אילת השחר/קידושין/לב/א
תוד"ה רב יהודה. מדקדק ר"י למ"ד משל בן, אם נזדמן לו כיבוד אב ואבידת עצמו ואבידת חבירו וכו', ואם יעסוק באבידתו הרי כבוד אביו קודם למ"ד משל בן, ונראה לר"י דיניח כבוד אביו ואבידת חבירו ויעסוק באבידתו, דהא דאמר כיבוד אב קודם היינו דוקא להניח לאביו לעשות רצונו בממונו, שזהו גוף הכיבוד, אבל באבידתו כיון שאין האב נהנה באבידה עצמה, אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו.
ובהמקנה הקשה דלמה דקדקו דוקא למ"ד משל בן, הא שאלה זו יכולה להיות גם למ"ד משל אב, דהא גם לדידיה מחוייב הבן לבטל מלאכתו בשביל כיבוד אב, א"כ אם יש לו כיבוד אב וביטול מלאכתו ואבידת חבירו כיצד יעשה, אם יעסוק בכיבוד אב הא אבידת חבירו קודמת, יעסוק באבידת חבירו הא אינו מחוייב לבטל ממלאכתו, ואם יעסוק במלאכתו הא כיבוד אב קודם, וביותר קשה דע"ז לא יתורץ בתירוצם, דהא ביטול מלאכה חייב תמיד כדי לעסוק בכבוד אביו.
ונראה דהנה יש להסתפק למ"ד כיבוד משל בן, אם זה ככל המצוות, וצריך להוציא כסף כדי לקיים המצוה, ומה שכאן מחוייב יותר מחומש, משום דזה עצם המצוה כמו שביארו האחרונים, ומ"מ אינו חיוב ממוני שחייב לאביו, אלא דהמצוה היא אע"פ שיעלה לו ממון, או דהוא חיוב ממוני ליתן לו ממונו מה שנוגע לכיבוד, והנה בגמ' פריך למ"ד משל בן מהא דהבן מאכיל לאביו במעשר עני, ואי אמרת משל בן נמצא זה פורע חובו משל עניים, ובשלמא אי נימא דהוי כחוב ממון לאביו, שפיר קשיא איך פורע חובו משל עניים, אבל אי ליכא חוב ממון, אלא דצריך לקיים המצוה, אפי' אם יעלה לו בממון, א"כ כיון דהאב עני מה איכפת לן, הא נתקיימו שתי הדברים יחד, דהמעות הולכים לעני, ומקיים בזה גם מצות כיבוד, משמע מזה דהוי חוב ממון.
והנה באמת יש לעיין בקושיית התוס' כיצד יעשה, דיש לומר דכיון דאם נחייבנו לעזוב אבידת עצמו בשביל כיבוד אב, בין כך לא יקויים בזה כיבוד אב, דהא אבידת חבירו קודמת, לכן לא שייך שיתחיל חיוב לכבדו בזה, וממילא אבידת עצמו קודמת, אבל להמבואר דלמ"ד משל בן הוא חוב ממון לאביו, שפיר דקדקו משום דתיכף שאומר לו לעסוק בכבודו חל חיוב ממון, ומה דיצטרך עי"ז להשיב את האבידה הא אינו משום דחיוב ממון זה יתבטל, אלא משום דכבוד האב נדחה מפני חיוב טירחת השבת אבידה, וכיון דעיקר חיוב הממון לאביו לא נתבטל אפי' אם נחייבנו להחזיר אבידת חבירו, שייך לומר דהמצוה נשארת אפי' אם עי"ז יצטרך לעסוק באבידת חבירו, דמ"מ חוב הממון לגבי' נשאר, ולכך הוקשה להתוס' כיצד יעשה.
ולפי"ז יש ליישב קושיית המקנה הנ"ל דלמ"ד משל אב, הא אין כלל חיוב ממון לאביו בגדר חוב, אלא שמחוייב במצוה, אף אם יעלה לו בביטול מלאכה, וכל כה"ג כיון שאם נחייבו לכבד את אביו, יצטרך בזה החיוב עצמו דהיינו טורח מלאכה שמחוייב לאביו יהיה מחוייב לעשות בשביל להשיב אבידת חבירו, וזה הא אינו מחוייב להפסיד ממונו בשביל אבידת חבירו, וכה"ג לא מתחיל חיוב לכבד את אביו, ודוקא למ"ד משל בן דזהו מדין חיוב ממון, שייך לומר דאע"פ שאם נחייב הממון לאביו יצא למעשה שיצטרך להשיב אבידת חבירו, מ"מ זה אינו פוטרו מהחיוב ממוני לאביו, לכך הוקשה להם איך יעשה.
וזה אין להקשות דאחרי שתירצו דהיכא דאין האב נהנה מגוף ההפסד אינו מחוייב לכבדו בזה, מ"מ עדיין קשה למ"ד משל בן בהפסד מלאכה מה יעשה, דכיון דחייב הפסד מלאכה, א"כ אם נזדמן לו כיבוד אב והפסד מלאכה ואבידת חבירו כיצד יעשה, דלמ"ד משל בן הא חיובו לאביו הוא חוב ממון ושייך שוב קושייתם, אמנם פשוט דלתירוצם דהחיוב ליתן לאביו, אינו חייב, באופן שאינו נהנה מגוף ההפסד, גם ביטול מלאכה בכלל זה אלא דמ"מ חייב בכבוד אביו אף שיהיה לו ביטול מלאכה, וזה כבר אינו מדין חיוב ממון לאביו אלא כמו למ"ד משל אב, דחיוב הפסד מלאכה אינו מדין חוב ממון לאביו, ובזה שפיר מתורץ דלא מתחיל כלל חיוב לכבד את אביו, כיון דאם נחייבו בין כך לא ישאר זה לאביו דאבידת חבירו קודמת ממילא לא מתחיל חיוב כלל.
[ובהא דמקרי פורע חובו משל עניים, אע"ג דהוי חוב ממון כזה שאין יורדין לגבות מנכסיו, ויותר מזה דבכלל אין כופין על כיבוד אב, כמבואר בחולין דף ק"י ע"ב, מ"מ גם על חיוב ממון כזה אין פורעין ממעות עניים].
והנה להלכה דקיי"ל כמ"ד משל אב, מ"מ אם אין לאב כופין לבן לכבד את אביו בממונו, ונסתפקו הראשונים אם זה מדין כיבוד או מדין צדקה [ועי' בתוס' ד"ה אורי], ולכאורה אם זה מדין כיבוד, איך כופין, ובשלמא אם זה מדין צדקה, הא אמרינן בב"ב דף ח' דכופין על הצדקה, וכבר טרחו הראשונים ז"ל ליישב אמאי כופין ועי' בתוס' שם, אבל אם מדין כיבוד הא אמרינן בחולין שם דאין כופין על מצות כיבוד אב א"כ למה כופין לפרנסו, ואפשר לומר דסברתם היא דכיון דכשאין לו לאב חייב מדין כיבוד, ממילא שייך כבר למיכפייה מדין צדקה, דחיובו מדין כיבוד עושה לו דין שיחוייב בצדקה זאת, ושפיר אפשר לכופו מדין צדקה, נמצא לפי"ז דביש לו לאב דמ"מ חייב הבן לכבדו בממונו למ"ד משל בן, מ"מ אין כופין ע"ז כיון דחיובו רק מדין כיבוד, אבל באין לו לאב דאז מכח חיוב כיבוד חל עליו חיוב לצדקה, דהיינו דבלא זה לא היו כופין לבן לזון את אביו יותר משאר בני העיר, אבל כיון דהוא חייב גם מדין כיבוד ממילא חייב כבר לפרנסו בתורת צדקה, ושפיר כופין אותו.
ור' יוסף אמר אפילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. עי' בחידושי מרן רי"ז הלוי בהל' תלמוד תורה דביאר בטוטו"ד שיטת הרמב"ם עפ"י התוספתא דבקרא והדרת פני זקן ילפינן דין מורא וכיבוד לרבו מובהק ודין הידור גרידא בכל ת"ח ורבו שאינו מובהק. ולכאורה קשה לומר דבקרא דוהדרת כתוב מצוה מיוחדת של מורא וכיבוד, אלא דאותן הדברים שהם מדין כיבוד ומורא כגון לא ישב במקומו וכדומה הם נוהגים ברבו מובהק מדין והדרת, א"כ דין קימה שיהי' לרבו מובהק הוא מדין והדרת, ואם קימה שיש בה הידור הוא רק ד' אמות איך יתחדש מקרא דוהדרת קימה יותר מד' אמות, וע"כ אנו זקוקים לדברי הר"ן דכיון שהוא רבו מובהק ניכר הידור גם ביותר מד' אמות.
וע"כ צ"ל כהנ"ל דבלי זה הא דברי התוספתא צ"ע דאיך מקרא דוהדרת פני זקן כתוב שני חידושים א' זקן סתם דאז ההידור אינו כולל דברים שהם מורא וכיבוד, וגם לרבו מובהק דאז יש גם מורא וכיבוד, איך הפסוק הזה מתחלק, וע"כ דהכל זה מדין הידור, אלא דלסתם ת"ח בקימה לבד מתקיים הידור ולרבו מובהק לא סגי בזה לבד, אבל אם לא כן איך שייך שיהי' בפסוק א' שני סוגי דינים שונים.
עוד צ"ע במה שמבואר דמחילה מהני רק על מה שחייב לו מדין רבו מובהק, אבל מה שחייב לקום מדין ת"ח, ע"ז לא שייך מחילה, דהא כל הנידון אם מהני מחילה או לא, מבואר בגמ' דהנידון אם זה תורה דיליה או לא, ומה שייך זה לדין רבו שזה חיוב מיוחד אל רבו ולא מחמת התורה שיש לרבו אלא מחמת שלמד ממנו, והסברא דתורה דילי' שייך יותר לדין ת"ח שבו דכיון דתורה דיליה שייך מחילה, אבל לגבי חיוב אליו לכאורה גם בלי דתורה דיליה הי' שייך מחילה, ועכ"פ מה דתורה דיליה אינו סיבה שלכן יועיל מחילה לדין רבו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |