה"ת וא"כ בשעה שהצפורן הי' קשה קודם ששחקו אותו לא הי' ראוי לאכילה וממילא לא מהני ביה הכשר, ואחר ששחקו כל הי"א סמנים הא לא הוכשרו והלבונה ג"כ נוכל לומר דבסתמא לא הוכשרה, וכן כל הסמנים דבסתמא שמרו אותם מהכשר כדי שלא יטמאו מדין תורה, וא"כ אין ראיה מקטרת דנדחה טומאה בצבור בלא ציץ כיון דלא נטמא כלל מן התורה, ושפיר סובר הרמב"ם דאין הציץ על מצחו אינו מרצה אף דסובר דטומאה דחויה בצבור.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף