אבני נזר/יורה דעה/שיב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה שיב

סימן שיב
הלכות תלמוד תורה
"קונטרס שש מעלות לכסא"

שאלה לברר דין רב בעיר שנתבקש בישיבה של מעלה והלך לעולמו. והניח בן ראוי למלא מקומו וגם חתנו בעל בתו ראוי למלא מקומו והבן ההוא לא רצה לקבל על עצמו עול הרבנות. אם חתנו יורש גדולתו. באשר בעיר מחלוקת שרבים וכן שלמים רוצים בחתנו ההוא. ולעומת זה צד כנגדם רוצים באחר מן העיר ההוא:

א

א) תשובה. הנה יש להעיר בזה כמה ספיקות לבטל בזה דין ירושה. א) דאיתא בהוריות (י"א:) גבי אין מושחין מלך בן מלך ואם תאמר מפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקת אדוני' את יואש מפני עתלי' כו' אמר מר אין מושחין מלך בן מלך מנלן אמר רב אחא בר יעקב אמר קרא למען יאריך ימים על ממלכתו ירושה היא לכם ומנלן כי איכא מחלוקת בעי משיזה ולא כל דבעי מלכא מורית לי' לברי' מלכותא אמר קרא בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל [וקרינא בי' הוא ובניו אפי' בלא משיחה. כן הוא בגמ' הוריות] ובכריתות (ה') פירש"י בזמן ששלום בישראל הוה המלכות ירושה ולא בעי משיחה אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה מתחילה וא"כ כיון שיש מחלוקת בין בני העיר הא לאו ירושה היא. ב) דכתב החת"ס חלק או"ח סי' י"ב דאין מינוי תורה בכלל ירושה. ג) דלא כתיב בתורה בירושת מלך אלא בן דכתיב הוא ובניו. וכן בכהן גדול כתיב הכהן המשיח תחתיו מבניו. אבל שאר ירושות אין לנו. והרי מצינו בעבד עברי עובד את הבן ואין עובד את הבת. וא"כ האיך ירש חתנו דאתי מכח בתו. ובתשו' עבוה"ג סי' מ"ט כתב וז"ל וא"כ הם שבאו לנהוג שררה בשביל נשותיהם לא דברו נכונה כי אין לבנות לירש גדולת אביהם. כי עיקר מקור מוצא דין זה שיוכל אדם להוריש גדולתו לבניו. הוא מהא דאיתא בת"כ פ' צו. והמעיין שם יראה באר היטב שאין לבנות גדולת אביהם עכ"ל. והגם שבסוף שו"ת הרמ"א יש תשובה אחת מהגאון ר' שאול דחתן יורש מגדולת חמיו והביא ראיות לדבריו. הנה גם העבוה"ג כתב דיש לו ראי' מת"כ ושם איתא מלמד שהבן קודם לכל אדם שבעולם ואם אינו ממלא מקום אביו יבא אחר וישמש תחתיו. משמע שאין ירושה אלא לבן. ד) אף אם נודה דשאר קרובים יורשים הלא הבת בעצמה אינה ראוי' לרבנות. והאיך יהי' הבא מכחה יורש. ואף שמצינו שיורש בקבר להנחיל ליורשיו. היינו משום שאם הי' בחיים הי' יורש. משא"כ אשה דלעולם לא תוכל לירש לעצמה. ואפי' בן הבת לא ירש ברבנות. וכ"ש בעלה. ה) דאף אם נברר שבן הבת יורש. י"ל דהיינו משום שיכול לומר מכח אבוה דאמא קאתי. וכהא דב"ב (קנ"ט) דמצי למימר מכח אבוה דאבא קאתינא. אבל חתנו שבא לירש מכח אשתו. הא אשתו עצמה לא תוכל לירש וכנ"ל. ועוד דבאיזה אופן תזכה הרבנות לבעלה. אם מדין קנין. הלא מפורש במרדכי סוף פרק החובל ובב"י סי' רע"ו דשררה אינו יכול למכור לאחר. והובא ברמ"א סוף סי' קמ"ט לפסק הלכה. ומשמע דה"ה ליתן לאחר. ואם מדין ירושה. הלא אין בעל יורש את אשתו מחיים. ואו) אף אם נודה דחתנו יורש וכדעת הגאון ר' שאול שבסוף שו"ת הרמ"א. הני מילי כשאין בן ראוי למלא את מקומו. אבל כאן כשיש בן ירש הבן ברגע שהאב הלך לעולמו. ואם אח"כ אין הבן רוצה. איך תירש עתה הבת. והרי כבר נתרוקן רשות להבן. ונשוב על ראשון ראשון כרשום שש מעלות לכסא. ונעלה אל המעלה הראשונה. וזה שמו אשר נקרא לו "סלע המחלקות":

ב

ב) הנה ברמב"ם בפירוש המשניות פ"א דכריתות איתא וז"ל אם נזדמן שהי' מחלוקת בין בני דוד איזה מהם ימלוך זה או זה. ואח"כ הסכימו על אחד מהם. הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי לסלק המריבה. וכדי להסיר המחלוקת כדי שידעו הכל שזה משיח ה' ויראו מפניו. ומבואר דהיינו דוקא כשיש מחלוקת בין בני המלך בעצמם. אבל מחלוקת מבחוץ אינו מסלק ירושה. ואמנם הא דמשחו את יואש מפני עתלי' קשה עליו קצת מאחר שלא היתה מבית דוד. וגם נתמנתה שלא כדין. תקים עליך מלך כתיב ולא מלכה. הנה מחלוקתה כמחלוקת הבא מבחוץ. ולדעת הרמב"ם צ"ל לכאורה דמ"מ כבר היתה מולכת:

ג

ג) ועוד למדנו מסיום דברי הרמב"ם ז"ל שכתב מושחין אותו כדי לסלק כו' כדי שידעו הכל כו'. דגם כשיש מחלוקת המלכות ירושה. רק המשיחה הוא כדי לסלק המחלוקת. וכן כתב סוף פרק א' מהלכות מלכים זה לשונו אלא אם כן היתה שם מחלוקת או מלחמה מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת עכ"ל. אך תקשה לדידי' אטו מפני המחלוקת נמעול בשמן המשחה. וכמו שהקשה הש"ס גבי יהוא ומפני המחלוקת של יורם נמעול בשמן המשחה. ומשני באפרסמא דכיא. דאין לומר דהש"ס לא פריך אלא ביהוא שלא הי' ממלכות בית דוד ואין לו שייכות לשמן המשחה. אבל במלכי בית דוד הא קי"ל המושח למלכים פטור משום דאינו זר אצלו מעיקרא. וה"ה בבן מלך אף שלא נמשח בעצמו כיון שמשיחת אביו הועיל לו כאילו הוא בעצמו נמשח לא חשיב זר אצלו. דהא ליתא ושיבוש הוא. דבגמ' כריתות מפורש דר' יהודא דפוטר המושח למלכים ולכהנים לטעמי' דפוטר כהנת שנתחללה שאכלה בתרומה דלאו זרה מעיקרא הוא. ה"נ מלך וכהן לאו זרים מעיקרא שכבר נמשחו. ומבואר דאפי' מלך שכבר נמשח. מ"מ השתא זר הוא אף שקדושת שמן המשחה עליו. וא"כ הבן שלא נמשח מעולם זר מעיקרא הוא. ועוד קשה טובא דא"כ דהמשיחה הוא לסלק המחלוקת לבד. מה הוא דמפיק מקרא הוא ובניו בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל:

ד

ד) וליישב שיטת הרמב"ם נראה עפ"י המבואר ביבמות (ט"ז) למ"ד אין עובר יורש. בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת ואף דעובר במעי זרה זר הוא אוכלין עבדיו בתרומה בשביל הבנים ואין חלק העובר פוסל כיון דאין עובר יורש שייכים עתה כל העבדים לבנים הילודים. ומ"מ כשנולד העובר פשיטא שנוטל חלקו. ואפי' במעשה ידי העבד נוטל העובר חלקו כשיוולד כמבואר בתוס' שם הרי דאף שכבר ירשו הילודים לא פקע כח ירושה וכשיוולד העובר מפקיע מהם הירושה בחלקו. וכן כשלא נשארו בנים רק אחים אוכלים העבדים בשביל האחים וכשיולד הוא נוטל כל הירושה יע"ש:

ה

ה) ונשוב לנידון דידן. והנה הדבר ברור שאם נשארו שני בנים ממלך ורוב ישראל מרוצים לאחד שזה יורש. שהרי כתב רש"י בכתובות (ק"כ) דאף דהמלוכה שייך אל הבכור אם יש באחיו גדול ממנו הוא קודם יע"ש. וא"כ מה שרוב מרוצים בו זה בעצמו מעלה וכל שדעת הבריות נוחה הימנו וכו' ועוד כי הגון יותר למלכות שכל ישראל נשמעים אליו. ובודאי הוא יורש המלוכה ואפי' בלא משיחה. ומ"מ אם אחיו השני יתגדל בתורה ובחכמה על הראשון ויהי' אח"כ כל ישראל או רוב חוזרים ומרוצים אליו. ישוב הוא לירש המלוכה ויפקיע הירושה מאחיו הגדול ואף שכבר מינו ישראל את הראשון למלך. הלא מינוי בלבד אינו מועיל למלכי בית דוד בלא משיחה. רק משום ירושה אתי עלה. והרי בנו השני שהוא עכשיו גדול מהראשון מפקיע ירושתו כמו עובר כשנולד וכנ"ל ע"כ צריך משיחה. דשוב יש לו המלוכה מכח עצמו שמינו אות ומשחוהו. ובטל עורר וטוען. וזה שאמרו מפני מה משחוהו לשלמה מפני מחלוקת אדוני'. ואם לא כן הי' תמיד בעלי מחלוקת חותרים תחתיו להסב לב רוב ישראל ויטו אותם אחרי אדוני' ויהי' מלך מן הדין:

ו

ו) והשתא לא קשה וכי מפני המחלוקת נמעול בשמן המשחה. דבשמן המשחה כתיב ואשר יתן ממנו על זר פירש"י שאינו צורך כהונה ומלכות. והכא המשיחה צורך מלכות. אם אח"כ רוב ישראל יסכימו על אדוני'. וכהא דאמרינן גבי מלאכת יו"ט הואיל אי מקלעי לי' אורחים חזי לי' חשיב צורך יו"ט. ה"נ הואיל אם יסכימו רוב ישראל על אחיו השני חזי המשיחה למלכות. חשיב המשיחה צורך מלכות וע"ז הקשה הגמ' ומנלן היכא דאיכא מחלוקת בישראל פירוש שרוב ישראל מסכימים על אחד אבל מיעוט אינו כלום. דאל"כ אם יחלוק אחד או שנים לבעי משיחה ומיעוטא כמאן דליתא] בעי משיחה ולא כל מאן דבעי מלכא מורית לי' מלכותא. וכמו בירושת ממון דקי"ל כר' יוחנן בן ברוקא דאם אמר על הראוי ליורשו דבריו קיימין. וא"כ כיון שדוד המליך את שלמה אף אם יהי' לב רוב ישראל אחרי אדוני' לא יועיל כלום. והרי אין המשיחה צורך מלכות. ואם להשקיט המחלוקת וכי מפני מחלוקת נמעול בשמן המשחה. ומשני אמר קרא בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל. ואם רוב ישראל חולקים להמליך אחיו אינו מועיל רצון המלך. וזה שכתב הרמב"ם דוקא כשיש מחלוקת בין בני המלך אז טעון משיחה בשמן המשחה ואין בו מעילה דצורך מלכות הוא שמא יתגבר צד השני על אחיו. אבל מחלוקת מבחוץ. כיון שאף אם יתרצו על השני לא יועיל כלום להפקיע ירושתו. אין המשיחה צורך מלכות. ואם לרמקינו המחלוקת אטו מפני מחלוקת נמעול בשמן המשחה:

ז

ז) ועתה ניישב הקושיא ממה שמשחו את יואש מפני מחלוקת עתלי'. וקשה הא מחלוקת זאת אין בין בני המלך. וי"ל עפ"י מה דאיתא בכריתות (ז') תני תנא קמי' דר"א לא ייסך כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך כל שאינו בסך אינו בבל ייסך והסך לגוי פטור משום דאינו בסך. וי"ל דה"ה לקטן הסך אותו בשמן המשחה פטור. [וכ"ש הנותן לבד דקיל מסך לענין מלכים וכהנים דהנותן פטור והסך חייב]. והנה בסנהדרין ריש בן סורר ומורה דורות הראשונים הי' מולידין מבן שמונה ואילך. ובתוס' שם דה"ה דהי' מביאין סמני גדלות מקודם יע"ש. וע"כ יואש שנמשח בן שבע שנים לא הי' מעילה בסך אותו אף שאינו צורך מלכות וע"כ משחו אותו לסלק המחלוקת לבד. אבל שלמה שהי' י"ב שנים במלכו ובדורות הראשונים כבר הי' גדול אי לאו שהי' מחלוקת בין בני המלך הי' מעילה במשיחה ואתי שפיר הכל:

ח

ח) מיהו תירוץ זה דיואש לא נהירא לכאורה כי במקיף את הקטן קי"ל כר"ה בנזיר דמחייב ודלא כרב אדא בר אהבה דמקיש מקיף לניקף. ודעת הרא"ש שם דמקיף את הגוי או את האשה אף ר"ה מודה דפטור. ודוקא קטן דאתיא לכלל מצות מחייב. וא"כ גבי סיכה אף דבגוי פטור משום דלא אתא לכלל מצות אבל הסך את הקטן חייב. מיהו הנמק"י הביא שם דעת יש מסתפקים גם בגוי ולדידהו דלא מחלקים בין גוי לקטן דלרב אדא בר אהבה דמקיש מקיף לניקף הדין בשניהם שוה. ור"ה לא ס"ל כלל להקיש מקיף לניקף. אף בגוי מחייב. אבל בסיכה דלכ"ע כל שאינו בסך אינו בבל ייסך ובגוי פטור. הוא הדין בקטן נמי פטור:

ט

ט) נתברר דעת הרמב"ם דלעולם מלכות ירושה אפי' יש מחלוקת. והמשיחה רק להשקיט הריב. וכשיש מחלוקת בין בני המלך אין איסור במשיחה דחשיב צורך מלכות אם יתגבר צד השני. אבל במחלוקת מבחוץ א"א נמושחו בשמן המשחה משום מעילה. רק בשמן אפרסמון כהא דיהוא מפני מחלוקת יהורם:

י

יוד) ושיטת רש"י פ"ק דכריתות דבזמן שיש מחלוקת אין המלכות ירושה. שכתב וז"ל בזמן ששלום בישראל הוי המלכות ירושה ולא בעי משיחה. אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה הוא ובעי משיחה בתחילה עכ"ל. ומ"מ הדבר ברור דאף שיש מחלוקת מחויבים למנותו. דהחיוב עליהם להשלים עמו ולמנותו דאל"כ מה זה שאמרו שאם בנו הגון למלכות בנו קודם לכל אדם. ממנ"פ אם מתרצים בו אפי' בלא ירושה ממנין אותו ואם אין מתרצים בו שוב אין חיוב למנותו. אלא ודאי דהחיוב הוא שישלימו. ומ"מ צ"ע מנ"ל זה כיון דהא דבנו קודם מקרא דהוא ובניו ילפינן ובכתוב זה כתיב בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל. אימא דבזמן דאין שלום ליתא לירושה כלל ואין חיוב עליהם שישלימו [וכאן אין לומר דאלת"ה קרא למה לי בירושה כלל ממנ"פ אם מתרצים בו כו' כמ"ש לעיל דאימא דצריך קרא שהוא בירושה כדי שלא יצטרך משיחה]. וי"ל כיון דבכהן גדול לא כתיב בקרב ישראל. ואפי' איכא מחלוקת יורש. ע"כ הא דכתיב במלך בקרב ישראל. היינו רק לענין משיחה. וטעמא רבא איכא בהא כמו שיתבאר:

יא

יא) וראוי להתבונן. דכיון דאמרת דאף דאיכא מחלוקת הוא יורש המלכות מאביו. למה באמת יהי' טעון משיחה. וגם בכהן גדול ראוי להתבונן מ"ש מבן מלך ואף דגזה"כ הוא ראוי להתבונן כמ"ש הרמב"ם סוף הלכות מעילה. ואבאר בעזהש"י. דהנה דבר ברור הוא דאפי' מלך בן מלך ושלום בישראל. מ"מ אינו נעשה מלך עד שממנים אותו כדאיתא ריש ר"ה דאף דאימנו עלי' מאדר ומלך בן מלך הוא אין מונין לו אלא מניסן שנה שמנוהו. וגם זה צריך טעם כיון דירושה הוא מה צריך מינוי:

יב

יב) ונ"ל דהנה עיקר משיחה דכתיב בדוד קום משחהו. כי זה הוא. ומצינו שאחר שמת שאול והמליכו אותו אנשי יהודה עליהם חזרו ומשחו אותו שנית. ואח"כ כשהמליכו אותו ישראל עליהם חזרו ומשחו אותו כמבואר בכתוב [שמואל ב' ב' ה'] והרד"ק כתב דתחילה נמשח ע"י שמואל. אעפי"כ בעת שקבלוהו עליהם למלך משחוהו. וכ"כ האלשיך [שמואל ב' ה' ג'] וז"ל ומשחוהו לעין כל בפרהסיא נוסף על אשר נמשח בהחבא. הנה משמע מכאן דאף שכבר נמשח עפ"י ה' לא הי' עליו דין מלך עד שקבלוהו עליהם ישראל. והי' טעון משיחה שנית. דאל"כ קשה לר"מ דהמושח למלכים חייב איך מעלו בשמן המשחה וע"כ שהי' טעון משיחה ג"כ. ור' יהודה לא פליג עליו בזה ועוד דברש"י הוריות מבואר דמשיחת המלך ה' סיכה באצבע ובסיכה אפי' לר' יהודה חייב (וכיוצא בזה מצינו בזבחים (ק"א:) לא נתכהן פינחס עד ששם שלום בין השבטים. ומקשה הש"ס והא כתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ומשני השיא בברכה הוא דכתיב וכתבו התוס' שברכו הקב"ה שיהי' כהן ומיד הי' יכול להיות כהן. אלא שמתחילה הי' צריך להלבישו ולמשחו ולחנכו בחביתין כו' אבל שמא לא נתרצו לו כל ישראל באותה שעה מפני שהרג נשיא שבט עד ששם שלום בין ישראל ואז נתרצו לו והלבישוהו וחנכוהו בחביתין עכ"ל הרי דבשלא נתרצו לו כל ישראל לא הי' יכול להתחנך להיות כהן] ולכאורה קשה דא"כ משיחה קמייתא מה אהני כיון דמוכח שלא נעשה מלך עד שמשחוהו שנית. וע"כ דמשיחה קמייתא אהני לי' שיהי' מחויבין להמליכו. ולא הי' רשאין להמליך אחר:

יג

יג) ובהכי ניחא הא דשמואל [ב' ט'] שנתן דוד כל אשר הי' לשאול למפיבושת. וכתב הרד"ק וז"ל ויתכן לפרש כי דוד זכה בכל נחלת שאול לפי שאיש בושת ובית שאול הי' מורדים במלכות כי ידוע הי' בכל ישראל כי דוד הי' מלך אחר מות שאול ונמשח עפ"י ה' ומורד במלכות הוא עכ"ל. וכן משמע בכתוב (י"ט כ"ט) שאמר מפיבושת לדוד כי לא הי' כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדוני. וקשה הא כל זמן שלא משחוהו על ישראל לא הי' מלך על ישראל. וע"כ שלענין זה הי' עליו דין מלך שמחויבים להמליכו. והאחרים שלקחו המלוכה נחשבו מורדים במלכות:

יד

יד) וע"כ במלך בן מלך כשמחלוקת בישראל ולא רצו להמליכו בשעה שמת אביו. הגם שמחויבין להמליכו. מ"מ כל זמן שלא קבלוהו אין דין מלך עליו דלא עדיף משנמשח עפ"י ה' ע"י שמואל. מ"מ כל זמן שלא קבלוהו ישראל. אין דין מלך עליו. ה"נ אף שעפ"י תורה מחויבין להמליכו. מ"מ כ"ז שלא קבלוהו אין לו דין מלך. וכשאח"כ נמלכו רוב ישראל או עפ"י סנהדרין והמליכוהו. א"א שתועיל לו אז משיחת אביו. דכבר פסקה מאתו כח מלוכה בשעה שמת. ואח"כ בשעה שקבלו אותו עליהם למלך. אי אפשר לירש מאביו הכח מלוכה שהי' לו לאביו ע"י משיחה. דכבר פסק מאתו כח מלוכה בשעה שמת. בשלמא בזמן ששלום בישראל כשקיבלו עליהם למלך אח"כ אגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ניחא להו במלוכת בן מלך. וחל למפרע שם מלך. [ומ"מ אין מונין לו למפרע כיון דלא יצא אז טבעו בעולם] ואז ירש הכח מלוכה מאביו [וכהא דריש כיצד משתתפין כשהודיעוהו מבע"י וקיבל עליו משתחשך קנה שביתה למפרע דאגלאי מילתא למפרע דניחא לי' בקניית שביתה. וכן בפרק הדר דמהני ביטול רשות בשבת. ובעירובין (ע"א) אמר עולא נעשה כאומר לו כלך אצל יפות דאגלאי מילתא למפרע דמעיקרא בשריותא ניחא לי'] משא"כ כשמחלוקת בישראל ואח"כ השוו. דמעיקרא לא נתרצו עליו ולא נעשה אז מלך. ואח"כ הרי פסק כח מלוכה מאביו. ע"כ בעי משיחה:

טו

טו) ויותר נראה לומר דמסתמא כשמקבלים איש למלך מקבלים אותו הוא וזרעו אם יהי' הגון למלכות כדין תורה והועיל משיחת אביו לו ולזרעו אבל כשיש מחלוקת בישראל כשנמלכו והמליכוהו הוי קבלה מחדש וצריך משיחה אחרת. ואף שמחויבין להמליכו. מ"מ צריך משיחה כמו דוד שהי' צריך משיחה שנית. ובאמת מלך גופי' אף לאחר שהמליכוהו אם מרדו בו רוב ישראל אין עליו דין מלך. כמבואר בירושלמי פ"ק דר"ה ובהוריות דכל ששה חדשים שהי' דוד נרדף מאבשלום הי' מתכפר בשעירה כהדיוט. דקרא בקרב ישראל קאי על המלך עצמו ג"כ. וקרא כתיב הוא ובניו בקרב ישראל. וכשמחלוקת בישראל היינו שאין רוב ישראל מרוצים בו. לא הוא ולא בניו מלכים. רק מאחר שמשחוהו למלך מחויבין להמליכו משום ירושה. אלא דכשיש מחלוקת ושוב נמלכו בעי משיחה [לא זכיתי להבין דא"כ למה לא הצריך דוד עוד משיחה כשנתרצו לו כל ישראל אחר מיתת אבשלום המגיה] כנ"ל הטעם באריכות:

טז

טז) ובזה נראה לפרש מה שכה"ג בן כה"ג צריך משיחה. דהנה בסוף פ' וילך הקהילו אלי פירש"י ולא תקעו היום בחצוצרות להקהיל את הקהל לקיים ואין שלטון ביום המות. וכן בתחילת פ' וילך מלמד שנסתמו ממנו מעיינות החכמה. וע"כ כשמת המלך ירש ממנו הכח המלוכה שהלך אז ממנו. אבל כהן גדול איתא בירושלמי פ' בתרא דהוריות הובא ברמב"ם ובכ"מ סוף פ"א מה' סנהדרין כה"ג שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו. אמר ר' מנא כתיב כי נזר שמן משחת אלקיו עליו כביכול אני בקדושתי ואהרן בקדושתו. וע"כ אף. לאחר שמת לא פסק ממנו כלל קדושת כהונתו. דהוקש להקב"ה שקדושתו נצחיות ואולי הוא מקריב קרבנות במזבח של מעלה כמו שנתבאר בס' שלשלת הקבלה על רבינו אלי' הכהן. וע"כ אי אפשר שירש קדושת כהונתו מאביו. כי לא נפרד מאביו כלל. וא"ת כמו ואצלתי מן הרוח כמדליק מנר ונר עצמו אינו חסר. הנה כל אצילות הוא הארה נמוכה מהאור שנאצל ממנו. ע"כ צריך משיחה חדש:

יז

יז) ויש להוסיף בה דברים דאיתא במנחות (נ"א:) כה"ג שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו החביתין קריבין משל יורשין. והרמב"ם פ"ג מה' תמידין ומוספין כתב שמקריבין עבור כפרתו. הנה שנחשב כ"ג גם בעוה"ז כל זמן שלא מינו כהן אחר תחתיו. ואיך תאמר שירש הכהונה מאביו. דכל זמן שלא משחו את הבן הרי עדיין הוא עצמו כהן. שהרי קרבין החביתין מנכסיו. וירושה לא שייך אלא במקום שלולי היורשין לא הי' של המוריש והי' הפקר כמו נכסי הגר. אבל בכהונה כל זמן שלא נמשח אם לא ירש הרי הכהונה עדיין של אביו. רק אם ירצו למנות כהן אחר ואז תפסוק הכהונה בעוה"ז מאביו. שוב צריכין למנות את בנו כמו בכל ירושה. וממשנה זו דחביתין קריבין משל יורשין נמי ראי' למ"ש לעיל דכ"ג אינו נפסק כח כהונתו בשעה שמת. ואינו דומה למלך. וכל זה מדברי ירושלמי הנ"ל כביכול אני בקדושתי ואהרן בקדושתו:

יח

יח) עוד ראי' דאף שיש מחלוקת מחויבין להמליכו מהמלך רחבעם שכאשר לא רצו ישראל [זולת שבט יהודה] להמליכו עלה על ישראל למלחמה עד ששלח השי"ת אליו ע"י נביא שיחזור בו. כי מאת ד' נהי' הדברים. אבל אם לא הי' מאת ה' הי' מותר לעלות עליהם למלחמה. ואם לא הי' מחויבין להמליכו איך הותר לו דבר זה. ואף שהתורה התירה מלחמה היינו אומה אחת על חבירו. ועי' בגור ארי' עה"ת פ' וישלח במעשה שכם. אבל לא ישראל שבט אחד על שבט אחר. ובמעשה שעלו ישראל לצבא על בני גד ובני ראובן כשבנו המזבח. הוכיח הרמב"ם מזה דעשרה מישראל שזדו לעבור בפרהסיא על איזה מצוה יהרגו כולם. ובע"כ שרחבעם חשב ישראל שלא רצו להמליכו כמורדים במלכות. והמלחמה שהי' אח"כ בין רחבעם וירבעם נ"ל משום שהמלוכה ניטלה לפי שעה משלמה מחמת חטאו כמבואר בכתוב. חשב רחבעם כי מאחר שירבעם הרע יותר הרבה משלמה שוב המלוכה שלו. וזה הי' תמיד המלחמה בין מלכי יהודה ובין מלכי ישראל והוא ענין נכון] ואם כשיש מחלוקת בישראל אין מחויבין להמליכו. מאיזה טענה עלה עליהם למלחמה. אלא ודאי דמ"מ מחויבין להמליכו אלא דטעון משיחה:

יט

יט) קיצור העולה מכל זה דלדעת הרמב"ם דהא דמלך בן מלך טעון משיחה הוא רק כשמחלוקת בין בני המלך. לא שייך בנידון דידן כלל. וגם שלדעת הרמב"ם המשיחה הוא רק להשקיט המחלוקת ולעולם ירושה הוא. ומה שקשה עליו מהש"ס תרצתי למעלה בדברים ברורים למבין וישרים למוצאי דעת. ואף לדעת רש"י למדין שמחויבין להמליכו. אף שיש מחלוקת בישראל מכ"ג. ואף שמחויבין להמליכו צריך משיחה כמו דוד שהוצרך משיחה שנית כשקבלוהו למלך עליהם אף שמחויבין להמליכו. עד שאיש בושת וסייעתו הי' נחשבין מורדין במלכות כשלקחו המלכות לאיש בושת. הנה ביארנו שמצד מחלוקת אין שום טענה לגרע כח הירושה. וכן בתשו' מהרשד"ם ובתשו' גינת וורדים. ובכמה שו"ת שהי' מחלוקת פלפלו החכמים בדין ירושה ואין איש עולה על דעתו לגרוע הירושה מכח מחלוקת כי באמת אינו טענה כלל:

כ

כ) [אמר שמואל זהו המהדו"ק שכתב כ"ק אאמו"ר זצללה"ה. אבל אחר זמן אמר לי בע"פ כשדיבר עמי אודות דין ירושת הרבנות שמחוורתא עפ"י מה דאיתא בספר כנסת יחזקאל סי' י' דאף דקי"ל דלחדש דבר צריך רוב מנין ורוב בנין יחד. מ"מ אם צד אחד מהם שהוא רוב מנין או רוב בנין לבד רוצים בש"ץ הראשון. יקום על משמרתו. דדוקא לחדש דבר צריכין שניהם. וראייתו מש"ס חולין (ע"ו:) גבי צומת הגידין חד אלימא וב' קטיני איפסק אלימא אמר רב זביד אזדא רוב בנין איפסק קטיני אזדא רוב מנין וטריפה. מר בר רב אשי מתני לקולא איפסק אלימא האיכא רוב מנין איפסק קטיני האיכא רוב בנין. ופסקו כל הפוסקים כמר בר רב אשי עי' ביו"ד סי' נ"ו. עכ"ד. כן נמי הדין בירושת הרבנות דאם היורש יש לו רוב מנין לבד או רוב בנין לבד אין מפקיעין ממנו ירושתו אלא אם כן אין לו לא רוב בנין ולא רוב מנין. אז פקע ירושתו וע"ז אמרו בזמן ששלום בישראל ולא בזמן שיש מחלוקת. ויותר לא הגיד לי איך יפרנס ע"י פסק זה סוגיית הגמ' והפוסקים וגם בין הכתבים לא מצאתי. ובודאי הי' דעתו לכתוב עוד בזה אלא שלא הספיק [או כתב ונאבד] ונשאר בלתי נגמר ונעתק מה שנמצא:

כא

כא) ונהירנא עוד כשהיינו בעיר לויביטש עת פטירת הרה"ג כו' מוה' דוב ז"ל והי' שם עוד מחו' הגאון האדיר כו' מו"ה ישראל יהושע זצללה"ה האבד"ק קוטנא והגאון מוה' חיים אלעזר זצללה"ה האבד"ק קאליש. ובן הרב הנפטר ז"ל הוא הרב מוה' אפרים שלמה ז"ל שהי' אבד"ק ליפנא. ובעת ההוא הי' אבד"ק פיעטריקאוו דקוא. תבע מהעיר את מקום אביו ז"ל מכח ירושת הבן. וישבו ב"ד לדון בזה ושנים מהם הי' הגאונים מקוטנא ומקאליש הנ"ל. וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה לא הי' מהב"ד הלז ופסקו הם ז"ל כדברים האלה שאם יהי' לבן הרב הנ"ל רוב מנין או רוב בנין אז זכה בהרבנות מכח ירושת אביו ואם לא אין לו שום טענה ע"ז. ובאתי וספרתי הדברים לפני כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ואמר ב"ה ששם בפיהם דבר אמת שכוונו את ההלכה לאמיתה של תורה. ולא הגיד לי בפלפול הלכה זו מאומה:

כב

כב) אבל נחזי אנן איך יתפרנס ע"י פסק זה שיטת הרמב"ם ורש"י. דהנה הרמב"ם הביא דין דביש מחלוקת בעי משיחה דהמחלוקת הוא בין בני דוד. מזה דייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה באות ה' דהרמב"ם ס"ל דמחלוקת מבחוץ אינו מסלק הירושה. ויש לומר שאין זה כ"כ דיוק דבמחלוקת מבחוץ הם עוברין על צוואת יעקב אע"ה כמ"ש הרמב"ן בפסוק לא יסור שבט מיהודה ואחר שנבחר דוד המע"ה עפ"י נביא הוא וזרעו אחריו. שוב מחלוקה שמבחוץ הם כמוותרים על דברי הנביא ומיתתם בידי שמים ואשה החכמה אמרה כך קבלני כל החולק על מלכות ב"ד חייב מיתה עיין רש"י שמואל ב' כ' ומדקאמר בית דוד משמע אפי' זרעו אחריו. ובפי' המשניות להרמב"ם סוף עיקר הי"ב. ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק על המשפחה הזאת כופר בדברי הש"י ובדברי נביאיו עכ"ל. וא"כ עד שיסביר לה הרמב"ם דיעבד שעשו איסור מוטב הי' לו להסביר כשהמחלוקת בין בני דוד עצמם:

כג

כג) אך רש"י אסברה לה אפי' כלפי חוץ ומיירי שרוב הי' חולקים על הירושה ואחר זה השלימו. מאחר דבשעת חלות הירושה הי' רוב כנגד היורש פסקה לירושתי' לגמרי. ואף שאח"כ השלימו. צריכין למשיחה כבתחילה. ולא אמרינן בזה חוזר וניעור וכמ"ש באות י"ד. ומסתייע פירוש זה מדברי רש"י שכתב אבל אי יש מחלוקת לאו ירושה הוא ובעי משיחה בתחילה עכ"ל. ומדהוסיף לשון בתחילה משמע כמו שכתבתי שכבר פסקה ירושתי' לגמרי ואפי' מצוה למנותו לא הי' ובדין זה לא מיירי הרמב"ם כלל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

כד

כד) ומעתה נשובה ונראה אם לפי פסק זה הנ"ל יתורץ כל קשה. דהנה באות י' מדייק לשיטת רש"י דכי איכא מחלוקת לאו ירושה הוא ובעי משיחה בתחילה. דמ"מ הדבר ברור דאף דיש מחלוקת מחויבין להשלים עמו ולמנותו. דאל"כ מה זה שאמרו שאם בנו הגון למלכות בנו קודם לכל אדם. ממנ"פ אם מתרצים בו אפי' בלא ירושה ממנין אותו. ואם אין מתרצים בו שוב אין חיוב למנותו. אלא ודאי דהחיוב הוא שישלימו עמו עכ"ל. ולפי פסק הנ"ל אין שום ראי'. די"ל דמיירי שצד אחד רוב מנין או רוב בנין מתרצים בו וצד השני מתנגדים לו. דבלאו ירושה אין למנותו עד שיהי' לו רוב בנין עם רוב מנין. ומשום ירושה הוא קודם. אבל זה שיהי' מצוה להשלים עמו ולמנותו אין לנו. זולת בזרעו של דוד שניתן המלוכה לו ולזרעו אחריו ושם לא כתיב תנאי בקרב כל ישראל בזמן ששלום וכו' וכל מחלוקה כלפי חוץ הוא כמוותר על דברי הנביא. ואין לזה ענין בירושת שאר מלכים או שאר מנוים:

כה

כה) ומה שפירש באות י"ב דמצינו ענין זה שיהי' חיוב למנותו מהא דמשיחת שמואל לדוד ע"כ לזה הי' שיהי' מחויבין אח"כ למנותו. שהרי אח"כ משחוהו בני יהודה שנית ואח"כ כל ישראל שלישית. א"כ משיחה קמייתא היתה למגן והו"ל מעילה. אלא ודאי דלהכי אהני שיה' מחויבין למנותו. וע"כ הי' כל בית שאול כדין מורדים במלכות אחרי ששמעו שנמשח עפ"י שמואל ועוד לא נכנעו. עכת"ד:

כו

כו) אומר אני באימה דא"כ אכתי קשה משיחה שני' שמשחוהו בני יהודה למה היתה באה. שהרי אח"כ משחוהו כל ישראל. וא"כ משיחה זו של בני יהודה למפרע היתה על מגן. ובזה אפשר לדחוק דעכ"פ אהני שהי' מלך על שבט יהודה ביני וביני. אך מה שכתב עוד אות י"ג שע"כ הי' בית שאול נחשבים מורדים במלכות משום חיוב למנותו. לא זכיתי להבין דאף שהי' החיוב למנותו. מ"מ מאחר דעדיין לא מנוהו ועדיין לא הי' מלך. אין המורד אז נחשב מורד במלכות אלא מוותר על דברי הנביא שצוה למנותו. ולא עוד אלא אף בזה אינו ברור לי. די"ל דהמצוה למנותו מוטל על הב"ד ולא על היחיד. וא"כ אין על היחיד שום דין מוותר על דברי הנביא. ואולי בית שאול חשוב שבידם למנותו דאלמלא הם הי' כל ישראל ממנין אותו תיכף. ומ"מ הדבר ברור שחיוב מורד אין כאן אלא מוותר על דברי הנביא:

כז

כז) אך כשאני לעצמי הייתי אומר דמשעה שמשחהו שמואל הי' לו דין מלך לכל דבר וכבש"ס מגילה (י"ד:) דנבל מורד במלכות הוה ואביגיל הצילו משום דעדיין לא יצא טבעו בעולם. ולמה לא אמרו בלשון מבורר שעדיין לא נתמנה או עדיין אינו מלך. ומשמע דמלך הוא אבל אין על המורד דין מורד במלכות כיון שלא יצא טבעו ולא הי' מלכותו בהתגלות ואולי לא ידע המורד ולפי זה כל בית שאול הי' להם דין מורדים משום דאחר מיתת שאול הי' מפורסם משיחת שמואל. ומה דקשיא לי' למה משחוהו שנית ושלישית. לא זכיתי להבין מי יימר דבשמן המשחה משחוהו אימר באפרסמונא דכיא כדי לפרסם מלכותו וכתירוץ הש"ס כריתות (ה') ביהוא. ועוד שהרי איננו מפורש שהי' שם משיחה ממש. ואימר שהאי משיחה לשון גדולה כמו שפירש"י (ישעי' מ"ה) הוינו שקבלוהו עליהם למושל. ומצינו כן שמואל (ב' י"ט מ"א) ואבשלום אשר משחנו עלינו מת אף שלא מצינו לו משיחה כלל. וגדולה מזה (בישעי' ס"א) שאפי' על התמנות נביאים כתיב לשון משיחה. יען משח ה' אותי לבשר ענוים:

כח

כח) עוד שם באות י"ח דייק דאף שיש מחלוקת מחויבין להמליכו מרחבעם שעלה על ירבעם למלחמה. לא זכיתי להבין מה ענין מלוכת דוד המע"ה שניתן לו המלוכה לו ולזרעו אחריו ברית מלח עפ"י נביא לשאר המנוים שבישראל. דלעולם בשאר המנוים כשיש מחלוקת אפי' מצוה ליכא. אבל בבני דוד כל החולק עליהם הרי הוא מוותר על דברי הנביא. והי' סבר רחבעם שהם מוותרים על דברי הנביא ומיתתם בידי שמים ומותר לו לעלות עליהם לצבא כמו שעלו על בני ראובן וגד שחשבו שעוברים על שחוטי חוץ שבכרת אף שאין דינם נמסר לב"ד וכמו שכתב באות י"ח. עד שנאמר לו כי מאת הש"י היתה. ומה יבקש להם חטא יותר. והרי הרמב"ם סוף עיקר הי"ב ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק על המשפחה הזאת כופר בדברי השי"ת ובדברי נביאיו עכ"ל. והביאנו דבריו באות כ"ב:

כט

כט) אשר ע"כ לבי אומר שמכל הלין טעמי. דבריו זצללה"ה האחרונים שקבע לפסק הלכה הם כמסמורות נטועים דאין דין ירושה ברבנות אלא אם כן יש לו רוב בנין או רוב מנין אבל באין לו לא זה ולא זה בטלה דין ירושה. וקם דינא. וכמו שהורו כן הלכה למעשה עוד גאוני המדינה הגאון מקוטנא והגאון מקאליש זצללה"ה כנ"ל ומעשה רב. ומ"מ להלכה למעשה בתשובה זו יפה הורה שמעשה שהי' כך הי' שהי' לחתן הרב ז"ל רוב מנין בודאי. שצד השני הי' קרובים של השני והי' באין באלמות. המגיה]:

ל

ל) עתה נעלה להמעלה השני' ושמו יקרא כתר תורה כי בו יבואר דין רבנות אם איתא בירושה:

והנה החת"ס חלק או"ח סי' י"ב הוקשה לו דברי הרשב"א בתשו' סי' ש' וז"ל ועוד שאפי' לא הי' האב יכול לעמוד בשימושו. אם הבן ראוי לכך כו' שורת הדין שהבן קודם לכל אדם. כי לפי מה שאני רואה ממנהג אותם מקומות שהבנים מתמנים מדעת הציבור חזנים תחת אבותיהם. וכלל גדול אמרו ז"ל בכל מינויים שאם הבן ראוי הוא קודם לכל אדם ואפי' כ"ג אם הי' בנו ראוי וכו' הבן קודם וכו' והוקשה לחת"ס דפתח במנהג וסיים בדינא. ע"כ תירץ החת"ס דלכאורה קשה ל"ל בכ"ג קרא דבן קם תחת אביו ת"ל מדכתיב במלך כל ישראל לרבות כל המינויין בישראל וא"כ ל"ל קרא מיוחד לכ"ג. ותו דממעט משוח מלחמה. ומי גרע משאר מינויין. ומזה העלה החת"ס דמינוי קדושה אינו בכלל ירושה. וע"כ אצטריך קרא לכ"ג וחוזר וממעט משוח מלחמה. וכ"ש שאר מינוי קדושה. וחזן הכנסת דקדושה הוא תלי במנהגא יש מקומות הנהיגו חזן הכנסת בבהכ"נ מקדש מעט ככ"ג בבהמ"ק. וע"כ מינוי תורה אינו בירושה דהוא מינוי קדושה. וילפינן מדאצטריך קרא לכ"ג ומדממעט משוח מלחמה דמינוי של קדושה אינו ירושה לבניהם יע"ש באריכות:

לא

לא) ודבריו תמוהים הרבה דמה שהוקשה לו מכ"ג. הא צריך קרא להלכתו דבעי משיחה. ועוד כיון דבעי משיחה. שוב אי אפשר ללמדו ממלך. דמה למלך שאפי' משיחה לא בעי. וגם מ"ש דילפינן ממשות מנתמה דמינוי קדושה אינו בירושה. אדרבא נלמוד מכ"ג דאיתא בירושה דבדינים אלו אזלינן לחומרא כמ"ש בתשו' גינת וורדים. וכללא כל היכא דאיכא למילף לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן שמחויבין למנותו תחת אביו וכמ"ש בתשו' גינת וורדים. וא"ל דמכ"ג לא ילפינן דהוי שני כתובים הבאים כאחד דכתיב נמי קרא במלך. ואי ילפינן מכ"ג ל"ל קרא במלך. ודווקא ממלך ילפינן ולא קשה ל"ל בכ"ג. דאיצטריך קרא משום דהוי מינוי קדושה. אבל מכ"ג אי אפשר ללמוד מדצריך קרא במלך. אבל הא ליתא. דצריך קרא במלך שלא יטעון משיחה. דאי נילף מכ"ג. הא בן כ"ג טעון משיחה. ועוד שהרי כל הקודם בנחלה קודם בכבוד כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים. ודין זה יליף בת"כ מובנים לא הי' להם. והובא בהגמיי' שם. ולדבריו הא מוכח דמכ"ג לא ילפינן:

לב

לב) ועוד דלדבריו דכל מינוי קדושה אינו בירושה וחידוש שחדשה תורה בכ"ג האיך ניליף מיני' כללא. הא מחידוש לא גמרינן. ובתשו' עבודת הגרשוני סי' מ"ט ז"ל כי עיקר מוצא דין זה שיכול אדם להוריש גדולתו לבניו. מהא דאיתא בת"כ פ' צו. והא קרא בכ"ג כתיב. ומיני' נוכל ללמוד גם מינוי קדושה:

לג

לג) ועיקר דבריו ליתן טעם במשוח מלחמה משום דהוא מינוי קדושה מרפסין איגרי דבגמ' ממעט מדכתיב תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקודש. וא"כ הכתוב אומר המשרת בקודש הוא בירושה. והוא אומר דמשום דהוא מינוי קדושה אינו בירושה. אתמהא:

לד

לד) ועיקר הדבר שבדבריו שמינוי המלך אינו מינוי של קדושה לא ידעתי. שהרי נמשח בשמן משחת קודש. ובמשיחת דוד כתיב וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח עליו רוח ד' מהיום ההוא ומעלה. ופי' הרד"ק רוה"ק ורוח גבורה. ובשלמה כתיב וישב שלמה על כסא ה' למלך. הלזה יאמר שאינו מינוי קדושה. ובהוריות (י"ב:) כל המקודש מחבירו קודם את חבירו וילפינן לה מדכתיב וקדשתו להקדימו בכל דבר שבקדושה. ובדף י"ג שם חכם קודם למלך. מלך לכ"ג. משמע מלך מקודש יותר. (ועוד מ"ט קרי למשוח מלחמה מינוי קדושה. אי משום שקורא הפסוקים הכתובים בפרשת מלחמה. גם המלך קורא במוצאי שנת השמיטה מתחילת אלה הדברים עד סוף שמע ישראל וכו'. מיהו הא יש ליישב דמשוח מלחמה עיקר משיחתו לכך] ובתשו' גינת וורדים כלל ג' סי' ז' ח' נתן טעם למה משוח מלחמה אין בנו יורשו:

לה

לה) ועיקר הקושיא שהביאו לכך מה שכתב הרשב"א תחילה ממנהגא. ואח"כ כתב הדין. פירש הרב הקדוש ז"ל מלאדי בש"ע שלו סי' נ"ג סעיף ל"ד דהיינו לאפוקי אם המנהג שאין בנו קודם לאחר יעשו כמנהגם עי"ש. והדין ודאי דין אמת. דלא עדיף ממקבל ש"ץ לזמן ובכלות הזמן מקבלים אחר. ומלבד זה אינו קושיא. דרשב"א תרי טעמי קאמר. וברמ"א מבואר כן. שכתב דינו של הרשב"א ולא כתב שהי' מנהג ואינו כדאי ליכנוס בפירצה דחוקה בשביל קושיא קלה כזאת:

לו

לו) ומה שכתב מתשו' מהרשד"ם סי' פ"ה המעיין בדבריו יראה. דהיינו כשהבן אינו ראוי. ועכ"פ כשאחרים במקומו גדולים ממנו. שהרי כתב ראי' ממעמיד דיין וכו' וכונתו מעמיד דיין שאינו הגון. וכן הי' המעשה שם כמבואר בתשובה. ולפי הראי' שכתב מדכתיב צדק צדק תרדוף צריך לילך אחר ב"ד יפה. אפשר דאפי' אחרים חכמים קצת יותר. ואפשר דאינו כן דאף שבן הרב אינו חכם כל כך זכות אבותיו מסייעתו להורות כהלכה כמו האחר שחכם קצת יותר:

לז

לז) ומ"ש בסוף התשובה ראי' מתה"ד. הנה מבואר שם להדיא במהרא"י דמשום שלא נתמנה מהור"ר אנשיל מן הציבור רק מעצמו הי' שם ראש ישיבה ונתן גיטין וחליצות כמבואר בתשו' מהר"י וויל שם ובפסקי מהרא"י סי' קכ"ו. וכן כתב בתשו' גינת וורדים כלל ג' סי' א' דמשום שלא נתמנה מהר' אנשיל על הציבור והעתיקה דרכי משה סי' רמ"ה. ובזה הראי' מהגמ' כתר כהונה זכה בה אהרן כתר מלכות זכה בה דוד כתר תורה עדיין מונח ועומד. אבל מי שנתמנה מהקהל על עיר אחת. ודאי שאין רשאי ליקח התמנתו. והוא גרוע מהיורד לאומנת חבירו. וכן הוא בתשו' חת"ס יו"ד סי' ר"ל. ובאמת נפלאו ממני דברי רמ"א סי' רמ"ה שכתב כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב. ובדרכי משה מקור הדין מבואר להיפוך כנ"ל. ומ"ש בשם האו"ז דאפי' קבלו ראשון עליהם היינו לענין חזקת ישוב כמבואר בדבריו להדיא. ודברי רמ"א צע"ג. וכבר נחלק החת"ס יו"ד סי' ר"ל כנ"ל. וגם המנהג פשוט להיפוך. ומעולם לא שמענו שיתיישב רב בעיר שיש שם רב שנתקבל מהקהל.

לח

לח) אך באמת גם בנידון מהרשד"ם לא נתמנו אבותיו למרביצי תורה רק שהחזיקו מעצמם וכמ"ש שם הרשד"ם. וז"ל ומה שהאיש הזה טוען שאבותיו הי' שם למרביצי תורה ע"כ. ובטענה זו נראה להם שכבר החזיקו. אבל בנתמנו לא הביא ראי' כלל מתה"ד. רק מה שכתב תחילה ולבי אומר לי כו' והביא ראי' ממעמיד דיין שאינו הגון. וא"כ כשהוא בעצמו ראוי לאותו איצטלא י"ל גם הרשד"ם מודה. ובסוף סיים מהרשד"ם אבל מינוי תורה נשאר ליודעים אותה ואינו ירושה ע"כ. ועכ"פ אם גם הבן יודע את התורה כמו האחר ודאי הוא קודם לירש כתר אביו שנתמנה בהרבנות. וכ"כ בתשו' גינת וורדים לדעת מהרשד"ם דבת"ת אף שיש לו יחס עם האחר. מ"מ האחר הגדול ממנו קודם אבל בשוים ודאי בנו קודם:

לט

לט) ובעיקר הדין מפורש בתשו' הריב"ש סי' רע"א ובמבי"ט חלק ג' סי' ר' דבמינוי >>>

מ

מ) ומה שכתב החת"ס בסוף התשובה וראיה הגדולה שבכולן מה שמצינו במדרש בשעה שאמר >>>

מא

מא) במחכ"ת הרמה אינני רואה בזה ראיה כלל שמלבד שבאבות דרבי נתן מפורש שהקב"ה >>>

מב

מב) אך טעם הדבר אפשר על דרך שאמרו בזוה"ק >>>

מג

מג) אך המג"א הביא גם בשם העשרה מאמרות דכתר תורה אינו בירושה רק מהלל ואילך >>>

מד

מד) ולכאורה כל מה שכתב בענין דבעי ממלא מקומו ושדי בממלא מקומו ביראה אין צורך לדבריו. ועוד מה הראיה שכתב לדבריו שכתר תורה מונח כל הרוצה ליטול יבא ויטול. הא כתר תורה לאו כתר הרבנות הוא. רק שהתורה בעצמה כתר בראש לומדיה וכעין נזר אלקיו על ראשו דכתיב בנזיר. ותדע >>>

>>> והי' בניהם כולם ראוין לנשיאות שהי' חכמים גדולים. כן נ"ל לפרש דברי הרמ"ע ז"ל והוא ברור:

מה

מה) ועוד נ"ל דאפי' לדעת הרמ"ע [והרשד"ם דמינוי תורה אינו בירושה] דבכתר תורה צריך שיהי' ממלא מקומו בחכמה ולא סגי בחכם קצת. היינו דוקא חכם הממונה להרביץ תורה הוא דנשתנה דינו מדין מלך וכה"ג. אבל חכם ממונה לדין בזה"ז דינו כדין מלך ממש לדבר זה. דבממלא מקומו ביראה אף דאין ממלא מקומו בחכמה רק שהוא חכם קצת (דחכם קצת ודאי בעי גם במלך יורש בגדולת אביו ברבנות. ואף דבימי הנשיאים לא הי' הדין כן לדעת הרמ"ע שהרי ראש סנהדרין ואב ב"ד הם ממונים לדין. מ"מ בזמה"ז נשתנה הדין כמו שאבאר. ואף דרשד"ם לא נחית לסברא זו ראיות ברורות יתנו עידיהן. ואני קורא ע"ז כתר תורה כל הרוצה ליטול יטול:

מו

מו) דהנה קשה הלא המלך עיקר מינויו הוא למשפטים ומלחמות וכמ"ש הרמב"ם סוף פ"ד מה' מלכים וז"ל שאין ממליכין מלך בתחילה אלא לעשות משפטים ומלחמות שנאמר ושפטנו מלכינו ויצא לפנינו ונלחם מלחמתנו עכ"ל. ושלמה כשנתמנה למלך התפלל ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמיך וסיים כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה. ושם קפיטל ד' יהושפט בן אחילוד המזכיר פירש"י איזהו משפט שבא לפניו ראשון שיזכרנו ראשון. ובשמואל ב' ט"ו ויהי כל איש אשר יהי' לו ריב לבוא אל המלך למשפט ובמלכים ב' ט"ו וינגע ד' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית ויותם בן המלך על הבית שופט את עם הארץ. ואמרו רז"ל שכל דין שהי' דן הי' אומרו בשם אביו. ובשבת פרק במה בהמה גבי יאשיהו דכתיב וכמוהו לא הי' לפניו מלך וגו' שכל דין שדן מבן שמונה עד בן שמונה עשרה החזירן להם. ובמשלי כ"ה ג' ולב מלכים אין חקר פירש"י שכמה דינים באים לפניהם וצריך לתת לב לכולם. ובסנהדרין (י"ד:) ויצאו שפטיך וזקיניך ושפטיך זה מלך וכ"ג מלך דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ. כ"ג דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט. וא"כ אם הממונה על הדין אינו בירושה איך יורשין כתר מלכות. ונהי דמכ"ג אין קושיא דביומא ע"ג קאמרינן דבתר העיקר שנמשח לה אזלינן. וכ"ג עיקרו לעבודה. אבל מלך אי אפשר לומר דעיקרו למלחמות דמשפטים תדירים ושלמה הי' איש שלום ומעט מעט מלחמות אשר עשה וכיון שכתב הרמב"ם דמשיחת המלך למשפטים ולמלחמות ומשפטים עיקר טפי ממלחמות ומאי טעמא דאיתא בירושה:

מז

מז) וראיתי לרבינו הר"ן בדרשותיו דרוש י"א דמה ששאלו ישראל מלך למשפטים הי' חטא שרצו שעיקר משפטיהם יהי' מצד המלכות. ובאמת עיקר המשפטים מצד השופטים עפ"י התורה ומה שהוא צורך לקיבוץ המדיני משלים המלך. ואף שמצינו ב"ד מכין ועונשין לצורך השעה. זה הי' בזמן שלא הי' בישראל מלך ונכלל בכח השופט שני ענינים כח המלך וכח השופט. ואפשר עוד לומר שכל מה שנמשך למצוות התורה בין שהוא כפי הפשט הצודק בין שהוא לצורך שעה נמסר לב"ד כאומרו ושפטו את העם משפט צדק. אבל תיקונים ביותר מזה נמסר למלך. עוד שם ומפני זה הזהיר המלך לבלתי רום לבבו מאחיו כלומר שמתוך שהמלך רואה שאינו משועבד למשפטי התורה כמו השופט צריך אזהרה מרובה לבלתי יסיר מן המצוה ולבלתי רום לבבו מאחיו כפי היכולת זה הגדולה שנותן לו השי"ת אבל בשופט לא נצרך לכל זה ולכל אלו האזהרות לפי שיכולתו מוגבל כפי משפט התורה באמת ושפטו את העם משפט צדק והזהירו שהמשפט לא יטהו בשום פנים באומרו לא תטה משפט והזהירו עוד שלא ליקח שוחד גם לשפוט צדק עכ"ד יע"ש דבריו כי נעמו ואי אפשר לי להעתיק כל דבריו:

מח

מח) והנה לפי דבריו אין משפטי המלך מצד חכמת התורה רק הוראת שעה לתיקון המדינה ואינו משפטי התורה. אך באמת קשה לי טובא על דבריו. הא') כי לא מצינו הוראת שעה בדבר שבממון רק להעניש. והרי ביאשיהו ובדוד מפורש שבדבר שבממון בין אדם לחבירו הי' ושלמה אמר מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה. ופירש"י אינני כדייני או"ה דייני או"ה אם לוקח מעות מזה ונותן לזה אין בכך כלום אבל בישראל וכו' הנה מפורש כי בדיני ממונות בין אדם לחבירו הי' דן. ולא שייך בזה הוראת שעה. ועוד דכיון שלא הי' צריך בהוראת שעה לדון עפ"י התורה מה טעות שייך בזה וכפי שכלו הי' דן. וגם מ"ש כי הדיינין הזהירו שלא יטה משפט ההוא בשום פנים כאמרו ולא תטה משפט. הנה במ"ר פ' שופטים אמר ר' אחא בא וראה שש מעלות הי' לכסא של שלמה ובפרשה זו כתובים ששה דברים בלא תעשה ואלו הן ולא תטה משפט וגו' והרי הכרוז עומד לפני כסא של שלמה כיון שהי' עולה מעלה ראשונה הי' כורז לא תטה משפט וכו' הנה שכל אזהרות שבדיין ישנם גם במלך:

מט

מט) גם מש"כ שלא הי' כח ביד ב"ד לדון הוראת שעה בזמן שהי' מלך רק בזמן שאין מלך יש בהם גם דין מלכות. קשה לי הרי ביבמות מעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לב"ד וסקלוהו. ובדין המלכות אין לו רשות להרוג כי אם בהורג נפש לתיקון המדינה אבל לא בחילול שבת וכמ"ש הרמב"ם סוף פ"ג מה' מלכים וז"ל כל ההורגים נפשות שלא בראי' ברורה כו' יש רשות למלך להורגו. הנה מבואר דבשאר מחויבי מיתות אין למלך עסק בהן. וע"כ לאו מדין מלך הרגוהו. ושמעון בן שטח הרג שמונים מכשפות ביום אחד בלא התראה ובלא עדות ברורה וכמ"ש הרמב"ם פכ"ד מה' סנהדרין ה"ד ואעפ"י שהי' בזמן מלכי בית חשמונאי. מיהו אלו יש ליישב עפימ"ש הר"ן באפשר שכל מה שנמשך במצוות התורה אף שהוא לצורך שעה יש רשות לב"ד להורגו. אך קושייתי הראשונה קשה:

נ

נ) לכן לבי אומר לי יען שלא להלכה אמרם הר"ן ז"ל רק לדרשא לא דקדק הר"ן ז"ל כל כך. ולפנינו יתבאר ישיב לשיטת הר"ן. ולדעתי נראה כי השופטים והמלכים ענין אחד הי' עושין במה שבין אדם לחבירו ובכל הדברים הצריכין לתיקון המדינה. ובודאי משפט שצריך לעשות בחילול שבת אין למלך עסק בהן כמו שמשמע מדברי הרמב"ם בפ"ג מה' מלכים כנ"ל. וע"כ אף לענין משפטי המדינה אף שהמעשה אחד. מ"מ לענין הכוונה חלוקין הן. דהנה בברכות (ו'.) מנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה שרוי עמהם שנאמר בקרב אלקים ישפוט ומנין לשנים שעוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' וכי מאחר דאפי' תרי תלתא מבעיא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא קמ"ל דינא היינו תורה וע"כ הדיין עיקר הכוונה התורה. להופיע משפטי ד' בעולם. אך המלך נהפוך הוא כי אין לו עסק במשפטים בעצם. דא"כ גם בחילול שבת הי' דן. רק כל עסקו להעמיד ארץ כדכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ. והמשפט הוא כלי שבו הוא דן ומעמיד תיקון המדינה. אבל כל כוונתו הוא תיקון המדיני וע"כ נקראו הדיינין בשם המלך ג"כ כדאיתא בשבת (דף י') עד מתי יושבין בדין אמר רב ששת עד זמן סעודה אמר ר' חמא מאי קרא דכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ופירש"י מלכך דיינך כדכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ. שהרי במשפט הוא מתקן הנהגת המדינה הגם שעיקר כוונתו להופעות תורה. וכן המלך נקרא שופט כנ"ל הגם שכוונתו להנהגת המדינה מ"מ הוא שופט. ומ"מ דיין עיקר שמו הוא שופט. והמלך עיקר שמו מלך. וע"כ המלך מוריש כתרו לבנו כי אין זה כתר תורה. אבל הדיין שכל עסקו תורה כתר תורה אינו מוריש. וגם לפי טעמים הנ"ל דצדק צדק תרדוף מצוה לבע"ד לחזור אחר ב"ד יפה. וזה ודאי מצד התורה שהרי אפי' בע"ד עצמו שמרוצה לילך לפני ב"ד אחר מצוה עליו לחזור אחר ב"ד יפה. אבל המלך שהוא לתיקון המדינה אין לדקדק בו כל כך דוק והבן:

נא

נא) והשתא נחזי אנן בזמה"ז שאין סמוכין. ומן הדין הי' שלא לדון כלל דיני ממונות. רק בהודאות והלוואות דנין שלא תנעול דלת בפני לווין. ובכל מידי דשכיחי ואית בי' חסרון כיס עבדינן שליחותייהו. אבל מידי דלית בי' חסרון כיס אף דשכיח לא עבדינן שליחותייהו. והא כך מחויב הנחבל לשלם אף דלית בי' חסרון כיס כמו הגזלן. אלא דבגזילות דאית בי' חסרון כיס אית בי' תיקון הנהגת המדינה טפי במה שמחייבין אותו לשלם. משא"כ בנחבל. דמה שנחבל עבר ואין ואף שאין משלם לו אין בו הפסד המדינה כל כך. אבל להעמיד הדין על תילו אין נפקא מינה בין אית בי' חסרון כיס אי לא. רק באמת אין כוונת התורה לדון כשאין סמוכין. רק שההכרח לדון במידי דשכיח ואית בי' חסרון כיס שלא יחרב העולם. והוא דומיא דמלך ממש שבמשפט יעמיד ארץ וא"כ הרי הוא בירושה כמו מלך ממש. וע"כ כתב הרא"ה בס' החינוך בפ' שופטים דמינוי השופטים אינו נוהג במקום שאין סמוכים. ומשמע מדבריו דאף מדרבנן אין חיוב והוא כמ"ש מדמצוות דין בזמה"ז אינו ממצוות שופטים שבתורה הואיל ואינם סמוכין רק שלא יחרב העולם אם איש את רעהו חיים בלעו והוא מעין מלך אשר אין שייך בעיר אחת כלל. והוא נקודה נפלאת בענין זה:

נב

נב) וראיתי להאברבנאל בהקדמתו לס' שופטים הסכים להר"ן דלענין משפטי המלך אינם מחוקי התורה רק הוראת שעה לתיקון המדינה. והביא ראי' הא דאמר בסנהדרין פרק ב' מלכי ישראל לא דנין ולא דנין אותן יע"ש. ולפי"ז מה שמלכי ב"ד דנין דכתיב דינו לבוקר משפט היינו דיני תורה. ומיושבים הקושיות שהקשיתי על הר"ן דכל הני קראי בבית דוד כתיב. ומזה ירשו ר"ג שבבבל ונשיא שבא"י ליתן רשות לדון דין תורה כי דיני תורה ג"כ ניתן להם לבית דוד רשות והורמנא ועי' בתומים סי' ג' ומוכח דלענין משפטי תורה ג"כ איתא בירושה. ולדעת הפוסקים דזה חשיב כתר תורה דליתא בירושה. צ"ל כמו שחלקתי דלבית דוד שאמר להם דינו לבוקר משפט אף שדנין עפ"י משפטי תורה. מ"מ כוונתם להעמיד ארץ במשפט המלך כדכתיב והצילו גזול מיד עושקו עיי"ש בכתובי ירמי'. וא"כ בזמה"ז ג"כ איתא בירושה וכמו שביארתי באות נ'. נמצא שדבריי עולים יפה אף לדעת הר"ן:

נג

נג) ואף שבכלל המינוי הוא נמי הוראות או"ה וגיטין וחליצה. הא ודאי גיטין וחליצות הוי מידי דלא שכיח נגד דינים. והוראות ג"כ שואלין לכל בן תורה יודע להורות זולת שאלות ריאה ששייך דוקא לרב שבעיר. והכל מיעוט נגד דינים. ובזמנינו אין התמנות הרבנות להרביץ תורה ברבים כמו שהי' בזמניהם. ובזמנינו זה תלוי ברצון הרב אם ירצה ואם יחדל. ואין לבני העיר לומר לו דבר בזה. בפרט שהח"ס בעצמו סי' י"ג חזר בו משום שהרב ממונה להנהגת העיר. ואטו משום דממונה לתורה ג"כ מיגרע גרע. ועיי"ש שהביא עוד ראי' לזה ממה שהנהיגו ירושה מהלל ואילך משום דפחיך בי' כתר מלכות. אך לפי"ז אפשר אינו מדאורייתא. אך לפימ"ש הא פשיטא שאם יצורף עוד הנהגת עיר אל דין שיהי' הם רוב רבנות ואזלינן בתר רובא והבן יורש ודו"ק:

נד

נד) בקיצור יש ג' טעמים בנ"ד להעמיד הירושה ברבנות. הא'. דכל ראיות החת"ס סתורים ותמוהים. ומהרשד"ם והרמ"ע מיעוטא. נגד הריב"ש ומהבי"ט ומהר"ש אלקבץ. בפרט שהריב"ש הוא מתקיפי קמאי. והראי' שהביא מהרשד"ם מתה"ד אינו ראי' לרבנים שבזמנינו כנ"ל. והרשד"ם גופי' כתב בתשובה אחת והוא בתשו' אבקת רוכל סי' ר"א דממונה לדון ולהורות בנו יורש גדולתו. דהי' שאלה בחכמים שנתקבצו ונידו ששום חכם שלא הגיע לארבעים שנה לא יהי' רשאי לדון ולהורות אם עשו כהוגן אם לא. וכתב שם וז"ל ועוד כיון שיש החכמים הבחורים מי שהי' זקינו רב וגדול ודיין אז בנו יורש גדולתו כמ"ש הריב"ש ז"ל אפי' לא החזיק מו"ה יוחנן אלא שעתה תחילת המינוי כו' עד ובלבד שינהגו מנהג אבותיו עכ"ל. ואיך יעלה על הדעת לעכבו מלירש נחלת אבותיו כ"ש לגזור נידוי על ככה. זה דבר שאין לו שחר. צא ולמד מחכמי המשנה שמינו את ראב"ע לנשיא בזמן שהי' בן י"ח שנה אעפ"י שהי' נמצאים חכמים גדולים ממנו בחכמה ובשנים ר"ג עצמו ור' יהושע ור' אליעזר ור' ישמעאל ור' טרפון וכמה חכמים גדולים ממנו בחכמה ובשנים כדאיתא בפ"ק דזבחים ובפ"ק דידים:

נה

נה) הב' דגם מהרשד"ם מודה דנגד שוה לו הוא קודם כמ"ש בתשו' גינת וורדים לדעתו. רק אם אחר גדול משום צדק צדק תרדוף. ובנ"ד יש עוד טעם יען שחתן הרב הוא כהן מיוחס דור אחר דור רב בן רב גאון בן גאון עד רבינו הגדול הש"ך ז"ל אשר הפוסקים קורין אותו בשם כהן גדול שפתיו ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ראה בפר"ח סי' צ"ח סעיף ב'. ובודאי כהן אמת הוא. ואיתא במס' יומא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או דאתי משבט יששכר ומסיק אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמרינן. ולאחר שגלו עשרת השבטים רק שבט לוי מסקי שמעתתא אליבא דהילכתא והוי בכלל צדק צדק תרדוף ליקח את זה. וגם הרמ"ע מודה בממלא מקום אבותיו בחכמה ג"כ וגם זה כן וחמיו הרב ז"ל תמיד הי' מרגלא בפומי' חתני זה הוא תיבה ספרים שלי כמו שהעידו רבים. הג'. שהרבנים שבזמנינו דין מלך להם לענין ירושה הואיל ואין סמוכין והדין רק להנהגת המדינה וכן נתפשטה הוראה בכל העולם שהבן שהוא ראוי לאותה איצטלא זכה בירושה אביו ברבנות. ותו לא מידי:

נו

נו) ועתה נעלה אל המעלה השלישית והרביעית לבאר דין ירושת קרוב או בן בתו ברבנות ובשמות יקראו נחלת אבות. נחלת שאר:

הנה בתשו' עבוה"ג סי' י"ט במשפחה ראובנים שהי' ממונים בהנהגת בהכ"נ ונפטרו איזהו מהם בלא בנים זכרים ורצו חתניהם שמעונים ג"כ לזכות בהנהגת בהכ"נ. והשיב דבת"כ פ' צו מוכח דאין בנות יורשות [ולכאורה בכהונה לא שייך שירשו חתניהם או בני בנותיהם אפי' הם כהנים כיון שאי אפשר להם לזכות מצד אשתם או מצד אמם לבד כי מצידם אי לאו מצד אביו לא הי' כהנים כלל. רק מצד שהם כהנים מצד אביהם ג"כ והרי כתר כהונה זכה בו אהרן שלא יהי' כהן וכ"ש כ"ג. אלא הבאים מבניו הזכרים המיוחסים אחריו. וכאן שמצד אמם לבד אי אפשר לירש בכהונה גדולה כי מצד אמם אינם מתייחסים אחר אהרן. רק דמצד שאביהם הם כהנים ומתייחסים אחר אהרן ושוב שם יש בזרע אהרן מי שראוי יותר הוא קודם. וכעין שפירש"י כתובות (ק"ג:) גבי בני רבי שאם אחיו הקטן גדול ממנו הוא קודם. ומ"מ יש לפרש ראיית כיון שאינו יורש אלא בנו משמע שאר קרובים לא. והיינו משום דמצינו בן עדיף לירש בעבד עברי ומעות נזירות ע"כ לא ילפינן שאר קרובים מבנו. וה"ה דלא ילפינן בת מינייהו ואין נ"מ בזה לדינא רק פרשתי ראייתו]:

נז

נז) והנה לכאורה כונת העבוה"ג כיון דלא מצינו בכתוב רק משום תחתיו מבניו ובת"כ אמר ואם אין בנו ממלא מקומו יבא אחר וישמש תחתיו. משמע דאם קרוב ממלא מקומו אינו יורשו כיון דבכתוב לא נזכר אלא בנו מוכח דשאר קרובים אינם יורשים והוא הדין בת כנ"ל:

נח

נח) אך קשה על זה דהא מהאי קרא יליף ג"כ דכל זמן שלא מינו כהן אחר תחתיו יורשים מקריבין החביתין מדכתיב מבניו יעשה אותה. והרי בקרא לא נזכר אלא בנו. וע"כ בנו לאו דוקא דה"ה שאר יורשין. וה"ה לענין ירושת כהונה ה"ה שאר יורשין. ואיך אפשר למפסק הקרא בסכינא חריפא ולומר לענין עשיית חביתין כל יורשין בכלל ולענין ירושה בנו דוקא. ואיך יוכיח העבוה"ג עוד ההיפוך. ועוד קשה טובא לעבוה"ג דבתוספתא פ"ב דשקלים מפורש להדיא דאח וכן בן אח יורש בגדולה. והרמב"ם העתיק התוספתא בפ"ד מה' כלי מקדש הלכה כ' וז"ל כשימות המלך או כ"ג או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשיו וכל הקודם לנחלה קודם לשררת המת. וגם בפ"א מה' מלכים ה"ז כתב הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה והבן הגדול קודם להקטן ממנו הרי דשאר קרובים יורשים. ובת"כ יליף זה מקרא דובנים לא הי' להם. הא אם הי' להם בנים הי' קודמים. ויש לפרש דבני בנים אינם יורשים בעבד עברי ודינם רק כשאר קרובים. ומדחזינן מקרא דובנים לא הי' להם דאם הי' להם בנים והי' בני בנים לאהרן יורשים גדולתו. שוב ה"ה שאר קרובים. דמהיכי תיתי לחלק. הגם דמדברי הכ"מ לא משמע דהא דהקודם לנחלה קודם לכבוד לענין קרובים אתמר. אלא לענין דבן גדול קודם לבן קטן ממנו. מ"מ כן נ"ל הפירוש. שהרי הדין דבן גדול קודם לבן קטן ממנו כתב הרמב"ם אח"כ להדיא ואין נ"מ לדינא בזה מאחר שהרמב"ם כתב הדין להדיא אף לענין מלך בה' כלי המקדש ובהלכות מלכים כנ"ל:

נט

נט) אך הנה מצאתי רב קדמון שמוכח דס"ל להוכיח מדברי הת"כ אלו דאין שאר קרובים יורשים. והוא במרדכי ס"פ הגוזל ד"ה מי שהי' לו זכות שלא יבנה אדם בהכ"נ בלתי רשותו או רשות זרעו אינו יכול למכור זכותו לאחר דלו ולזרעו השליטו הקהל ולא לאחר. והביא ראי' מדברי הת"כ אלו דאם בנו ממלא מקומו בנו קודם ואם לאו יבא אחר וישמש תחתיו. כ"ש שאינו יכול למכור זכותו לאחר עכ"ל. והובא באו"ח סי' קי"ג ובחו"מ סוף סי' קמ"ט ברמ"א והגר"א ז"ל באו"ח פי' מדכתיב ואם לחו יבא אחר וישמש תחתיו משמע דלמכור אינו יכול. וקשה דא"כ מה כ"ש אך כונת המרדכי עפימש"כ הכ"מ בשם הרלב"ג בפ"ב מה' עבדים דמהא דאין עבד עברי יורש את הבת מוכח דאין האדון יכול למכור עבדו או לתתו לאחר. וה"נ ס"ל להמרדכי דמוכח מת"כ דאין שאר קרובים יורשים וה"ה לוקח כדברי הרלב"ג הנ"ל והוא כמ"ש דודאי יורש עדיף מלוקח דיורש סומך וממיר בקרבן מורישיו. וגם יורש מה שאינו ברשותו של מורישו. אבל המוכר עולתו [או שלמיו אליבא דרבנן דס"ל ממון גבוה] לא עשה ולא כלום. וכן אינו יכול למכור שאינו ברשותו כמו שאינו יכול להקדיש. וע"כ כתב המרדכי כ"ש שאין יכול למכור. אך קשה כנ"ל:

ס

ס) ונראה ליישב דראיית המרדכי ועבוה"ג דאי ס"ד דשאר קרובים יורשים א"כ אם אין בנו ממלא מקומו וקרוב ממלא מקומו ישמש הקרוב ואם גם הקרוב אינו ממלא מקומו נלך אחר הקרוב הרחוק יותר ונחלה ממשמשת עד אהרן הכהן. ולישנא דואם לאו יבא אחר משמע דשוב אין טענת ירושה ושוב יהי' מי שיהי'. ואי קרובין יורשין א"כ לעולם ישמש הקרוב. וגבי קרא דואם אין לאיש גואל נתעוררו חכז"ל וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלים ופירש"י בגזל הגר הכתוב מדבר. מה שאין לתרץ כן בכהן דמזרעא דאהרן קאתי. אלא ודאי קרובים אינם יורשין בגדולה. והשתא אע"ג דלענין עשיית חביתין אין נ"מ בין בנו לשאר יורשין היינו אף דבקרא כתיב בנו. מ"מ ע"כ הטעם משום שירש נכסי כ"ג. דאם לא כן מהיכי תיתי לחייבו בחביתין. וכן לשון הת"כ והמשנה משל יורשין משמע מי שירש נכסיו. וכן כתב התוי"ט פ"ו דשקלים מ"ו. הגם דהוא אזיל שם אליבא דר"ש דאמר מדאורייתא קריבה משל ציבור. מ"מ סיום דבריו ולהכי קרי לי' יורשים. מזה י"ל דגם אליבא דידן דמדאורייתא קריבה משל יורשין. וכיון שהטעם משום שנתחייבו נכסי כ"ג. ה"ה שאר קרובים שירשו הרי נתחייבו הנכסים. אבל לענין ירושת כהונה אין למדין שאר יורשין מבנו. וירושת עבד עברי ומעות נזירות יוכיחו דבן יורש לא הבת וכ"ש שאר קרובים:

סא

סא) ולהרמב"ם שפסק דקרובים יורשים לא קשיא לי' מת"כ דאזיל לטעמי' דהנה בב"ק סוף הגוזל עצים הגוזל את אביו ונשבע לו משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובע"ח באין ונפרעין. ובפירוש לבניו או לאחיו מחולקים רש"י ורא"ש וטור עם התוס' שהם מפרשים לבניו של נגזל או לאחיו של נגזל אם אין לנגזל בנים זולת הגזלן יתן לאחיו של נגזל. ואף שיש בן הוא הגזלן כיון שהוא אין יכול לירש זה. שע"כ צריך הוא להוציאה מתחת ידו יורש אחיו של נגזל. ובהא דאמר רבא אפי' לארנקי של צדקה. לכאורה קשה דלעולם יתן לקרוב. ואם אין אחים לאביו הלא נחלה ממשמשת עד יעקב. פי' היש"ש כגון שהוא בן גר. ורש"י לא ניחא לי' לפרש בגר על כן פירש שאינו מוצא יורש לאביו. פי' אף שע"כ יש לו יורשין הוא אינו מוצא אותם שאינם אצלו. והתוס' אף שפירשו לאחיו של גזלן או לבניו של גזלן. מ"מ מודים כשאין לו בנים ואחים נותן לאחי אביו כמ"ש בדרו"פ לדעתם. וכן משמע בהגהת אשרי שכתב בשם הרשב"א בעל התוס' כפירוש התוס' לבניו של גזלן או לאחיו של גזלן ואם אינו מוצא יורש לאחיו נותן לקופה של צדקה. ומדכתב ואם אינו מוצא כפירש"י ולא כפשוטו שאין לו בנים ואחים. מכלל שנותן לאחי אביו ולא משכחת שאין לו יורשין כנ"ל. ע"כ הוצרך לפרש שאינו מוצא. הנה נתבאר דעת הרא"ש וטור ורש"י ותוס' ויש"ש דנותן לאחי אביו כיון שהגזלן אינו יכול לירש:

סב

סב) אבל הרמב"ם פי' המשנה או שאין לו שאין בנים ואחים וכן כתב בחיבורו שאם אין לגזלן בנים ואחים נותן לקופה של צדקה. ומבואר מדבריו שאינו נותן לאחי אביו. וכן כתב בדרישה וסמ"ע לדעת הרמב"ם. האמנם שהב"י כתב לדעתו ואם אין לו בנים ואחים ואדם הראוי ליורשו. ומבואר מדבריו דבאין לו בנים ואחים לחוד לא סגי רק דבעי שלא יהי' אדם הראוי לירש. והיינו דאינם אצלו או בבן גר. ובפירוש המשניות כתב ג"כ ואם אין לו אצלו בנים או אחים עכ"ל. ובזה בודאי אי אפשר שיתן לאחי אביו כיון שהבנים ואחים ירשו הרי אחי אביו כנכרי אצלו. מ"מ לשון הרמב"ם בחיבורו מורה כהסמ"ע:

סג

סג) והשתא לדעת הרמב"ם דכיון שיש בן אף שהוא אינו יכול לירש. מ"מ מעכב על אחי אביו מלירש. שוב לק"מ מת"כ דיבא אחר וישמש תחתיו. דכיון שיש בן אף שאינו ממלא מקומו ואינו יורש בגדולה. מ"מ מעכב על שאר קרובים מלירש. והפירוש אם בנו ממלא מקומו לאו דוקא בנו אלא היותר קרוב שירשו כמו לענין חביתין. ואם היותר קרוב אינו ממלא מקומו בטלה ירושה מהגדולה. דא"מ מעכב על שאינם קרובים כל כך כנ"ל. וכן מורה לשון הרמב"ם בה' כלי המקדש להמעיין:

וכל זה להרמב"ם לשיטתו אבל לדידן דכל הפוסקים [חוץ הרשב"א בתשו' ח"ד סי' כ"ב]. חלוקין על הרמב"ם בזה. שפיר מוכח מת"כ דאין קרובין יורשין ונתיישבו דברי העבוה"ג. והבאנו ראי' לדבריו ג"כ מהמרדכי:

סד

סד) והנה אף שחזקנו זרועות בעל עבוה"ג עדיין צריך למודעי. מה חזית דסמכת על הת"כ סמוך אתוספתא. ועל המרדכי לא קשה דכיון דמת"כ מוכח דאינו יכול למכור מקו"ח דירושה. ומתוספתא אינו מוכח דיכול למכור. דתורת ירושה עדיף מתורת מכירה דהמוכר עולתו או שלמיו לא עשה ולא כלום. ואלו יורש סומך וממיר ועוד כמה דברים. ע"כ כוותי' דת"כ פסקינן דעל מכירה אין סתירה מתוספתא וגם אין מפלגינן מחלוקתם לומר דלת"כ אפי' בירושה אינו ולתוספתא אפי' למכור יכול. אך לעבוה"ג קשה. ואולי אשתמיטתי' באותו שעה התוספתא. שהכ"מ בה' כלי המקדש לא הביא התוספתא. ולהלכה יפה פסק לפי שיטתו דמ מוכח דאין קרובים יורשים וספק כמאן פסקינן אי כת"כ אי כתוספתא. והרי הראובנים ודאי והשמעונים ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי:

סה

סה) ואכתי קשה לעבוה"ג הא דהירושלמי שהביא הגאון ר' שאול ז"ל הנדפס בסוף שו"ת רמ"א דלא יסור שבט מיהודה וכו' דרבי אתי מנקיבות של בית דוד וירש בגדולה. ואין לומר דהאי לאו בירושה מיהודה אלא שנתנבא יעקב שכך יהי'. דא"כ גם ראשי גליות שבבבל נבואה לבד. ולמה אמר רבי בירושלמי דכלאים דאלו אתא ר"ה הוי מותיב לי' לעילא מקמוהי. ומנ"ל דהתמנות שבימיו ניתנה לדוד כלל. הלא לא ניתנה לדוד אלא מלכות. וגם בלא זה קשה מאד לומר כן. שהרי עיקר קרא דלא יסור שבט מיהודה הוא שניתנה המלכות ליהודה כדכתיב בדברי הימים הביאו הרמב"ן עה"ת בפסוק לא יסור שבט מיהודה. והרי המלכות ירושה מיהודה מפסוק זה. ונאמר שהדרש שדרשו בו חכמים מפסוק זה לא ניתנה ליהודה לירושה לבניו ממנו הא ודאי ליתא:

סו

סו) ולמרדכי לא קשה דנהי דמוכח מקרא דלא יסור וגו' דבת יורשת בגדולה. אכתי שאר קרובים לא שמענו. וכדאיתא בב"ב (ק"ט.) דבת עדיפא מאב כיון דלענין יבום בן ובת כהדדי נינהו והרי היא דומה לבן במקצת. ומת"כ לא מוכח רק לשאר קרובים. ובת לא שייך שתירש בכהונה ואף לא בן הבת אפי' הוא כהן כנ"ל בתחילת דברינו אות נ"ז. ועוד דאפי' היינו אומרים דבן הבת יורש בכ"ג לא הי' קשה כלל בת"כ. דכל הקושיא הוא רק אם היינו אומרים קרובים יורשים א"כ לא משכחת כלל יבא אחר. אבל בן הבת אף אם יורש. יכולין לפרש ואם לאו שאין בן ולא בן הבת ממלאים מקומו. אבל לעבוה"ג דפסק דגם בת אינה יורשת קשה:

סז

סז) ואם תאמר עד שאתה אומר לעבוה"ג אמור אל הרמב"ם לפי פי' הסמ"ע וכן מטין דבריו שבה' כלי המקדש שבמקום שיש בן אף שאינו יורש מונע על שאר קרובים מלירש. א"כ איך לא מנעו כל בית דוד הזכרים או הבנות מלירש בגדולה. לא קשיא דהנה בכתובות (ס"ב) מפורש דרבי אתי משפטי' בן דוד. וע"כ הא דירושלמי דאתי מנקיבות לאו מבנות דוד ממש. אלא מנקיבה אחת שהיתה באה ממלכות בית דוד. ואפשר שהיא היתה בת יורשת נחלה וירשה זכות אבי' שהי' ראוי לשררה. ואם הי' לו בנים הי' בניו ראוים לשררה. עכשיו שלא הי' לו בנים רק בנות ירשו הם זכות זה שבניהם יהי' ראויין לשררה ודו"ק. אך לעבוה"ג קשה:

סח

סח) ונראה ליישב עפ"י מה שכתבנו במעלה ב' [כתר תורה אות ל"א] דהא דגלי קרא במלך וה"ה בכל מנויין שבניו יורשין ואעפי"כ יש קרא מיוחד בכהן גדול דבאמת כ"ג אינו יורש כל כך כמלך. שהרי מלך בן מלך אינו טעון משיחה וכ"ג בן כ"ג טעון משיחה. ושוב אין למדין ירושת כהן גדול מירושת מלך דמה למלך שאינו טעון משיחה. וע"כ אף דגלי קרא שכעין מלכות שבנות יורשות. בכהן גדול וה"ה הנהגת בהכנ"ס מקדש מעט יש לדמותו לכ"ג לא למדנו ולא נוכל ללמוד ממלך כנ"ל:

סט

סט) ובעיקר הדקדוק של עבוה"ג הנה בזמנינו זה זכינו שיצא לאור פי' הר"ש משאנץ על הת"כ. ועל ברייתא זו דפ' צו דבזמן שבנו ממלא מקומו וכו' הביא תוספתא דשקלים דקרוב יורש. ומבואר דס"ל דלא פליגי ואין ליישב לשיטתו כמו שתרצנו שיטת הרמב"ם דבנו שאינו ראוי מעכב על הקרובים. שהרי הר"ש משאנ"ץ הוא הרשב"א שבתוס' כמפורש בתוס' שבת פרק במה מדליקין וכן מפורש בב"ח בהא דהגוזל את אביו ועוד בכמה מקומות בפוסקים כנודע. והרי כתב הגהת אשר"י שם בשם הרשב"א בהא דהגוזל אביו דנותן ליורש אף שיש בן הוא הגזלן בעצמו כיון שאינו יכול לירש בזה כו' וה"נ כיון שאינו ממלא מקומו ואינו ראוי לירש ירשו שאר קרובים. וע"כ ס"ל להר"ש דהאי ואם לאו יבוא אחר וישמש תחתיו קרוב אחר קאמר:

ע

ע) ונראה לי עוד דחילוק יש בין בן לשאר קרובים לפי מה שנסתפק בשעה"מ פ"א מה' עבודת יום הכיפורים בשם ספר זרע אברהם בהא דאמרינן ביומא באם אירע טומאה לכה"ג ביוהכ"פ דממנין שני תחתיו ואחר יוהכ"פ ראשון חוזר לעבודתו ואם מת ראשון שני חוזר לעבודתו. אם הוא דוקא כשלא הניח ראשון בן ממלא מקומו אבל אם הניח בן בנו קודם יעיי"ש. ונ"ל דכן הדין אבל שאר קרובים בכגון זה אינם יורשים. דהנה כתבנו בתחילת דברינו דאפשר לדמותו להא דעבד עברי אינו עובד את הבת וכ"ש שאר קרובים. וה"נ אין שאר קרובים יכולין לנהוג שררה על הציבור. וכ"ג נמי נשיא איקרי בספר יחזקאל אך באמת יש לחלק דשאני הכא דע"כ צריכין למנות אחד ושוב הקרוב קודם. ושאני עבד עברי שיוצא לחירות. וגם בפועל יכול לחזור מבואר בפוסקים שאם רוצה להיות פועל אצל אחר אינו יכול לחזור. וכ"ש דיש לחלק בזה בנ"ד שמחויבין למנות אחד. וזהו כשאין שם כ"ג אחר אבל בנ"ד שיש שם כ"ג והקרוב רוצה לירש שימנו גם אותו ויהי' עוד כ"ג שוב אינו יכול להשתרר על הציבור שיצטרכו ננהוג כבוד וגדולה גם בזה ואין יורש בכגון זה אלא הבן דעבד עברי עובד את הבן. וע"כ בת"כ מילתא דפסיקא נקט שבנו יורש תמיד בגדולת אביו אפי' הי' שם כ"ג אחר כגון שאירע טומאה לאביו. אבל אם אין בנו כו' יבא אחר כנ"ל. לא הי' שם כ"ג אחר ישמש קרוב. הי' שם כ"ג אחר ישמש כ"ג זה אפי' רחוק. כן נ"ל:

עא

עא) יהי' איך שיהי' מוכח מהר"ש דלא ס"ל דיוקא דעבוה"ג. וי"ל אלו הוה חזי להא דהר"ש הי' חוזר בו מדיוק זה וידוע בכללי הוראה היכא שפוסקים אחרונים חולקים על ראשונים ואחרונים לא ראו דברי הראשונים פוסקים כהראשונים:

עב

עב) ולענין ירושת הבת הרמב"ם בפ"א מה' מלכים הלכה ז' כתב כשמעמידין מלך מושחין אותו בשמן המשחה שנאמר ויקח שמואל את פך השמן וימשחהו (והוא כשיטת רש"י ותוס' דשאול בשמן המשחה נמשח ודברי הרד"ק ואלשיך שם תמוהין מאד] ומאחר שמושחין המלך הרי הוא זוכה לו ולבניו עד עולם שהמלכות ירושה כו' כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות. והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם הנה חילק הרמב"ם. דלעיל דבמלכות שאול קאי וכה"ג כתב לבניו סתם ובדוד כתב לבניו הזכרים דוקא:

עג

עג) אך הטעם מבואר לכל משכיל דהנה כבר כתב בפ"ד מה' כלי המקדש שאם מת המלך כו' מעמידין בנו או הראוי ליורשו. וא"כ אם לא הניח בן רק בן הבת הרי בן הבת ראוי ליורשו ויורש במלכות אך בדוד מילתא אחריתא אית בי' שהוא זכה במלוכה לעולם. ואף עתה שבעוונותינו שפסקה מלוכה אם תשוב הממלכה לישראל יהי' מזרע דוד. וא"כ כשמת מלך מישראל והניח בן בתו ואביו אינו מזרע דוד מעמידין מלך שבא מבית דוד הזכרים. שהרי דוד זכה במלכות שיהי' מלך מי שבא מבניו הזכרים ומתייחס אחריו. וכיון שיש מבית דוד הזכרים מי שראוי למלוכה מעמידין אותו אף שאינו מזרע מלך זה שמת. והוא קודם לבן בתו של זה שאינו מבית דוד הזכרים. וכל זה במלכות בית דוד שאף לאחר שניתנה המלוכה לירבעם ורק שבט אחד נשאר לרחבעם כתיב בירבעם אך לא כל הימים ומזה למד הרמב"ם דנביא שהעמיד מלך משאר ישראל תפסק המלוכה מביתו ע"כ ותחזור המלוכה לזרע דוד. הרי דאף שפסקה המלוכה וניתנה לאחר. המלוכה לדוד לעולם וכדכתיב וכסאך יהי' נכון עד עולם [אבל שאול המלך כשחטא ניטלה ממנו המלוכה ושוב לא חזרה אליו עוד] ואף שפסקה המלוכה מישראל עכשיו. אם כשיעמוד מלך המשיח יהי' מדוד. וע"כ אי אפשר שירש בן בתו אם כשמצד אביו אינו מזרע דוד. אבל במלכות ישראל כשירש בנו שוב אין לאביו במלכות כלום ויוכל בנו להוריש לבן בתו אף שאינו מבני אביו הזכרים ואביו הניח זכרים אחרים כשם שהיורש מאמו מנחיל ממון שירש מאמו לאחיו מן האב אף שהם נכרים לאמו. ה"נ במלכות. ודוקא בדוד דאפי' היתה המלוכה באמצע לאחר לסוף תחזור המלוכה לדוד והרי המלוכה בעצם לעולם לדוד. ואף אם הוא אצל בן דוד הוא לדוד ג"כ דלא עדיף בן דוד מאחר וכשם שאם היתה המלוכה לאחר לסוף תחזור אליו ולא פסק כח דוד מן המלוכה. כך כשהוא אצל בנו אי אפשר לבנו להורישה כי אם לבני דוד הזכרים וזה ברור ופשוט:

עד

עד) ואין להקשות בתו גופה תירש המלכות ואף דכתיב תקים עליך מלך ולא מלכה זו אין ישראל מקיימים רק ממילא הוא לה ודומה לרחבעם שהומלך אף שאמו אינה מישראל רק משום שהיא בירושה וכן כתב הנ"ב דאינו בכלל תקים. ה"נ לענין מלכה נאמר כן ותירש הבת גופה והיא מבני דוד הזכרים ומתייחסת אליו. דהא ליתא שהרי העמדת מלכות הוא למשפטים ולמלחמות ואשה פסולה לדון וגם לאו בת מלחמה היא כבריש קידושין. וע"כ כתב החינוך שאין נשים מצוות במחיית וזכירת עמלק ואי אפשר שתירש המלכות רק אם ישראל יקבלו אותה דקיבלו מהני בממון אפי' בפסולין וכיון דמצד קבלתם תהי' שוב הוא בכלל תקים מלך ולא מלכה:

עה

עה) ונ"ל עוד דאפי' בן בתו בא מצד אביו מזרע דוד הזכרים כיון שע"כ לא מאבי חמה לבד יירש המלוכה. דמצד זה אינו מזרע דוד הזכרים רק מדוד הוא בא לירש. וכיון שיש בזרע דוד גדולים ממנו הם קודמים. וכעין דברי רש"י כתובות (ק"ג:) ד"ה ההוא ממלא מקום אבותיו הוה ודו"ק:

עו

עו) ויש להביא ראי' ג"כ דבן בתו יורש מיעקב דחשב ששמשון יהי' משיח והקשה הפרי תואר הא כתיב לא יסור שבט מיהודה. ותי' דמצד אמו שמשון הוא מיהודה הרי דן בתו יורש ג"כ. והיינו שלא הי' א' משבט יהודה הזכרים מי שראוי להיות משיח. ע"כ ירש שמשון שבא מבתו. ולפי האמת גם שמשון לא הי' משיח. ודוד הובטח שיהי' מזרעו הזכרים מי שראוי ליורשו ויהי' משיח סוף דבר נתברר לדעת הרמב"ם דכל היורשים בין אח בין בן בתו יורשין במלוכה. רק במלכי בית דוד אין בן בתו יורשו וכנ"ל:

עז

עז) ועתה נבאר פרטי דינים לכל השיטות. לשיטת הר"ש משאנץ קרובים יורשים בין בכהונה בין במלכות בין ברבנות ואפי' הניח בן שאינו ממלא מקומו. וה"ה בן בתו ברבנות ובמלכות לבד ממלכות בית דוד שאין בן בתו יורש. ולדעת הרמב"ם הדין כמו להר"ש משאנץ לכל הפרטים. לבד שאם הניח בן שאינו ממלא מקומו נתבטל ירושת שאר הקרובים. ולדעת המרדכי ועבוה"ג אין קרובים יורשים [בודאי] בין בכהונה בין במלכות בין ברבנות. אך בן בתו יורש במלכות [לבד במלכות בית דוד] וברבנות [בודאי] אבל בכהונה אין בן בתו יורש [בודאי] וה"ה בהנהגת בהכ"נ דינו ככ"ג דאין בן בתו יורש [בודאי] וזה לת"כ. אך לתוספתא אפי' קרובים יורשים בין בכהונה בין במלכות בין ברבנות. ובשל תורה הלך אחר המחמיר וכמ"ש בגינת וורדים ויורשים מספק. אך בן בתו יורש בודאי במלכות וברבנות:

עח

עח) והרמ"א ביו"ד סי' רמ"ה העתיק דברי הרמב"ם בה' מלכים אפי' בנו או בן בנו קודמים לאחר כל זמן שהן ראויו. ולכאורה תמוה למה לא העתיק דברי הרמב"ם בה' כלי המקדש כשמת המלך כו' מעמידין בנו או הראוי ליורשו ושם פרט כל המינויין ג"כ. אך הרמ"א לטעמי' שהעתיק בח"מ שס"ז סעיף ה' דעת היש חולקים. ולשיטתם מוכח מת"כ דאין קרובים יורשים. ואף שכתבנו שגם לדעת המרדכי ועבוה"א הוי ג"כ ספיקא דדינא. הרמ"א בפלוגתא לא קמיירי. והרי המחבר לא העתיק דינים אלו כלל. ודי לרמ"א שיעתיק מה שהוא בודאי. ואף שלדעת הר"ש משאנץ ודאי קרובים יורשים אף שפסק בגוזל את הגר דאין בן שאינו ראוי לירש מבטל ירושת שאר קרובים. הלא הרמ"א לא ראה פי' הר"ש שעל הת"כ הנדפס בזמנינו ומה שלא כחר דבן בתו בודאי יורש. היינו מפני שדין זה לא נתבאר בפוסקים שקדמוהו. ואין בזה קושיא על הרמ"א ועוי"ל בן בתו בכלל בן בנו:

עט

עט) לפמ"ש הרב ז"ל מלאדי [הובא לעיל במעלה ב' כתר תורה אות ל"ד] בביאור תשו' הרשב"א סי' ש' בחזן דנתן טעם משום המנהג ואח"כ כתב מדינא. כיון דמדינא טעמא ל"ל. וביאר הרב מלאדי כוונתו דהיינו לאפוקי אם המנהג להיפוך. וי"ל דבזמן הרמ"א הי' המנהג שלא יעמידו קרובים תחת הרב בגדולה וכמו בזמה"ז. דמעולם לא שמענו להושיב קרוב תחת הרב. וע"כ לא כתב הדין בקרובים. מיהו בחתנו ובן בתו דודאי אין מנהג פשוט שלא להעמיד. שהרי בתשובות הגאון ר' שאול פסק להעמיד חתנו וכן באחרונים שבזמנינו. וא"כ שוב יורש בן בתו. וה"ה החתן כמו כל קרוב:

פ

פ) שוב ראיתי בתשו' דברי חיים להגאון הקדוש ז"ל מסאנדץ שכתב דקרובים יורשים והביא דברי הרמב"ם הנ"ל. וכתב דאף שהרמ"א לא כתב אלא בנו ובן בנו כן הדין ששאר קרובים יורשים. וכן נראה דגם למרדכי ועבוה"ג קרובים יורשים מספק וכל שכן דלר"ש יורשים בודאי אין ספיקו שלהם מוציא מידי ודאי של הר"ש וכ"ש בן בתו ברבנות דאף לדידהו יורשים בודאי:

פא

פא) ועתה נעלה אל המעלה החמישית שמו חתן יכהן פאר. הנה בראש דברינו אות א' ספק ה' נסתפקנו דאפשר לומר הואיל והבת אינה ראוי' להיות רב אף הבא מכחה לא יירש. ואף שהוכחנו באות ס"ה מרבי שיירש הנשיאות מחמת שבא מזרע דוד מן הנקיבות. וכן באות ע"ו משמשון לפי דעתו של יעקב בתחילה שהוא המשיח ואף דכתיב לא יסור שבט מיהודה תירץ הפרי תואר משום שאמו מיהודה הרי דאף מכח נקיבות יורש אף שהיא אינה ראוי' להיות מלכה. יש לחלק דיכול לומר מכח אבוה דאמא קאתינא. אבל בעל דלא מצי למימר מכח חותני קאתינא [ואף דמצינו כמה פעמים חתנו כבנו ושאול קרא לדוד בנו. ומה"ט חייב אדם בכבוד חמיו ורש"י כתב בשבת (כ"ג) גבי נפיק מיני' ר' שיזבי פירש"י חתנו כבנו. מ"מ המכה את חתנו או מקללו לא יתחייב מיתה] אפשר דאינו יורש מכח אשתו:

פב

פב) הנה במרדכי פ"ק דקידושין בענין ירושת המומר שדעת הגאון שמומר אינו יורש מן התורה אף שמוריש לאחרים ויש אומרים שמדאורייתא יורש המומר ורק מדרבנן קנסוהו. וכתב המרדכי דאפי' לדעת הגאון בעל יורש המומרת ואפי' נפלו לה נכסים בחיי'. ובתה"ד כתב הטעם כיון דבחיי' בעל אוכל פירות לא קנסוהו לבעל אך זה ניחא לדעת הי"א דמה"ת יורש המומר. אך לדעת הגאון דמה"ת אין מומר יורש איך יירש הבעל. ונראה שדעת המרדכי דבעל יכול לומר אנא מכח חמי קאתינא וע"כ הוא יורש את חמיו אף שאשתו בחיי' כעין שכתבו התוס' בפרק הגוזל בבן הגזלן דכיון דגזלן בעצמו אינו יכול לירש את אביו. בנו יורש מכח אבי אביו. וא"כ ה"נ בנידון דידן שיכול לומר מכח חמי קאתינא. ולא איכפת לן במה שאשתו אינה ראוי' לרבנות. ונסתלק נמי סברא השני' שבאות א' סום ספק הה' דאיך מצינו ירושה מחיים כיון דמחמיו יורש שלא באמצעות אשתו:

פג

פג) האמנם שבתשו' מהרי"ט הקשה על המרדכי הנ"ל. מ"מ י"ל דמודה מהרי"ט דיכול לומר מכח חמי קאתינא. אך כמו בן הבכור הגם דמכח אבוה דאבא קאתי במקום אביו הבכור קאי ויורש פי שנים. ה"נ במקום אשתו המומרת קאי ואינו יורש ומ"מ בגוף הסברא י"ל דמודה דיכול לומר מכח חמי קאתינא דחתנו כבנו. אך מ"מ כיון שלדעת מהרי"ט אין זה טעם הגאון. קשה להעמיד יסוד על סברת מכח חמי קאתינא:

פד

פד) ראי' דלא אמרינן מכח אבוה דאמא קאתינא מדאמרינן בב"ב (קכ"ה) דבן בתו לא ירתי היא אלא ירתא ירתחי ואי מצי אמר מכח אבוה דאמא קאתינא הוה יורשו ממש. אלא ודאי דוקא מכח אבוה דאבא קאתינא אמרינן כדילפיון \שם קנ"ט.] מדכתיב תחת אבותיך יהי' בניך. וטעמא לחלק ביניהם דדוקא בן בנו שמתייחס אחריו יורשו כמו בנו. אבל בן בתו שמתייחס אחר אביו אינו דומה לאמו שמתייחסת אחריו. וכן משמע בשטמ"ק סוף פרק מי שמת בשם הראב"ד שכתב ירושה מאבי אמה היא שאמו יורשת בקבר את אבי' יעיי"ש. משמע אבל שהוא בעצמו יורש את זקינו לא אמרינן. ומ"מ הרי כבר נתבאר במעלה הקודמת שבן בתו יורש ברבנות. הרי שבן יורש את אמו ואמו ירשה הרבנות כדי להורישו לבנה. ה"נ ירשה הבת כדי להוריש לבעלה:

פה

פה) והנה על ספק הב' האיך מצינו ירושה מחיים. הנה קושיא זו יקשה על העבוה"ג שדחה החתנים מירושת בהכ"נ משום דאין בנות יורשות בשררה. ותיפוק לי' דאפי' יורשת מאיזה כח יירש הבעל בשררה. להקנות אינה יכולה ואין אדם יורש את אשתו מחיים. אך התירוץ מבואר מתשו' הרשב"א סי' ש' בחזן שרצה שבנו יסייעו לפרקים והשיב דבן יורש בגדולת אביו וכ"ש בחייו שצריך שיסייעו לפרקים. ולכאורה תמוה דהא ענין שררה ירושה הוא והאיך מצינו ירושה מחיים:

פו

פו) וראיתי שכן מפורש בבמד"ר פרשה ב' פיסקא כ"ו ובנים לא הי' להם ויכהן אלעזר וגו' הא אם הי' להם בנים הי' קודמים לאלעזר ולאיתמר וכו' ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם ר' יצחק אומר בחייו וכו' אירע טומאה לאהרן שימש אלעזר אירע טומאה לאלעזר שימש איתמר. ע"כ. ומכלל דאם הי' בנים לנדב ואביהוא הם הי' קודמים לשמש בחיי אהרן אם אירע בו טומאה. הנה מפורש כדעת הרשב"א. והרי מצינו ירושה מחיים. וכן משמע מת"כ פ' אחרי סוף הלכה ד' מנין לרבות כהן אחר המתמנה ת"ל וכיפר הכהן פי' כהן אחר המתמנה שהי' ממנין כהן אחר תחתיו. הלכה ה' לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם כו'. הלכה ו' מנין כשם שמתקינין כהן אחר תחתיו כו' ולמה הפסיק בין הלכה ד' דמיירי בכהן המתמנה ובהלכה ו' מתחיל ג"כ בכהן המתמנה בהלכה ה' שהוא מענין אחר. אלא ודאי הלכה ה' מלמד שהבן קודם לכל אדם מיירי נמי מכהן המתמנה. דלענין זה נמי הבן קודם לכל אדם. דכשמת אביו כבר למדנו מפרשת צו. וכאן למדנו בכהן המתמנה בחיי אביו נמי בנו קודם וכדברי ר' יצחק במדרש:

פז

פז) עוד ראי' מיותם בן עוזי' שזכה בכיבוד אביו שהי' אביו מצורע ונעשה אביו חפשי ממלכותו כדילפינן בהוריות מקרא דוישב בבית החפשית שמלך מצורע מתכפר בשעירה כהדיוט ולא נטל עליו כתר מלכות בחייו וכו' [וע' סוכה (מ"ה:) ברש"י] מכלל שהי' מגיע לו המלוכה בחייו וירש את אביו בחייו. ועוד דאי לא ירשו בחייו גם במותו לא ירשו דאז לא הי' לו מה להוריש שכבר אבד מלכותו בשעה שנצטרע. ואם ישראל מינו לעצמם מלך הי' צריך משיחה כיון דלאו משום ירושה אתי. ובכתוב לא מצינו שנמשח. לא במלכים ולא בדברי הימים. ואותם מלכי בית דוד שנמשחו מפורש בכתוב שנמשחו וכן בגמ' למה נמשחו ובודאי יותם לא נמשח. וע"כ שירש המלוכה בחייו כשנצטרע ולא הי' ראוי לה בעצמו. ה"נ כיון שאשה אינה ראוי' לרבנות יורשה בעלה מחיים:

פח

פח) אך עוד יש לעיין אם נדון ירושת הבעל את אשתו כמו ירושת בן ובת או רק כשאר קרובים. והנה יש לצדד לכאן ולכאן. די"ל דהא חזינן שאין בן יורש את אמו במקום בעל. א"כ בעל הוא עוד יורש יותר מבן. ויש סברא להיפוך. דהא אין בעל יורש בראוי כבמוחזק ושאר קרובים יורשים. א"כ חזינן ירושת הבעל עוד גרוע מקרובים. ומה שקרובים אינם יורשים כ"ש בעל:

פט

פט) אך ראיתי להתוס' (קי"ד:) דהא דאין בעל בקבר יורש את אשתו שנפלה לה ירושה בחיי' כדי להנחיל לקרוביו ילפינן מהא דאין הבעל יורש את אשתו בנכסים שנפלו לה אחר שמתה כדילפינן מקרא דפינחס. דנהי דלא מבטל שארות לגמרי. מ"מ מכח שארות בקבר אשכחן דאינו יורש. ולפי זה ודאי בעל יותר קרוב מבן ובת. ומה שאינו יורש בראוי לבוא אחר מיתתה משום דאז אינו שארו כל כך. וע"כ גם מלוה אינו יורש משום דראוי לגבות אחר מיתתה ואז אינו שארה כל כך. אבל ירושת הרבנות דכבר ביארנו בראיות דיורש בחיי' ובעודם שניהם בחיים עדיף אפי' מבן ויורש זכותה ברבנות. וע"כ א"צ לפלפל אם הרבנות מקרי מוחזק. דכל ראוי הוא שראוי לבוא אחר מיתתה. אבל זה ראוי לבוא בחיי':

צ

צ) ומכל מקום אף שאין צורך לנ"ד נעיין בי' ולכאורה י"ל לפי מה שביארנו [במעלה סלע המחלקות אות י"א] דכל זמן שלא מינו את הבן איננו מלך רק שחיוב למנותו ברבנות והוי כעין מלוה. אך יש לחלק בין מלוה דבידו לסלקו במה שירצה. וכן לשון הש"ס לאו הני מעות שביק דהי' יכול ליתן לו מעות אחרים. וגבי קרקע לאו האי קרקע שבק אבוהון דיכול ליתן לו קרקע אחר או מעות. מה שאין כן ברבנות. מיהו בנ"ד אין נ"מ בזה דאין ראוי אלא הראוי לבא אחר מיתתה דאז פקע שארו קצת כנ"ל:

צא

צא) ודע דאף אם הי' דין הבעל כדין הקרובים הרי העלינו (במעלה הג'] דקרובים יורשים. אך הוא רק מס"ס שמא כרמב"ם ור"ש דקרובים יורשים. ואת"ל כהמרדכי ועבוה"ג דת"כ ותוספתא דשקלים פליגי בהא. שמא כתוספתא דקרובים יורשין. ואני חפצי לברר הלכה בודאי שתהא מחוורת כשמלה וכן דרכי תמיד. ובעזהי"ת בארנו דירושת הבעל בחיי' עדיף אפי' מירושת בן והוא ודאי ירושה:

צב

ועתה נעלה אל המעלה הששית מעלה העליונה.

צב) אשר נסתפקנו באות א' ספק ואו הואיל ויש בן ראוי לירש. ותחילה נבאר אם לא הי' הבן ראוי לירש. הנה אם בת יורשת במקום שיש בן שאינו ראוי לירש. הנה כן דעת רש"י ותוס' ורא"ש וטור ורשב"א ויש"ש גבי גוזל את אביו. והרמב"ם חילק בדבר כמו שנתבאר במעלה השלישית ויחידאה היא. ולדעת הב"י גם הרמב"ם אינו סובר כן. ופשיטא דליחידאה לא חיישינן:

צג

צג) אך אף לדעת הרמב"ם הלא בנ"ד שיש בן ראוי ליורשו בגדולה והוא נותן מדעת לגיסו. הגם שפסק המחבר או"ח קי"ג סעיף י"ב דאינו יכול למכור וליתן בגדולה. והוא מדברי המרדכי סוף פרק החובל הלא המרדכי למד זאת מדברי הת"כ דואם לאו יבא אחר וישמש תחתיו ופרשנו ראייתו לפי פירושי בת"כ דקרוב אינו יורש וכ"ש מקבל מתנה ולוקח כנ"ל במעלה השלישית ולדעת הרמב"ם דקרוב באמת יורש והא דת"כ משום שיש בן. ממילא אזדא ראי' הנ"ל. ומסברא כשם שמוריש כך יכול ליתן במתנה:

צד

צד) ואף שהמחבר פוסק כרמב"ם ואעפי"כ פוסק כמרדכי. הלא דעת הב"י שגם הרמב"ם סובר בזה כדעת שאר מפורשים. והגם שרמ"א בחו"מ סי' קמ"ט כתב ג"כ דאינו יכול למכור וליתן גדולה. והוא מדברי הרמ"ה. י"ל משום דס"ל בפירוש הת"כ כהמרדכי דהרמב"ם יחידאה הוא. אבל אם הי' סוברים כרמב"ם ולא הי' להם ראי' מת"כ הי' סוברים ג"כ דיכול ליתן. וא"כ ממנ"פ בנ"ד אין לנו לבטל הירושה מחמת שיטת הרמב"ם דממנ"פ כנ"ל. וזה אני כותב לרווחא דמילתא. אך בפשיטות דליחידאה לא חיישינן בפרט שהב"י סובר שגם הרמב"ם סובר בזה כדעת שאר מפורשים. וע"כ פוסק כדעתו בש"ע:

צה

צה) ואשר נסתפקנו שם שכיון שיש בן ראוי לירש בגדולת אביו הרי בשעה שמת אביו נתרוקן רשות לבן ואיך יירש חתנו אח"כ. ולדעת רוב הפוסקים הנ"ל אינו ניתן במתנה. הנה לכאורה מוכח להיפוך מירושלמי דכלאים פ"ט דרבי אמר אם יבא רב הונא ריש גלותא הוה מושיב לר"ה לעילא מרבי שהוא מבית דוד הזכרים ורבי מן הנקיבות. והנה ר"ה שהי' מן הזכרים ראוי לגדולה ואעפי"כ ירש רבי כיון שר' הונא לא הי' בא"י. ה"נ כיון שהבן אינו דר שם ולא הי' שם במקום שנפטר אביו וחתנו הי' שם ירש חתנו:

צו

צו) אך לכאורה אין הנידון דומה לראי' דהמלכות לדוד לעולם דכתיב וכסאך לעולם נגדי. וכל שעה ושעה שאין בא"י מן הזכרים ראוי לנשיאות יירש רבי שבא מן הנקיבות. (ועי' לעיל במעלה הג' אות ע"ג מ"ש בדעת הרמב"ם שגבי מלכי ישראל כתב מוריש המלוכה לבניו וגבי מלכי בית דוד כתב לבניו הזכרים] אבל ברבנות שכיון שיורש בנו שוב אין לאב זכות ברבנות והרי בשעה שמת אביו יירש בנו הרבנות על תמיד שבידו לבוא שמה ואף שאח"כ לא רצה ליסע שמה הרי הרבנות הפקר:

צז

צז) אך נראה דדיחוי זה ליתא דא"כ יקשה הא דהוריות (י"א:) בעי מיני' רבי מר"ח כגון אני מהו בשעיר. אמר לי' הרי צרתך בבבל. איתבי' מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאין לעצמם ואלו מביאין לעצמם א"ל התם לא כייפי אהדדי הכא אלן כייפין להו לדידהו עד כאן ואם איתא דרבי לא יירש הנשיאות אלא לזמן ודכוותה בממון לאו קנין הגוף מקרי כמ"ש הרשב"א והר"ן נדרים (כ"ט:) אימא דכה"ג לא חשוב נשיאות לחייבו ושעיר. ולשון צרה מתיישב לפי"ז שבדבר אחד שניהן תוכפין זה על זמן של עכשיו ור"ג שבבבל על זמן של אח"כ [כמו שתי נשים צרות שיש להם בעל אחד אף שאינם תכופים זה לזה ואעפי"כ צרות הן] ואינו דומה למלכי ישראל ולמלכי בית דוד שאין למלכי בית דוד על שבטים השייכים למלך ישראל כלום. ואף שכתב הרמב"ם בפ"א מה' מלכים ה"ט מלכי בית דוד הם עומדים לעולם אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו שנאמר אך לא כל הימים ע"כ. ואעפי"כ מלכי ישראל מביאין שעיר. אין זה קשיא דאף שלדורות הבאין תפסק המלכות מזרעו. מ"מ מאותו הדור לא תפסק מלכותו. משא"כ רבי שלא ירש הנשיאות אלא לזמן קצר שאי אפשר שיבוא ר"ה מבבל ובהאי גוונא בממון לאו קנין הגוף הוא ואימא דכהאי גוונא לאו נשיא הוא. ומה קשה ממלכי ישראל ומלכי בית דוד דאלו מביאין לעצמן וכו' עד שהוצרך לחלק משום דכייפינן להו לדידהו. דבלא"ה נמי לא דמי. דשם המלוכה לזמן בלתי מוגבל. אבל נשיאת רבי הוא לשעתו בלבד דכה"ג בממון לאו כקנין הגוף דמי:

צח

צח) אלא ודאי מוכח מכאן דכל זמן שלא בא ר"ה מבבל יירש רבי הנשיאות על תמיד רק כשבא רב הונא תחזור הירושה אליו כמו שתחזור הירושה אל עובר הנולד לאחר מיתת אביו למאן דאמר אין עובר יורש דכיון שנולד אח"כ יורש. שאם הי' בשעת מיתת אביו הי' יורש עכשיו נמי חוזרת הירושה אליו. וה"נ כיון שבא ר"ה שהוא מן הזכרים חוזרת הירושה אליו ומ"מ כל זמן שלא בא ר"ה חשיב נשיאת רבי נשיאות עולם. כמו שמאכילין בני המשפחה את העבדים בתרומה כל זמן שלא נולד העובר אף דכתיב תושב ושכיר לא יאכל בו דאינו מאכיל אלא קנוי קנין עולם היינו קנין הגוף. הכא חשיב קנין הגוף דעתה היא שלו על תמיד אף שאח"כ כשנולד העובר הוא יהי' יורש. ה"נ כל זמן שלא בא ר"ה חשיב נשיאת רבי נשיאות עולם ומ"מ מוכח דרבי ירש הנשיאות על לעולם כל זמן שלא בא ר"ה. וה"נ יורש חתנו הרבנות על תמיד כל זמן שלא בא בנו:

צט

צט) וטעם הדבר לפי מה שבארנו [במעלה הג'] דלכל הפוסקים חוץ מהרמב"ם (ולהרמב"ם הרי הבן נותן לו הרבנות במתנה) אין הבן שאינו יורש מעכב על קרובים מלירש. רק כשהבן יורש לא יוכלו קרובים לירש. דאי דמר לאו דמר. וזה אינו רק אם מינו את הבן. אבל קודם שמינו את הבן. שעדיין איננו רב וראי' מש"ס ריש ר"ה דאין מונין לבן עד שנתמנה כבמעלה א' באריכות. וא"כ אינו של הבן רק יש חיוב לקבלו לרב. ושיעבוד וחיוב אין אחד סותר לחבירו ויוכל להיות לשניהם חיוב ושיעבוד. וכמו בע"ח מוקדם ובע"ח מאוחר. וכשירצה הבן הוא קודם וכשלא ירצה מחויבים לקבל חתנו:

ק

ק) ואין לומר עוד דמשום שיש בן חשיב ראוי ולא מוחזק לבת. דליתא דכבר בארנו (במעלה ה') דבחיי אשתו לא שייך דין ראוי דהא עדיף טפי מבן. ועוד דעכשיו שאין הבן רוצה ומניח הרבנות לגיסו לאו ראוי הוא כמו מכירי כהונה. ואין לומר דבשעת פטירת אביו ראוי הי' ולענין מה תירש הבת כיון דאז לא יוכל בעלה לירש ממנו. דליתא. דמה בכך דאז לא היתה הבת יכולה לירש. תירש אח"כ כמו עובר שנולד למ"ד אין עובר יורש. סוף דבר בארנו היטב דחתנו יורש הרבנות אפי' יש בן ראוי לרבנות:

קא

קא) ועוד אני אומר דיכול גיסו לקבל הרבנות מן הבן ג"כ כיון שביארנו דירושת הרבנות אפי' מחיים. וכשאינו יכול לעבוד בעצמו עובד היורש. וכעין שאמרו במדרש נטמא אהרן שימש אלעזר. ה"נ כיון שהבן במקום אחר ואינו שם יורש גיסו מדין מישמוש נחלה שממנו תירש אחותו וממנה ירש הוא ודו"ק מיהו זה אינו רק לפי מה שהעלינו במעלה הג' דקרובים יורשים מכח ס"ס. אך באמת אין צריכין לזה:

קב

קב) ועוד נ"ל ראי' דחתן יורש הרבנות אף במקום שיש בן. והוא לפי מה שביארנו דבדין ירושת מלכות אין בן מבטל ירושת שאר קרובים שלא יהי' נקראים יורשים כלל. דליתא. שהרי אם הבן אינו ראוי שאר קרובים יורשים. רק שתאמר שכיון שהבן ראוי והבן יורש. שוב אין הבת ושאר יורשים יכולין לירש שכבר ירש הבן. וע"ז יש ראי' להיפוך משלהי מנחות במעשה ששמעון הצדיק נפטר והלך לעולמו והניח שני בנים שמעי הגדול וחוניו קטן וחכם וצוה שמעון הצדיק שחוניו ישמש תחתיו ולא קיבל עליו שהי' שמעי גדול ממנו שתי שנים ומחצה ומינו את שמעי להיות כה"ג ואמר חוניו לשמעי בא ואלמדך סדר עבודה וכו' והנה חוניו ירש הכהונה גדולה מדין תורה שהי' גדול מאחיו. ואין לומר שביראה הי' שמעי ממלא מקום אבותיו שלא הי' חוניו גדול ממנו ביראה. דא"כ איך צוה שמעון הצדיק שימנו את חוניו ובודאי שמעון הצדיק כדין עשה. וא"כ ירש חוניו הכהונה ואח"כ כשלא קיבל עליו חוניו איך מינו את שמעי שיהי' צריכין ללמדו סדר עבודה. ובודאי הי' כהנים אחרים גדולים ממנו וירושה לא שייך שכבר ירש חוניו. אלא ודאי בירושת שררה אין ירושת אחד מבטל חבירו דהוי כמו בע"ח מוקדם ובע"ח מאוחר:

קג

קג) מיהו יש לדחות דשאני כ"ג שטעון משיחה והוא רק חיוב למנותו בכ"ג. משא"כ מלך דאינו טעון משיחה י"ל דחשיב שלו ולא חיוב לבד. אך הא ליתא דגם בן מלך עד שמניהו הוא חוב לבד כנ"ל:

מיהו כבר ביארנו במעלה א' דעד שמינו כ"ג אחר שם כ"ג על הראשון וע"כ החביתין קרבין מנכסיו. וא"כ גם אח"כ בשעה שמיאן חוניו ירש שמעי מאביו שהרי עדיין הכהונה גדולה לאביו ודו"ק. מיהו הסברא לעצמו דהוי כבע"ח מוקדם ובע"ח מאוחר הוא ברורה והאמת עד לעצמו. וגם הראי' מהירושלמי טובה כנ"ל:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף