המאיר לעולם/א/הערות

ויאמר שמואל הערות וביאורים

על ספר המאיר לעולם לבאר דברי אאמו"ר במקום שצריכים ביאור ממני שמואל בהגאון האמיתי ר' מאיר מיכל זצוקללה"ה.

א) סושית כסום' בזבחים צ"ז ע"ב ד"כ ואס־ עצם וכי־ וכן בפשחים פ"כ ע"א כשהוא אומר וכו' תירץ לי אאמו"ר בשנת תרנ"ח ביום ס' דפסס על אופן תירוצו של ריב"א בפסתיס נ"ני ע"א בתוס' ד"ה אתי עשה וכו' דהקשו בתוס' הא לא כויא בעידנא ותירץ ריב"א דמיירי ששחטו הפסח קודש שיקריב כפרתו דשומטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים הלכך כשמקריב כפרתו מקיים עשה דפשה שאם לא יהיה יכול להקריב כפרתו לא יהיה ראוי לאכול לערב ויהיה הפסה פסול ולכן הוא בעידנא. ולפי זה מתורץ גם קושיה התוס' ככא דמצינו לומר דצריך קרא על עצם שיש בו מס וגשחט לחבורה גדולה באופן שאין לאחרון כזית בלתי המת ואם יהיה כדין שמותר לשבור כעצם יהיה כפסח נשחט יס עליו ונמצא שבעידנא שישבור יקיים העפה דהקרבת הפסח. ואין ככוסה על כעשה דאכילת הפסח שהוא בערב רק על ההקרבה : ונראה לי דבאוםן זה יתכן גם תירוצו של ר"י שם נ"ט דבאופן כנ"ל שכתב אאמו"ר מיירי ממצות הקרבה שיש בה כרה ולא בעינן בעידנא ואם יהיה הדין שאינו יכול לשבור לא יהיה להאחרון כזית ולא יקיים מצות הקרבה. עוד נ"ל לתרץ קושיה התוה' בזבחים ובפססיס על פי מה שפירשו התוס' ביבמות ה' ע"ב בד"ה טעמא וכו' ופירשו דאם הכתוב מודיענו דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת בא להורות דככא לא דמי אבל בעלמא דחי דליופא לא אצטריך כיון דהוי ל"ת שיש בה כרת אבל אי הקרא דאני ה' קאי על לאו דמחמר אז למדין מככא דגם בעלמא לא דחי. וא"כ ככא נסי בלא קרא דעצס לא תשברו בו הוי אמרינן דהלאו לא נדחה משום דלא כוי בעידנא ומשום דאפשר לקיים שניהם רק גא להורות דבעלמא לא דחי ל"ת במקדש ') : אופן הנ"ל מתרצים כמנחת חינוך במצוה רל"ה וכטורי אבן במנילה כ"ה ע"א ד"ה אל תקרא שהביא כקושיא על כש"ס דשבועוח ל' ע"ב על הא דאמרו דמשיבין את העד ת"ה משים דאת כ' אלכיך תירא הוא עשה והאי ועמדו ג"כ עשה ועשה דכבוד תורה עדיך והקשו הא כת"ח יכול למהול על כבודו והיאיל ואי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל איך תדמה העשה דאת ה' הירא לעשה דועמדו ותירצו כנ"ל דכסברא דאי אמר לא בעינא אמרינן רק בעשה דוחה ל"ת דילפינן רק מכלאים בציצית.לכן בעינן שיהא כמו כלאים בציצית משא"כ הא דסשה דוחה עפה בנידון דידן מסברא ידמינ־ משום דעשה דכבוד תורה עדיך לית לן בה מה דהת"ח מצי אמר לא בעינא :

ך?זיקך קושית התוס' בגיטין מ"א ע"א דפו"ר תדחה חל צו דלא יהיה קדש לא אבין דהא לפי הקושיא וכתירוץ שהקשו ותירצו לפני זה אין מקום להקושיא השניה. דאיך

• ) לפי מה שכתבתי באות י"ג בתירוצי על קושית כרב נצרך לגופא. אך מצינו כמה פעמים בס"ס דהקרא כתיב ירבה לו נשים דלו אתי למעוטי הדיוטות.

תדחה העשה דפו"ר את הל"ת דלא יהיה קדם. הא אינו מקיים בזה כעשה דפו"ר. (ואין לאמר דכוונחס להקשות על הא דתנן בת חורין אינו יכול מפני צד עבדות סבו דזה הוא בעיא דלא אפשטא בגיטין מ"ג ע"א אי תופסין כקדושין או לא. ואי אין כקדושין תופסי[ הלא אין כבנים מתימסיס אמריו כדאיתא שם בתוס' ד"ה ואי אמרת וכו'. ולהצד דתופסין הקדושין הלא ישתמש הצד עבדות באשת איש. וגם אם נדחוק ונאמר דקושיתם היא לפי הצד דקדושין חופסין א"כ בנו מתימם אחריו וא"כ ישא בת חורין בלא קדושין. גם זה אינה קושיא דאולי גם לכחנא הוא ספק אם תופסין כקדושין או לא כמו דאמרינן בקדושין ה' ע"ב נתן הוא ואמרה היא ספיקא וכו'). ומוכרחין אנו לתרץ ולהטעים קושיתס דאחרי שתירצו דמשום פו"ר לא היה לנו לכוך לאדון לשחרר אה העבד. אך משום הא דא"א לו לקיים אך שבת כל דהו כפינן להאדון א"כ מזיק דלקייס לשבת יצרה עדיך מהעשה דפו"ר. א"כ תקשה דהמצוה דלשבת יצרה תדחה לל"ת דלא יהיה קדש. וזה הוה כונת קושיתם. ובאמרס בקושיתס השניה פדר כוונתם על לשבת יצרה. אך באמת לק"מ כי המצוה דלשבת יצרה היא רק דברי קבלה ישעיה מ"ה ואיך תדחה ללא תעשה. ובאמת משום סדר א"א לכוך להאדון לשחרר את העבד כדי שיקיים העבד מ"ע. אך משום הא דא"א לו לקיים אך שבת כל דהו שסיר כוסין הב"ד דכוא מפני תיקון כעולה ויש ביד ב"ד להפקיר ממונו של כאדון וכרבה פעמים מצינו דמשום תיקון העולם מפקירין ב"ד ממון. וכעין זה הוא הא דכפינן לאיש לגרש את אשתו אם היא באה מחמת טענה אך שאינה מייבת בפו"ר שזה הוא תיקון העולם שלא תלך ערירי. ובאמת מ"ע דסו"ר עדיך ממצות לשבת יצרה ובכל זאת האי כדינו והאי כדינו. העשה דפו"ר יש בכמה לדחות ל"ת. ואין כח ביד חז"ל להפקיר בשביל זה ממון חברו היינו לכוך את האדון לשחרר כעבד כמו שאין כח בידם להפקיר ממונו של ראובן בעד שמעון שיקנה בהם אתרוג. אך משום שבת דכוא תיקון העולם הוא להיסך דיש כח ביד ב"ד להפקיר ממון. אך לא לדחות לאו המפירש בתורה :

ב) את כי דברי אאמדר נעימים בכל זאת לא ירדתי יסוך דעתו דכמו שהאסה המקיימת מ"ע שהזמן גרמא יש לה שכר כאינה מצוה ועושה ומטעם זה נאמר שהיא שייכה במ"ע של שרפת קדשים כלא מטעם זה בודאי נאמר כ"כ על העשה דשבת שבתון אך שזמנה גורס ואשה פטורה מעשה זאת מ"מ כל אשה שתמנע את עצמה מלעשות מלאכה ביו"ט לא די שאינה עוברת ל"ת אך גם מקיימת כעשה של שבת שבהון וא"כ שיב לא יהיה מוכח הוכחת התוס' בקדושין ל"ד: מחלוקת אאמו"ר עס הטורי אבן היא מחלוקת קדומה בין תרילפני דש"ס בכתובות ל"א ע"אדמחלק כש"ס הגאון ר' יהונתן אבעלמאן נסתר הראיה מיבמות כי שם ביבמות כאן ובא להורות על מקום אחר במו בסנהדרין כ"א ע"ב דלא מדם כא דזורק חן ממחילה ארבע לסוף ארבע וקרע שיראים פטור מכא דגונב מלבו של חברו ואכלו שכוא חייב דשאני גבי זורק מן דאי אפשר להנחה בלי עקירה. אי נמי גבי זורק מן אי במי למהדר לא מצי משא"כ גגי מלב. מאי גינייהו איכא בינייהו מעביר סכין וכר. ועחה הלא דין של קם ליה בדרגה מיניה שוה ממש לדין של משה דומה ל"ת דבחרווייהו בעינן בעידנא א"כ להלשנא דאי אפשר להנחה בלא עקירה מעביר סכין וקרע שיראים ג"כ פטור ומשיב חלוה החיוב סקילה משעה העקירה והיינו כדעה הטורי אבן. ולאידך לשנא דאי במי למהדר וכו' מעביר סכין וכר חייב דהואיל ומצי מהדר אין ההנחה שהיא ההולדה ממויבה להיות מהמקירה כ"כ לא משיב כמו שמסמלת ההנחה מזמן העקירה ע"כ מיוב ממון אינו גא בעידנא סם מיוב שבס וזה הוא כדעת אאמוי'ר. והא שהוכיחו התוס' בכתובות שם ד"ה שסקירה וכו' שר' ירמיה פליג אדר' אבין אינו מוכרח. דממה שהוא סוגר משמת הגבהה קונה ומתחייב בנפשו לא הוי סד שעת ניסוך ולשיטת רבינו חם שאי אפשר לניסוך בלא הגבהה אינו מוכרח רק שר' ירמיה פליג על האי לשנא דאי אפשר להנחה בלי עקירה היינו על שיטת הטורי אבן. אבל אין שום הכרח לאמר שהוא פליג על אידך לשנא. דאי בעי לאהרורא וכו'. ומה שכתבו כסום' שהואיל והוא סליג סל לשנא קמא סליג נמי על אידך לשנא. סברא זאת הוא נגד כש"ס שם דהא בפירוש אמרו בש"ס שם מאי איכא בין האי לשנא וכו' הרי מזינן דללשנא דאי גפי לאהדורי וכו' מעביר סכין וכר חייב בכל זאת זורק מן פטור א"כ לא סצינן לאמר שגם ר' ירמיה סובר כן וגסברת אאמדר לית מאן דפליג והיא מוסכמת. ומסתמא דש"ס בב"ק ע' ע'יב דלכאורה משמט שם גם מד לשנא בסרא והוא דלא כרבי אבין ויהיה גם נגד דעת אאמו"ר. אך גם זה אינו מוכרח והסברא של כטורי אבן בודאי מסותרת מבא פתמא דש"ס דב"ק ע' טייב דהא שם אי אפשר להנחה בלא עקירה ובכל זאת מקשההש"סדמיוב שבת וכקנין אינם באים כאחד וא"כ אין זה בעידנא. אך סברס אאמו"ר היא בחזקתה כי נוכל לחלק בין הא דב"ק פ' ע"ב ובין הא דר' אבין דכגנבה כשהיתה באויר המצר אין אנו בטוחים שאחרי כן תנוח סל קר־ןט החצר כי אס"זר עוד שתשרף או אולי יבוא רוח חזק ויוניכנה מאויר כחצר וכלאה כדתנן גיטין פ'יט ע"א היתה , עומדת על ראש כגג וכו' ומל זה פריך כש"ס והא לא מנטר ופירש רש"י דאתא זיקא ושוי ליה. וכן בסיפא דמסניתיןהוא מלמעלה והיא מלמטה וכו' נמחק או נשרף וכר הרי חזינן דבפוד שהגט הוא באויר כחצר סוד אפשר שיולד חדשות ואין אנו בטוחים שסבא כהנחה שהיא כחולדה וכ"ב בב"ק שם אין אנו בטוחים שהגנבה תנוח על קרקע כחצר לכן אין זה בעידנא. ואף שכש"ס בגיטין שם תרצו בגג שיש לו מעקה עסקינן. וכן להלן על כסיפא א"ר אושמיא כגון שהיו מחיצות התחתונות טודסות על העליונות דמשמט דבאופן זה כבר אנו בטוחים מאש ורוח. אך כל זה הוא רק לפנין גט או שאר דברים הנקנים. דבדבריסשלמשא ומתן אם כמפץ הוא בטוח סל אופן כזה סמכה דטתו של כלוקח ויקנה אם כחפץ ולא ימוש סן בריאה יברא ה' ויבוא רוח חזק רוח שאינה מצויה ויצרור אם כחפץ בכנפיו. אך לא כן בפנין עונש כגוף בעונש מיתה לא נוכל לשפוט על כזורק את כגנבה כי הוא בר מיתה כבר גם טרם שנח כחפץ על קרקע כחצר כי אולי תבוא רוח שאינה מצויה ותוליך ממה את כגנבה וכגנבה לא תנוח כלל סל קרקע כחצר כי אין הולכים בפיקוח נפש אמר כרוב ועלינו לחוש ולהסתפק גם על אופן כרחוק במציאות. וכן חלקו גם בש"ס שם גגיטין אפילו סימא רבנן וכו'. אך בהא דרבי אבין ככל כעדים שהוא פטור למיד שזרק אה כמן בטח תבוא כהנחה שהיא כהולדה ואין לנו לחוש ולהסתפק כלל בזה ואף לענין עונש מיתה נוכל למשוב כי כחיוב הוא כבר נגמר מעת שזרק אה כמן. כי אם גפת הזריקה לא ראינו חדשות אז אנו בטוחים כי בזו כרגע וכהרף מין מהזריקה עד שינוח כחן לא יולדו חדשות אשר לא יוכלו למנעו לבל ינוח ונדחו בזה דברי כטורי אבן. גם ראיה מוכרחת לדברי אאמו"ר כי הואיל ואין הכרח לומר שיש שום מולק על רבי אבין ודאי שהלכה כמותו והואיל וסתמא דכש"ס בב"ק כ' מ"ב הוא נגד כלשנא קמא בכתובות ל"א ע"א פ"כ כהלכה כהלשנא בחרא כסברת אאמוי"ר :

ג) השאבת אריה הניח ליסוד שאם נזירות לא ימול על יין מצוה אז יתחשב יין מצוה כדברים שאינם מאיסורי כנזיר כגרוגרות ותמרים וכשיין מצוה יהיה על בכולל אז יתהוה ממיני נזירות וזה הוא מהדברים כקשים אבר לאו כל מוחא סביל דא דאם אינם ממיני נזירות איך מהני כולל שיהיו נאסרים. כלא אם יאמר אדם הריני נזיר מיין וטומאה ותגלחת ומגרוגרוס ותמרים הרי לא יהול איסור נזירות סל גרוגרות ותמרים אף בכולל. ואם בדעת כשאגת אריה להוכיח מכסוגיא מזיר שגם כולל לא מכני בנשבע לבטל את כמצוה עליו לכודות פגם אם לא ימול נזירות על יין מצוה גם אז יתחשב יין מצוה ממיני נזירות. וכמ"כ אמרינן בהא דאין איסור על מל איסור דאף דאין איסור כשני על בכל זאת אין אנו אומרים דאיסור כשני הוא כאילו אינו רק אי אפשר לו למול והוא מתלא סלי וקאי כמבואר ביבמות ל"ב ט"א ואי פקט הראשון סל כשני. וכמו כן אמרינן לענין עשה דוחה לא תמשה דאין אנו אומרים שכלא תעשה כמי שאינה דלו היה כן אז היתה כל"ת הותרה ולא דמויה. לכן גם בנידון דידן נאמר כן דאף אם אין נזירות על על יין מצוה בכל זאת יין מצוה הוא מאיסורי כנזיר. וכיון שבאנו לזה אי אפשר לסחור דברי כשאגת אריה כפי דברי אאמו"ר. דאם יאמר כדיני נזיר מון מיין מצוה אין שום נסקותא אם עתה שנכתב כקרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה או לו לא נכתב כקרא והיינו אוסרים יין מצוה מטעם כולל. דאיך אפשר לו להוציא יין מצוה מהכלל הא כדין הוא שהוא מאיסורי כנזיר כי אף לר"ש דלית ליה איסור כולל וגם לו לא היה קרא מיותר ואז כלא לא היה נאסר ביין מצוה וכדין הוא דנזיר מכל חון מיין מצוה כשאמר כדיני נזיר סתם. בכל זאת מי שאמר הריני נזיר חון מיין מצוה לא יהיה נזיר כלל. וכן מתה כשנכתב כקרא לאסור יין מצוה ג"כ כדין כן. וכן לרבנן אם אמר כריני נזיר חון מיין מצוה כדין הוא דאסור בכל אפילו ביין מצוה כי אי אפשר לו להוציא יין מצוה מכלל נזירות כמו מתה שנכתב קרא לאסור יין מצוה. ולא דמי לאומר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבוטה שלא אוכל תאנים וטנבים שכלל בכשבועה כשניה תאנים פס ענבים ולו היה רוצה היה אוסר עצמו בשבועה כשניה ענבים לחוד. אבל בנידון דידן כשאומר הריני נזיר נכלל גזה יין מצוהאףבלא כולל. רק בלא כולל אי אפשר לחול ובכולל אפשר לחול. אך זאת אי אספר לו להתנות שיין מצוה לא יכיה כלול בכנזירות. לכן אף כי נכונים דברי אאמו"ר לסתור דברי כש"א היינו רק לסי שיטת הש"א.אך אי אפשר לנו לתסוס בזה ככש"א. ואם נתפוס דיין מצוה הוא מאיסורי כנזיר אף אם נזירות לא יחול טליכם דלא ככש"א. אז הוכחת כש"א מסוגיא דנזיר דכולל לא מכני בנשבע לבטל אם כמצוה כיא נכונה. אך לענ"ד הממיין שם כיטבבסוגיא מזיר יראה שאין שום ראיה לדינו של כש"א ויותר מוכח כהיפוך מדבריו. דשם איתא אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וכר ורבנן נמי הא מגפי ליה וכד איגעית אימא ר"ש לית ליה איסור סל על איסור ומיין בתוס' ד"כרייש לית ליה וכר ופירשו דלא דלאהימא כדאמרינן מעיקרא שביעה שאשתה אלא הונל להרן אף בשארר שבועה שלא אשהה ופירושם דחוק דלפי פירושם ע"כ הא דאוקיס מעיקרא דוקא בשבועה שאשהה הוא משום שהיה סובר דגם ר"ש איה ליה כולל ולכן בלא השהה לא צריך קרא לאסור. ועהה מוסיף האיבעית אימא מם נצא אשהה מצי גחוקמא יזה הוא דוהק גדול דאין טעה מעיקרא גומר שי־"ש איה ליה איסור כולל בעוד שהברייהא דאונל גבלה ביה"ע הובאה כמה פעמים בהש"ס. אך לדעהי גם האבע"א סובר בזה כהלשנא קמא דבשבועה שאשהה מיירי וגם הלשנא קמא ידע דר"ש ליה ליה כולל וכל הנ"מ נין הלשגא קמא והאבע"א הוא רק בזה דהלשנא קמא גם לרבנן ליה כהו כולל בכידון דידן אך לא מטעם הש"א אך כמו שהיבר ריש לקיש בשבועות כ"ד ע"א דלא אמריגן כולל באיסור הבא על ידי עצמו ינכן צריך קרא גם נרבנן לנזירות חל על יין מציה. אך האבע"א סובר כמו שמסיק שם רבא ע"ב דלא שנא ימאן לאיה ליה כולל אפילו באיסור כבא ע"י עצירי אמרי:ן ולכן לרבנן לא צריכי כלל קרא דגזירוה חל על יין מצוה כי תל בלא קרא מטעם כולל ולכן לא מקשה כש"ס בהאבע"א לרבנן מ:א לסו נאסיר יין מצוה כיין רשות נמו שהקשו בלשנא קמא רק הקשו ורבנן מה ידרשו בהקרא דכל אשר יעשה מגפן היין וכוי וכקישיא הזאה מקשה הש"ס בין על הלשנא קמא בין על האב"א והיא קושיא אהרת וא"כ הלא מסקנה הש"ס בנזיר שם דאמרינן כולל לרבנן גם בנשבע לנטל אה המצוה ובלשנא קמא שהיה סובר הש"ס דלרבנן לא אמרינן כולל בנשבע לבטל את המצור הוא מטעמא אהרינא כנ"ל. אך דברי המפרש שם בנזיר על הא דאבע"א ר"ש לית ליה איסור סל על איסור אין לו ביאור כלל וכן דברי התוס' ולענ"ד כאשר בארתי הוא טוב מאד:

ח ונראה להביא ראיה נצהה מיבמות י"ה א' ועוד מאיזו מקומות דתליצה היא מצוה דשם אמרו דלמאן דאית ליה אין זיקה הא דאמרי:ן במשנה שם כ"ו ע"א דאסור ליבם הוא משום דאסור לבטל מצות יבמין. ואם נימא דסליצה לאו מצוה היא א"כ גם בתליצה יבטל מצות יבמין ולא יקיימנה בפועל רק יסלק מעצמו המצוה ותחת שירצה התנא לתקן הוא מקלקל כי במה שסולציס ב' כאתיס לב' האחיות הרי בודאי מבטלים שניהם מצות יבמין. ולו היה הדין שמותרים ליבם אפשר ששניהם יקיימו מצית יב"ין. אלא ודאי דחליצה היא ג"כ מצוה רק אינה מצוה כמו יבום ולכן אמרו שס כ' ע"ב דהליצה בימקים יבום לאו מצוה היא :

ה) לענ"ד אין זו קושיא דבמנחת סוטה אף שחינה מצוה מצד עצמה. אך הלא בההקרבה גופא שייך פסולים גם בדיעבד למשל אם יביא את המנחה שלא מן כשעורים או אם יחמיצנה. ולמה לא נוכל לצייר בעצמנו דכקפידה התורם שיקריב ואח"כ ישקה לר"ש לכתחילה ולרבנן בהיפוך. כן אמת מצד כתולדה צדקו דברי אאמו"ר אך מצד ההקרבה עצמה נוכל לצייר דנבעי לכתחלה כן וכן. כסו שמצינו בדיני קדשים כרבה דברים כן דשנה עליו הכתוב לעכב ולו נא שנה הכתוב היינו אומרים דזה הוא רק לכתחילה:

ו) כל צריך לומר משום דכתיב במועדו דקרבן הקביט לי זמן דחי שבת. וכן משום דכתיב וחי בהם דרשינן דפקום נפש דוחה שבת וכן מוביוס כשמיני דרשינן דמילה דוחה שבח. לכן מוכרחים לאמר דכל מלאכה לא תעשו קאי אמלאכות שאינן דוחין שבת וכן איחא ביבמות ג־ ע"ב בתוס' ד"ס ל"ח וכר: ז) אין ככוונה שנלמוד מיבמה וכן בכל מקום שנזכר בש"ס פלוני יוכיח אין כוגחס שללמוד מהיוכיס להפך רק הכונה להוכיח שממקום שרצה ללמוד אין ללמוד:

ח) דברי התוס' דמייתי ראיה מבשלא בשעת וסתה לבא אחר שלשה חדשים דתשיב כאנים הם תמוכיס. דבשלא בשעת וסתה ודאי הוא אנוס דחה לו לעשות האם יאסרו כל הנשים לבעליהן והואיל שאין ני שום תקנה חשיב אונס אבל בכונס את יבמתו אח־ שלשה חדשים אף שעל פי הדין מוהר לכנוס מ"מ אין אנוס דהא יש לו עצה להמתין עד אחר השעה חדשים לכן חשיב זה רק שוגג. וכן בהא דניסת שלא על פי בית דין אף דמותרת נכנשא ואינה צריכה לדרוש ולחקור אם אמת כדברי העדים מ"מ חשובה רק שוגגת ולא אנוסה הואיל שהיתה יכולה לדרוש ולחקור ולא חקרה ולא דרשה. משא"כ מיתה על פי בית דין בעד אחד דהא דעד אחד נאמן משום דאשה דייקא ומנסבה ולכן פטורה מקרבן דהא היא דרשה וחקרה ומה היכלה למעבד הלה שוב אין לה שוס עלה ולכן נקראת אנוסה לענין קרבן דנאמנת לומר שדרשה וחקרה כדי שלא תביא חולין לעזרה. אך לענין קנס אין אנו מאמינים אותה שדרשה וחקרה לכן תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. גם דברי התוס' בפסחים ע"ג ע" א תמוהיס. דחה שאמרו דעל כרחך לאו מטעס אנוס פטור אלא משים דטועה בדבר מצוה כדמוכה בש"ס. ולענ"ד הוא פטור מטעם אונס. דגם טועה בדבר מצוב מה שהוא פטור לר' יהושע הוא מטעם אונס וזה הוא אונסו מה שהוא טרוד ומוטל עליו להשתדל בכמצוה דזולת כמצוה אינו אונם כלל דהא אפשר לו שלא לשחוט ומוכרת הש"ס להזכיר טועה בדבר מלוה למען נדע במה הוא אניס. ור' אליעזר סובר דטעה בדבר מצוה אין זה אונס רק כשוגג בעלמא כי מה הוא דוחקו ואנסו:

ט) ע"ב אין ראיה מרש"י וריב"ן דהבא על יבמתו מעוברה והפילה דאינלאי מלסא למפרע שלא גישה שוס איסור דהא גם אם נאמר כמו שרוצה אאמז"ר להוכיח דאיגלא מלתא למפרע שלא היה שוס איסור אבל גם באופן ז ה היה מהראוי שתהיה היבמה נאסרה עולמית. דהא בהמשנה דיב"ות כ"ו ע"א דתנן ארבעה אחין וכו' חולצות ולא מתיבמות ואשר רש"י וריב"ן אומרים על זה דלמאן דאמר אין זיקה וכאיסור ליבם הוא משום תשש ביטול מצות יבמין ואף אחר חליצת האחד גם כן אסור להאח השני ליבם אה אחותה משום מאסרה שעה אחת וכרי גם הכא כחשש משום ביטול מצות יבמין הוא רק ספק להאח הראשון דאנו חוששין שמא אדמיבם חד מית אידך והשתא כשמלן כראשון הלא איגלאי מילתא למפרע שהחשש היה כלא היה כי אין דובים ולא יער ובכל זאת חשיבה גם כשניה לכאח כשני נאסרה עליו עולמית. א"כ גם בכבא על יבמתו מעוברת וכפילה גם כן נימא הכי דבעת שהיא מעוברת אסור לו ליבמה מהחשש שמא יהיה הולד בן קיימא. ואף כי עכשיו כבר הפילה ואגלאי מלחא צמפרע שהחשש היה בטעות מהראוי שהאסר עולמית. ואין להביא ראיה משיטתם דמכבבא דאין הולד של קיימא יקיים קשה לשיטתם :

י) קשה לי על זה מה דאיתא במכות ט"ז פ"א הניחא למאן דאמר נדר וכו' אלא למאן דאמר יש לו כפרה מאי איכא למימר ולפי דברי אאמו"ר מאי מקשה הש"ס ומה בכך שיש לו הפרה הא כבר נגמר האיסור ושפיר מלקין אותו מיד כשהדירה אף למ"ד ביטלו ולא ביטלו. דהא כמו שאם נדר אדם ועבר על נדרו מלקין אותו כבית דין אף שאפשר שישאל אמ"כ על נדרו מ"מ עתה כשעוד לא שאל על נדרו הוא חייב מלקות בודאי ואין לנו להשתמש בזה אפשרות כשאלה על כגדר. כמו כן מיד כשהדירה כלא נגמר כאיסור דלא דלא יוכל לשלמה ושפיר מלקין אוסו ביס יין אף שאם ישאל אח"כ ויתעקר כנדר למפרע מ"מ קודם ששאל הוא בתורה ודאי שחייב מלקות על כלאו דלא יוכל לשלמה. וכן צריך לכיוה הדין גם כשהדירה שלא על דמס רבים ושלא בפני רבים. ונראה ליישב דכש"ס במכות שם לא הקשו על כדין דהדין נכון שמלקק אוחו אף שהדירה שלא בפני רבים ושלא על דפת רבים. אך כש"ס מקשה על כלשון של ביטלו ולא ביטלו דבינילו משסע דשוב אי אפשר לו לקיים ואין שום מציאות על זה ולמ"ד יש לו כפרה הא יש מציאות שלא נתבטל מיד כמשה שהיא תיקון כלאו: יא) אע"ג דכש"ס שם דמו דברי ר' אליטזר מהלכה מ"מ מביא אאמו"ר ראיה מדברי ר' אלימזר דבממוני שנשא ממזרת גם ר' טרפון יודה לר' אליפזר דע"כ לא פליג ר' טלפון רק בממזר שנשא שפמה ומשים דכל ולד במעי שפמה הולד בממי בכמה דמי כדמסיק שם אבל אינו מולק על כדרש דלו כלך אמר פסולן כדמשמע התם :

שם ונ"מ שאין עשה דוחה לא תמשה ופשה עכ"ל אאמו"ר. לכאורה אין נ"מ לענין זה דהא כשתא קיימינן בשיטות התוס' דאין עשה דוחה ללאו כבא מכלל משה וגם אם שדינן בתר דידה נמוד גם כן לא דחי. אך יש נ"מ למנין מלקות. גם יש ליישב דברי אאמו"ר לפי מה שפסק בשו"ע אבןכמזר סימן קע"ד ספי' א' דאם מבר ויבם את כחייבי עשה אם במלו קנו אך אם מבר ויבם לאו ומשה אם בעלו לא קנו דאינה רמיא ליבום מדאורייתא כדמשמע ביבמות כ' מ"ב גני אלמנה מן כנשואין לכה"ג: יב) אין להביא ראיה שכשר לגמרי דכש"ס שם מ"ה פ"ב ' לא נמית לזה. תדט דהא הש"ס פסק שם בין בפנויה בין באשת איש ובאשת איש בודאי הולד פגום לכהונה דבאשת איש בודאי ביאתה במבירה והאם נתחללה כי אסורה נכהונה משום טומאה וזונה ובזה כקו"ח מאנמנה לכה"ג הוא בתקפו וכפרכא אינה וגם זולת טומאה וזונה היא נתחללה מובת כהן כי בחייבי כריתות ומיחס בית דין לא בעינן זר אצלה מעיקרא כדמת ר"י ביבמות מ"ד פ"ב בתוס' ד"ה ככא נמי וכו' אף שבדף ל"ה מ"א בתוס' ד"ה אע"פ שמותרה וכו' לא כתב כן. אלא פ"כ כש"ס לא נמית לפסוק רק דין ממזרות וא"כ אין ראיה שכש"ס מזר בו ממה שאמרו שם מ"ה מ"א פגום מיכא כוי:

יג) ונראה לי להביא ראיה נכונה לדעת אאמו"ר זצ"ל דנפסלה לכהונה גם על ידי ביאת מצוה. דביבמוה ם' ט"א בתוס' ד"ה וכרי איסור מצוה וכף הקשו על הא דפשיט לכש"ס בכמה מקומות דלרני מקיבא דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין פטורים ממליצה ומימם כמו חייבי כריתות. ואמאי לא נימא גם לר"ע דמשה דוחה ל"ת והניחו בתימא. ונראה לי לחיץ קושימם וממילא יהיה ראיה לדמת אבא מארי זצ"ל. דהנה ביבום יש שני מנינים מצוה וקנין והא בהא תליא דאם אין מצוה הרי היא באיסור אשת אח שיש בה כרת ובודאי אין בה קנין דאין קדושין תופסק בחייבי כריתות כדמוכח ביבמות כ' פ"ב דאמר כש"ס ואי ס"ד דמייני לאוין מן כתורה למליצה רמיא לימס לא רמיא אם בעלו אמאי קנו. ובודאי גם להפך כן שאם אינו קונה אק כאן מצוה כדדרשו חז"ל שם לים כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר דט"י כקנין מסולק איסור אשת אח מכל וכל ומותרת להיבם גם אמרי שיבמה וגרשה וא"כ אם נאמר כדעת אאמו"ר דכמשה אין מועיל לדחות את כלא תפשה רק לסלק כאיסור אבל לדברים אחרים כמו לפנק שלא תפסול לכהונה אין מוטיל דמית כמשה כמו כן נאמר דדחית העשה אין מועיל רק למנין כמצוה אך לא לפנין הקנין. ולפנק הקנין כלאו בתקפו. ולכן לדידן דס"ל דקדושין תופסק בחייבו לאוין אף שלמנין קנין לא נדמה כלאו מ"ר קונה אותה וא"כ יב כאן מצוה וקנין. משא"כ לר"ט דס"ל אין קדושין תופסק בחייבי לאוין א"כ אין קונה היבם את כחייבי לאוין אף אם נאמר דעשה דוחה לא העפה גם כן לא יועיל לפנין הקנין וא"כ הרי יהיה כאן רק רצוה ולא קנין וממילא שגם מצוה אין כאן לכן אי אפשר לומר לר' עקיבא שחייבי לאוין יהיו פולין ליבום כסו לדידן מטעם דפשה דוחה לא תפשה. אבל אם נאמר פלא כדברי אאמו"ר היינושכעשה דוחה את כלאו לכל מילי והואיל שיש מצוה אינה נפסלת לכהונה א"כ כלינו לומר דדחית העשה את כאלו מועיל גם לפנין כקנין א"כתשאר קושית התוס' דגם לרבי עקיבא היה לנו לומר שכפפה תדחה לא תפשה והלא תמשה תהיה נדחית לכל מילי בין לענין מצוה ובין לפנק קנין וממילא גם יקנה אותה. ומוכרח מזה כדעת אאמו"ר זצ"ל : אמנם קושיה התוס' שהקשו דגם לר"ע נאמר שמ"ל יהיו פולין ליבום מאורן בזה. מך כלינו להבין דלר"ע הואיל שאין קדושין תופסק בח"ל מה ידרוש בהיבמתו יהירא דרב גידל אמר רב וע"כ ידרוש על אלמנה לכהן גדול מן כנשואין דתפסי בה קדושין לר' עקיבא אליבא דרבי סימאי. ולרבי ישבב אליבא דרבי עקיבא אם נאמר דלאפוקי מר' כימאי קאתי ידרוש קרא דיבמחו על חייבי משה כגון אם מצרי שני נשא שתי נשים אחת מצרית ראשונה ואחת שניה וילדו כל אמת בן כבן מהראשונה הוא שני וכבן רן כשניה הוא שלישי ואם נשא כפני שניה או כשלישי ישראלית ומת כל זה קאי כקרא דיבמתו דאף שאינה עולה ליבום מ"מ מולה לחליצה. אך אם נימא דר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ולא תפסי קדושין לר' עקיבא רק מטולה לכהן גדול ואי אפשר לומר שטל זה קאי כיבממו דהא מלבד שהיא גמולה הלא היא גם אלמנה לכה"ג ולרבי ישבב אין קדושין חופסין בה וא"כ קשה מאי מספקא ליה לכש"ס אי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר אי לאפוקי מר' סימאי קאחי פשיטא דלאפוקי מר' כימאי קאהי דאי טעמא דנפשיה קאמר א"ב מה ידרוש בכקרא יתירא דיבמתו. ואין לתרץ דדריש כמו דדריש הש"ס מקרא דיבמתו לרבנן דרבי שמפון ביבמות י"ט ע"ב על אשת אחיו שלא היה בעולמו אם יבם ואח"כ נולד שאסרה. או למה שדרשו שם מ" ד ע"א דיבמתו דאף כי איכא תרתי תתקיים מצות יבום. אך זה אינו דהא גם רב גידל אמר רב דדריש מקרא דיבמתו יש לך יבמה אחרת וכף בודאי ידע גם הוא את כשתי דרשוה הנ"ל ובכל זאת דורש דרשה שלישית. וכוא משום דכל כשלש פטמים יבמתו ככתובים בפרשת יבמים הס מיותרים : 1העיקר נראה לי לפי מה שכתבו התוס' ביבמות ט"ז מיג בתוס' ד"ה מחלל דחייבי משה וכו' דלמאן דאמר יש חלל מחייבי עשה. כהן כבא על חללה כזאת אינו טובר בלאו רק בעשה. וא"כ קאי דרשה דרג גידל לרבי ישבב אליבא דרבי טקיבא ליבמה כזאת שנפלה לפני כהן הדיוט. וכמשה כזאת היא גם כן אינה שוה בכל ויתפסו בה קדושין כמו מטולה לכה"ג וגא ננ"'ז הקרא דיבמתו לכצריכה חליצה : ןעל דברי כנ"ל שהבאתי ראיה לדעת אאמו"ר כקשה לי כרב הגאון ר' יהונתן אבטלמאן מ"צ דביאליסטאק מכא דאמרו ביבמות גי פ"ב אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא חפשה ל"ת גרידא ל"ח שיש בה כרת מי דחי ולדברי כנ"ל אף אם נאמר שפשה דומם ל"ת שיש בהכרת גם כן אין אנו צריכים לכקרא דטליה להורות דאין אחות אשה נדמית מפני עשה דיגום משום דאין בכח כמשה לרמות רק כאיסור לענין מצוה אבל לא לפנק קנק ולפנק קנק איסור אמות ,אשה הוא בתקפו וממילא כיון שאינו קונה אין כאן גם מצוה כנ"ל דהא ח"כ לכוליע לא תפסי בכו קדושין. אך לדעתי אין זו קושיא דכש"ס מסיק שם ז' מ"א אלא כי איצטריך קרא היכא דנפא מת מת ומח ונו' וא"נ •בנא כקרא לעליה היינו טועים נאמר דאתות אבה כותרה נמו אשת את דהא זאת היא מטעה להואיל ואשתרי אישתרי ונילאי הותרה לכל מיני. י:ן נפי מה לאמרו ואיב"א אתיא בהקישא לרבי יינה נ"כ היינו ניועיס לאחות אנה כותרה ינא לתייה. י:ן היה בהמת לעת המקנה נאמרו ל"ת ניב בהכרת די לחי כריכתו ענ הותרה, ואין זה תימא מה כאומר על היתרה לחייה להרבה פעמיה מצינו נן בש"ס כמו נאמרו ומה עבילה הליחה נבת אך, שכבת כותרה ונא לחייה מפני עמלה. וכן הזען כה ה' ע"ב להיינו טועים נלמול מפסח תחיל ומינה ובאני ההלכה כבת הוסרה ונכן היינו אומריס לבננ מקוה נ"ח שיה בה כ־ת הותרה מפני עכה. וכן הא לאמר הש"ס אנא אתיח מכיביל אב וכן מבנין בית המקלה ומנרפת בת כהן העעית היא מלמינטריך קרא נהיריח לחין כיביל אב או בנין בית הייי או כרפה בת נהן לוחה כבת כ"" הח בעלמא לחי בתיה' ה' ע"ב בל"ה טעמא לנתב ובו' י יה בה נ הרד דה■' אצט־־יך רנה ■־־•*1 1•

היא -ו רל' כתוב

צ כביד הי ואס.

תשרי לפי 'ו" בפג דאין עשה ן ויתה להסברת הת' 'נינה 1•

נגופא נפי לעת התורה להואיג שהתורה יולעת כההברא החינונה היא לעשה לותה נ"ת כיש בה :רה "רינא אנט־יך אני ה' בניבול אב ואם נגופא לנא לחי. והא שכחני .־ יכי לאני כ' אינו נצרך לנופא הוא רק לפי קט שכנני בכייני -יעים אך עכשיו שהוברר לנו איך הוא הסב־א סח ן•־נד .־חרא לאני כ' נצרך לגופא. ולברי אלה מיכ-ח־כ ש:.'. ־תום שהקשו שם בתוס' ד"ה כולכם חייבין בכס ־• •:.־ י. ■ ,■־' 'ח ונמס לי קרא בניבול אב ואם לנא לחי גבת . -לאי ק "י לא לחי שהוא ואביו מוזהרין על הנבת רבו 'ל,י :־< התיס' דננוסא נא אצטריך ללח דחי נ־ן ל:"־ה ־ לחי אסכן הקושיא כנ"ל לק"מ. אלא עינ ־־-'ע ג-ז התירה כקרא נצרך נגופא פן"נ וה"שקיכיד חח":'. ."פי ־'.י אלה להקרא לאני ה' נצרך נגופח ימיה ,ה^נד • החיצינה היא שיעשה מת העשה ולח ישג־י־ י־א תעטה שיש בה כרת הנא נוכל נורד גס שהשכרת '.*"•ןה כיח לענין מלוה נלאה ולא לענין קנין לוחה ל"ת הוא רק בגרר יד) איל כל החזקות שכס מ פי כשכל שיות כדעתה זי ם' בכתובות ט' ע"ב בד"א לא דקא טעין ודר. ואך כיותר גרוע שבסס אין כמה פאות מרוב. אך ישנן חזקית ממין הזה שכתן גלול מרוב. להא ברוב אין אני מיציאין "־מין.

ובחזקה לפעמים אנו מוציאין ממון כגון גמל כאותר גין הנמלים לר' אתי אנו מוציאין ממין אם נמצא נמל מת אצלו משום דתזקה שזה הרגו. וכן בכתובות בריש אע"ס בין מן כנשואין ובין מן האירוסין גובה את הכל וכוא על פי אימלנא למסקינן בס לבין רבנן ובין ר' אב"ע אית להו אומדנא. יריכרתין אני לומר כדברי הרא"ש בריש פרק האשה שנהארמלה ע: הא לעדים השניים אינם נאמנים לימר על העלים הראשיניס שאנוסים היו קטניס היו או פסולי עדות הח־ אם כתב ילס יוצא ממקיס אחר. ואומר הרא"ש דישנם הזקיה נהם כמי ולאי וכמו ק כאזקה דמלוה גיסא תידק דייק היא כאהה ייהן לכן אין כשניים נאמנים לאמר דבר כברור לנו לולא־ שאינו כן. ונמו לאס כל כנשאה בהילה יש לה קול כנך סכלי שקרי נינהו:

טו) ונראה ני להביא ראיס ננס אם פשע באיסור לרבנן וגם האיסור אינו שייך לכמכניל נס כן חייב חטאת י־ הא ■ק־נקנד תייבה וני'. יש ס צ"ב פליגי ר"י ור' אלעזר תד אמי־ ינתר יתד אמר אלמנה לנה"ג ופסק הרמב"ם בס' ה' ייהלכיה :גנות לגם בזיגתס הייבה קרנן. אך אפשר דעל זה נא היה :היתר מבית לין וא"כ הרי כיא כניסת בעל אתל שלא על יי"ל וזה הוא רק שוגג ולא אונס - טז) לכאורה קשה לאס אין זה כפה שאסר'ק מינו א"כ אפילו מינו אין כאן לפי דברי פתוס' יב"מ י"נ ע"ב שתירצו דאין זס מינו משום שירא ,טעון מזייך פן יקיימנו וכי' וכמו שחילק אאמו"ר בין נידון ה שהיא מ־ןו לכן אין זה מינו משום שירא לטעון מזויף. ןבל : יודה כשטר דכתבו שצריך לקיימו הוא הפה שאסר כ. נא איכפת לן מס בירא לטעון מזויף. אבל אם נאמר דגם מודד •::טי־ שכתבו היא רק מינו א" כ תקנה פלא חיו זה ין• .־■':ח ייא לטעון מזויף פן יקיירנו, יאמאי קי"ל במילה נ "קושיא יא עצ י א , ת"י ^ שיי רצ ע" מ־ יד־ נחזק "י רק עי. י־ א ןיאמ* רבת הכי קאי"- ר־יצת נטר שנפל ליל דיין לא יחזיר עולמית לא מי־מיא לי: אפילו כתיב בי הרסק ופו' יסיביייס רתוס' לי' "י. י יד• על ■איני מקוים וסוד,־ דלא חייליין לפרמין 'ןמ יני"יגו *"מזייף או כיזבל^ייז ילא ליל. ילדן לרפי ־־ ־' א נאמן לאדר פרפתי בתינו לי־זייף ומיזירי"ם '-:"-'*ו דיי־א לטעון מזייף' סן יקיימנו ועל הא מפל י לא ניייךלאמר כי ירא פי יקיייזני אלא כבר רקייס ־'שי־יע דמל ייא לנס ל ליל ליק לא ייצי פ יצ להיי־שות יי' כן יטא שאין זה מיגו לטעון י"ויף פל שכיר י"מקו־רז •ניס דין דאך אם •טעון מזויף יהיה נאמן מ"תקשה ר ־::ן.■ד: כזאת והקשו רק על הא לאחר יבא צא מבעים ־,חמר יכי' לד' ייסי פליג גם על פטר פלא נפל ליד דיין. ןך כאמת לק"מ דמי יאמר דד יופי יחולק על זה דילמא ר' •יסי רו־ ה סיפא שהשטר אינו מקוים נאמן הלוה לאמר פרעתי כמיגו למזויף והולק רק על מקוים שאין לי מיני■ אף שאם ■יטעון מזייף יהיה לאמן כדל. ורגא דאמר נא מכעיא קאהר לא לא מבעיא כחוב מ הנפק ונו' הא דמדמה רבא כתוב בו הנפק ללא כחוב בו הנפק שדין אחד להם הוא רק לרבנן אך לא לר' יוסי: גם נוכל לתרץ קושיח התוס' באופן אמר שגם אם נודה לדברי התוס' דר' יוסי פליג גם על לא כחוב בו הנפק וגדל דלא חיישינן לפרמון גם כן לק"מ דטפנת פרוע היכא שהשטר שלם היא טמנה גרוטה מאד. דהא אם איחא דפרט מקרט כוי קרט ליה וכויא מזקה וראיה גדולה שהוא טומן שקר ולכן אינו מוטיל כמיגו במקום חזקה זאח. אך הפה שאסר מוטיל לכן מודה בשטר שכמנו צריך לקיימו. וגם במודה בשטר שכחבו היכא שהשטר הוא ביר המלוה אין טטנח פרוע גרוסה כל כך דאין כחזקה דאם איחא דפרט מקרט הוה קרע מתנגדה כל כך לטסנח פרטמי משום דאפשר דאפשיטא דספרא זייר ליה כמו שאמרו בב"מ ט"ז טע. משא"כ ככא שהלוה טומן שמידו נפל דאין שייך לאמר אפשיטא דספרא זייר ליב וא"כ מפנח פרוט היא טמנה גרוטה ולכן לא מכני גם מיגו. ואספר שאם יטמון כלוה פרפתי ומיד כמלוה נפל יהיה נאמן במיגו ומזויף דהא אם הוא עוד ביד כמלוה נאמן משום דאין לטטנת פרוע חזקה מתנגדה ומכש"כ היכא שמצא אחר ואיהרט כשטר מפינה בודאי שיהא כלוה נאמן לאמר פרפתי ומיד כמלוה נפל. ונבע כ' טייב מספקא לכפ"ס אם אמרינן מיגו במקום חזקה ושם הוא כפה שאסר ובכל זאת מבטי לכש"ס אי מכני במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דאף שכפה שאסר הוא במקום שאין. הנתבע דרוש לראיה לאמת דבריו בכל זאת אם הוא טוען דבר אשר אין כשכל מסכים לזה אפשר שלא יכיכ נאמן. וכן הכא אין לכקשות כקושיה התוס' שיהיה נאמן לד יוסי לאמר פרטתי במיגו דמזויף משום דכממנה דפרסהי ומידי נפל כיא טמנה רמה. דאם איתא דפרט מקרע הוה קרע ליה ואינו מועיל מיגו נגד חזקה כזאת. גם אם טוען כלוה פרמתי ומידי נפל אין לאמר שנאמינו במיגו שכיה יכול לטעון פרעתי ומיד כמלוה נפל שאז הוא נאמן במיגו דמזויף. אך כלא כתבתי דבטענה רמה כזאת אף מיגו לא מכני. ופלא במיני על התוס' בב"מ י"ג טע שהביאו ממרחק לחמם הלא כמ"ה היו יכולים להקשות על שמואל גופא דשמואל לא מייש לפרמון ואינו נאמן אף במיגו דמזויף אף שהלוה עומד נפנינו וטוען פרפתי כדמשמע שם י"ג ע"א דאיתא שם שמואל מוקי לה כשאין חייב מודה וכו' ומה שאינו מודה היינו שטומן מזויף דלפרטון לא מייש שמואל כדמשמט מדברי רש"י שם ומדברי התוס' שם טע בדיה הא קאמר וכף* וז"ל משמע שהלוה טוען מזויף דליכא למימר מה שטומן לכד"מ היינו שאומר פרמתי דא"כ נהדר ליה ללוה לצור על פי צלומיתו. ופוד דשמואל לא מייש לפרפון עכ"ל. וא"כ היו יכולים להקשות לשמואל מניה וביה ולתדן כאשר חרצו ובאמת גם על שמואל אין להקשות דנוכל לאמר שגם שמואל סובר מאמן לאמר פרעתי במינו דמזויף כמו שנאמן במיגו זו אם כשטר פוד ביד כמלוה. ומה למוקי כש"ס לשמואל באין חייב מודה היינו שאומר מזויף ולא באומר פרוע אין כטטם כמו שכתבו התוס' משום דשמואל לא חיים לסרטון דז"א דהא דשמואל לא סיים לפרפון היינו אם אין כלוה בפנינו אין למום שמא פרע ואם הוא מזויף הלא יכול כלוה לספון מזויף גם כשיהיה השטר ביד כמלוה. אך כשעומד כלוה בפנינו וטומן פרוט הוא נאמן במיגו. אך כטטס דלא מוקי כש"ס לשמואל באומר פרוט הוא משום דא"כ נהדר ללוה לצור על סי צלומיתו וכן נוכל לאמר דהא דשמואל לא מייש לפרמון אף אם כלוה בפנינו ומומן פרסתי גם כן אינו נאמן ואף מיגו לא מכני בטענה רמה וכמו שכתבתי לעיל:

• י) לפי כחילוק שחילק אאמו"ר בין מיגו לכפה שאסר אין התירוץ ־ימה מפלה ארוכה. דחה בנך אם. אין בטבע כאדם לכטיז דזה • נוכל. לאמר רק במיגו היינו ככמיגו אינה מיגו ואין זה ראיה טובה לזכות אה הנחבט משאע נכסה שאפר שכנתגם הוא זכאי רק פיו אסרו ואין נ"ד יכולים למיינו יותר ממה שאסרו פיו. א"כ מה בכך שאין זה בטבט כארס. ואף אם נאמר שכונת אאמו"ר הוא לאמר שבכל כפה שאסר אפשר לו לשתוק משא"כ ככא. ובאמרם אין אדם מטיז פניו מפני בטל חובו. היינו שאין אדם מעיז פניו לטמון שקר גם אינו ממיז לשתוק ולא להשיב תשובה לבענ חובו ומוכרח הוא לטמון מה שמען. אך מה בנך אם הוא מוכרח לטעון מה שטען הא לפי דברי אארו"ר בכסה שאסר אין כנתבע דרוש לשום ראיה. ואין• רצוננו לאיור שכודאחו בממפיס יהיה ראיה שדבריו אמת ולמה לא יהיה נאמן לאמר שאינו חייב יותר. דמיגו דאי בפי הוה שתק היא רק מליצה לתאר מה הוא הפה שאסר היינו שאיני דרום לראיה אבל אין זה תנאי בכפה שאסר שאם אינו יכול לשתוק אין זה הפה שאסר :

מראה לי לחיץ בהקדם קושיא אחרת על דברי אאמו"ר. דכתוס' בב"מ ב' מ"א. בד"ה וזה נוטל רביט וכף וז"ל וא"ת יהא נאמן לאמר וכו' ומפרש ריב"ס דמיגו להוציא לא אמרינן וכו'. ולפי דברי אאמו"ר יהיה בנידון זה כסה שאסר ולא מיגו. דחה שראובן הוא מוחזק גם בחציה השני כמו שמעון כלא רק שמעון החזיקו במה שטפן כי רק חציה שלו אבל בלא טענתו הלא אנן סהדי לכל אחד שים לו בה כחצי. ואע עלינו לאמר דכל מה שראובן הוא מוחזק גם בחצי כשני הוא מפיו של שמעון ושממון בעצמו היא אומר שרק ראובן מוחזק בה אבל באמת אינה שלו. ונצייר כדבר על סי משל אם ראובן חובט לשממין כי מכר לו את ביתו וגם החסן פלוני שמונח בהבית. והשיג לו שמטין כבית באמת מכרתי לך אכל המפז המונח בה לא מכרתי. ואף כי לדברי שממון והודאתו כבית הוא של ראובן וא"כ ראובן מוחזק גם בכמסן כי היא מונח ברשותו מ"מ נאמן שמטין לאמר כי לא מכר צו כמסן אף אם כחפץ אינו מדברים כמשוים להשאיל ולהשכיר. משוסכייכל מה ששייך כבית לראובן הוא רק מסיו של שמעון אנו יודעים וא"כ גם זאת שהוא מוחזק בכמסן גם זאת רק שמעון החזיקי בזה ואע כלא שממון בעצמו אומר כי רק מוחזק הוא ראובן בהמסן אבל אינו שלו וכמו כן הוא בנידון דידן. כששנים אומזין בכרכשתא אנן סהדישכל אחד יש לו בה החצי ואף כשאחד אומר כולה שלי איןלכשני להשיבו רק בל תהא שתיקתו כהודאה וא"כ כשמודה שהגירו מוחזק גם בחצי השני ברביע רק סיי אסר ופיו הלא מתיר ואומר כי רק הוא מוחזק בה אבל אינו שלו. וכיין שכן הוא אין תירוצו שלריב"ם מולה יפה דבאוסן כזה הלא יהיה נאמן גם להוציא. ובכלל שכל כללי כמיגו שכללו כסמ"ע וכש"ך במו"מ סימן סע אינם שייכים רק במיגי אבל לא בהסה שאסר כמו שמצינו שכתוס' מחלקים בכתיגות י"ח ע"ב גדיה אין נאמנים וכף בין מיגו להפה שאסר לעגץ מיגו במקום עדים ולמגץ הא דבשני עדים לא אמרינו מיגו: מראה לי דהן רש"י כקשה על קישיח מדם שם וגמזי זוזי ממאן נקט. הא אין המוכר נאמן רק בזמן שמקחו בידו אבל גמתניתין הלא שניהם אומזין וכבר יצא כטלית מיד המוכר. ותירץ דה'*מ כששניהם נחנו לו מפות אבל אם נקם זוזי רק ממד מדכר דכיד ונאמן גם כשאין מקמו בידו. ובקדושץ פ"ג ע"ב בתוס' ד"ה בדייא וכף הקשו על מדי דלמה יהיה נאמן יותר מפד אחד הואיל ואין מקמו בידו. ודל ליישב דעה מדי דכל היתרון של ממון על איסורים הא דפד אחד נאמן באיסורים אבל לא בממון הוא משום ומעיד זמעי־ נגד הקש ממין. אבל היכא דנינא סזקת ממון גם עד אחד נסמן. וכמו דכהב הש"ך בחו"מ סימן ס"ב דסא דאמרינן שאין הולכין בממון אהר הרוב הוא רק הידא דאיכא ".־/קת עמון. וכן כתני הסוס' בב"מ כ"ג ע"א בד"ה והא איכא כובדי כוכבים וכר. ולכן בנידון דידן אין כמן חזקת ממון נשום אחד מכם נגד אבירו. דמוחזק י־קרי הס יש להמוחזק כס בהדבר יוסר ממה שיש לאחרים במה שהוא הותז בהדבר או שכדבר מונס ברשותו. אבל ככא אואזין בהטליש באמת אין שום אסד מהם מואזק לגבי רשהו כאוחז כי אין לו במה להצטיין נגד רעהו ואינה נקראים מואזקיס רק לגבי אחד מן השוק דאז לשנירס האואזין ישר שאש עליו במה שאוסזין אבל בשנים האוסזין זה וזה לא נוכל לאמר כן והא דכריב"ם קורא לשניהם מואזקין זה הוא רק לענין לבטל אש המיגו כי ידוע שבכל דהו מבטלין מיגו. והואיל שאין כאן סזקש ממון צכן עד אסד נאמן בזה. ומה דמשמע בדף כ" ח ע"א סימנין וסימנין ועד אסד עד אשד כמאן דנישס דמי ויניס. הרי דאינו מועיל עד אשד גם היכא דציכא שזקש רימון. ואף שכאבו השוס' בב"מ נ' ע"ה בד"ה וימני קו וכו' גבי מנה שלישי דסשוב כמו שהנפקד מושזק בעד שניהם וכמו כן המוציס את המציאה הוא מוחזק בעד שניהם. אבל לפי דברי דמומזק לא מקרי רק כשאהד הותז והשני שובע אבל כששניהם בשוה אין שום אחד מוחזק א"כ גם המיצא אינו מוסזק באמת בעד כשנים הנותנים סימנים כי כש שניהם שוה. והא שכתבו התוס' שהנפקד מוחזק בעד שניהם בהמנה כשצישי היינו ג"כ רק לעני[ שלא נאמר דין דכל דאלים גבר אבל באמת אינם מוסזקין כנ"ל. ויש לשרן לפי דברי כשום' בב"ק ע"ב ע"ב בד"ה חין וכו' שתירצו דלכן אינן נחמנין הכת האחרונה במיגו דאי בעי הוי פסלי לקמאי בגזלנותא משום דמיגו אינו חשיב יותר משני עדים ואילו היה ני כס כשניה עוד שני פדים כלא לא היה בזה שוס מעליותא על הכת הראשונה משום דהרי כמאה לכן גם המיגו כיש להכש כשניה אין מחזק כמם יותר. וכן נוכל לאמר בנידון דידן דאף שעד אחד נאמן היכא שאין מתנגד לו שזקת ממון. מ"מ אינו נאמן היכא שיש סימנין וסימנין משום דסימנין עדיפי מעד אחד. ואם היה אומר האחד סימן וכשני אומר ג"כ סימן כזה משר אינו יושר או פחות מובהק מהסימן שנשן הראשון. אך נוסף לזה נתן כשני עוד ס־מן אך הוא איני מובהק כהראשון לפי הסברא אין להשני שוס יתרון בזה על כראשון. אף דבעלמא אם ישן האובד סימן כזה הדין הוא שמשיבין לו האבידה. כמו כן אמרינן בעד אסד דנו יהא שהעד אתד, יש לו כח כמו סימן ג"כ לא היה מחזק אש כשו של זה שהוא מעיד כדבריו: והואיל שבאמת אין שניהם מוחזקין. נסקור איך יהיה כדין אם השפן מונח על גבי קרקע ושנים עועדים אצלו ושניכם לא קנו מטעם ארבע אמות וב"ד שואלים למי שייך כמפן ואוסר כאשד שהאפ־ן הוא כולו שלו והשני שותק. בזה בודאי לא אמרינן שאנן סהדי שלכל אסד יש לו בה כסצי. אך אמרינן שאנן סהדי שכל הספן שייך לזה כאומר שכולו שנו. ע"כ על כשני ג"כ לאמר שהחפץ הוא שלו אבל אם הוא בותק אנו מין שהשפן הוא של חבירו מלבד מה ששתיקה כהודאה דמיא כי גם אם לא היה כדין ששתיקה כהודאה דמיא ג"כ היינו אימרים שהשכן הוא של זה האומר שכוא שלו. וא"כ ככא דאין שניכם מוחזקין כויא כמו ששניהם עועדים אצל החפץ ואסר אומר כולה שלי אז בלי טענה מהשני אין אנן סכדי שלכל אחד יש לו בה החצי רק אנן סכדי שהחפץ הוא של זה שאומר כולה שלי א"כ על כשני לא לשתוק רק לטעון ואין זה כפה שאסר רק מיגו כי אין שיין לאמר דכל מה שחבירו הוא מוחזק גם בהחצי השני הוא רק מפיו. דז"א דבלא פיו היינו דנין שכל כחפץ הוא של זה האומר שכולה שלו. ומחורץ בזה קושיתי טל אאמו"ר :

ועתה נבוא לתרץ קושית אאמו"ר ממודה במקצת. דידוע מה שאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצה הטענה ישבע חזקה וכו' אין זה טעם על מודה במקצת נמה הוא נשבע. רק דברי רבה הוא קושיא עם תירוץ אך הטעה שחייבה התורה מודה במקצת לשבע ולא את הכופר הכל הוא דבמודה במקצת יש דררא דממונא ויש כאן ראיה שכיה לכלוה משא ומתן עם המלוה. וגם יש חזקה שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו ואין חזקה המתנגדת לחזקה זו. דחזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אינה מוכיחה כלום משום דאישתמוטי קמישתמיט. משא"כ בכופר ככל יש חזקה מתנגדת להחזקה דאין אדם הובע אלא אם כן יש לו היינו חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וכמו שפירשו התוס' דברי רבה בכתובות י"ח ע"ב במה שאמר ובכולא בעי דלודי ליה ומשמע דבכופר הכל לא שייך כל כך אשתמוטי כמו במודה במקצה. ע"כ במודה במקצת יש ראיה חזקה שכנים דברי כתובע ומה יועילנו מה שהוא כפה שאסר שדרוש להיות נאמן בלא ראיה. דזה הוא רק שייך אם טען כנתבע טענה כזו שאינה נא טובה ולא רפה אבל אם טוען טענה רעה בודאי אינו נאמן ונמו שכתבתי נפיל דטענת פרעתי לשמואל היא טענה רעה לכן אינו נאמן גם במיגו דמזויף וכן במודה במקצת אין שייך לאמר דעל השאר שכפר דרוש להיות נאמן בלא ראיה דז"א דהואיל שהודה בחמשים יש ראיה חזקה שהוא חייב גם בחמשים השנים כנ"ל לכן אין שייך להאמינו בלא ראיה וחייב שבועה ובמה שאין אדם מעיז וכו' נסתר ראיתו מרמיגו: יח) תירוצו של אאמו"ר אינו עולה יפה דלפי שיטת אאמו"ר דבהפה שאסר אין הנתבע דרוש נראיה א"כ מה בכך אם שבהטענה שטוען אינו מחייב עצמו יושר מאילו ששק סוף סוף אינו דרוש לראיה. ומאיזו טעם נאמר שזה הוא תנאי בכפה שאסר שיתחייב את עצמו במעט או שהטענה שטוען לא יהיה לו טוב כל כך כמו שאם היה שותק דהא הפה שאסר היא סברא כדאיתא בכתובות כ"ב ע"א והסברא לפי דעת אאמי"ר שייך גם אם כטענה שטוען עשה אינה רעה בעד הטוען מאילו שסק : 1נראה לי לשרץ על פי דברי הנ"ל דאף שבשני חזקה הוא הפה שאסר בכל זאת אינו נאמן בנידון דידן דכמו שהדין היא בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אם החפץ הוא באופן שא,ן להמחזיק מינו כגין שיש עדים שהיה של כתובע וגם ראו עשה ביד המחזיק שאין המחזיק נאמן לאמר לקות הוא בידי אם התובע טוען שהשאילה לו. אך אם טוען השובע שהמחזיק גנב אצלו אז אין התובע נאמן כמביאר בסו"ד. סימן צ' סעיף י"א ובסימן קל"ג סעיף ו' כי אינו נאמן לאמר על פלוני שהוא גנב. ואף שיש לו מיני דאי בעי הוה אמר שהשאילה או השכירה לו בכל זאת אינו נאמן משום דהטענה שהוא טוען היא רעה ואינה מסתבר ובנידון זה אם טיען שהשאיל או השכיר להמחזיק הנאמנות מה שאנו מאמינים אישו הוא יותר נכבד ממה שאנו מאמינים בכל מקום את הנתבע במיגו כי במיגו אינו נאמן רק להחזיק ובטענת השאילה או השכירה הוא נאמן אף להוציא ונוכל לאמר שהוא נאמן כמו לו היה לו כפה שאסר ובכל זאת אם טוען טענה רעה שדבריו מגנים את אבירו אינו נאמן. וכן הוא ממש בנידין דידן שבטענתו שטוען שלקח מהמוכר לפגי שבע שנים ממילא הוא מחזיקו לגזלן דסא להלוקח יש שטר שמכר לו לפני ארבע שנים או עדים יש לו על הלקיחה ואין לך לבלה גדולה גמלה מזאת. לכן אינו נאמן לטמון טמנה כזאת אף שיש לו כפה שאסר:

והרב מאון ד עזריאל אעקער אג"ד דסאוואנזיק פרור ווארשא הקשה על דברי אאמוי'ר מכא דאיתא גשביטות מ"ח מ"ב א"כ שבוטא שומרים דכהב רחמנא כיכי משכמח לה וכו' ואפקיד ליה בעדים מחוך שיכול לאמר המזרחי ונו' דאפקידליה בשטר. והיכא דאפקיד ליה בעדים אי אפשר לאמר שיהא זה כפה שאסר היינו אף אם ישתוק על דברי המפקיד החובט את פקדונו אנו דנים שבודאי כחזיר הא יש פדים שהפקיד אצנו ופל כחזרה אין עדים וא"כ זה הוא ודאי נ־ק מינו ואין שייך על זה תירוצו של אאמו"ר. ולדטחי אין זו קושיא דלמאן דאית ליה המפקיד אח מנירו בעדים אין צריך להחזירו בעדים פ"כ סובר דממה שהפקיד אצלו אין שום ראיה שלא החזיר דכל פקדון לחזרה עומד וכמו שאנו אומרים גמלוה חזקה אין אדם פורט תוך זמנו כן אנו אומרים שבודאי אדם פורט כשמיט כזמן או לאחר בזמן, וכן אמרינן בפקדון שודאי כחזיר רק אם ישתוק יהיה כמודה על מבימתו אך זולת זה אין כנפקד מוכרח להשיבו משוגה ושפיר כויא כפה שאסר : יט) בתשובתו של אאמו"ל להרב הגאון ר חיים פוזר מו"צ דווילנא. כותב אאמו"ר שגם לו כ וקשה כקו' דהא משכמת בטלו ולא בטלו בלאו דגזלה סיין שם. אך לא זכיתי להבין מה קשה ליה לאאמו"ר הא במכות ט"ז ט"א איתא אי בדקטלה קם ליה בדרבה מיניה אם כן ככא ג"כ קם ליה בדרבה מינה אם שרף את הגזלה בשבח. ואם שרף בשגגה שגת הרי כתבו התוס' שם גד"ה אי דקמלה וכו' וז"ל וי"ל דא"כ היינו כמו מתה מאליה וכו . מסמרה גם ראית כרב הגאון ד חיים מוזר דהא אם שגג באיסור שבת הרי סוכר שישלם וא"כ הוא שוגג בביטול כלאו דגזלה: כ) לענ"ד לק"מ לא קושית התוס' בשבוטות ולא קושית אאמו"ר. כי דכירנא כד כוינא טליא למד ממי אאמו"ר ותירץ לי שתי, קושיות התוס' סל רש"י ביבמות ו' מ"א בתוס' ד"ה שכן ככשר מצוה וכך וז"ל וקשה לר"י דאין זה אפשר וכו' ועוד כקשה דאין זה אפשר לקיים שניהם דהא חליצה במקום יבום לאו מצום ותירוצו של אאמו"ר סל כקושיא כראשונה אין אני מביא פה כי אין זה שייך למניננו ואני מגיא פה רק מר שתירץ על כקושיא השניה דחה דאמרינן ביבמות כ' מ"ג מליצה במקום יבום לא מצוה היא זה הוא רק למנין משה דומה לא תמשה גרידא דהא סיקר כילסותא לזה הוא מכלאים בציצית ובכלאים בציצית גופא הא מזינן שכתורה רצתה שכפשה תדמה כלא תעשה אף שיש פצה להתפטר מן כמשה וצא יצטרך למגור על כלא תמשה דהא גם גבי כלאים בציצית אפשר לו להתפטר מן מצות ציצית שלא ילבש את הבגד של ארגט כנפות או אם הוא כבר לבום שיפשטנו ולא יצטרך לסגור על כלאו דכלאים ובכל זאת הפשה דוחה לכל"ח דכלאים ומזמן מזה דכקפידה התורה שיקיים מצות ציצית בפוטל ואך אז משיב אפשר לקיים שניהם אם יש אופן שיקיים כמשה בפוטל ולא יסבור הלאו. אבל מה שיש אופן שיכול להסיר ממליו חיוב המשה ולא יטבור סל כל"ת אין זה אפשר לקיים שניכם. ולכן בכל עשה דומה ל"ת אמרינן כן ולכן אמרו שם מליצה במקום יבום לאו מצוה. דשם מיירי לענין משה דוחה ל"ת גרידא שסיר כויאפרכא מפליא דחה שיחלוץ אין זה רק פצה להסיר מפליו חיוב כמשה דיבום אבל בכל זאת כמשה לא קיים לכן אין זה כלום ושפיר דוחס משא"כ ביבמות ו' ט"א לענין משה שתדמה ל"ת שיש בה כרת לא נוכל להביא ראיה מכלאים בציצית על ל"ת שים בה כרת שגם כן הקפידה כתורה על קיום כמשה בפוטל. ובדאי הוא שכן ככשר מצוה סרכא מפליא דבכיגוד אב אי אפשר להסיר כמצוה מעליו משא"כ ביבום ואמות אשה לפחות יכל להסיר ממליו כמצוה. והראיה לזה מכא דאמרינן בשבת קל"א אלא אמר ד'נ הואיל ובידו להפקירן ש"מ דכוה סרכא מפליא ולפי דברי אאמו"ר אלה קו' כתו' גפבופו' לק"ת דהא בודאי יש מצוה גם על המגלח את כמוצרט דאל"כ איך מותר לאחר לגלח את כמצירט בעוד שהוא סובר על כלאו דמקיף ומצות משה אינו מקיים. דהא כמו כן תירצו התוס' בגיטין מ"א פ"א בד"ה לישא שפחה וכו' וז"ל וסוד דבדידה ליכא משה וכו'. וא"כ במה שיתגלח על ידי מובד כוכבים אין זה רק מסיר ומבטל את המצוה של מגלח אח כמצורט ואין זה אפשר לקיים שניכם רק על כל אחד מישול כמצוה לגלח את המצורע ולקיים מצוה זו בפוטל. ולפי דברי אאמוי'ר דלמנץ דמית משא את ל"ח שיש בה כרת כויא סרכא מפליא לכאורה לא נוכל לתרץ כן על קושית אאמוי'ר על מילה בשבת ממול פ"יפוגד כוכבים. אבל באמת גסקושית אאמו"ר נוכל לתרץ. דכראי'ש בס' ר' אליפזר דמילה הגיא בשם רבינו שמשון דקטן שנימול תוך שמונה א"צ להטיף ממנו דם ברית והביאו אאמוי'ר לקמן א"כ גם במילה בשבת גלי קרא דחה שיכול לסטור אח מצמו מן המשה דמילה בשמיני אין זה כלום דהא כתורה כצריכה להמתין על יום כשמיני אף שהוא שגת ולא להסיר מפליו כמצוה נמה שאמר למולו תוך שמונה. וחזינן שרצון כתורה לקיים מצות מילה בפוטל אף שיסבור על ל"ת שים בה כרת. ואם כן בנידון דידן אם ימול מ"י פובד כוכבים אין זה רק פטור מכמצוה אבל לא קייס כמצוה: ולכאורה קשה על רבנו שמשון מכא דאמרו בשבת שם אמר ר"נ הואיל ובידו להפקירן וא"כ גם במילה בידו למור את עצמו מכמצוה במה שימול תוך שמונה ובכל זאת דומה שגת וא"כ גם במזוזה וציצית נאמר כן אף שבידו להפקירן אין זה כלום ואף שממילה למוד א' אפשר ללמוד כדפרכינן שם קל"ב מ"א מה למילה שכן נכרתו טליה שלש משרה בריחות אבל ניליף ממילה וממד מכנך. אך לק'*מ דחה שכיה יכול למולו תוך שמונה זה הוא כבר מבר וזה הוא רק קודם שבא כמצוה לידו אז היה יכול לפשות שלא תבא כמצוה לידו אבל משבא כמצוה לידו אין בידו להתפטר ממנה ולכן כויא פרכת הש"ס סרכא מפליא דבמזוזה וציצית אף משבא כמצוה לידו בידו להפקירן משא"כ בכל כנך ואף במילה משבא כמצוה לידו שוב אין אין בידו להתפטר מן כמצוה*) אך מה שהמילה כשרה מ"י טו"כ אין זה בידו דאטו כסוגד כוכבים טבדו הוא לכן אין ליחס קולא זו למילה ואף שמומד פובד כוכבים בפנינו ורוצה לימול נס זה אין בידנו שירצה כסוגד מכבים ־■* י■

כוכבים. ואם פותד עובד כוכבים ישגע־ ו־־יצה צייייל בשבת חין לגו להתפטר מן סמליה קי"ה "אם גמול תוך ה שכשרה המילה יאף שפוד לא הצ המצור עליי אין צי לההשט־ מן המצוה קי"ת שאם כבר חל פליו המצוה שאין צי כדי שלא יהלל שבה : כא) המרע ביהידד י־לדי־א 7'י חייבי עשה יאת אייבו:איין יפשה ו' מהלכות יבום הצכה י' ל ושניות אם בעלי קני יבהלכה לכה"ג חם פב־ ־בא פל־ה איגד שי: יה דחייבי עשה אסבפלי קנו היא המיה ־־ פ"ב דאם חייבי לאוין רן ההי־ה הי:ן פבר ובענ נא קנה ואם כן חייבי כשד 7 התירה ניבים הדין ניתן דנם אם ןשל צ אינן פולין ליביס מפפם דמאי ־*ינייא ה־ ומתרץ המחבר בטוב טפם ד־יה דפשיש־ח : דחין עשה דיחה עשה חץ צגי :י ־־יד ' דמאי אונמא האי עשה ייהאי עשה יחי• ה החקירה היא נכתחלה אם ייבם ־*ה לחייב הדין הוא בשלינה מטפס דשב יא: תפשל נ פבר ויבם אותה אז אין שייך ציי ־ שנא דעתה אמרינן בכיפיך י:א־ אין א ־פןן ש לפשות מפשס והחקירה היא -ק חם קיצה הפנין הזה כבר שב ואנ תפשל ל:, ל• י עעמאגוסה דמאי אולמה פ ש שר נ ■ץ' 'בגי■ כן דאם נאמל ששביפל חןל •ליה ןשב בקום וטסה אף ושהדין ניתן שיטי־ ח,י י ח דשב וחג חטפה עדיף אך צל ליח ־: ־:־" ואכנו אין אנו רשאים להלקיתי השין ץ . אולמאאיסור גבינה מאישי־ שבב־ ה-י שב ואל תפשה פדיף ואסיר נבי"־ נעשית ־־פם אם נאמר דמקרא דצהרע או להטיב ח: ד. חלה אף באופן שנשבע נבטן חת :־־' ־ ב אם עבר ואכל את האיסור שפי־ די: ־ השבועה חלה כלל ואיני דו"'ה כצל נשב: לדבר שאי אפשר נקיימו פ: פ" ־־־ט•:־.' :נ: שלשה ימים ודאי דלא חלה השביה־־ -צ דאין מציאות צזה : אבל בנידון צשבפי צד: ־ ועשה דיש מציאות שתתיל השמפה צקי'": לומר מטפס שאי אפשר לו לקיימי לכתחילה עדיף ממינא מקרי אי אפשר נקיימל ך? י אם השבו' לכתחיצה מ"ה אי אין זה אי חפש- צקי"ן: להסביר החילוק בין נשבע לבטל א־ ה־יצי- בשין דחלה בכיצל יבין נשבע לבהן את ""*,י ב,ן: , כולל לא מהני כאשר תינ _ המצוה בקוס יעשה שייך ציר־ שחתול השב נשבע שיאכל נבנית ושחוטות הרץ ניחן שחה ואף שלכתתלה אסור לאכול אה הנבלית משי: פדיף מ"מ אם טבר והכל את הננליה אין צב־ צ־ ץ ן ודברי הקצה"ח בודאי נדתו כאש־ כתב אחי ט־ שבי. שלא אוכל ז' ימים היא כדב־ים שא- א::" צך ע. . י ־ הטבע. וכן קושיא הר"ן טצה־מב"ם מתי-צת ־ ־•ן־ אא־ " ־ אך לא ההסבר בטעם החיליק שביןקים עשה לשי י־*' חעשי בנשבע לבטל אה המצור. ולכאורה נוכל ליי- שנם די ־.,י,. ביהודה אינן מוכרחין. דאף בלא הסברא דייאי א .יא לא' פשה מהאי עשה נ"כ אינן פולין חייבי עשה ליבום. דלו נצייר בי־פייננו. דשב יאל תעשה אינו עדיף רק כי הדדי נינהו ייש עשה כתובה בתורה יבמה יבוא שליה ויש מצור ליבם אשה זי שהיא אשת אתיו המת והיא מתייבי עשה ייש פשע דור שצישי וכי' ייש איסור על אשם זו: אז אשי- נו ליבם גם זינת הסברא דשב ותג תפשה עדיף דהואיל שכח שתי רעשית שיית א"כ הן מבטנות זו הת זו והרי כמו שאין כא: שים עשה לה הי־ציה דינמה יבוא עליה ולא האיסור דדור שניבי. יממילא נשאי עציה איסור כרת של אשת אח נפצין ינום, ילכן גם עבר יבא פניה לא קצה ולא יוכל לתרץ את פסקי היייב"ם ,חש־ הי-ץ הנידע ביהודה. יפ"כ חנו מוכרתים צימר כן ■ל ביבייית כ, פ"ב אמרי ואי ס"ד דתייבי לאוין מן התירה נחניצל י־י־יח צינים נא רי"א אם בפני אמאי קנו. ולכאוייה "ה קני להב, ס אף שאסור ציינם מן התורה את הס"נ ""יי הי אם עבי יבעל חצה הנח י ח• .־ץ ■־הייה תינה ייייא ניבים יק נתני : . ־ בא־סיי אשת את שהיא בכית ננ"ל. •ב"ם דסהיי אי• אני יישיפבדים נדבר' י יייישב את פסקי —•ן הנחין בע. ןי"ב יה: הכירי־ נבטנ תת הייצוה: ן־חי. בגיאוי מתיה־ בשביעית כ"י בי ז הי¬ ציה נשב ואל תפש ה לקום יפשה ד ד... "־יא מא' טצעא ךייי}־ ך^יין ןיי' תהי ט*"■'(רסיה י¬ 'י ה'יכן דעא) לי, 1 י םני ¬ה אוי," נן "ק יןיןי מא־יסי ־■ "יי ט נתת ומאן -ד* י יי ץ.י- ־*יי* ..... , פ" פ ת תני י •נד '"ניעל יןיייך חמי ן. נ־ישה גיישה נ ־^י ס ד י־■"*: ר הה' תנא י:י' רישוי ' ־ ים', איח מ ־ יכי גיש־ח: יקנה הלא אין זי־ חיס' -ק בחתיכה אחת יכאן יי: הי¬מיני וחתיכה זי נאסרה פל י

"יה־ ת החסרה פג טייפון. יפוד לאישי־ מיסין. ־::'-ן אמ־י יי, במפשה :י וכחן הלח הוא נמפשכ ,,ן,י ,,ן,. .... דן כ"חך הנח לברייתא הנ"ל ס"ל דגם זה היא איסיי מי שיך חן "ן :•־ ה"נ כן ורנא בעצמו סיבר בשביעות דיייסיף היא ־ן בי־תיכה תתת יכאן יב תנא בר רב קטינא אימי ליישב דב' יוה חניבא דהתנא דברייתא דנם בחתיכה אתית השיב י־ סין. .ען חץ זה רק ניישב ונרי התנא שלא תקשה מאי קסבי וכ¬ד¬ ח. דהא ה־מב"ם בפי"ז מהלכות א"ב הלנה ט"ו פסק כ ה היא ב־־יתיע עיז קשה לי נדעת התנא הזה דגם באיפן זה נק־־א יייס" ה"כ נמה לגי דוקח הסדר הזה דנם בזינתה ינהחנלה ןחמי הוריין ושט חללה פוסל בכהן אם היא חלנה ב.בד היסיי חלנית נס בה. גם קשה ני דנויקיא כ"ח נהיב :ןה, ן,־י. תניינה ינרינה וחלנה זינה וגימר. למה חז־ ינח: .־יפה יחנלה זונה הח כבי־ כתיב כן אלו השלשה לייי־ בזה אין מזהירין מ, '¬ני 7■ נהיית כה, י. ־..מ־־: ב,ען הציוט. הא קודם שמניהי להיית כהן ■ - ג־־'- בהשלשה כנ"ל יפתה כשגתיעה ':יי'ן נע, : :ני התירו יעי האיסור שבהן להיכן הלך פי¬ק.. מפני ־". גנהן הדיוט כתיב זונה תללי. גרושה יבכהן גדת כת־ג נרושה סכלים זינה והוא סדר אסר וממש ההיפוך. ן'?"שב כנ זאת נראה לי דרק לפנין נידון זס היינו איסור ימי. לכהן אמריק כן שכאיסור הזס חל על כקודמין אד אך לא מטעם מוסיף כיבאמח אין זה איסור מוסיף רק מכטעם הכל דהו שמזכיר רב סנא בר רב קטינא. חדע דמולכו נקט בסימון הלשון כרגיל בכל השי ס לענין מוסיף. אלמנה אסורה לכהן גדול ושריא לכהן הדיוט הויא לה גרושה מיגו דאחוסיף לה איסור לגבי כהן הדיוט אתוסיף איסור לגבי כהן גדול. וכן באיסור אללה על גרושה נקטו בסימון זה. אך גבי זונה אמרו בנוסח אחר הואיל ושם זנות פיסל בישראל. ומזה נראה דהא דזונה מלה על האיסורים הקודמים אינו מטעם מוסיף רק גזירת ככתוב הוא שתמול בשביל טעם כל דהו. הואיל וכו' וככתוב בהחזרתו את כשלשה אלו בכה"גובשנוסו את הסדר מהנאמר בכהן הדיוט גילה לנו חדשות. ואלמנה ודאי חידוש הוא בכה"ג וגרושה משמיענו הכתוב דאמרינן איסור מוסיף •חללה משמיענו דגם באופן זה אשר נתיסף איסור חדש דהיינו איסור תרומה נתוסף גם איסור לכהונה משום חללה וחידוש ■כלא היינו יודעים מגרושה שחל על איסור אלמנה דגרושה על אנמנה הוא איסור אחד היינו איסור ככונס משא"כ באיסור חללה לא נוכל לומר מיגו רק על איסור אחר. אחרי כן משמיענו הכתוב דחיסור זונה סל גם בלא שום מישיףהס הוא כחידוש היותר גדול ונכונה שנתה התורה את כסדר בכה"ג למען תוכל נהודיענו את החידושים הנ"ל. דכל חידוש הוא יוסר גדול 'ןהקודמים ני. ידוקא איסור זוגה חל בלא מוסיף אך לא אישיר תמר. ולהכי לא אמר היאיל ושם זנית פיסל בכהן היכא שהיא ק זונה משים שלא נטעה דמשים מוסיף על זונה ונם באופן ןה הוא איסור מוסיף. וזכינו למצוא המקור מאי טעמא דמאן ראית ליה איסור מוסיף וא"כ מאן דאית ליה איסור כולל הוא משום דיליף ממוסיף:

■"עתה אם נחקור איה יותר מסתבר לומר כילל אם באיסור חל חל איסור או בנשבע לבטל את כמצוה. כלא •.ודאי יוסר מסתבר לומר כולל באיסור חל על איסור משום דאין איסיי הראשון מתנגד להשגי רק המלא הוא את המקום ■אין מקום לאיסור השני לחול. משא"כ בנשבע לבטל את המלוה וכמצוה מתנגדת לכשבועה אין ללמוד דאמרינן בזה כולל מכא דסזינן דאמרינן בולל בעמן חלות איסור על איסור משום דכל מה דאמרינן כילל הוא משום דילפינן ממיסיף ובמוסיף גופא לא מצינו רק היכא דאין כאיסורים מתנגדים זה לזה. תדע דהא נסוצין ק"ג מ"א איתח איבפ"א דכ"ע סברי בכסה בחיה לאברים עומדת וכו' ועיין ברש"י שם דר' יוחנן סובר דאיסור חל על איסיד אף בלא כולל ובלא מוסיף ובלא בת מסה ואילו בנשבע לבטל אח כמציר ליכא למאן דאמר שסל בלא כילל. ובחולין קי"ג ע"ב איסא לחד תימצא דשמואל סובר איפור חל על איסור ואילו בנדרים ט"ז ע"ב אמר רב טביומי משמיה דרב גידל משמים דשמואל מנין שאין נשבעין לעבור על המצות : ונוכל לומר דיצפינן ואמרינן כולל בנשבע לבטל את כמצוה מהא דחזינן מזירות חלה על השבועה כגון שאמר שבועה שאשתה כוס זה וחזר ואמר הריני נזיר דאתא נזירות וסל בכולל דיין רשות כדאיתא בנזיר ד' ע"א והואיל שכל מה שאנו יודעין כולל בנשבע לבטל את כמצוה מנזיר גמרינן לכן אין אנו יכולים ללמוד רק באופן שמצינו בנזיר היינו לבטל אה כמצווה בשב ואל הפשה. אבל נקום ומשר אין ממס ללמוד. ובאמת על היכא שנשבע שלא אשתה כוס זה אין אנו צריכים קרא שחל נזירות דזאת אנו לומדין מאיסור מוסיף. ורבי שמעון לית לים איסור כולל ובנזירות הוא גזרת הכתוב אם לרבנן באמת הוא מטעם כולל. ובזה יהיו נסתמן דברי השאגה אריה בסימן ס"א שרצה להוכיח מסוגיא זו מזיר דש"ס דולן פליג אכימשלמי וס"ל דלא אמרינן כולל לבטל אה כמצוה מדכצריכו קרא מזימת על מל הכום שנשבע לשתות ולא אמרינן שיחול נזירות מטעם כולל. ולפי כנ"ל רק מהכא ידמינן שכולל חל בנשבע לבטל את המצוה. וכאיבעית אימא שם בנזיר רוצם לומר דלר' שממון מצינו לומר דדריש לו כקרא על נשבע שלא לשתות כוס זה הואיל דלית ליה כולל בכל מקום ובנזיר היא גזירת ככתוב וחידוש א"כ נוקמי כקרא על כמסתבר טפי. אבל בשבועה שאשתה כוס זה אינו על נזירות על הכום אף שהוא כולל:

ואחי כרב הגאון ר' שלמה אב"ד דליובאנץ הביא ראיה גדברי אאמו"ר מכא דקי"ל דגדריס חלים על דבר מצוה אבל היכא שאי אפשר לקיימו גם בנדרים אינו על כדאמרינן בנדרים ט"ו ע"א ואי רלא יהיב שיעורא וכו'. וכן כאומר קונס כל פימת שבעולם סלי כתבו התוס' בשביעות כ"טפ"א דאינו על משום דאי אפשר ליה נעמוד בנדרו. ולכאורה קשה. הא מילסא אפשר הוא אלא שימוח ברעב והוא רק נודר לבטל את כמצוה ונדרים חלים לבטל את המצוה אלא מ"כ דבמקום שאף אם יחול כנדר ג"כ לא יהא רשאי לקיימו מקרי א"א לקיימו ואינו גם בנדר. אלא דיש לעיין מכא דסובר הרמב"ם בפרק כ' משבועות הלכה מ' דשבופה חלה אמצי שימור. והא אף אם חלה כשבועה לא יהא רשאי לקיים דשב ואל חמשה מדיף ולדברי אאמו"ר היה שלא לסול. בשלמא אי אמרינן דלא כויא רק לבטל אה כמצוה דילפינן מלכרע או להטיב שסיר אמרינן דהואיל שחצי שיטור לא נכתב בפירוש לכן על על זה שבועה כמש"כ הר"ן גבי נשבע לחבל בעצמו. אבל אי נימא כמש"כ אאמו"ר א"כ אין חילוק וצ"ע : ולדעתי אין זה השגה על אאמו"ר דאאמו"ר כעלה רק אם נאמר דשבועה חלה לבטל את כמצוה. אז בקום ועשה מקרי אי אפשר לקיימה הואיל שכמצוה והשבועה שניכם שוים בכתם שב ואל תעשה עדיף. אבל אם כשבועה סלה והיא חזקה כרבה יותר מן האיסור שבשבועה יש לאו ועשה ובחצי שיעור רק איסור בעלמא כמו שכתבו התוס' בשבועות כ"ג ע"ב בד"ה דמוקי לה וכו' וכתבו דסצי שיעור הוא קיל מאיסור עשה ובודאי כדין נותן שהשבועה ידחה לכסצי שיעור ומקרי אפשר לקיימו. והא דכתבו הראשונים דשבועה אינה דוחה לאיסור דרבנן שיעבור עליו גקום ועשה וכטעם דאיסור שבועה קיל שכן ישנו בשאלה ע"כ אין זה עיקר כטעם דהא בכל קלותו הוא ממור כרבה יותר מאיסור דרבנן. וס"כ הוא משום דחכמים עשו חיזוק לדבריכם ויש כס בידם למקור דבר מן התורה בשב ואל חנטה משא"כ בחצי ,)1,. שיעור שהוא מן כהורה :