העמק שאלה/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) מיתבעי לי' לקדושי ברישא וברוכי ברכת ארוסין בעשרה כו'. למדונו רבינו תרי מילי. חדא דקידושין קודם לברכת ארוסין דלא כתשובת הרי"ף ופסק הרמב"ם ספ"ג מה' אישות שכתבו שצריך לברך קודם הקדושין כו' ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה כו' אבל רבינו ס"ל דמצי או מיבעי לקדש ואח"כ לברך. וע' להלן [דאי נפרש לקדושי ברישא לנשואין הכי מיבעי לרבינו למימ' לקדושי ולברוכי ב"א בעשרה ברישא]. עוד למדונו רבינו דברכת ארוסין בעשרה. וכלשון רבינו כתב גם כן בה"ג ריש ה' כתובות בר ישראל דבעי למינסבא איתתא מיבעי לי' לקדושי ברישא וברוכי ב"א בעשרה [כצ"ל]. דאמר ר"נ אמר לי הונא תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז וגו'. הרי שהביא דרשה דבועז על ב"א. וממילא למדנו דבעינן עשרה. והרא"ש פ"א דכתובות סי"ב הביא זה הדין משמו ש"ר וכתב דה"ר שמואל הנגיד נחלק עליו ואמר שא"צ עשרה אלא לברכת חתנים בלבד שלא הוזכר עשרה אלא בה. ועוד הרי קידושין בפני שנים ואתה מצריך עשרה. ול"נ דברי רב אחאי דלמאי דילפינן מבועז הרי בועז עשה גם ב"א בעשרה כו' ודי בשנים לקידושין ובברכה צריך עשרה. והוסיף עוד הרא"ש והביא שני דעות בזמן ב"א וז"ל ויש שכתבו שצריך לברך ב"א קודם קידושין כו' ויש שכותבין לעשות אחר האירוסין. דילמא הדרא בה האשה והוי ברכה לבטלה [והוא סברת הראב"ד בהשגות שם. ודמהו לברכת אקב"ו להכניסו בבריתו של א"א שמברך אחר המילה. והן דברי ר"ת בתו' שבת ד' קל"ז לחלק בין כשהעושה המצוה עצמו מברך לאחר מברך. והטעם משום שא"י אי יעשה האחר המצוה תיכף לברכה כדין. וה"ה בב"א אפי' החתן מברך בעצמו א"י אם תקבל האשה הקדושין תומ"י. ויש מחלקים גם בב"א בין החתן מברך בעצמו לאחר מברך ולא חיישי לחזרת האשה. אלא החתן ימהר לקדש תומ"י. והכי משמע מהר"ן פסחים פ"א וע' בלח"מ בה' אישות שם] ועוד שבכל המצות לפי שמזכירין עשית המצוה כו'. כל זה דברי הרא"ש ז"ל ולא עירב הני תרי דינים בהדדי. אבל לי נראה דמישך שייכן בהדדי. ועיקר מחלוקת הגאונים הראשונים תלי' בברכת רבקה. ומשום דתניא במס' כלה והביאו התו' בכתובות שם. מנין לברכת חתנים מה"ת שנאמר ויברכו את רבקה וגו' ומנין שאפי' אלמנה אסורה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים וגו' משמע דברכת רבקה ודבועז חד נבגא דברכתא נינהו ולא כמש"כ התו' די"ל דברכת רבקה ב"א וברכת בועז בנשואין. אלא חדא מילתא הוא רק לא הביא הגמרא אלא דבועז משום דמהתם נ"ל דבעשרה. ועלה קשקיל וטרי מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז וגו'. אבל עיקר הברכה נ"ל בבתולה מרבקה ובאלמנה מבועז. ובשניהם הדין שוה. וס"ל לרבינו ובה"ג דברכת רבקה דקידושין הוי. שהרי עדיין לא ראתה פני יצחק ואליעזר הי' שליח לקדש. ומש"ה הביא רבינו בפרשה זו דיני קדושין ע"י שליח ג"כ בשאילתא הסמוכה. והרי למדנו הני תרתי מילי דברכת קידושין בעשרה מהא דבועז. וגם למדנו דברכת קידושין אחר הקידושין. ואפי' אחר זמן מרובה כהא דרבקה שהרי משאמרו ותהי אשה לבן אדוניך וגו' נתקדשה רבקה. והברכה הי' בשעת שלוח. אלמא דזמן ברכת אירוסין עד הנשואין והא שלא ברכו תיכף בשעת קידושין אפשר שלא הי' שם עשרה עד שעת הלוי'. כ"ז דעת רבינו ובה"ג. וממילא אזדא קושית הר"ש הנגיד ז"ל. שהרי לא בעינן דוקא לקבץ עשרה בשעת הקידושין. ואימתי שיזדמנו עשרה יברכו. והרי דין הברכה כדין הסעודה של אירוסין שג"כ מצוה כדאי' פ' אלו עוברין. ויכולים לעשות גם אחר יום ארוסין כמש"כ המ"א סי' רמ"ט והכי מוכח במ"ק ד' י"ח ב' והיינו דקמ"ל שמואל דמותר לארס בחוה"מ אע"פ שאסור לעשות הסעודה עד אחר החג ע"ש. אבל דעת הנגיד וסיעתו שברכת רבקה הוא סמך לברכת נשואין שהרי ברכו לרבקה. והכי מוכח בפרקי דר"א פי"ו וכחזן שהוא עומד ומברך את הכלה בחופתה כו'. וברכת ארוסין ה"ה ככל המצות. ומש"ה מברכין דוקא לפני קדושין להרי"ף ורמב"ם או סמוך אחר אירוסין מיהא להראב"ד וסיעתו ז"ל. אבל אחר הקידושין וסלוק הענין לכ"ע לא. ונמצא דמש"כ הרא"ש עוד שם סי' ז' והטור סי' ל"ד מחלוקת הגאונים רבינו שרירא ורבינו ניסים גאון ז"ל אי לא בירך בשעת הארוסין יברך בשעת נשואין ג"כ הוא מחלוקת רבינו והנגיד ז"ל. והרא"ש שהסכים לברך ודימה לברהמ"ז שיכול לברך כל זמן שלא נתעכל המזון. לא אתי שפיר אף לדעת הראב"ד ז"ל והוא ישוב הראשון שכ' הרא"ש בסי' י"ב הנ"ל לברך לכתחילה אחר האירוסין משום שמא תחזור האשה. דמכ"מ לא שייך לברך לאחר זמן מרובה והרי זה דומה לברכת טבילה דאי' בפסחים ד' ד' דמברכין אחר הטבילה מכ"מ אי לא בירך תיכף אח"כ שוב א"א לברך. ואין זה דומה לבהמ"ז כלל כמו שהקשה באמת במל"מ בה' אישות שם על תשובת הריב"ש שכ' כהרא"ש ז"ל. אבל דברי הרא"ש עולים יפה לישוב השני שכ' דלהכי לא שייך כאן עובר לעשייתן משום שאין מברכין אקב"ו לקדש האשה כו' והוא עיקר דעת רבינו וסיעתו שאין זה ברכת המצות. ויש להקשות לדעת רבינו וסיעתו הא דאית' בירו' ברכות פ' הרואה והביאו הר"ן פסחים פ"א והה"מ בשם הרמב"ן דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מקדושין בבעילה. הרי דקדושי כסף ושטר מצוה לברך עובר לעשייתן ככל המצות. ובשלמא להראב"ד ז"ל אפשר ליישב דרבותא קאמר ל"מ קידושי שטר וכסף דאפשר שתחזור בה האשה. וה"ז דומה לכל ברכה דתלי' בדעת אחרים שאין מברכין עובר לעשייתן והיינו להכניסו בבריתו של א"א ולא הוצרך הירושלמי להוציאו מן הכלל. אלא קידושי ביאה שכבר מסרה עצמה לביאה ואין לחוש שתחזור בה. מכ"מ אין לברך מטעם אחר כמש"כ הרמב"ן משום לא יראה בך ע"ד [והיינו טעמא שכ' הטור בשם העיטור באה"ע סי' קס"ו דהמייבם מברך אחר ביאה ולא כמש"כ הב"ש שם סקי"א שמא תחזור בה. שהרי בא עלי' בע"כ. והעיטור לא כתב זה הטעם שתלוי באחרים אלא על כניסת יבמה לפני ביאה שי"א לברך. וע"ז כ' דא"א לברך עובר לעשייתן קודם כניסה דתלוי ברצונה. וכיון שברך אחר כך טוב יותר לברך סמוך לביאה שגמר המצוה לגמרי] אלא שקשה על הראב"ד אמאי לא קאמר הכי בש"ס דילן חוץ מן קידושין בבעילה אלא ס"ל דאפי' קידושי ביאה מברכין עובר לעשייתן והוא ק' הרמב"ן והביאו הה"מ שם. ואפשר ליישב גם זאת. אבל לדעת רבינו קשה הירושלמי שהרי לכתחילה עיקר ב"א הוא לאחר הקידושין. ואין זה בכלל ברכת המצות שנימא חוץ כו' ומאי אריא חידושי ביאה. וי"ל דבאמת כבר הקשה הרא"ש ור"ן אמאי לא מברכי אקב"ו על הקידושין. ודברי הרא"ש הארוכים בזה. כבר נסתרו לפי דעת רבינו בסי' קס"ה כמש"כ אות א' בס"ד. מיהו הר"ן כ' משום שעדין לא נעשה גמר המצוה עד הנשואין. וזה אינו אלא בקידושי כסף ושטר. אבל בקידושי ביאה באמת היה צריך לברך אקב"ו על הקידושין מלבד ברכת ארוסין שלמדים מקראי דרבקה ובועז. או לכללינהו בב"א. ומש"ה הוצרך לפרש דא"א מט"א וזה דוחק. ויותר י"ל דס"ל לרבינו וסיעתו. מדלא פי' תלמוד דילן חוץ מקידושי ביאה וע"כ א"א לומר דקסברי לברך עובר לעשייתן דודאי אסור משום לא יראה בך ערות דבר. אלא משום דס"ל שאין ברכת ארוסין כלל בכלל ברכת המצות. ופליגי התלמודים בהא גופא. דהירו' ס"ל כפרקי דר"א דברכת רבקה של נשואין הוה וכמבואר בירושלמי כתובות פ"א ה"א משה התקין ז' ימי המשתה ולא תיקן לאלמנה כלום. אע"ג דתימר לא התקין לאלמנה כלום טעונה ברכה מבועז כו' הרי דבנשואין מיירי. וברכת ארוסין אנשי כנה"ג תקנינהו ככל המצות. ותלמוד דילן ס"ל דב"א מרבקה ובועז נ"ל. וא"כ אין לה שייכות דוקא אחר האירוסין. ויש להוסיף ליישב קושיית הרא"ש ור"ן אמאי לא תקנו בארוסין ברכת המצות במטבע קצר ככה"מ. וכבר כתבנו שישוב הרא"ש שאין בקידושין מצוה נסתר מדברי רבינו. ומש"כ הר"ן משום שאין עשייתה גמר מצוה עד הנשואין. וכיון למש"א במנחות פ' התכלת לעניין עשיית תפלין וסוכה יש להקשות מבדיקת חמץ שג"כ לא נגמר המצוה עד שריפה כמש"כ הרא"ש פסחי' פ"א סי' י'. ולא דמי לעשיית תפילין וסוכה שאינם מגוף המצוה כלל אלא הכנה למצוה וע' מש"כ סי' קס"ט בס"ד. וכבר דחה הריטב"א בחי' שני הטעמים ע"ש. אבל נראה דמשום שכבר הי' ב"א קדומה מזמן אבות ונהוגה בישראל לברך בעשרה מישראל מאירוסין עד הנשואין. מש"ה לא תקנו אנשי כנה"ג לברך בשנים מטבע קצר. שהרי כ"פ יש בשעת אירוסין עשרה ומברכין ברכה הנהוגה ושוב אין לברך עוד מטבע קצר. וכיב"ז לא תקנו אקב"ו לקרות ק"ש. משום שיש לה ברכה אחרת אהבה רבה ואהבת עולם. ובאמת כ' הרא"ש בשם רב עמרם גאון ריש ברכות שאם קרא ק"ש של ערבית שלב"ז עם ברכותי' וחוזר וקורא בזמנה שצריך לברך אקב"ו לקרות ק"ש. אלמא הי' ראוי לברך אקב"ו על ק"ש אלא משום אהבה רבה לא תקנו שוב ברכה קצרה. וכן בקרה"ת לא תקנו אקב"ו משום שיש ברכה מה"ת אשר בחר בנו כו' וכ"כ הבעה"מ במס' רה"ש שלא לברך אקב"ו על תק"ש משום דברכות שבתפלה הן ברכת המצוה. אלא שלא קיי"ל כותי' משום שהוא מצוה בפ"ע. וה"ה בברכת כהנים שהכהנים מברכים אקב"ו בתוך התפלה. אבל סברא מעליא הוא שלא תקנו במקום שיש ברכה קדומה זולת אקב"ו. והא ל"ק נימא שאם אין עשרה בשעת ארוסין נברך אקב"ו כמו שכ' רע"ג לענין ק"ש. אבל אינו דומה כ"כ. שהרי ע"כ יתקבצו לברכת נשואין עשרה. ויברכו אז ב"א ג"כ. מיהו לפי הטעם שכתבתי. שלא כטעמו של הראב"ד. נראה לי שרבינו ובה"ג מודים שאם נזדמנו עשרה לאירוסין אפשר לברך לפני ארוסין. ולא כתבו לקדושי ברישא. אלא משום דמצוי הי' בזמנו לקדש בשנים ולאח"ז מרובה יברכו בעשרה. משא"כ להיפך אינו מצוי לברך בעשרה ותיכף אח"כ יקדש בשנים. והיינו שאנו נוהגים לברך לפני הקידושין. משום שמתקבצים עשרה לחופה. ולא משום שאין נוהגים כשיטת רבינו. שהרי קיי"ל כהגהת רמ"א אה"ע סי' ל"ד שמנהג לברך בשעת הנשואין אפי' קידש כבר ולא בירך אז. וזהו דעת רבינו ובה"ג כמש"כ. וכ"כ בס' שם הגדולים בשם ס' הפרדס כ"י בזה"ל בברכת אירוסין אין לנו להטות מדברי הגאון אדונינו ר"א משבחא כמפי משה ע"ה עכ"ל ומש"ה המנהג שהחזן מברך ולא כהרמב"ם ז"ל שכ' שהחתן מברך כשאר ברכת המצות. אלא כמש"כ דכ"ע מודו דאפשר לברך לפני קידושין רק שיתקבצו עשרה. ועפ"י מש"כ יש ליישב עוד הא שמצינו בקדושת הקרבנות ברכת המצות כדכתיב כי הוא יברך הזבח. ובמשנה מע"ש פ"ה תנן לא שכחתי מלברכך ולהזכיר שמך עליו. משמע שהיו מברכים מזמן התורה ע"מ תרומה. ואנן קיי"ל דאנשי כנה"ג תקנו עיקר ברכות. וכבר עמד ע"ז בס' קהלת יעקב ברכות ד' מ' ולא העלה מאומה. ולמש"כ י"ל דודאי כל קדושת הגוף היו מברכים מזמן קדום ומפני שהוא דומה לקידושי אשה כדאי' בקידושין ד' ב' דאסר לה אכ"ע כהקדש. ובנדרים ד' כ"ט מקשה על קדושת בדק הבית ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי כו' ומסיק דקדושת הגוף מיהא דומה לקידושי אשה. וא"כ י"ל דשפיר למדו לברך מקידושי אשה לכל קדושת הגוף. היינו בשעת הקרבת הזבח שאז נגמר הקדושה שא"א בפדיון כדאי' במנחות ד' ק"א דמכל"ש לא אשכחן דמפריק. וע' פרש"י משא"כ לפני הקרבה אפשר לפדות ע"י מום. ומש"ה כתיב בד"ה ב' והלוים על שחיטת הפסחים לכל לא טהור להקדיש לה'. פי' לשחוט הזבח. הרי דקרא הכתוב השחיטה קדושה. ומשום שאז נגמר קדושת הגוף [ולפי זה פי' כי הוא יברך הזבח בשעת זביחה. ורש"י פי' בשעת אכילה אקב"ו לאכול הזבח. ע"ש בברכות ד' מ"ח ב'. והיינו משום דבת"י אי' כי הוא פריס מזונא. אבל אפשר דת"י ור"נ מפרשי ברכת הנהנין ואסמכתא הוא כשאר דרשי דשם ועדין ק' מה זה ראי' לברה"נ. ואכ"מ לבאר הישוב ולפי הפשט הוא ברכת עשית הזבח] וה"נ קדושת תרומה דומה לקדושת הגוף כדאית' בפסחים ד' ל"ד ב' בענבים של תרומה דקדושת פה דידהו כקדושת כלי דמו. ומשום דלא מהני בהו פדיון כקידושי אשה. מש"ה נהגו בו מעולם ברכה. ולא תקשה מדאי' ברכות ד' ט"ו בברכת תרומה שהוא דרבנן. דודאי מכ"מ אינו אלא מדרבנן. אלא שנהוגה מלפנים. כמו ברכת ארוסין ונשואין ותפלה שכולה דרבנן אלא שנוהגין מימות אבותינו. כ"ז לדעת ש"ס דילן. דב"א מנהג קדום. אבל לפי הירו' דב"א אנשי כנה"ג תקנו הק"ל בפי' כי הוא יברך הזבח ומשנה דמע"ש הנ"ל. איברא לפי סברת הירו' יש ליישב בא"א. דאי' בירו' בפ' כיצד מברכין ה"א. ומנין לכל המצות שטעון ברכה ר"א בר כהנא בשם ר"א ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה איתקוש מצות לתורה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונה ברכה. ולכאורה א"כ כל ברכת המצות מה"ת כמו בה"ת. אבל עוד אי' בירו' פ' שלשה שאכלו ה"א א"ר שמואל בר אבדימא לא למדו ברה"ת מברכת הזימון אלא לרבים. ס"ל להירו' דהא דברה"ת מה"ת היינו מה שקורין בצבור. אבל ברכת התורה בפ"ע היא בכלל ברכת המצות שתיקנו אנשי כנה"ג. וא"כ מצוה דרבים וא' עושה ע"י כולם מה"ת חייב לברך כמו ברכה"ת. ולא תקנו אנשי כנה"ג אלא ליחיד. והא דכתיב כי הוא יברך הזבח. משום שעשה לכל החבורה ובירך כדין. וכן הא דמע"ש אפשר לפרש דיש תורם לרבים וחייב לברך מה"ת. כ"ז להירו'. אבל תלמוד דילן ס"ל דברכת התורה מה"ת בינו לב"ע כמש"כ הפוסקים. ויש לזה הוכחה בהא דפליגי שני התלמודים בפי' משנה דבע"ק מהרהר בלבו. ויבואר אי"ה בסי' נ"ג אות ה'. ולא כמשכנות יעקב שחולק על כל הפוסקים ונקיט להלכה כהירו'. ולתלמוד דילן ע"כ לית לן היקשא דהתורה והמצוה. דהרי ידוע דבה"מ אנשי כנה"ג תקנינהו. וא"כ צריך לומר בישוב קושי' הנ"ל כמש"כ:

ב

(ב) אמר לי הונא תנא כו'. כן הוא בה"ג וברי"ף. ובגמ' אי' א"ל הונא בר נתן. וטה"ד הוא. דר"ה בר נתן בימי רב אשי הי' ודחק לרגליו אלא הוא רב הונא תלמיד רב וחבירו של ר"נ. והכי אי' בנדה ד' ט"ז אר"נ מדאמר הונא חברין כו' ובב"ב ד' קל"ח ב' אר"נ א"ל הונא כו':

ג

(ג) אבל בתפלה ובהמ"ז אלו ואלו מן המנין. בגמרא אי' הא דתניא אלו ואלו מן המנין בבהמ"ז. ופרש"י להצטרף לג' לזמן עליו שהרי הוא חייב בכל המצות. ותמהו התו' דא"כ הוי לי' לאשמעינן שחייב במצות. ועוד הקשו מגוף הסוגי' מאי בעי לאוקמי ברחבה נוקמי' בבהמ"ז. והא דאבלים מן המנין מיירי בשלשה ולומר נברך שאכלנו משלו. מש"ה פירשו בבהמ"ז ברכת אבלים שבבהמ"ז. אבל רבינו ע"כ אינו מפרש כתו'. דא"כ לא שייך הכא תפלה. אלא מפרש לעשרה מצטרף. ולא איצטריך לאשמעינן דמצטרף לשלשה דפשיטא דחייב בכל המצות. אבל מידי דבעי עשרה דבי עשרה שכינתא שרי'. ס"ד דאבל דמעולל בעפר קרנו אין ש"ש מתקדש עליו קמ"ל דמצטרף לעשרה בתפלה וכ"ד שבקדושה. ומקשה מהא דאר"י ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין. והשתא לא קשה נוקי הא דאבלים מן המנין בבהמ"ז ולברך בשם. והא דקאמר אין אבלים מן המנין היינו ברכת אבלים שבבהמ"ז. דכיון דברכת אבלים הוא שייך לבהמ"ז הוי לה כחדא קדושה ואם התחילו גומר אפי' פחות מעשרה כדאי' בירושלמי מגילה פ' הקורא עומד וידוע בפוסקים. ולא דמי לברכת חתנים שאם התחילו לברך ברהמ"ז בעשרה ויצא א' מהן שאין גומרין ברכת נשואין בפחות מעשרה. דלא דמי ברכת נשואין לברכת אבלים. דברכת נשואין ברכה בפ"ע היא. ולא שייך לברהמ"ז והרי במס' סופרים תני' דמנהגם הי' לברך ברכת חתנים בבוקר ובערב באסיפת עם בלא סעודה. אלא שנהגו לסמכה לסעודה. ודומה לפריסת שמע ותפלה דאם התחילו בק"ש בעשרה אין גומרים בתפלה. אבל ברכת אבלים היינו ברכת הטוב במטבע אחרת. והיינו בהמ"ז. ושפיר מקשה הש"ס. ודמי לקדיש שאחר התפלה שאם התחיל בתפלה גומר בקדיש כדאי' בא"ח סי' נ"ה ועדיף מינה. ופי' רבינו מחוור. והנה בש"ע יו"ד סוף סי' שפ"ט אי' אבלים מצטרפין לתפלה ולברהמ"ז כו' משמע דמפרשי או גרסי כרבינו. ואם שלא הביאו מקור נוסחא זו. והנה עפ"י שיטת התו' מבואר דברכת הטוב דאבל בעי ג' מיהא. וכבר הקשו בריטב"א וש"מ דאפי' אבל בעצמו אומר אותה. אבל לפי' רבינו ניחא. מיהו הא שהכריחו התו' עוד דבעינן עשרה מהא דס"ד דברכת הטוב והמטיב בעי עשרה. נראה פשוט דלפי המסקנא אין הדין כן. וראי' מסוגי' דמגילה ד' כ"ג דמפרש הא דתנן ברכת אבלים בעשרה כי הא דאר"י כו' אלמא דהטוב והמיטיב לא בעי עשרה:

ד

(ד) בין מקמי הלולא כו'. אין הסדר מובן. וגם כי חזר רבינו ושאל באותו שאילתא בסמוך בדין חתנים מה"מ. וגם האריך להלן בדין מקמי הילולא. ובה"ג אי' אחר דינא דב"ח בעשרה בין מקמי הילולא בין לאחר הילולא מברך שהשמחה במעונו וכל הענין ע"ס דברי רבינו באיזה שנוים שיתבאר לפנינו. ובסוף הענין מסיים וב"ח בעשרה וחתנים מן המנין דאמר ר"י אר"י כו' ותו לא מידי. ונראה דתרי נוסחי הי' לפני המסדר ספרו של רבינו. בחדא הי' כמו בהלכות גדולות. ובחדא הי' הסדר וחתן גופי' מצטרף לעשרה כו' עד אלו ואלו מן המנין. ואח"כ הי' רב תחליפא בר מערבא וכל הענין עד לבסוף. והמסדר עירב ב' הנוסחאות. והניח סדר נוסח הראשון בתוך נוסח שני. וכמה סימנים נשתנו סדרם ע"י המסדר. ובכמה דלג וחסר מהם ע"י שמצא כפולים במ"א כמש"כ בכ"מ. ועי' סי' נ"ד אות כ':

ה

(ה) מאי ברכת חתנים א"ד אשר ברא כו' עד ובחדא סגי. אין מקום לבאר עה"נ. שהרי ב"ח שבעה ברכות. ומאי איכא דאמרי ואיכא דאמרי. וגם עובדא דר"א שהביא אינו כן. ולהלן הביא רבינו מאי מברך ברישא כו' כסדר עה"נ ועובדא דר"א בא"א כדאי' בגמרא. וגם בה"ג ליתא דברים אלו אלא מתחיל מאי ברכת אירוסין כו' וכ"ה בגמרא. ובל"ס שיש כאן ערבובי דברים עפ"י המסדר שמצא משני נוסחאות כמש"כ לעיל. ובאותו נוסחא הי' כתוב מאי ב"ח כל שבעה איכא דאמרי כו' וקאי ביחוד אהא דמברכין כל שבעה. ועדיין לא מתפרש נוסחא זו אלא עפ"י איזה גירסא שהי' לפני רבינו בגמרא ואנן כנוסחא השני' קיי"ל והיא עיקרית עפ"י כל הפוסקים. וכ"כ בש"ש:

ו

(ו) את הנשואות ע"י כו'. הכי עיקר הנוסחא בכל ספרי ראשונים וספרי הגאונים קדמונים. אלא שר"ת הגיה הנשואות לנו ע"י כו'. וכן המנהג בארצות אשכנז. ולא שר"ת הגיה בגמרא ח"ו נגד נוסחי קדמונים. אלא שהגיה יפה לפי מקומו וזמנו. דכלל גדול הוא דיש לתקן נוסח הברכה באופן שיבורר הכוונה בלשון ב"א וכמש"כ לעיל סי' ח' אות י' בס"ד. ובימי ובמקום הגמרא והגאונים ז"ל הבינו פי' נשואה. אשת עצמו. ולאשת אחר קראו אשת איש. נמצא הי' מובן לשון את הנשואות ע"י כו' שהמה נשואות לעצמם. אבל במדינות הללו קוראים לכל אשה נשואה למי שהוא משהיא נשואה. להכי ראוי לברר הנשואות לנו. וע' סי' ע"ב אות ב' כיב"ז. ובנוסח ע"י קידושין וחופה. וכן בסיום הברכה מקדש ישראל ע"י קידושין וחופה. נחלקו הגאונים בעיקר הנוסחא. ורב האי גאון ורי"ף ורמב"ם לא מסיימי אלא מקדש ישראל. ונהרא נהרא ופשטי'. ואנן קיי"ל בברכות כנוסחת בה"ג ע"י חופה וקידושין. וכן בסיום מקדש ישראל ע"י חופה וקידושין. וידוע במ' ברכות שנקבע כמה נוסחאות והלכות ע"י בה"ג של ר"י גאון. ואחרי' העתיק רבן שמעון קיירא בה"ג שלו. והנה נוסחת רבינו ע"י קידושין וחופה. אינו צריך טעם. אבל נוסחת בה"ג תחילה חופה ואח"כ קידושין. יש לתת טעם. וע' ברא"ש ססי' י"ב ובהג"א. ויש להוסיף לפי דמסיימי מקדש ישראל ע"י קידושין וחופה היינו שקידש את ישראל וקראן כלה כדאי' ביומא ד' נ"ד א' משל לכלה כו' ובביאורי הספרי פ' פנחס הארכתי בס"ד והי' חופה לפני קידושין. היינו כפיית ההר כגיגית קודם לנתינת הלחות שהן הקידושין. וגם כל דרכי הכלה שביארתי שמה עיקר הפרש בין כלה לאשה עפ"י הפסוק זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו' הי' כבר לפני נתינת הלחות שבזה נתחייבו להקרא עם ה'. ולמדו בכמה פרטים לדמות נשואי אשה לסדר מ"ת ואכ"מ. מש"ה נסחי בגוף הברכה ג"כ ע"י חופה וקידושין. ומיהו למאן דלא מסיימי מקדש ישראל ע"י חופה וקידושין צ"ל הטעם כמש"כ הרא"ש ז"ל:

ז

(ז) מברכין ב"ח כל שבעה רי"א כו'. בגמרא אי' הכי מברכין ב"ח בבית חתנים רי"א כו' והיינו הך דכל שבעה מיקרי בבית חתנים. משך שבעה ימי המשתה. ואח"כ אינו בית חתנים ואע"ג שהיא מיקרי כלה עד ל"י כדאי' ביומא ד' ע"ח כלה עד היכן כו' מכ"מ בית חתני' לא מיקרי אלא עד שבעה. והא שפי' בסמוך בבית חתנים כל שבעה יבואר לפנינו דאשמעינן הילכתא גברוותא:

ח

(ח) מברכין ב"ח בבית חתנים כל שבעה. בגמרא וברי"ף ליתא האי בבית חתנים ורבינו ובה"ג הוסיפו ללמד לאפוקי בבית הארוסין ביהודה. דאע"ג דמברכין. מכ"מ אינו כל שבעה. אלא בשעת הארוסין. והוא מחלוקת הראשונים. דבהגהת מרדכי קידושין פ"א סי' תקמ"ה כ' בשם תשובת הרשב"א בעל התו' בזה"ל ועוד מסתבר דכלה בלא ברכה דאסורה היינו בלא חופה אלא דנקיט בל"ב לפי שעושין ברכה בשעת נשואין. ופ"ק דכתובות אר"י אף בבית האירוסין מברכין אותה לפי שמיחדין אותה קודם כניסה לחופה היינו כדי שיחשוב כניסת חופה משעת אירוסין וביהודה שנו כדאי' התם. ועיקר הדבר תלוי בחופה. דכל ביאת ארוסין כביאת זנות כ"ז שלא נכנסה לחופה. אבל משנכנסה לחופה ה"ה כאשתו לכל דבר כו' ואפי' בלא ברכה עכ"ל והביאו בד"מ אה"ע סי' ס"ב אות ז'. וא"כ היו מברכין בבית הארוסין כל שבעה. ונגמרהנשואין לגמרי. ומה שעשו אח"כ נשואין אפושי שמחה בעלמא הוא. והכי משמע דברי התו' כתובות ד' ט' ב' ד"ה מאי לאו כו' דעל דעת כן מתייחד. אבל הרמב"ם ה' אישות פ"י ה"ו כו' המארס אשה וברך ב"ח ולא נתייחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא שאין ב"ח עושה הנשואין אלא הכניסה לחופה. ארס וכנס לחופה ולא ברך ב"ח ה"ז נשואה גמורה. וחוזר ומברך אפי' אחר כמה ימים. ולא תנשא נדה עד שתטהר. ואין מברכין לה ב"ח עד שתטהר. ואם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך. עכ"ל. והנה דין הראשון הוא מנהג יהודה. דכיון שלא נתייחד עמה אלא בבית חמיו עדיין היא ארוסה לכל דבר. והה"מ שם ה"א הביא ראי' דאיסו' ארוסה אינו אלא מדרבנן ממנהג יהודה שמיחדין אותה קודם כניסה לחופה. ואי היתה אסורה מה"ת לא הי' מותר להתייחד עמה עכ"ל. ולא עוד אלא שגם ביהודה לא היו מתייחדין כלל בשעת אירוסין. אלא היו דרין יחד. ובמשך בין ארוסין לנשואין היו מתייחדין. ומכ"מ אינה ברכה לבטלה. ומכאן למד הרמב"ם בחופת נדה לדעתו ז"ל שאינה חופה לכ"ד ומכ"מ אם ברכו אז אינה ברכה לבטלה. אלא שהנ"מ בין חופת נדה לאירוסין שביהודה. דבאירוסין שביהודה לא היו מברכין אלא פ"א. ובשעת הנשואין היו מברכין כל שבעה משא"כ בחופת נדה אי נהגו כדין חופה כשירה וברכו כל ז' שוב אין לברך עוד. וכ"ת א"כ מאי אהני הברכה ביהודה. הא עדיין אסורה משום ארוסה. איברא ודאי אדם כשר אינו בועל עד נשואין. וכ"כ בפשיטות בשו"ת אהלי תם סי' קס"ז בזה"ל ואפי' ביהודה היו מתייחדי' אבל לא שהי' דרכם לבא עלי' עכ"ל. והא דאי' בירו' פ"א ה"ה שהתקינו שיהא בעלה בא עלי' עודה בב"א כדי שתהא נגררת אחריו. היינו משום שהיו רואין שהיא נתפסת לאסטרטוס התקינו להתיר איסו' ארוסה. אבל יחוד מותר שלא גזרו על איסו' דרבנן של ארוסה כמש"כ הה"מ שם משא"כ איסו' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. לפיכך היחוד ג"כ אסור כמו חתן שלא בעל ופירסה אשתו נדה [ולזה כוון הר"י מאורליינש בתו' יבמות ד' ל"ו ב' ד"ה ולא. שכ' דארוסה בל"ב חמור מאיסו' דרבנן של מינקת והיינו משום דאסרו אפי' יחוד משא"כ שאר איסו' דרבנן] עוד דייקו כנדה שהביאה אינו ביאת זנות כשאר פנוי'. משא"כ איסור ארוסה ה"ה כביאת זנות מד"ס. והיינו שהקפידה ההיא ארוסה בפ' הנזקין שא"ל אל תגע בי שאין לי כתובה ממך. ולא הקפידה על הברכה. דאיסור ארוסין ובלא כתובה ה"ה כביאת זנות ופוגמה וכדתנן ר"פ אע"פ רמ"א כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ה"ז בעילת זנות. משא"כ בלא ברכה אין גנאי לאשה. ועוד י"ל דמיהודה קאתיין וכבר ברכו בשעת ארוסין וע"ע להלן עוד ישוב לזה. קצרו ש"ד שני איסורין הן מדרבנן ואין דומין זל"ז. איסור ארוסה ה"ה כזנות מדרבנן. ולא גזרו על היחוד. ואיסור בל"ב ה"ה כנדה ומכ"מ אינו כביאת זנות ואינו מעכב החופה. דברכות אין מעכבות כמש"כ הרמב"ם. והיינו דתני כלה בל"ב כו' אלמא דמכ"מ כלה היא אלא שמחוסרת ברכה וכ"ז הוא דעת רבינו ובה"ג שדייקו שאין מברכין כל שבעה אלא בבית חתנים ולא ביהודה בשעת ארוסין. ואי הוי דין נשואין ביהודה לא הי' צריך התנא להשמיענו שאין לה טענת בתולים כדתנן שם ד' י"ב אלא ודאי ארוסה היא לכ"ד וביאתה באיסור. ומכ"מ א"י לטעון ט"ב דעפ"י רוב אינו עומד ע"ע. וראוי לדעת שהמחבר והגהת רמ"א סי' נ"ה אזלי בשיטת הרמב"ם בכ"ז. ולהכי כ' הרמ"א ס"א ולכן ארוס שהוא עם ארוסתו בבית א' מברכין ז' ברכות פן יתייחדו פי' שאין מתיחדין בודאי ועדיין היא ארוסה אפי' אחר שברכו. מכ"מ מהני מה שמברכין שיהא מותר להתייחד מיהא ומכ"מ ביאה אסור עד חופה וכתובה. אלא שלא גזרו על היחוד בזה כמש"כ. ולא כהח"מ סק"ב וב"ש סק"א שלא ירדו לעומקו ש"ד במח"כ וכבר השיג עליהם הגאון בני אהובה פ"י מה' אישות. ומש"כ בב"ש בשם תה"ד ראיתי בפסקיו סי' ק"מ שהעתיק תשובת הרשב"א הנ"ל בשלימות ולא הוסיף מאומה. אבל דעת הרמב"ם ובעלי הש"ע דלא כותי'. והיא דעת רבינו ובה"ג. ומש"כ בשם ת' הרא"ש שהביא הב"י בסי' נ"ז אינו כן. והרא"ש לא כ' אלא דהברכות אינן מעכבין הנשואין לירושה ולכ"ד. וזה אמת וברור. וכ"כ הרמב"ם שם וש"ע שם ס"ג. אבל בביאה אסורה כנדה אחר החופה. וממוצא דבר נכלל ישוב על ראי' של הרשב"א ז"ל מהא דפ' הנזקין. ועוד הקשה בזה"ל וכי ס"ד אם אין עשרה במדינה שלא תנשא אשה משום דב"ח בעשרה עכ"ל. ואומר אני דמאמרם ז"ל אסורה לבעלה כנדה דומה למאמרם ז"ל בברכות ד' ל"ה כל הנהנה מעה"ז בלא ברכה מעל. וכאלו נהנה מקדשי שמים. והרי מי שאינו יכול לברך רשאי ליהנות ואינו דומה למועל בקדשי שמים כלל. וה"נ מי שאין לו עשרה לברך אינו דומה כנדה. ובאונס לא דברו חז"ל. וכ"כ הרמב"ן בתשו' המיוחסות סי' קפ"ה דעיר שאין בה עשרה וא"א להשיג מכ"מ משיאין ואין מברכין. ועפ"י זה מיושב ג"כ עובדא דפ' הנזקין. דכיון שהיו שרוין בין הגוים וח"א לברך. לא הי' איסור ברכה עליהם. משא"כ איסור ארוסה:

ט

(ט) ברישא בפה"ג. וכ"ה בה"ג. ובגמר' ורי"ף ליתא. ור"ת כ' בסה"י סי' תר"כ דעיקר כוס אינו עפ"י הגמרא אלא ר"י גאון הנהיג כוס והסכים גם הוא ז"ל לדבר. וע' מש"כ הרא"ש בשם ר"ן גאון בסי' ט"ז להיפך דכוס עיקר הוא לב"נ. והכי תני' במס' סופרים פי"ט והביאו הר"ן מברך עליו בה"מ ומביא לו כוס אחר כו' וכן א"א ברכת חתנים כו'. ולפי הפשט י"ל שלא הוצרך הגמרא לפרש דכבר ידענו דברכת בפה"ג קודם כב"ה במשנה דפ' א"ד ופ' ע"פ. דמברך על היין ואח"כ מברך עה"י. מיהו נשתנו בזה המנהגים כמש"כ הריטב"א בחי' כתובות. ומהר"ל מפראג בס' גבורות ה' פמ"ט כ' שהמנהג שלא לברך על כוס של ב"ח בפה"ג רק שית. וכ' שגם להרי"ף דס"ל דלכל מצוה יש לברך בפ"ע מודה כאן. ולא אמר אלא בכוסות ש"פ דהגדה והלילא הוי הפסק וגם הכוסות חלוקות ולא במצות חלוקות תלי' ע"ש. אבל מנהגינו ליקח שני כוסות וליתן כוס של ב"ח לשתות להחתן. ולא נמצא באחרונים טעם על המנהג. ולא זכר למו. והנראה שהחתן מברך ג"כ בפ"ע. ונראה הענין. משום שיטת התו' פסחים ד' ק"ב שאין לברך שני פעמים בפה"ג על שני הכוסות. ולטעמייהו אזלי בד' ק"ג דהא דמברכין על כוס שני ש"פ משום דהגדה והלילא הוי הפסק. וא"כ צריך לברך ג"כ ברכה אחרונה אחר כל כוס כמבואר שם. ולא משום מצות חלוקות וא"כ כאן אין לברך על כוס השני שאין הפסק בינתיים אבל פשט דעת הרי"ף דמצות מחלקות הברכה ולא משום הפסקה ולהכי אין לברך ברכה אחרונה אחר כל כוס. ואנו אשכנזים נוהגים לברך בפה"ג ולא ב"א והיינו כהרי"ף וכ"כ הגר"א ומ"א סי' תע"ד. מיהו אין הכרע מזה שאנו תופסים שיטת הרי"ף להלכה. אלא משום ספק אין מברכים ב"א. וא"כ לענין ברכת נשואין ג"כ ספק אי יש לברך שני פעמים. מש"ה נותנים להחתן לשתות ומברך בפה"ג בפשיטות. ומהר"ל מפרא"ג ז"ל הקשה על שיטת הרי"ף משני תפלין שא"צ לברך אלא א' להרי"ף. ונרא' דודאי לא קאמ' הרי"ף אלא כשיש איזה הפסק קבוע ג"כ כמו בהא דפ' כיסוי הדם וה"נ שית ברכי הוי הפסק קבוע בין כוס א' לשני. ובזה י"ל ג"כ ק' הרא"ש מתפלה בתוך הסעודה. וי"ל שאינו הפסק קבוע אלא במקרה. והשתא ניחא מה שמברכים בפה"ג באחרונה. דהא דסברי ב"ה מברך על היין תחלה הוא מתרי טעמי תדיר ושא"ת. והיין גורם לברכה שתאמר. הא אי חסר טעם א' מודו לב"ש וכדאיתא בירו' פסחים פ' ע"פ ה"ב מדברי שניהם נלמד יין והבדלה הבדלה קודמת ע"ש והיינו משום שחסר טעם א'. וה"נ אי לא הוי סברת תדיר ושא"ת. מודו ב"ה לסברת ב"ש דאיכא תרתי שהיום גורם ליין שיבוא. וכבר נתחייב כו'. וכיון שקבעו המנהג שהחתן מברך בפה"ג ממילא אזדא סברא דתדיר ושא"ת. שהרי הווין בתרי גברי. ולכ"ע יותר טוב לברך בפה"ג סמוך לשתי' זהו הנראה ליישב המנהג. אבל רבינו ובה"ג סתמו לברך כל שבעה ברישא בפה"ג. והוא או דס"ל שמברכין בהמ"ז וב"ח על כוס א'. או דס"ל כהרי"ף דמצות מחלקות הברכה. והמברך שותה ומברך על שניהם. כפשטא דמ"ס הנ"ל. מיהא למדנו מכ"ז במקום שהמברך עה"מ מכבד לברך גם כן לאחר. לכ"ע המברך ז"ב מברך בפה"ג ברישא ואח"כ ז"ב ושותה כדין:

י

(י) שמח תשמח כו' עד וכלה. אשר ברא כו' לוי כו'. כצ"ל ובה"ג אי' שמח תשמח אשר ברא ששון ושמחה ברוך משמח חתן וכלה. ובגמ' ורי"ף וכל הפוסקים גרסי בסיומא דאשר ברא משמח חתן עם הכלה. ואולי טה"ד בה"ג:

דר"א רמי כו' וכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וכו' כצ"ל והעיקר ראי' מסיפא דקרא:

יא

(יא) ברם צריך חתן כו'. כבר כתבתי דערבובי דברים יש כאן בסדר הענינים. וא"א לתקן את המתעות עפ"י הסדור הראשון ומקבץ דברי רבינו מכמה העתקות. מיהו יש לנו לבאר פרטי הדברים. וקאמר דחתן משום דאיהו נמי שייך בשמחה אפשר שמצטרף. וה"פ דאבל אין עליו מצוה דתנחומים כלל. ומש"ה אין מצטרף לעשרה המנחמים. משא"כ חתן עליו גם כן מצוה לשמח להכלה כדאי' ריש מ' כתובות שיהא שמח עמה כו'. והגאון פ"י כ' הטעם לחלק בין חתנים לאבלים. משום שהאבל אין שרוי בשמחה ולא מצטרף לבי עשרה דשכינתא שריא. וקשה דא"כ לא לצטרף לתפלה ולברהמ"ז בשם. וע' מש"כ לעיל אות ג'. וטעמו של רבינו יפה וברה:

יב

(יב) דמעצב עציבי משום צערא דינוקי. בגמרא אי' משום דטרידי דאית לי' צערא לינוקי. והכוונה ג"כ למש"כ רבינו דהטרדא של צער. ואין השמחה בשלימות. אבל טרדא בעלמא אין מעכב השמחה. והרי בנשואין ג"כ נפישא טרדא כדאי' בדף ה ע"א הכא דלאחרים טריד:

יג

(יג) משבעה עד תלתין אי איכא פ"ח מברכין שהשמחה במעונו ואשר ברא. כ"ז ליתא בגמרא ולא בפוסקים. וטעמא דרבינו י"ל משום דהברכות בשביל שמחת הכלה ג"כ אתי. וכמש"כ לעיל דלהכי חתנים מצטרפין לעשרה. וכלה זמנה ל' יום כדאי' בד' ד' אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום. וביומא ד' ע"ח מבואר כלה עד כמה כדתני' ואין מונעין כו' ועי' מש"כ לעיל בשאילתא הקודמת אות ח' בפרש"י בס"ד. עכ"פ לכ"ע שמחת הכלה ל"י. ואפשר לברך אשר ברא בפנים חדשות כל שלשים לכבודה. מיהו רבינו יחיד בדבר. ולמדנו מתוך דברי רבינו שמברכין שהשמחה במעונו בלא פנים חדשות. והכי משמע דעת הש"ע אלא שהעלו הראשונים ז"ל דבעינן דוקא סעודה שניכר מתוכה דלנשואין קא עביד מיהא והנה רבינו ירוחם נתיב כ"ב ח"ב כ' דבעינן פנים חדשות אחר ז' להשמחה במעונו. ולא מצאתי מי שאומר כן. וע"ע בתשו' גאוני קדמאי ס"ח אי' דהיכא דליכא פ"ח מברכין מן שבעה עד שלשים שהשמחה במעונו. הרי מבואר כמש"כ:

מכאן וחילך כו' שהשמחה במעונו ותו לא ואי לא מחמת הילולא לא. כצ"ל:

יד

(יד) לברי' לאבא מר. פי' ברי' שהוא אבא מר. ובגמרא אי' לאבא מר ברי'. ובברכות ד' מ"ה וכתובות ד' פ"ה מבואר דאחשבי' ר"פ טובא. והיינו דגריס רבינו לחשובי' לברי' הוא דבעי ובגמרא ליתא. אבל על נוסחת רבינו אין להשיב. ואין בזה תוספת ברכה. רק שנוי מטבע. ובאשר ידע בנפשי' שהשמחה בשלימות מחמת חשיבותא דברי'. שפיר בריך לה:

טו

(טו) דהא כי לא פתח ניחא לי'. הוסיף רבינו האי טעמא. עפ"י שיטתו המחוורת ומבואר בס"ד פ' אמור סי' ק"ה אות ד' דפ"ר דלא ניחא לי' מיקרי דבר שאין מתכוין ושרי לר"ש בכל איסורי תורה ולכתחילה כדעת הערוך. ואע"ג דלר"י חייב חטאת. מכ"מ לר"ש מותר ולא דמי למלאכה שאצ"ל דלר"ש פטור אבל אסור. והיינו משום דאי' בכריתות ד' כ' ת"ק סבר כר"ש דאמר דבר שא"מ מותר. וראב"צ סבר כר"י דאמר דבר שא"מ חייב ע"ש עוד כמה סוגיות המאירים כאור נוגה. והיא שיטת בה"ג וערוך ורי"ף ורמב"ם ז"ל. ועפי"ז ישתנה הפי' בסוגי' דמותר לבעול בתחלה בשבת. והתו' ד"ה לדם הוא צריך ושרי הקשו הא פ"ר הוא לענין הפתח. ויישבו דאפשר להוציא דם בלא פתח. והכי פי' רש"י ד"ה או כר"ש כו' ואין פתח נפתח. ועפ"י זה נתקשו בד' ו' ב' ד"ה רוב בקיאין בהטי' דהא דאי' בחגיגה דשמואל לא שכיח. היינו שתתעבר ע"י ביאה זו. אבל שתהא בתולה שכיחא ובד' ט' בסוגי' דהאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו הוצרכו ליישב בכמה אנפי שאין לו טענת דמים. ולא יישבו כפשוטו שטוען דראשון הטה ולא הוציא דם. והרי רוב בקיאין הן אלא משום דא"כ הי' הפתח ג"כ סתום. ואע"ג דאפשר כמ"כ להיות הפתח פתוח בלא דם כמש"כ התו' בד' ט' ב' בסוגי' דנאמן להפסיד כתובתה. מכ"מ הוא דבר שאינו מצוי ולא מצי לאוסרה בכך ותלינן דלא קים לי' כמש"כ הב"ש סי' ס"ח סק"ב ליישב הא שאין תולין בדם בתולים בליל שני. ולא כהירו' דס"ל דבכל אופן שוי' אנפשי' חד"א. וכ"ז שיטת רש"י ותו'. אבל שיטת רבינו וסיעתו דא"א לבעול בלא פתח שתהא עדיין בתולה אם לא שמואל דרב גוברי'. ואין לנו לחוש לכך. ולא מצינו אלא שיהא בלא דם. ושמואל הוסיף בנדה ד' ס"ד לומר יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם. והיינו משום שלא הי' עושה פתח כלל. אבל רוב ב"א שעושים פתח א"א להטות כ"כ. ובכתובות ד' י' ההוא דאתא לקמי' דר"ג וא"ל פ"פ מצאתי וא"ל שמא הטיתה ומשל לו באופן שמצא פתוח ולא הרגיש שהוא בעצמו פתח. ולא שאלו דילמא בעל ולא פתח עדיין כלל וצ"ל דזה אי אפשר. או דא"כ היתה מרגשת בעצמה וטוענת עדיין בתולה אני. ומעתה יש לפרש שפיר הא דפ"פ מצאתי שמצא דם וטוען שהראשון הטה והפתח פתוח. וכ"כ הרמב"ם ז"ל וש"ע סי' ס"ח. ואפי' להפסידה כתובתה נאמן. והקשה הר"ן מהא דאי' בירו' באומר שהוא דם ציפור נאמן לאוסרה ולא להפסידה כתובתה. ולמש"כ ניחא דאומר שהוא ד"צ ודאי א"נ שהרי משמש ואם לא משמש ניכר שמבקש עלילה. אבל באומר שראשון הטה נאמן. וניחא ג"כ מש"כ עוד הרמב"ם וש"ע דגם בטענת דמים א"נ אם לא משום הם אמרו וה"א חזקה אין אדם טורח כו'. וא"כ א"נ לענין תוספת כידוע. ולכאורה אמאי א"נ הא הסדין לפנינו ואין דם. וע' מש"כ הב"ש שם ס"ק י"ח אלא משום דאמרינן שהטה ובעל. והיא אינה מרגשת בעצמה כיון שהפתח פתוח והיא בעולה. משא"כ לשיטת התו' היתה טוענת עדיין בתולה אני כמש"כ. ולא תקשה לשיטת הרמב"ם ז"ל א"כ למ"ד כתובה דאורייתא ליכא טענת דמים כלל. והרי ר"מ ס"ל כתובה דאורייתא. וקאמר ביבמות ס"פ ב"ש טענת בתולים עד כמה ל"י דר"מ. הא ל"ק דהרמב"ם ס"ל דאי הוי מה"ת פשיטא דנאמן להפסידה כתובתה וכקושית הרמב"ן והובא בר"ן. ולא דמי לתוספת שע"מ כן התחיי' עצמו שלא יוכל לבא בעקיפין עליה. משא"כ חיוב דאוריית'. אלא כיון שכתובה דרבנן שלא תהא קלה להוציאה. הי' הסברא נותן שלא יהא נאמן. אלא משום דהם אמרו שאין אדם טורח כו' וכבר הקדימני בזה חכם א' והובא בס' דרוש וחדוש להגרע"א זצ"ל אלא שלא עמד על מש"כ דהרמב"ם מפרש הכי. וע' מש"כ סי' נ"ה אות ט'. נחזור לסוגין דא"א לבעול בלי פתח. והוי פ"ר. ומכ"מ מותר לר"ש משום דהוי פ"ר דלא ניחא לי' ושרי לר"ש:

טז

(טז) לגבי אשה מתקן הוא כו' דהיכ' דניחא לה מתקן הוא כו' כצ"ל. והנה לפי' התו' האי מקלקל הוא כמו בכל הש"ס שעושה המלאכה אלא מקלקל הוא ולאו מלאכת מחשבת היא. ומש"ה הקשו דמכ"מ לכתחילה אסור ויישבו דר"י מודה בדבר שא"מ ומקלקל דשרי לכתחילה. מיהו לשיטת רבינו אאל"כ כאן בסוגי' זו. שהרי לר"י חייב חטאת דפ"ר הוא. וא"כ אמאי שרי במקלקל. מש"ה הקדים רבינו ופירש אי לגבי אשה מתקן הוא כו' ור"ל דאי מקלקל הוא לגבי דידה לאו פתח הוא כלל. והרי הוא כשובר את החבית לגמרי דלאו מתקן הוא כלל את הכלי. וכעין זה כ' התו' ריש מ' מ"ק דזומר וא"צ לעצים לאו קוצר הוא כלל. וכל זה אי דם מפקיד פקיד. והאיסור משום פתח דהוי כבונה. ואי מקלקל הוא לגבי דידה שרי לגמרי. מיהו אי דם חבורי מיחבר. וההיתר משום דלאו לדם הוא צריך. וכמשמעו דלאו פ"ר הוא שרוב בקיאין בהטי' והוי דבר שא"מ. או אפי' לר"י שרי משום דהוי מקלקל ואע"ג דע"כ מוציא דם ואיכא משום חובל מכ"מ מותר לכתחילה והיינו כמש"כ התו' דדבר שא"מ ומקלקל שרי לר"י לכתחילה. והתו' הקשו ע"ז הכלל מהא דקרוד דאסור לר"י לכתחילה ונדחקו בישובו. אבל לשיטת רבותינו הראשונים ז"ל פירשתי יפה בס"ד בסי' ק"ה דקירוד הוא פ"ר אלא דלא ניחא לי' ומוכרח הכי עפ"י סוגי' דפסחים ד' י"א כמש"כ שם. אבל דשא"מ ממש ומקלקל שרי לכתחילה. והנה בד' ו' שקיל וטרי רבה ואביי באיסור הוצאת הדם ולענין פתח פשיטא להו דמקלקל הוא לגבי דידה ולאו פתח הוא כלל. אלא משום הוצאת דם תליא במחלוקת ר"ש וחכמים. ומקשה ר"א מהמפיס מורסא. ופירשו התו' דמקשה על איסור פתח מהא דשרי להוציא ליחה. וסמך הש"ס על הא דשמואל ס"פ האורג דקאמר דהאי פטור מותר הוא. ונשארו עפי"ז בתימא ע"ש. אבל האמת יורה דרכו של הרמב"ם ז"ל דחובל ומוצא דם חייב משום דש ומפרק ולא משום נטילת נשמה. והא דאי מפקיד פקיד שרי ואין בו משום דש נ"ל מהא דלהוציא ליחה פטור ואין בו משום מפרק ובסי' ק"ה ביארנו יפה שיטה זו ומוכרחת בש"ס דילן ולא כהירושלמי פ' כ"ג. ומעתה מבוא' דמקשה רב אמי לרבה דקאמר דלחכמים אסור משום הוצאת דם. והא דומה לליחה. ומשני דלא דמי דזה פקיד ועקיר וזה פקיד ולא עקיר ועוד מבואר שם יותר. וכל הסוגיא מחוורת כשמלה בעז"ה:

יז

(יז) או דילמא הלכה כר"י דא' דבר שא"מ אסור. ואיכא דאמרי את"ל כו' כצ"ל ונשתבש בדפוס עפ"י סוגית הש"ס. אבל רבינו מהפך הסברות ומסדר בא"א ואין בזה נ"מ לדינא:

מפלג פליגי בה רב ושמואל דאיתמר בי רב כו' כצ"ל:

יח

(יח) ואמרינן למ"ד אסור כו'. ואפי' לגבי אשה דברים אלו מעורבבין. דהא דמסיק למ"ד אסור מתקן הוא אצל הפתח. קאי למ"ד מפקיד פקיד. וכן בהא דקאמר ולמ"ד מותר דם מפקיד פקיד ולהנאת עצמו הוא צריך אין לו טעם. וברור שיש להגיה הכי. למ"ד אסור לד"ה דם חבורי מחבר ולדם הוא צריך דם מפקיד פקיד ומתקן הוא אצל הפתח. ולמ"ד מותר להנאת עצמו הוא צריך ומקלקל הוא כו'. והדבר מובן דסברא דלהנאת עצמו ה"צ קאי אי דם חבורי מיחבר. וסברא דמקלקל הוא כו' קאי אי דם מפקיד פקיד. ועדיין צריך באור. אמאי נקיט רבינו אי דם חבורי מיחבר סברא דלדם ה"צ או להנאת עצמו ה"צ. ואי מפקיד פקיד סברא דמקלקל או מתקן הוא אה"פ והרי כמ"כ י"ל אי חבורי מיחבר מקלקל בחבורה או מתקן. והכי מבואר בגמ' דמקשה היאך אפשר דרב קשרי הא ס"ל דבר שא"מ אסור. ומשני להך לישנא דאמר חבורי מיחבר מקלקל בחבורה הוא. להך לישנא דאמר דם מפקיד פקיד מקלקל הוא אצל הפתח. ונראה דמשום דאביי מקשה לרבה והא מודה ר"ש בפ"ר ומשני לי' דבקיאים בהטי' אלמא דהא פשיטא דמתקן בחבורה הוא. ולא נשאר הספק להילכתא אלא אי לדם ה"צ או להנאת עצמו ה"צ. ובי רב דאמרי דרב שרי הוא דקסברי מקלקל בחבורה הוא. אבל רבה דמפרש מאן חכמים דמתירין ר"ש היא דא' דבר שא"מ מותר ע"כ אית לי' כנהרדעי דרב אסר ושמואל שרי. שהרי הי' רבה מצי לתרץ מאן חכמים ר"י דאמר מקלקל בחבורה פטור. ות"ק ר"ש אלא ס"ל בפשיטות דמתקן הוא. מיהו אי מפקיד פקיד שפיר קאמר רבה דחכמים ר"ש ואפי' פ"ר מותר משום דלא ניחא לי' כמש"כ לעיל. אלא מדלא פריש רבה אי דם חבורי מיחבר מאן חכמים והרי עדיין לא נפשטא אי דם מפקיד פקיד או חבורי מיחבר. מוכח דרבה קאמר אפי' אי דם חבורי מיחבר שרי לר"ש. מש"ה מקשה אביי שפיר. והא פ"ר הוא כו':

יט

(יט) ולא אפליגי בי' דאסור. כצ"ל פי' והרי רבנן לא אפליגי על הוראת ר"א דפשיטא להלכה דמותר. ובהג"א קיהה בדבר שהרי אנן אין בקיאים בהטיי' ותו קשה למש"כ התו' דאי מכוין לבעילה גמורה לא שייך הטי'. והדרישה סי' ס"ג יישב דכל הסוגי' אזיל למ"ד דם חבורי מיחבר. ואנן קיי"ל מפקיד פקיד. ולשיטת התו' לא אהני מאומה. דמכ"מ צריכין למש"כ התו' דיכולין להטות בלי עשית הפתח. ואפי' נימא דמקלקל הוא לגבי פתח מכ"מ לכתחילה אסור אלא משום דבר שא"מ. אבל לשיטת רבינו וסיעתו ניחא דכיון דקיי"ל מפקיד פקיד שרי ואפי' הוי פ"ר משום דלא ניחא לי' בפתח. או אפי' כר"י מכ"מ מקלקל הוא אצלה ולא מיקרי בונה כלל כמש"כ אות ט"ז. מיהו באמת קיי"ל כר"ש בפ"ר דלא ניחא לי' כמבואר בסי' ק"ה. ועיקר התירא דר"א הוא דמשום דמפיס מורסא להוציא ליחה פטור ומותר. ומשום דפקיד ולא ניחא לי' לחלק בין פקיד ועקיר לפקיד ולא עקיר. אלא מאן דאסר משום פתח הוא דקאסר ולאו מקלקל הוא אצלה. ואנן קיי"ל כר"ש ושרי משום דלא ניחא לי' ושרי לכל אדם. ובזה סובב הולך כל הספק בד' ז' בפסק הלכה אי פליגי רב ושמואל אליבא דסברא דחבורי מיחבר. וא"כ אסור לבבלים דלאו בקיאין בהטי'. או פליגי לסברא דמפקד פקיד ושרי לכ"ע. ופסק הש"ס הילכתא דשרי לכ"ע אפילו לבבלים. וכל הסוגי' מחוורת בלי דוחק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף