אילת השחר/בבא קמא/צח/א

אילת השחר בבא קמא צח א

דף צ"ח ע"א

הא מנח קמך וכו' וה"מ צלולין. יש לעיין אם אינו נקרא שחיסר ואיבד את החפץ אבל נקרא שחיסר הבעלים, אלא דמזיק אינו חייב רק באיבד הדבר משא"כ בגזלן, וכאן דלא הגביה ואין כאן גזלן ומצד מזיק אינו חייב דלא איבד הדבר, או דנחשב דאין כאן איבוד מהבעלים, ונראה דע"כ כך הוא [דאין כאן איבוד מהבעלים], דהא רבא רצה לפשוט מהא דאין מחללין, והא זה ודאי דאם אין הכסף ברשותו אינו יכול להקדיש ולחלל, ורבא עצמו בדף ס"ט דר"ל דמע"ש לר"מ יהי' חידוש דיכול לחלל היינו אם הפירות אינו ברשותו, אבל הכסף ודאי דלא יחול קדושה עליהם אם אינם ברשותו, א"כ אם נימא דגם רבה מודה דחיסר מהבעלים רק כיון שלא עשה היזק בהדבר אין כאן מזיק, א"כ מה קשה לי' ממע"ש, וע"כ דהי' ס"ל דרבה סובר דאין כאן איבוד מהבעלים, וע"ז מקשה למה לא יוכל לחלל ובע"כ דנקרא שאבודים להבעלים, וע"ז תירץ רבה דשאני מע"ש דבעינן מצוי בידך ולא מהני מה שאינו אבוד.

וה"מ בצלולין. והנה אם הגזלן אינו רוצה להחזיר יכול הנגזל לתבוע כסף, ואם אחרי ששילם יוציא הגזלן הדבר מן הים, יתכן שהנגזלן יוכל לחזור ולתבוע את החפץ, דהא לא הסכים לקבל תמורת החפץ אלא בגלל שלא רצה להוציא אבל אין ויתור, [וכן יכול לתבוע את הבר אמוראה אם יקח לעצמו כמו שנתבאר להלן ד"ה אין מחללין].

הזורק מטבע של חבירו לים הגדול וכו' אבל שקליה בידים מיגזל גזליה וכו'. מבואר דאם הגביה הרי הוא גזלן ובים אינו השבה. והנה לעיל דף כ"ו ע"ב בזורק כלי מהגג והי' כרים וכסתות והי' בדעתו לסלקם פטור, וכתב הש"ך סי' שפ"ו ס"ק כ' דמיירי דוקא באדייה אדויי דבהגביה הכלי הרי הוא גזלן ולא הי' השבה, ובחזו"א סי' ב' ס"ק י"ב כתב דזה לא מקרי דהתכוין לגזול כיון דקודם זורק על הכרים ואח"כ זה כבר פעולה חדשה אינו גזלן, דהו"ל כרצה לקחת ולהחזיר ואח"כ לשבור, וכן הזריקה על הכרים אינה גזילה אע"ג דבדעתו היה לסלק אח"כ הכרים. והעירוני דמ"מ בזורק כלי מראש הגג דדנין לעיל י"ז ע"ב אי בתר מעיקרא או בתר תבר מנא, דלרש"י אם בתר תבר מנא חייב רק השני, ולמה לא יתחייב גם הראשון דהוא גזלן דהא זרק לשבור והי' צריך להיות דרצה גובה מהראשון רצה גובה מהשני. ודוחק לומר דמיירי באדייה אדויי ולא הגביה הכלי לפני שזרקה.

וכן ממש"כ ביש"ש סי' י"ז והובא גם בקצוה"ח סי' שפ"ו ס"ק י"א דבאגבהיה ושף חייב אע"ג דלא חסרי', ולא חילק בין אם הי' בדעתו לשוף אחרי שיניחנה מהגבהתו, משמע ג"כ דלא כהחזו"א.

ונראה דבהגביה ע"מ לאבד ואח"כ לא זרק לאבד לא יהי' גזלן, דדעתו לגזול רק ע"י שישבור, וכן הזורק לים דסוגיין אם הגביה ואח"כ לא זרק אין לו דין גזלן, דכל גזילתו הוא רק ע"מ לזרוק, וכן כשזורק ע"מ לשבור אם לא ישבר אח"כ לא יהי' לו דין גזלן, ולכן אם בתר תבר מנא אזלינן דאז הוא לא שבר רק השני, ולא הי' דעתו לגזול ע"מ שהשני ישבור ואז אין לו חיוב גזלן [וע"ע משנ"ת בזה בסמוך ד"ה אבל שקלי'].

אבל שקלי' בידי' מגזל גזליה השבה בעי מיעבד. מכאן הוכיחו דגזלן שהזיק בגרמא הוי גזלן. דאין לומר דכוונת הגמ' דאם שקלי' היינו שלקח לעצמו ואח"כ זרק לים דלא הוי השבה ע"י שיאמר הא מנח קמך, דהא דומיא דאדייה אדויי שלא הי' לו שום דבר רק הזריקה לים דומיא דהכי חייב בשקלי' בידי', וכן התוס' הוקשה להם דגם באדייה אדויי יקנה מחמת הגבהה, הרי דאם הי' נחשב כהגבהה הי' מחוייב מטעם גזלן אע"ג דרק רצה לזרוק לים.

ובש"ך חו"מ סי' שפ"ו סק"כ הקשה בהא דזורק כלי מראש הגג והי' תחתיו כרים וכסתות ואח"כ סלקם דפטור, ולמה לא יתחייב מטעם גזלן, ועל כן כתב דמיירי דוקא דלא אגבהיה. ובחזו"א סי' ב' סקי"ב כתב דסתימת הגמ' לא משמע כן, ולכן כתב דכיון דלקחן לזרוק היכא דיש כרים וכסתות וזה אינו הפסד, אע"פ שבמחשבתו הי' לסלק הכרים והכסתות הו"ל מחשבה להזיק בלי קנין, וכמו שנטל כלי להניח ולשברה אח"כ במקל, דהגבהה זו אינה הגבהת גזילה שהרי דעתו בהגבהה זו להשיבה לבעליו, משא"כ בהגביה לזרוק לים דמגביה שלא להשיבה לבעליו. ולדבריו בלוקח מחצר חבירו הרחוק מן הים ע"מ לזרוק, אלא שהי' בדעתו להניח ולבסוף לזרוק, ולבסוף עשה כן דזרק אחרי שהניח בלי שיגביה עוד פעם לא יתחייב.

ואפשר לומר דבמסלק הכרים והכסתות ועי"ז ניזוקה הכלי, כיון שלא עשה פעולה בדבר הניזוק לכן כשזורק ע"מ לסלק הכרים לא שייך למחשבי' גזלן, דכיון דאינו עושה פעולת ההיזק בהכלי אלא בהכרים וכסתות, נהי דהניזק הוא הכלי, אבל לא עשה בה פעולת ההיזק, ולכן א"א לחייבו מטעם גזלן, וכמו אפי' אם יצוייר שהי' עושה גזילה בהכרים וכסתות לא הי' מהני למחשביה גזלן על הכלי, ה"נ אע"פ שהגביה הכלי כיון שלא יעשה פעולת ההיזק בעצם הכלי אלא בדבר אחר שעי"ז יוזק הכלי אינו נעשה גזלן על הכלי, אבל לפי"ד אם יקח חפץ ע"מ לשברו אפי' שיהי' דעתו להניחו בינתיים שפיר הוי גזלן כיון דלקח לשברו ע"י פעולה שיעשה בו.

ויתיישב ג"כ מה דהק' בחזו"א סי' ב' ס"ק י"ג דהא בשקל מי חטאת כנגדן דאמרינן דאפי' למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק פטור משום דהוי גרמא, דמ"מ כיון דהגביה כדי לשקול ולהזיקן בעשיית מלאכה יתחייב משום מזיק וכמו בהגביה לזרוק לים, ולהנ"ל גם התם דלא עשה פעולת ההיזק אלא בכנגדן או בהיסח דעתו ולא בעצם הדבר שהגביה, אע"פ שהדבר שהגביה הוזק אין כאן מעשה גזילה, דכדי שיהי' גזלן הוא צריך שבהגבהתו רוצה לעשות מעשה בגוף הדבר להזיקו, כמו בזורק לים דמחמת גרמא הוא נקרא שעושה מעשה היזק בגוף הדבר.

ולכאורה קשה לומר כן, דנראה דכל מה דגוזל ע"מ להזיק הוי גזלן משום דעיקר ענין גזלן ע"י שלוקח לאבדה מן הבעלים, ולא חשוב אם ע"י שיחזיקנה לעצמו או שיזיקנה, דהעיקר דאין דעתו להחזיר החפץ, א"כ מה לי לוקח לשבור בידים או שלוקח ע"מ ליקח מקל ולשבור את החפץ, דסוף סוף לוקחו ע"מ שלא יוחזר לבעליו וצריך להיות גזלן.

אלא דיש לומר בזה דהנה גזלן הוא רק במגביה ועושה מעשה קנין, והנה בלוקח להזיק וכי איזה שייכות יש למעשה הקנין אל ההיזק, וא"כ למה ע"י ההגבהה נעשה גזלן, הא העיקר הוא ההיזק והיזק אי"צ לקנות, וע"כ צ"ל דכמו שכאשר א' רוצה הדבר לעצמו הוא לוקח הדבר, ה"נ אם רוצה להזיק באופן שלוקח לרשותו כדי להזיק שייך שיתייחס הגבהתו אל ההיזק, ולכן היכא שרוצה לעשות בהדבר שלוקח איזו פעולה, בין אם ליקח לעצמו ובין אם להשתמש בה שלא מדעת בעה"ב [אמנם בטור סי' קצ"ח כתב דחייב רק אם השתמש], וכן להזיק, או לר"מ דהמשנה מדעת בעה"ב שלוקח הצמר לרשותו כדי לשנות ע"י פעולה בהחפץ, מתייחס מעשה ההגבהה אל ההיזק שיעשה בה, אף אם הי' יכול להזיק בלי שיבוא לרשותו, כיון שזה הדרך שלוקח כדי לעשות בה פעולה הוי גזלן, אבל אם כדי להזיקה יצטרך לעשות פעולה בחפץ אחר שעי"ז ינזק חפץ זה, א"כ אין לקיחת החפץ לרשותו שייכת לההיזק והוי כהזיק בלי לקיחה, ולפי"ז בלוקח מי חטאת לשקול כנגדן או להסיח הדעת, דאי"צ לזה מעשה לקיחה לעצמו כדי שיעשה בה ההיזק הזה ואי"צ לעשות שום פעולה בהחפץ, ולכן אין מתייחס מעשה ההגבהה אל המעשה היזק ונשאר רק מזיק.

ובהכי יש ליישב מה דקשה מלבד מחמת דלוקח ע"מ להזיק הא הוי גזלן דהוי שואל שלא מדעת לעשות מלאכה כמו שמוזכר בחי' ר"ח הלוי הל' חובל ומזיק, ובהאמור ג"ז מתיישב דכדי לעשות מלאכה של לשקול כנגדן אי"צ שתיכנס לרשותו, כיון דאינו משתמש ע"י פעולה במי חטאת אלא ע"י פעולה בהדבר המונח כנגדו, והוי כהשתמש בלי שהכניסה לרשותו.

ובמש"כ הש"ך דזורק כלי במקום שיש כרים וכסתות ודעתו לסלקם, יש להסתפק דאפשר דכיון דלא יושלם ההיזק אלא ע"י סילוק הכרים דאינו מעשה בגוף הכלי, יתכן דשוב אינו מתייחס ההכנסה לרשותו אל ההיזק, כיון דההיזק נעשה ע"י דבר צדדי שע"ז לא צריך להכניסה לרשותו, ואע"פ דכדי לזרוק הי' צריך לקחתם, מ"מ הא גם לזרוק אינו מוכרח שתמיד צריך לקחתה אלא משום דכל היכא דעושה פעולה בהחפץ הדרך ליקחנה, לכן תמיד מתייחס ההגבהה והכנסה לרשותו לקוראו גזלן, אבל כאן דההיזק יהי' ע"י סילוק הכרים שלזה לא צריך הכנסה לרשותו, לכן אפשר דגם בלוקח ע"מ להזיק בסילוק כרים וכסתות אינו מעשה הכנסה לרשותו ששייך לההיזק והוי כהזיק בלי הכנסה לרשותו, ורק בזורק לים דעושה ההיזק ע"י הזריקה בלי שיצטרך לעשות עוד איזה דבר להזיק את החפץ, דאז ההגבהה והכנסה לרשותו מתייחס אל ההיזק דרגילות להכניס לרשותו להזיק והוי גזלן.

ובזה אפשר ליישב בהא דמוכחינן בגמ' לקמן דף ק' א' דר"מ דאין דינא דגרמי מהא דלצבוע לו אדום וצבעו שחור, דהוי ס"ל דהוי רק גרמי כמש"כ התוס' דאין הצבע נקלט אלא לאחר ג' ימים וס"ד דהוי כגרמי, ומזה מוכיח דר"מ דאין דינא דגרמי, והעירוני מאי ראי' הא לר"מ דמשנה מדעת בעה"ב הוי גזלן א"כ בחושב לשנות הוי גזלן, וכמו דמגביה לזרוק לים חייב אע"פ שבמים צלולים אינו אלא היזק דגרם דפטור עליה לרבה, מ"מ בגוזל ע"מ לעשות גרם חייב מטעם גזלן, א"כ ה"נ דלוקח לשנות ע"י גרמא הוי גזלן אע"פ שמצד ההיזק הוא פטור. ולהנ"ל אפשר דכיון דס"ד דהוי גרם, היינו שזה ודאי שהזורק חץ והחץ יזיק רק אחרי כמה ימים לא הוי ס"ד דיהי' גרמי, אלא בשורה הצמר בהצבע דאם תיכף נשתנה הצמר הוי מעשה בידים כמו בזורק לאש, אבל כיון שצריך זמן עד שמשתנה הצמר הו"ל כהפסיק מעשהו, והוי כמו גרמי, דגורם דאחר זמן, הצמר ישתנה ע"י הצבע, וכיון שרוצים לחייבו על שנותן הצמר במקום שהצבע יזיקנו לאחר כמה ימים והוי כאינו עושה פעולת השינוי בהצמר אלא ע"י שהצבע ישנהו אח"כ, ונמצא דאין מתייחס הכנסת הצמר לרשותו לקרותו גזלן, ויתחייב רק משום דר"מ דאין דינא דגרמי, ומחמת דינא דגרמי כשמניח הצמר בתוך הצבע הוי כמזיק ועושה פעולת היזק בהצמר ע"י דין דגרמי ושייך להיות עי"ז אפי' גזלן. ורק בזורק לים דנהי דעל ההיזק אינו חייב לרבה מ"מ אין צריך אחרי מעשהו דהיינו הזריקה לים שיעשה שום פעולה על ידו או ע"י איזה דבר אחר כדי שהחפץ לא יהי' לבעליו, דנמצא דבהזריקה לבד מוציאו מבעליו והוי גזלן.

ועי' מש"כ בחי' ר"ח הלוי הל' חובל ומזיק שהביא דברי הירושלמי פ' הכונס בלוקח בהמה ע"מ שתיאבד אינו חייב עליה, ובש"ך סי' שצ"ו מבואר דאינו חייב על מה שתזיק אבל על מה שתאבד הבהמה חייב, אבל הוא פירש דאינו חייב גם על הבהמה אפי' אם תיאבד, ולהאמור אפשר דכיון דחסר עוד דבר כדי שתיאבד, דהיינו דהבהמה תברח, וזה הוא אינו עושה ולא הו"ל מעשה גזילה לגבי זה, ולא דמי לזורק בים דאי"צ שיתחדש שום פעולה ע"י שום גורם כדי שתיאבד המטבע, לכן רק שם הוי גזלן בנטילה לשם כך, אע"ג דאינו אלא גורם, אבל היכא שצריך שהבהמה תברח כדי שתאבד ותיפסד לא עשה עדיין מעשה גזילה.

שם. אבל שקלי' בידי' וכו' השבה בעי מיעבד. אע"ג דמבואר לעיל דף י"א ע"א דעל בעל הבור להעלות שור מבורו, מ"מ כאן לא יהא מחויב הגזלן בטורח ההוצאה, דגם שם אין עליו חיוב, אלא דאם לא יעלה ויוזל יפסיד המזיק, דבכדי להיפטר מהפחת הוא מחויב להעלות, משא"כ במסכים לשלם דמי החפץ שנאבד אין עליו חיוב, ומ"מ אם אין בדמים של שכירות בר אמוראה יותר משיווי החפץ, יכול להיות דמחויב להחזיר החפץ מחמת והשיב.

והנה הא דלעיל דף נ"ו ע"ב מבואר דאינו חייב בהוציאוה רק לגוזלה, ביארו המפרשים דלענין להתחייב משום נזקיה אם תזיק זהו דוקא אם רוצה לקנותה, אבל להתחייב באונסין חייב אף בלקחה להזיקה.

אין מחללין וכו' או שנפל כיסו לים הגדול. וברש"י מבואר דהקושיא על רבה היא מהא דאין מחללין על מה שבים הרי דהוי אבוד, ולהמבואר לעיל דף ס"ט ע"א דלחלל הוי כמו להקדיש דא"א מה שאינו ברשותו, כמו"כ להתפיס קדושת מע"ש במה שאינו ברשותו א"א, וא"כ מאי קמקשה על רבה מהא דאין יכול לחלל על המעות שבים, הא מה שבים הוי אינו ברשותו ואולי לכן אין מחללין. וע"כ מזה דאם כשנמצא בים במים צלולים אינם כאבודים מחמת דמצי בר אמוראה למישקלי' ה"נ מקרי כברשותו, [ומסתבר דאסור לפי"ז להבר אמוראה לקחתם לעצמו, דהא לא מקרי יאוש עי"ז, דאי הוי יאוש פשיטא דאינו יכול לחלל, אע"ג דהזורק פטור דאינו אלא גורם שיתייאש, מ"מ הבעלים שנתייאשו אינם יכולים לחלל, [ועי' מש"כ לעיל דף ס"ו להוכיח מזה דיאוש אינו מועיל אם הוא מתייאש מחמת שאין הדבר שוה ואינו מתייאש מחמת שאינו יכול להגיע לזה], וכיון דלא חל היאוש יוכלו הבעלים לתבעו להחזיר כדין מוצא אבידה שמחזיר לבעלים].

ויש לעיין מאי ס"ד דאינו יכול לחלל על מעות שיש לו בקסטרא, דלרש"י אפשר דזה לא דומה למעות שבים, כי אפשר דרק מעות שבים דלכל הפחות לגבי בר אמוראה אינו אבוד [ומסתבר דבר אמוראה עצמו שנפל לו מטבע לים יוכל לחלל עליה, וכן אם אחר דחף מטבע של בר אמוראה לים פטור לכו"ע], ואע"ג דלרוב בני אדם הוי כאבוד, מ"מ אינו אבוד לגמרי דהא יש מי שיכול להוציאו להביאו לבעלים, אבל בקסטרא דשום אדם לא יכול להביאו לבד משם הוי כאבוד לבעליו לכו"ע. [ועי' רמב"ן בדיני דגרמי עמוד רי"ג]. ולפי"ז ה"נ פירות שיש לו בקסטרא אינו יכול לחללם כאן, משא"כ מעות שבים דמסקינן דמטעם מצוי בידך הוא דנתמעט, וזה דין רק על המטבעות דבעי כסף בידך שמצוי בידך, אבל הפירות שבים יוכל שפיר לחלל, וכן להקדיש לרבה דס"ל דלא הוי כאבוד, או דגם במעות שבקסטרא כל מה דאין מועיל לחלל עליהם לס"ד הוא משום דהוי כמעות שבים דא"א להגיע שם, ולרבה גם זה אינו נקרא אבוד וכל פסולם הוא מחמת דאינו מצוי בידך, אבל להקדיש שפיר יוכל דרק על מעות שנמצאות שם לא יוכל לחלל דאינו מצוי בידך. וצ"ע בלשון הראב"ד בשטמ"ק דאפשר דמעות שבקסטרא ושבים דין אחד להם.

השף מטבע של חבירו פטור. כתב היש"ש דה"ה אם פחת כלי ולא שברה ג"כ פטור לרבה כמו בשף מטבע, וכן הביא בשם הראב"ן, אבל הש"ך בסי' שפ"ו סק"ז רוצה לנטות ולחלק דבכלי דמעיקרא כלי והשתא לאו כלי הוי חסר, ורק במטבע דליכא אלא צורתא אז הוא דפוטר רבה, ועי' בשטמ"ק לעיל דף כ"ח ע"ב דכתב בשם הר"מ מסרקסטה דכלים שנשברו בבור פטור ששבירתן זו היא מיתתן אפי' אם נפחתו שם ולא נאבדו כגון שנפלו שם כלי מתכות אית לן למימר נמי דאין חייב על נזקיהם, ומבואר כהש"ך, דהא כל הפטור דכלים של מתכות שנפחתו אינו אלא משום דבור פטור על כלים, הרי דאדם כה"ג יהי' חייב.

והנה הש"ך לא ביאר כל כך החילוק בין מטבע לכלי, דהא ע"כ ביטול הצורה הוי היזק בעצם הדבר דהא בשף בשופינא חייב מטעם מזיק ממש, וא"כ ע"כ דחסרון הצורה הוי היזק, ואין זה כמו בשטר דעצם היזק השטר אינו נזק רק גרמי, ומ"מ כיון דלא חסר לא מיחייב, וא"כ לא מובן מה לי צורתא שנתקלקל שזה עיקר המטבע ומ"מ אינו חייב כיון דלא חסרי' ומה לי כלי שנתקלקל.

ונראה דהביאור הוא דודאי כל ענין כלי הוא מפני ההשתמשות בו לצרכיו, אבל מטבע כל ענינה הוא שעי"ז ישיג לקנות ולהחליף, ואין לו במטבע עצמה צורך אלא כל עיקרה לקבל דבר אחר עבורה, נמצא דהוי כעין ענין של שיווי דזה שוה לו יותר מחפץ אחר מחמת שבעד זה ישיג דברים אחרים, וכשנתקלקל אמרינן דכיון דלא עשה חסרון בגוף הדבר, אלא דקלקל דבר שמשיגים עבורו דבר אחר. לכן ס"ל לרבה דפטור, והא דפריך מחרשו יתבאר לקמן [ד"ה השף מטבע וכו' דטיפתא דדמא].

והנה כל הענין דמבואר בגמ' דבחסרי' חייב על כולו אע"פ שע"כ כל ענין פחיתת הצורה אינו נקרא חסרון בהדבר ולכן בשף פטור, א"כ אפי' אם שייפי' בשופינא הא לא הזיק וחיסר גוף הדבר, וע"כ מזה דדין זה אינו אלא דבעי מעשה חסרון, אבל לא איכפת לן מה דההיזק הוי בלי שיש בו חסרון אלא דצריך מעשה חסרון, וכיון דהמעשה חסרון מגרע שם מטבע ומפסיד חייב שפיר אע"פ שמה שחסר הצורה אינו חסרון, ונמצא דלסברת הש"ך דעצם מה דחסר אפשרות ההשתמשות הוי חסרון בהכרח וכשפוחת הכלי הרי עושה חסרון, ורק במטבע דעצם הדבר שאינו מטבע אינו חסרון לכן בעי שהעשייה עצמה נעשית בדרך חסרון כגון דשייפא בשופינא.

והנה הרשב"א בשטמ"ק ב"מ דף מ"ה ע"ב לגבי קנין חליפין כתב דצורתא דמטבע דעבידא דבטלה הו"ל כאין גופו ממון, וקשה דא"כ אפילו חסרי' ג"כ לרבה צריך להיות פטור דהו"ל גרמי, וכן כל מזיק מטבע לכאורה הי' צריך לשלם רק כנגד הנסכא, ואולי כוונתו דהנה דהצורה מצד עצמה אין נקראת גופה ממון, כיון דאין רוצין הצורה מצד עצמה להשתמש בה אלא מצד שיוצאת, וכשיפסלנה המלכות אין להכל חשיבות, אבל בכ"ז הצורה עם המתכת הו"ל הכל דבר א', אבל כיון דדעתי' דאינש בעיקר אצורתא אין כאן דבר הנקנה בחליפין, דבחליפין הרי גדר הקנין בגלל רצונו בהחפץ, וקונין בכלי אע"פ שאין בו שו"פ כיון דעיקר רצונו חשיבות הכלי, ובמטבע הוא רוצה חשיבות המטבע דהיינו צורתה, והצורה מצד עצמה אין נקראת גופו ממון, משא"כ בשאר קניינים דאין כוונתו בקניינו דוקא עצם הדבר אלא שוויו שפיר נקנה דיש כאן חפץ ששוה, ובהצטרפותו אל המתכת הו"ל דין גופו ממון, ולכן בשייפי' בשופינא דחסר קצת מהמתכת וההיזק הי' אז בהחפץ חייב, דיש כאן חפץ ששוה הרבה ולא איכפת לנו אם הצורה הועילה להעלות שוויו.

ולפי"ז יש להבין סברת הש"ך דרוצה לחלק בין כלי שנתמעך למטבע, דבמטבע אם הזיק רק את הצורה, אז על הצורה לבד אין דין ממון, משא"כ אם חסרה הו"ל שפיר היזק בהחפץ כמו שהוא עם כל שוויו, משא"כ בכלי דלא שייך לחלק ולומר דהמעלה של כלי שבה אין בה דין ממון, דמעלת כלי בעצמו דין ממון עליה, אלא דקשה לפי"ז מה הגמ' מקשה מחרשו, דשם לכאורה לא שייך לומר כמו בצורתא דמטבע אלא דלכאורה הו"ל כמו בכלי דעצם כח השמיעה שבו הוא גופו ממון כמו בכלי צורת הכלי, [ועי' מה שביארנו בזה להלן ד"ה השף מטבע וכו' דטיפתא דדמא] והנה בשף צלמי בדף כ"ג ע"ב דצריך את עצם הצורה הו"ל כמו בכלי, ולהש"ך זה יקרא היזק ממש אפילו אם יהי' אופן שלא יהי' חסר, והנה להשיטות דלא חילקו בין כלי לצורה, אז מה דאיתא לעיל דף ט"ז ע"א ולמעך את הכלים הכונה ששברתן וחסרתן, דאל"כ הו"ל גרמי דבהמתו.

והנה בטינפו כליו לעיל דף כ"ח ע"ב מבואר דזה נקרא מזיק ממש אע"ג דרק חיסר את יופי הכלי ולא חיסר בו כלום, ושם ע"כ הוא מדין מזיק דהא החיוב מטעם שורו [עי' חזו"א סי' י"ג סק"ב], ואפילו אם נימא דמיירי דא"א לכבס הא בחירשו אי לאו דטיפתא דדמא נפלה באודני' שנעשה ע"י חיסור הי' נקרא שלא הזיקו כיון שלא חיסרו, ואולי הכונה דטינפו ועי"ז יתקלקל הכלים דהטינוף מחליש ואוכל את הבגד, אבל מהא דנדה דף נ"ח דהשואלת חלוק ונכתם אם השואלת עצמה בדקה והי' לפני כן בלי כתם חייבת מדינא לכבסו, אין כ"כ קושיא, דשואל שאני דזה מסתמא בתנאי שיכבסנו, בפרט להרשב"א ודעמו דסברי דשף הוי שינוי ואין כאן הש"ל, ויתכן דגזל חלוק ונכתם הוי שינוי דהדר ולמ"ד קונה יהי' שינוי.

[והנה החזו"א סי' ו' ס"ק ג' הביא את הש"ך חו"מ סי' צ"ה דיתכן דדבר הניתן לתיקון חייב המזיק לתקן, ולפי"ז אפשר דהנה באמת קשה דלעיל דף פ"ו אמרינן דסכו נשא חייב לרפאותו הקרטופני, וכן כוואו בשפוד מקום שאינו עושה חבורה, ולכאורה אין כאן חסרון ומ"מ חייב לרפאותו, הרי דלענין ריפוי אינו צריך דבר שיש חסרון דזהו הא עיקר הריפוי אפי' לא חסר לי', וא"כ יכול להיות דנזק שעומד לתיקון נהי דדין נזק עליו, מ"מ אין החיוב משום שחסר לי' אלא משום הקלקול, וקלקול הוי בודאי מעשה בידים לענין זה, משא"כ בחיסר את הדבר אבל לא את הממשות, כגון בחירשו אי לאו טיפתא דדמא, וכן בשף מטבע אין שייך תיקון, דלטבוע מטבע הו"ל פנים חדשות, או אפילו כלי שאין תיקון לצורת הכלי, אלא דשייך לעשות עודפים צורת כלי וצריך לחייבו משום חיסר צורת הכלי, ע"ז בעינן דוקא חיסר הממשות שבו וצ"ע].

ותרומה ונטמאת אפילו אם היזק שאינו ניכר שמי' היזק מ"מ הא לא חיסר כלום, ואולי יש לחלק דהיכן דהחיוב משום דחיסר צריך שיחסר בגוף הדבר כמו בשף מטבע וכן בכלי שחיסר צורת הכלי, אבל בטינפו או בהקדיחו יורה וכן בתרומה ונטמאת דאין ההיזק מה שחסר בו משהו אלא משום דהוי כניזק ומקולקל ושרוף, אז לא צריכים ע"י חסרון שחיסר מעצם הדבר, וצ"ע בכ"ז.

שם. השף מטבע של חבירו פטור. כתב הרשב"א דע"כ לא ס"ל כמ"ד דפסלתו מלכות הוי כנסדק, דאילו למ"ד דהוי כנסדק א"כ בשף הרי צורתו נתבטלה והוי כפסלתו מלכות דהוי כנסדק, וכ"כ התוס', ואח"כ הק' הרשב"א דהא זוזי ועבדינהו נסכא הוי שינוי שאינו חוזר והתם לא אשכחן מאן דפליג. ותירץ דלגבי קנייה בשינוי הוי שפיר שינוי אבל לענין נזקין א"ל מאי אפסדתיך. ולכאורה עדיין קושייתו במקומה עומדת, דהא בזוזי ועבדינהו נסכא הוי שינוי לכו"ע וקונה, וכאן ס"ל לר' הונא דפסלתו מלכות אומר לו הרש"ל, אע"ג דלענין שינוי הוי שינוי שאינו חוזר ולא אשכחן מי שיחלוק ע"ז. כן יש לעיין דמשמעות לשונו לא משמע דחזר ממה שכ' קודם דע"כ ס"ל לרבה כמ"ד דפסלתו מלכות לא הוי כנסדק [ובקצוה"ח סי' שפ"ו ס"ק י"א מפרש דלמסקנא ס"ל להרשב"א דרבה מצי סבר דפסלתו מלכות הוי כנסדק], ולמה הא כיון דיש לחלק בין שינוי למזיק א"כ למה צריך לומר דס"ל לרבה דפסלתו מלכות לא הוי כנסדק. ודוחק לומר דרק במה דקאמר דהוי כנסדק הוא דלא מצי ס"ל לרבה כוותיה אבל בעצם הדין מצי שפיר ס"ל כוותיה דהוי שינוי.

והי' נראה בשיטת הרשב"א דודאי היכא ששינה את הדבר ממה שהי' הוי שינוי, ולכן בשף וה"ה בזוזי ועבדינהו נסכא דנשתנה הדבר ממה שהי' שפיר הוי שינוי, אלא דס"ל להרשב"א דעדיין אין ראי' דזה נקרא חיסר את הדבר, דהא לגבי שינוי דגזילה לא בעי דוקא חיסר אלא כל שהדבר נשתנה לא מצי אמר הרש"ל, אבל לגבי מזיק בעי חיסר, ואין סתירה ממה דהוי שינוי להדין של רבה דבשף מטבע פטור מדין מזיק, ורק מדס"ל לר' יהודה דפסלתו מלכות לא מצי אמר הרש"ל, אע"ג דבגוף המטבע לא נהי' שום שינוי דהיא במקומה עומדת אלא שהמלך פסלה, דאז כל דין שינוי שבה מחמת דמינכרא הזיקא דהוזק הדבר וזה עושהו לשינוי, ומשו"ה ע"כ דלא מצי סבר דשף פטור מדין מזיק, דמדאמרינן דפסלתו מלכות מקרי הוזק הדבר הרי דגם היזק כזה יש לו שם היזק שמכח זה יהי' לו דין שינוי, דהא כל הדין שינוי שחל בפסלתו מלכות אינו אלא מחמת שם היזק שיש על המטבע, וע"כ דזה מקרי היזק וכאילו חסר דמי, משא"כ בשף מטבע או בזוזי ועבדינהו נסכא דאז אי"צ לשם היזק שיהי' ע"ז דין שינוי אלא מחמת דגוף הדבר נשתנה מכמו שהי', ולכן כ' הרשב"א דבשף או בזוזי ועבדי' נסכא הוי שינוי לכו"ע, אלא לענין מזיק ס"ל לרבה דלא מקרי היזק.

ובקצוה"ח סי' שפ"ו ס"ק י"א הק' דלהרמב"ם והשו"ע דפסלתו מלכות לא מצי אמר הרש"ל, ומ"מ כתב דבשף מטבע אינו חייב אלא מטעם גורם, ולסברת הרמב"ם דהוי כנסדק ולא מצי אמר הרש"ל א"כ צריך להיות חייב מעיקר הדין ולא מדין גורם. ורוצה לומר דס"ל כהרשב"א דאין ראי' משינוי לגבי חיוב מזיק, והיינו דלדבריו במסקנא ס"ל להרשב"א דאפי' למ"ד דפסלתו מלכות הוי כנסדק מ"מ בתור מזיק פטור, ולהאמור אין ראי' דשיטת הרשב"א היא כן, ומ"מ בשיטת הרמב"ם אפשר לומר שיסבור דגם לדין שינוי הנעשה מכח דמינכרא היזיקא לא בעי היזק כזה שהי' שייך להתחייב מדין מזיק אלא אם רק ניכר ההיזק מקרי כבר שינוי.

שם. הנה הרשב"א חילק בין גזלן דיקנה בשינוי במטבע שנפחת צורתה אפילו בלא חסרה, ובהגביה ע"מ לשוף כיון דכוונתו אינו לגזול אלא לחסר וכאן הא לא חיסר, וצריך ביאור אם כוונתו דאינו גזלן, דהא בעצמו כתב דבשקלי' וזרקו לים הו"ל גזלן כמש"כ, ואע"ג דמשעה דאגבהי' מגזל גזלי' לענין חיוב השבתו אם זרקה לים או איבדו, מ"מ כל שעיקר כוונתו אינו לגזול אלא לחסר והכא לא חסר כלום, ומשמע דבשביל לחסר אינו גזלן אלא אם באמת חיסר, וא"כ צריך לומר דבשקלי' לזרוק לים דהוי גזלן היינו משום דשם מיקרי חיסרו, א"כ שוב קשה דממ"נ אם חיסרו למה לא יהי' חייב בלי אגבהי', ואם לא נקרא חיסרו הא אינו גזלן, ואם היינו מפרשים דרבה סובר דאינו נקרא שחיסר הדבר אבל להבעלים יש כאן חסרון הוי א"ש, אלא דכבר הוכחנו [לעיל ד"ה הא מנח קמך] דא"א לומר כן, דא"כ מה פריך רבא והא ודאי דא"א לחלל כיון דאין ברשות הבעלים, וע"כ דאם זה לא חסר מיקרי ברשות בעלים, א"כ אם נימא דגזלן שגזילתו ע"י שמחסר וכאן הא לא נקרא שחסר.

ונראה דכוונתו דגזלן שייך אם בלקיחת הדבר לעצמו הי' נעשה גזלן, והנה לגזול הצורה הא לא שייך, אלא דאם במזיק הצורה בלי חסרון הי' נקרא מזיק את כל הדבר, ממילא הי' שייך דין גזלן על כל הדבר, דע"י שכוונתו לחסרו ע"י שיפת הצורה וזה הא הו"ל היזק בהדבר והו"ל כרצה לגזול ולחסר את כל הדבר, אבל כאן דזה לא נקרא חסר והיזק בכל הדבר, א"כ נמצא דרצה לגזול דבר שלא שייך ע"ז גזילה, משא"כ בזורק דלא התכוין להחזיר לו כלום, ואם הי' רוצה לקחת זה מה שלא התכוין להחזיר לעצמו הי' שייך בו דין גזלן הו"ל גזלן ממש, ועיקר החילוק דהיכן שרצה לחסר את כל הדבר שייך ע"ז גזילה כמו בזורק לים דרצה לחסר את כל הדבר אע"פ שלא חיסר הו"ל גזלן ממש, אבל ברוצה לגזול את הצורה בלי המטבע לא שייך, אלא דאם הי' נקרא היזק בכל המטבע אז בזה שרוצה לאבד הצורה הו"ל כאילו רצה לאבד את כל הדבר ועי"ז נעשה גזלן, דעל כל הדבר הא שייך גזילה ממש להוציאו מהבעלים, דהנה דין גזלן אינו דוקא בלוקחו לעצמו אלא דלוקחו להוציאו מהבעלים, משא"כ אם רצה לאבד באופן דאין נקרא היזק לא נקרא שרצה לגזול את כל המטבע, ולכל היותר שייך שיקרא גזלן שרצה לגזול את הצורה ולא שייך גזלן כזה.

בחזו"א סי' ב' ס"ק י"ג נסתפק בנוטל תרומה לטמאות כיון דכל החיסור הוא על ידי היזק שאינו ניכר דלא שמי' היזק אם יש כאן גזילה או לא, ולפי"ד להרשב"א אין כאן גזילה כיון דהתכוין להחזיר התרומה רק במה שיטמאנה וזה הא אינו נקרא היזק בכל הדבר ואין כאן גזילה. (מהדו"ק)

השף מטבע וכו' דטפתא דדמא נפלת לי' באודניה. פי' דיציאת הטיפת דם היא הגורמת החרשות, והו"ל כשף בשופינא דע"י החיסור ביטל צורתה. ויש לעיין אם גם לענין מיתה נימא כן, ובכפתו והביאו במקום שסוף חמה לבוא דחייב כמבואר בתוס' לעיל דף נ"ו ע"א, אם דוקא משום דגם אז נחסר משהו, או דהיכא דכל הדבר ניזוק אז זהו גופא חסרון דאין לך חסרון גדול מזה שניטל כל חיותו, ורק בהתקלקל לגבי איזה תשמיש אז אמרינן דלא מקרי חסר.

והנה בגיטין איכא פלוגתא אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק או לא. ולכאורה אף אי שמיה היזק מ"מ למה יתחייב הא לא חיסר לו כלום דהדבר ישנו כמו שהי'. ובשטמ"ק הקשה כן בשם הראב"ד, אלא דבקושייתו משמע דקשה לי' דליתקנו שיהא חייב מדרבנן וכמו דתיקנו בהיזק שאינו ניכר, ולכן קשה לי' גם על זורק לים אע"ג דהתם הא מונח קמן מ"מ קשה לי' דיתקנו לחייבו מדרבנן שלא יהי' כל א' וא' הולך וזורק דברי חבירו לים. אבל לכאורה בכלל למה לא יהי' חייב לכו"ע כאן מעיקר הדין תורה, והנה בתוס' לקמן דף ק' ע"ב ד"ה חייב, מבואר דבטהרות רטובות שמונח עליהם שרץ הוי היזק ניכר ויתחייב כעל היזק גמור, ואמאי חייב הא לא חסר, ולא משמע דאז יהי' חייב מדינא דגרמי ויסברו התוס' כהפוסקים דגם שף מטבע חייב מדינא דגרמי. ועכצ"ל דהיכא דכל הדבר נתקלקל ונאסר הוי כחסר, וכל הנידון כגון בשף מטבע דהמתכת עדיין נשאר ורק אינו משמש בתור מטבע.

והנה כתבו התוס' דלמ"ד דפסלתו מלכות הוי כנסדק ודאי חייב דהרי חסרי' טובא. וצריך טעם דמ"מ למה יהי' כנסדק וכחסר, דהא במציאות לא חסר, וע"כ דלמ"ד דהוי כנסדק היינו דעיקר המטבע הוא כשיוצא בהוצאה, וכשנפסל ואינו מטבע מקרי דלגמרי נחסר הדבר שהוא מיועד ואין לך חסרון גדול מזה, אלא דלפי"ז צ"ע מהא דבחירשו לא מקרי חסר לולא הטיפת דם שחיסר. ואפשר לומר דבחירשו אע"ג דנותן לו דמי כולו כמבואר לעיל דף פ"ה ע"ב משום דכשחירשו אינו שוה כלום, מ"מ אין עיקר האדם מה שעומד למלאכה, ולכך כשחירשו לא מקרי שחיסר בגוף האדם, ואע"ג דמשלם עבור זה, היינו משום דחידשה התורה דגם על חסרון גוף האדם משלם תשלומין, אבל התשלומין הם עבור ההיזק דגופו. [ועי' מש"כ בחידושי רבינו חיים הלוי הל' טוען ונטען]. וכ"ז שלגבי הגוף אינו חסרון לא יהי' תשלומין אע"ג דאינו ראוי למלאכה, דהא חייב נזק, ולרוב הפוסקים הנזק הוא מה שהי' נמכר בעבד כנעני אע"ג דבין כך לא הי' נמכר לעבד דאין מוכרין בן חורין, וע"כ דזהו חיוב על היזק האדם שהוא שוה אבל לא היזק הממון ממש, וכל זמן שלא חיסר בגופו אין כאן היזק בגוף ששייך להתחייב עליו.

ועוד יש לעיין דאפשר דאע"ג דגם חיוב דשן ועין הוא דין חיוב דמזיק, מ"מ חלוק דין חיוב שחרור בשן ועין מחבלה של סתם אדם, דבחבלה דאדם חיובו משום הפסד ממון, אבל בשחרור דראשי אברים אינו תלוי כלל אם הפסידו ממון, דהא מבואר בקידושין דף כ"ד ע"ב דגם בעין סמוי' שחטטה יוצא לחירות, וכן יש כמה איברים שאינם גורמים כלל הפסד ממון, הרי דאינו משום הפסד ממון אלא גזה"כ דבעד חסרון אבר יוצא, וע"ז הי' קשה לו אם נימא דמה דאין האבר משמש אינו נקרא חסרון א"כ למה בחירשו יוצא לחירות, וע"ז קמדחי דטפתא דדמא נפלה באודני' ומקרי שחיסר בגופו ע"י שחירשו, אבל איה"נ בחבלות אדם וכן במיתה דאין עיקר חיובו מחמת דחיסרו חלק מהגוף אז הי' חייב בחירשו, כמו בשף מטבע למ"ד דהוי כנסדק, כיון דנתקלקל לכל התשמישים שיוכל להרויח אין לך חסרון גדול מזה, משא"כ לגבי שן ועין דבעי חסר אבר, ומדיוצא לחירות הרי דזה הוי כחיסרו בהגוף.

והנה במדרש רבה בראשית כתוב דע"י שחוה שפכה דמו של אדם לכן יש לה ענין נדה, והא אדם מת בלי ששפכו דמו, משמע דבכל מיתה יש שפיכת דם.

וכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. הנה ודאי דיש הפסד דאל"כ מאי קמ"ל כיון דאין על מה לשלם, וכן מבואר להדיא ברמב"ם פ"ז מה' חובל ומזיק הל' י"א דע"י דצרם האוזן גרם להפחית שיווי הבהמה, אלא דמ"מ פטור משום דאין זה הפסד בעצם הבהמה, דההפסד בעצם הבהמה אינו אלא אם קלקל לגבי מה שעומדת, וכיון דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי אין זה הפסד בעצם הבהמה והוי רק גרמא, וכמו דהיזק שא"נ למ"ד לא שמי' היזק אע"ג דהופחת מכספו מ"מ אינו נקרא היזק בגוף הדבר, ה"נ אין נקרא שהוזק גוף הדבר, דגוף הדבר היינו לתשמישו דעומד.

יש לעיין בפגם דשמין כשפחה הנמכרת לאדון שרוצה לעשות קורת רוח לעבדו, והנה מה ששמין נזק כאילו עומד להימכר, נהי דהאיש הזה אינו עומד להימכר מ"מ הא האדם הוא דבר שעומד למכירה דהרבה עבדים נמכרים בשוק, אבל הא משמע דסתם שפחה לא נפחתת מדמי' ע"י שנבעלה, דרק מי שרוצה לעשות קורת רוח נותן בזה יותר אבל זה לא משנה את המחיר הכללי של שפחה, והאם סתם שפחה נמכרת לצורך זה, וא"כ אפילו אם בא על שפחה ג"כ לא יצטרך לשלם להאדון הפסד הזה של פגם דאין זה נקרא היזק, ואולי יש לחלק דכל מיני השתמשות שבו אדם משתמש עם החפץ זה מעלה את החפץ לשוויו וזה גוף החפץ ממש, משא"כ מה שראוי לגבי מזבח אין זה מההשתמשויות של השור כיון דהוא רק ענין של מצוה, אלא דאם עומד לכך זה נחשב מגוף ההשתמשות שבו, משא"כ כיון שאינו עומד לכך וצ"ע.

והנה לעיל דף פ"ו פיחת ריש אוני' חייב אע"ג דמצד עצמו אין כאן הפסד בלי ריש אוני', מ"מ כיון דלמכירה הוי הפסד שייך חיוב, וצ"ל דשאני התם דלתשמישו הוזל, אע"ג דיכול לעבוד מ"מ כיון שדרך האנשים להקפיד שלא יהא בו מום כזה הו"ל נזק ממש שהבעה"ב רוצה עבד בלי מום, משא"כ בשור דאי לאו מה דלמזבח אין שום נפק"מ במה שיש בו המום, וכן מש"כ תוס' דף פ"ז ע"ב ד"ה א"ל דנפחתת לקידושין שייך תשלום, היינו ג"כ כיון דזה גורם הפסד בגוף הבת לגבי מה ששייך בה להשתמש לענין מה שעומדת, משא"כ לגבי מזבח שלא עומד לזה.

העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת. מבואר דנאסרת ע"י דניחא להעושה מלאכה כמבואר בתוד"ה הא קמ"ל, והנה לאסור דבר שאינו שלו איכא למ"ד דאינו יכול אפי' עשה בה מעשה, ויש לעיין למה לאסור הפרה או המים יכול לכו"ע אע"פ דאינו יכול לאסור מה שאינו שלו אפילו ע"י מעשה, דהא אין ראי' מפורשת מהפסוק דסגי דניחא להעובד בה מלאכה, ונהי דאין ראי' דהתורה ממעטת זה, מ"מ אי לאסור אינו יכול, מנ"ל דלפוסלה יכול אע"פ שאינה שלו.

תוד"ה וה"מ. אלא דניחא לי' לפלוגי בדרך ירידה גופי' בין אדייה אדויי בין שקלי' בידי'. הנה ברגע דשקלי' בידי' לא שייך לומר לא דרך עליה ולא דרך ירידה, ועיקר כוונתם דלא לחלק בין עליה לירידה.

תוד"ה הצורם. ונפסלה היינו שנפל בה מום דאי נרבעה היינו שנעבדה בה עבירה. משמע דאז לא הי' יכולין לדייק דדוקא נעבדה אבל עבד בידים חייב, ואולי יהי' החידוש דאע"ג דצריכין לסקול אותה, וזה בודאי דאם עבד בה עבירה יהי' חייב כמו במטמא תרומה, אלא דיהי' פטור מטעם קלבד"מ, אלא דמ"מ כיון דמצד ההיזק הי' שייך לאיחיובי שפיר אפשר לדייק ולכתוב דוקא שנעבדה בה עבירה, ובתרומה ונטמאת באמת יהי' חייב אם טימא בידים הגזלן, לכן הדיוק הוא רק מנפסלה מע"ג המזבח דמשמע ג"כ דזה דבר ששייך לחייב עבור זה באם עשה בידים.

בא"ד. ומשמע דוקא שנפסלה מאליה אבל הטיל בה מום בידים חייב. ובקובץ שעורים אות קי"ד נתקשה לפי"מ שכתבו לקמן בד"ה הא קמ"ל, דצורם אוזן הוי היזק שאינו ניכר מחמת דסתם שוורים לאו למזבח קיימא למה יתחייב, אי משום דהיזק שאינו ניכר חייב מדרבנן, התינח למאן דיליף קנסא מקנסא לקמן דף קי"ז, אבל למאן דלא יליף ורק מטמא ומדמע ומנסך קנסו למה יהי' חייב צורם אוזן, וכתב שם דצורם אוזן הוי היזק ניכר אלא דלא הפסיד ולכן בבהמה קדושה שפיר חייב, אבל ברמב"ם מבואר להדיא דעי"ז הוא שוה פחות, ובודאי הכי מוכרח דאל"כ מה בא להשמיענו דפטור כיון דלא הופחתה כלום משוויה מה ישלם, ובדברי הנימוק"י שכתב דלא הופחתה מדמיה צ"ב.

אמנם צ"ב כיון דצורם אוזן הוי היזק שאינו ניכר לסברא הנ"ל, מה יועיל מה דהיא קדושה, דהא אינו ניכר על הבהמה שהיא קדושה, ואם כל בהמה לא מקרי היזק ניכר גם כשהיא קדושה ג"כ אינו ניכר, ועמש"כ באילת השחר (ב"ב דף ב' ע"ב) בהא דמבואר שם דבמה שיש כלאיים בכרם הוי היזק ניכר אע"פ שצריך לדעת אם ניחא לי' וזה הא אינו ניכר, ועי"ש מה שהבאנו בשם האחרונים, וביארנו דכל מה דבעי ניכר היינו אם החפצא היא כזאת ששייך בה היזק, אבל לדעת אם ניחא לי' וכדומה סגי בידיעה חיצונית, וכאן האינו ניכר באופן אחר מתמיד, דתמיד לא רואים על הדבר שום שינוי, אבל כאן הא רואים את המום, אלא מה דאינה עומדת למזבח גורם שזה נקרא אינו ניכר, אבל באם באמת עומדת למזבח סגי בידיעה החיצונית כיון דהמום הא ניכר, היינו דהאינו עומדת למזבח עושה שיהי' נקרא אינו ניכר, ובאופן שעומד למזבח אין מה שיעשה דינו כאינו ניכר.

ויותר מזה מצינו לקמן דף ק' ע"ב בתוד"ה חייב, דמשמע מדבריהם דתרומה שרטובה ורואים שהוכשרה ויש עליה שרץ נחשב היזק ניכר אע"פ דאין ניכר שזה תרומה, וע"כ כיון שרואים שחל כאן טומאה אע"ג דאין רואים ההפסד מ"מ נקרא היזק ניכר וצע"ק, ועי' משנ"ת בדף צ"ז ע"א ד"ה שם התם נשתנה.

בא"ד. אבל הטיל בה מום בידים חייב. אין לומר דכוונתם דבידים יהי' שינוי, דלא מצינו חילוק באותו השינוי בנעשה בעצמו או בידי הגזלן רק לר"א לעיל בתוס' דף ס"ח, וע"כ דחייב מדין מזיק אלא דלא הוי היזק כזה שיהי' כבר שינוי לקנות את כל החפץ, הרי דגם גזלן בהזיק בידים יהי' חייב אע"פ שאין כאן שינוי, וכן הוכיח המשנה למלך מהתוס' הזה דבהיזק שאינו ניכר אם עשאו בידים הגזלן יתחייב, ועי' חזו"א סי' כ' סק"ג וס"ק ה' שדייק מהראב"ד דגזלן אינו חייב בהיזק רק אם זה שינוי נתחייב כשעת הגזילה, ועי' קצוה"ח סי' ש"מ סק"ב בשם השטמ"ק בפרק השואל, ועי' רעק"א כתובות דף ל"ב ע"ב במה שהוכיח מהתוס' בגיטין דף נ"ג דקלבד"מ בשעת התנאי פוטר, ולכאורה משמע דסובר דאין חיוב מזיק בגזלן.

בא"ד. דמתני' מיירי בבהמה קדושה דודאי לגבי מזבח קיימא. והנה הא איירינן לגבי לחייבו לשלם לבעל הבהמה, וזה ע"כ או משום דקאי אליבא דר' יוסי הגלילי בקדשים קלים, או לר"ש באופן דהוי דבר הגורם לממון, עכ"פ משמע דאם הי' שינוי ממש כגון לפי"מ דפסקינן דטלה ונעשה איל הוי שינוי אז יקנה הגזלן את הבהמה, והנה ביאוש כתב רש"י לעיל דף ס"ו ע"ב דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתי' ולא מהני יאוש בעל הקרבן, אבל כאן לפי התוס' משמע דיועיל שינוי להוציא מרשות הנגזל, ואולי התם דבבהמה תמימה שייך לומר דדין הקדש לא נותן שתפקע מרשות בעליה, דכמו דאינו יוצאה מרשות הקדש אפילו ע"י פדיון, אבל כאן שהיא בעלת מום ואין בה קדושת מזבח כבר שייך שיקנה אותה בשינוי, דהא תרנגולת שמרדה פקעה קדושתה דקדושת דמים פקע, וה"נ אין ההקדש גורם שלא יועיל שינוי, אבל טלה ונעשה איל אולי יקנה להוציא מבעליה, כיון דיש בה קדושת הגוף אז כמו דלא פקע כח הקדש כן לא פקעה דין בעלים של בעל הקרבן.

בא"ד. וי"ל דמתני' איירי בבהמה קדושה. ולא מסתבר לומר דהצורם, לענין הקדש מחויב מדרבנן, דא"כ מה שייך שיאמר הרי שלך לפניך להקדש, דודאי בגונב הקדש לא שייך קנין שינוי, וגם אין לומר לר"ש דבר הגורם לממון, דודאי לא שייך שינוי לקנות דלא עדיפא מאילו מכר, ואיך שייך שיקנה הגזלן מהנגזל, וע"כ דמיירי לר' יוסי הגלילי דשייך מכירה ואם הי' שינוי הי' קונה הגזלן וע"ז משמיע המשנה דאין כאן שינוי, והנה לעיל דף ס"ו פירשו התוס' דגזל קרבן חברי' ולכן לא מהני יאוש, והיינו ע"כ כדכתב רש"י דכל היכא דאיתא בי גזי' דרחמנא איתי', ולכאורה מה"ט כיון שאינו גזול ולא שייך קניני גזילה לענין שיהא שייך יאוש, לא שייך נמי שינוי כיון דהו"ל כאילו לא יצא מרשות הבעלים.

והנה רש"י במשנה צ"ו ע"ב פירש דהטעם דאין כאן שינוי משום דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי, א"כ לכאורה דברי רבה מוכרח מהמשנה ולמה לא הביאו, ואם רבא רוצה להקשות מברייתא דעושה מלאכה במי חטאת על רבה, יקשה לדידי' מהמשנה אברייתא, וצריך לומר דרש"י יסבור דנהי דאין כאן שינוי מה"ט מ"מ היזק נקרא בגוף הבהמה ולזה חידש רבה דאינו נקרא גם היזק, וחזינן לפי התוס' דאע"ג דהיא עומדת למזבח מ"מ המום אינו שינוי, והא דלעיל דף צ"ו בתיומת שנחלקה אם פסולה אמרינן דהוי שינוי, צריך לומר דשם זהו סברא דאין זה לולב טוב מדנפסל, וא"כ אפילו בשאר ימות השנה ג"כ הוי שינוי, וכאן בקרבן אין ראי' דהוי שינוי בעצם הבהמה מדמיפסל, דבקרבנות התורה הקפידה על מום זה אבל אין זה כ"כ שינוי בעצם הפרה, ועי' תרומת הכרי סי' שס"ג סעיף א' בהג"ה.

שם. יש לעיין לאלה הסוברים דגרמי וגרמא חדא הוא, א"כ במטמא ומדמע נהי דהיזק שא"נ לאו שמי' היזק מ"מ ליחייב מטעם גרמא ולמה הוצרכו לתקנה מיוחדת ולמה דוקא במזיד, ועי' חזו"א סי' ה' סק"ג מש"כ דגרמי והיזק שא"נ דין אחד להם, ונראה דכל דבעצם החפץ הוי היזק ופטור שוב א"א לחייבו מטעם דהפסידו להימכר, דדבר דהפסידו בעצם אז התשלומין צריכים להיות בגלל עצם ההפסד, ולכן במטמא או בצורם אוזן דאין זה הפסד בעצם החפץ שוב אינו חייב משום גרמא, דבשלמא בשורף שטר נקרא שהפסיד לו הכסף ההוא, אבל כאן אין כסף אלא עצם החפץ, ובהחפץ אין שייך היזק מטעם היזק שא"נ אי סתם שוורים לאו למזבח קיימי, ומה שהי' יכול להרויח כסף פטור דגרמא כזאת דמבטל כיסו פטור לכו"ע.

תוד"ה הא קמ"ל. דסתם מים לאו למי חטאת קיימי. צע"ק דהא מלאכה וכן היסח דעת בין מילוי לקידוש פוסל בהן, והמים צריך לשמור מאד, ובודאי אלה שנשמרו מכל זה עומדים למי חטאת.

בא"ד. ועוי"ל וכו'. דהיינו דטעם רבה הוא משום דהוי היזק שא"נ וכמבואר להדיא בדבריהם בגיטין, והקשה בפנ"י דמ"מ ליחייב מדרבנן כמו מטמא ומדמע, ועי' במהרש"א בגיטין למה אי היזק שא"נ לאו שמי' היזק פטור בעשה מלאכה במי חטאת, וכתב דלמ"ד דילפינן מ"מ יש איזה טעם שראו חכמים שלא לקנוס, וכאן אפשר דלמ"ד לא שמי' היזק יש פחות חשש שילך ויטמא כיון דאין כ"כ הפסד, וכמו דאמרינן במדמע דהי' סברא לא לקנוס דלא חששו להפסד מועט, וכאן זה בכלל לא נפסד הדבר דאפשר להשתמש בו עוד לתשמישו שעומד, משא"כ אי שמי' היזק יותר סברא לחייב כאן מעיקר הדין, וכן הוא בראב"ד בשטמ"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א