המאיר לעולם/א/ה

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

סימן ה'
תלוש ומחובר לענין שחיטה ועוד

ראיתי בחידושי הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל שהקשה על הא דמבואר ביו"ד סימן ו' ס"ב דהשוחט בדבר המחובר לגוף כגון בציפורן בהמה ושן המחובר בבהמה שחיטתו פסולה וע"ז הקשה הגאון למה דהעלה הש"ך בחו"מ סימן צ"ה דאדם אתקיש לקרקע אפי' בן חורין א"כ מנא להו להפוסקים דהשוחט בציפורן המחובר לבהמה דפסול דלמא לא מיירי מתניתין רק בציפורן המחובר לאדם דהו"ל הציפורן כמחובר לקרקע כמו דאמרינן בעלמא דעבד אתקיש לקרקעות וא"כ האדם הוא כקרקע והצפורן מחובר לקרקע. אבל בצפורן המחובר לבהמה יש לאמר דכשר לשחיטה דבעלי חיים דינם כמטלטלין לכל מילי לענין שומרים ומודה במקצת ואונאה ומנין דשחיטה יצתה מכלל כל אלו זה הוא תוכן קושיתו. והיא קושיא אלימתא לכאורה דהא קי"ל דאין מעילה במחובר (מעילה י"ח וגיטין ל"ט) אטו אם יקדיש יד בהמתו לבדק הבית או למזבח אליבא דר"מ ור"י דס"ל י"א ע"ב דאין כולה קדושה וכן אליבא דר"י ור"ש דמודים בדבר שאין הנשמה תלויה בו כמבואר שם אטו לא ינהוג בו דין מעילה משום דהו"ל מחובר. וכן אם ימכור אדם לחבירו יד בהמתו אטו לא ינהוג בו דין אונאה כמחובר. ונראה לע"ד ליישב דלענין אונאה ושבועה ושומרים ומעילה עיקר החילוק שחילקו חז"ל הוא בין קרקע למטלטלין ולא בין תלוש למחובר דכן אמרינן בבבא מציעא נ"ו ע"ב יצאו קרקעות וכו' וכן אמרינן שם לענין שבועה וכן לענין גזלה בבבא קמא קי"ז ע"ב. ומה שקרקע חלוק ממטלטלין לענין כל זה אינו בשביל שהוא מחובר דאף אם ימכור אדם לחברו כל כדור הארץ אע"פ שאינו מחובר לשום דבר ג"כ אינו נוהג בו אונאה ושבועה וגזלה דעיקר החילוק הוא בין קרקע למטלטלין דרכוש האדם נחלק לשני מיני רכוש רכוש קרקע ורכוש מטלטלין. והואיל ורכוש קרקע חלוק אצל התורה מרכוש מטלטלין לכן זה גורם שיהא דינם חלוק לענינים של משא ומתן כגון אונאה ושבועה וגזלה ומעילה ושומרים דאף מעילה היא מדין גזל שגזל נכסי גבוה כמש"כ התוס' בפסחים כ"ט ע"א ד"ה מאן וכו' ובכתובות ל' ע"ב ד"ה זר וכו' דתשלומי מעילה אינו כפרה רק בתורת תשלומין על שנהנה מממון גבוה וכל עניניס אלו של משא ומתן שייך בהם לחלק בין קרקע למטלטלין אבל לא בין תלוש למחובר ומה דקי"ל דאין כל אלו נוהג במחובר לקרקע אינו בשביל שהוא מחובר אלא הואיל והוא מחובר עדיין לקרקע נחשב אף הוא כקרקע דכל זמן שהוא מחובר לקרקע על שם רכוש של קרקע יחשב אף הוא. משא"כ בשחיטה וגט שאינם דברים של משא ומתן רק איסור והיתר בזה ראו חז"ל לחלק בין תלוש למחובר ולא בין קרקע למטלטלין ומה שפסלה התורה מחובר בשחיטה וגט אינו בשביל שחשוב כקרקע דבאמת לא פסלה התורה קרקע בשחיטה וגט עד שנאמר דפסול מחובר הוא משום דחשיב כקרקע ובל"ה אי אפשר לשחוט בקרקע אך הפסול הוא משום עצמית החיבור, ובהיות כן מיושב היטב קושית הגרע"א זצ"ל דבאמת יד בהמה חשיב כמחובר לענין כל דבר אלא דבאונאה ומעילה וכו' אין מחובר חילוק מתלוש בשביל עצמית החיבור רק משום דחשוב כקרקע לכן יד בהמה יש בו אונאה ומעילה וכו' דאינו מחובר לקרקע משא"כ בשחיטה דהפסול הוא מצד עצמית החיבור לכן בצפורן בהמה פסולה השחיטה:

וע"פ הנ"ל יתיישב מה שהקשה בקרבן העדה על הירושלמי הביאו הגרע"א בחידושיו למשניות גיטין פ"ב. להירושלמי שיליף פסול מחובר בגט מקרא דספר א"כ תקשה על מתניתין דגיטין דמכשיר גט הנכתב על יד של עבד. ואמאי הא עבד אתקיש לקרקע. אבל לפי סוגית הש"ס דידן דעיקר פסול מחובר הוא מקרא דונתן כמש"כ הרא"ש בפ"ב דגיטין לק"מ קושיא זו. והנה ספר קרבן העדה אינו תחת ידי אך לפי מה שכתבתי לעיל לק"מ דבאמת העבד לא חשיב מחובר דכל העבד תלוש הוא וכן הקרקע כל הקרקע תלושה היא אלא שלענין עניני ממון חשבה התורה עבד כקרקע אבל בגט דהקפידא הוא שלא יהיה מחובר אין כאן שום ריעותא דהא כל העבד הוא תלוש:

ועיין בשבועות מ"ג ע"א בתוס' ד"ה כבצורות וכו' שכתבו דגם ר"מ דס"ל דענבים העומדים לבצור כבצורות דמי מודה דלענין שבת חשיבי כמחובר. וכ"כ התוס' בב"מ ק' ע"ב ד"ה ואמר ע"ש והיינו משום דבאמת ענבים העומדים לבצור חשיבי מחובר אלא דלענין שבועה ושארי דברים של ממון ס"ל לר"מ דהואיל ועומדים לבצור שוב לא חשיבי כרכוש של קרקע ועל שם רכוש מטלטלין יחשב. משא"כ לענין שבה דה חילוק הוא בין חלוש למחובר לכן התולש חייב אע"פ שעומדים לבצור דבשבת התולש ממחובר אינו בשביל שתולש מקרקע דהא העוקר חתיכת קרקע מהארץ אינו חייב משום קוצר רק בבית חייב משום בונה ובשדה משום חורש כמבואר בשבת ע"ג ע"ב. וכן החופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור. ואילו במלאכת קצירה עיקר החיוב הוא רק אם הוא צריך לדבר הנקצר כמש"כ התוס' בשבת שם ד"ה וצריך וכו' ש"מ דעיקר החיוב בשבת הוא ע"ש מחובר ולא משום דחשיב כקרקע לכן מודה ר"מ דדינם כמחובר דאע"ג דלענין רכוש נחשב כמטלטלין הואיל ועומדים לבצור מ"מ לענין שבת דהוא איסור והיתר חייב דחשיב כמחובר. ולענין בעל חוב כתבו התוס' דכ"ע מודים דכתלושין דמי והיינו משום דלענין בעל חוב תלוי במה שסמכה דעתו. תדע דהא כתב הרא"ש בפ"ק דבבא קמא דבזמן הזה חל על מטלטלין דין שעבוד משום דסמכה דעתו:

אמנם עדיין יש להקשות נהי דבשחיטה הואיל ולא שייך לדבר של ממון אין מקום לחלק בין קרקע למטלטלין רק בין מחובר לתלוש מ"מ עדיין יקשה מנא להו להפוסקים דצפורן המחובר לבהמה הוי מחובר דלמא לא חשיב מחובר רק דבר המחובר לקרקע. אך גם זה לק"מ דיש להביא ראיה דגם מחובר לדבר אחר זולת קרקע ג"כ חשיב מחובר דגרסינן בשבת ק"ז ע"ב אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי חייב משום עוקר דבר מגידולו. אמר אביי האי מאן דתליש פיטרא מאונא דחצבי חייב משום עוקר דבר מגידולו והוא תולדה ממלאכת קצירה כמבואר ברמב"ם בפ"ח מהלכות שבת הלכה ג' הרי מוכח בהדיא דגם מחובר לדבר אחר זולת קרקע ג"כ חשיב מחובר דהא כשותא אין מחובר לקרקע כמש"כ רש"י בשבת וכן פיטרא מאונא דחצבי ומ"מ חייב משום קוצר. וידוע דקוצר אינו חייב רק בקוצר ממחובר ורק בעציץ שאינו נקוב פטור משום דלאו היינו רביתא כמבואר בשבת שם והיינו כמש"כ לעיל דבשבת לא תליא מלתא בקרקע ומטלטלין רק במחובר ותלוש לכן בשחיטה דג"כ איסור והיתר היא ג"כ החילוק הוא בין תלוש למחובר וחשיב מחובר גם אם מחובר לדבר אחר זולת קרקע. ואין להקשות אדרבה משם מוכח איפכא דדבר המחובר לבעלי חיים אינו משוב מחובר דהא בתולש כשותא וכן בצרור שעלו בו עשבים ועשבים שצמחו בחבית כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות שבת הלכה ג' דחייב משום קוצר וכנ"ל. ואילו במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות שבת סתם דחייב ולא כתב משום קוצר וכונת הרמב"ם הוא דחייב משום נטילת נשמה כמש"כ הרב המגיד שם בשם הרמב"ן דכן הוא דעת הרמב"ם ש"מ דמה שהוא מחובר לבהמה לא חשיב מחובר מדאינו חייב משום קוצר. אך באמת לק"מ דהא המחובר לאדם ודאי חשיב מחובר כדמוכח מהמשנה בפ"ק דחולין דפסול צפורן לשחיטה דלכל הפחות מיירי בצפורן של אדם וכקושית הגרע"א. ומ"מ מסתבר לי דבהושיט ידו למעי אשה ודלדל עובר שבמעיה ג"כ לא יהיה חייב משום קוצר רק משום נטילת נשמה לדעת הרמב"ם והרמב"ן דהא גוזז שער האדם אינו חייב רק משום גוזז ולא משום קוצר אלא ודאי דלא משום דלא חשיב מחובר הוא רק טעמא אחרינא איכא דאינו חייב משום קוצר רק בצמחים ולא בבעלי חיים דבמשכן לא היה קצירה רק בצמחים ולא בבעלי חיים ומטעם זה אינו חייב לר' נתן על הוצאת בעלי חיים משום דלא היה במשכן הוצאה בב"ח כמש"כ התוס' בשבת צ"ד ע"א ד"ה שהחי וכו' ע"ש ומטעם זה אמרינן בשבת ע"ה ע"א דאין דישה רק בגידולי קרקע. אמנם התוס' כתבו בביצה ג' ע"א ד"ה גזרה ובדף כ"ג ע"ב ד"ה אין וכו' דלהכי אסור לצוד דגים ביו"ט משום דדמי לקצירה והיה נראה דדעת התוס' דמדרבנן אסור דדמיא לקצירה אבל אין בזה איסור דאורייתא. ומ"מ יש לתמוה על הרמב"ם והרמב"ן לכאורה שסוברים דהושיט ידו למעי בהמה אינו חייב רק משום נטילת נשמה משמע דתולש עובר מת ממעיה אינו חייב כלום ואמאי לא יהיה חייב משום גוזז והתוס' בע"ז כ"ו ע"א ד"ה סבר כתבו בהדיא דתולש עובר ממעי אשה חייב משום גוזז וכן בתולש עובר ממעי בהמה כדמוכח מדבריהם שם ומפשטות דברי הש"ס בשבת שם משמע ג"כ דמדמה הושיט ידו למעי בהמה לתולש כשותא דחייב משום עוקר דבר מגידולו:

אמנם הנכון אצלי דדעת הרמב"ם והרמב"ן דמלאכת גוזז הוא דומיא דמלאכת קוצר אלא שקצירה היא בצמחים וגוזז הוא בבעלי חיים וכמו שקצירה אינו נוהג רק בדבר הצומח מן הארץ או אפי' צומח מדבר אחר כמו כשותא מהיזמי והיגי או פיטרא מאונא דחצבי אבל לא בקרקע עצמו שאם יתלוש גוש עפר מהקרקע אינו חייב משום קוצר כמו כן גזיזה אינו שייך רק בדבר שצומח וגדל מגוף האדם או הבהמה כגון שער או צפורן משא"כ אם יחתוך חתיכת בשר מבע"ח אינו חייב משום גוזז משום דהוי כתולש גוש עפר מהקרקע דאינו חייב משום קוצר. וחתיכת יבלת לחה בכלי דמשמע בעירובין ק"ג ע"א שהיא מלאכה דאורייתא היינו משום דג"כ צומח הוא מגוף החי כן היה נראה לע"ד לכאורה. אלא דלא משמע כן מהא דקי"ל דציצין שלא פירשו רובן הנוטלן בכלי חייב כמו שפסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות שבת וציצין אינם צומחין מגוף האדם ויש ליישב ואין להאריך. ואם נאמר כנ"ל ניחא על מה שלא חייבו הרמב"ם והרמב"ן על דלדל עובר ממעי בהמה משום גוזז משום דהעובר אינו צומח מגוף אמו רק הוא גדל בפני עצמו בבטן אמו וכשתולשו מבטן אמו אע"ג שהוא מחובר לאמו אינו אלא כתולש בשר מבעלי חיים דאינו חייב משום גוזז. קצורו של דבר דאינו חייב משום גוזז רק בדבר שבולט ויוצא מן כגוף כמו שער וצפורן וציצין אע"פ שאינן צומחין מהגוף מ"מ מאחר שפירשו מקצתם כבר שוב אינן בכלל הגוף רק יוצא מן הגוף ודרכן להגזז אבל אם חותך בשר מן החי שקודם החיתוך נחשב גם הבשר הזה מגוף הבע"ח אינו בכלל גוזז משום דאין דרכם לגזוז מהגוף כמו תולש גוש עפר מהארץ. ואין להקשות דהן אמת שאין לתמוה על חז"ל במה שאצל אונאה ושבועה ונדר חילקו בין קרקע למטלטלין ואצל שחיטה וגט חלקו בין תלוש למחובר אע"ג דלכאורה דא ודא אחת היא דבאונאה כתיב וכי תמכרו ממכר וגו' או קנה מיד עמיתך ומזה ממעטינן קרקע מאונאה משום דאינו נקח ביד וגם בשחיטה כתיב ויקח את המאכלת ומזה נתמעט מחובר דאינו נקח ביד. וכן בגט כתיב ונתן בידה וממעטינן ממובר דאינו ניתן ביד. ולכאורה אמאי לא נמעט בגט ושחיטה גם כן קרקע כמו באונאה ושבועה, דבשלמא לו ראינו לחז"ל דבגט ושחיטה הוא החילוק בין תלוש למחובר אז היה לנו רשות לאמר טעם הדבר כאשר חלקתי, אך באמת לא מצאנו זאת לחז"ל בשחיטה וגט א"כ מנא להו להפוסקים שחז"ל חלקו בשחיטה וגט בין תלוש למחובר ומנא להו לפסוק דצפורן בהמה פסולה לשחיטה שמא לא פסלו חז"ל רק צפורן דאדם דמסברא כנ"ל אין בכחנו רק לתרץ דברי חז"ל לו ראינו שחז"ל אמרו כן, אך טרם שנראה זאת אז מהסברא הנ"ל לחודה אין בכחנו לחדש דין חדש:

אבל באמת אין זה קושיא דכבר כתבתי לעיל דמוכח ממשנה דגיטין שכשר לכתוב גם על יד של עבד ומזה מוכח דבאיסור והיתר תפסו חז"ל החילוק בין תלוש למחובר לא בין קרקע למטלטלין דהא עבד ודאי אתקיש לקרקע וכקושית הקרבן עדה וכדין גט כן דין שחיטה דבאלו אי אפשר לאמר שפסלה התורה קרקע דהא בל"ה אי אפשר לשחוט בקרקע או לגרש בקרקע דהא בעינן ונתן בידה וליכא ולמה לי קרא דספר דדריש מזה בירושלמי לפסול מחובר דהא בגט אין מועיל מה שתקנה האשה את הגט בשאר קנינים רק בעינן שיתן בידה כמש"כ הר"ן בגיטין ר"פ הזורק וגם רש"י שכתב בר"פ הזורק דמועיל בגט אם יקנה הבעל להאשה את הגט אגב קרקע כבר כתב בספר בית מאיר בא"ע סי' קל"ו דרק באגב קרקע ס"ל לרש"י דמועיל משום דהגט נתון בחצרה שהוא כידה. ועיין בספר בית מאיר שם שהאריך ליישב מדוע לא רצה רש"י לפרש שתתגרש מטעם חצר ומיישב בזה שתי הקושיות שהקשה הר"ן על רש"י דהקושיא האחת היא תירוץ על הקושיא השנית. ועיין בירושלמי בפ"ב דגיטין שר' זעירא בעא קומי ר' מנא מסר לה במוסירה מהו מדת הדין את אמר נקנה המקח והכא את אמרת הכין או שניא היא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולה בידה. ופלא בעיני על הר"ן בר"פ הזורק שלא הביא הך ירושלמי. ונראה לי דע"כ לא מבעיא לר' זעירא רק בקנין מוסירה שמ"מ יש כאן נתינה לידה במקצת. ואפי' לדעת התוס' בקדושין כ"ה ע"ב ובב"ב ע"ה ע"ב דלא בעינן מוסירה מיד ליד מ"מ בירושלמי מבעיא לר' זעירא רק במוסירה מיד ליד ומבעיא לו דלמא בגט בעינן שיהא כל הגט בידה וכן מדויק הלשון שם בירושלמי, אבל בשאר קנינים שאין הגט נתון בידה פשיטא שאין מועיל בגט דמי עדיף שאר קנינים מאם אמר לה טלי גיטך מעל גבי קרקע דג"כ קנתה את הגט ומ"מ הלכה רווחת היא בש"ס דאין מועיל בגט משום דבעינן ונתן בידה וליכא. ויש לי בזה בעזה"י אריכות דברים לסלק התלונה שהתלונן בספר בית מאיר על הר"ן אך אין כאן מקומו:

ולשיטת הש"ס דידן דלא ממעט מחובר מקרא דספר דלספירת דברים בעלמא הוא דאתי וכמבואר במראה הפנים על הירושלמי ומה דפסלינן מחובר הוא מקרא דונתן בידה כמבואר ברשב"א ורא"ש פ"ב דגיטין נראה לי דאין הפסול במחובר מצד שהוא מחובר דהא גם בתלוש אם לא יתן לה הגט בידה פסול וכל עיקר פסול מחובר אינו אלא בשביל שאי אפשר ליתן לה הגט בידה משו"ה לשיטת הש"ס דילן ודאי דלק"מ קושית בעל קרבן העדה מעבד דלא שייך להקיש עבד לקרקע רק באונאה וש"ד דאע"ג דגם שם ממעטינן קרקע מקרא דוכי תמכרו ממכר מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד כמבואר בב"מ נ"ו ע"ב מ"מ התם באונאה אין זה הטעם דמשו"ה אין נוהג בקרקע דין אונאה משום דאין נקנה מיד ליד דהא במטלטלין נוהג דין אונאה גם אם לא יקנה לו מיד ליד רק בחליפין נמצא דמה שכתבה התורה אצל אונאה מיד עמיתך אין זה הטעם רק דממה שכתבה התורה מיד עמיתך מזה ידעינן דפרשת אונאה מיירי רק במטלטלין ולא בקרקע. אבל מ"מ הטעם שמעטה התורה קרקע מאונאה נעלם מאתנו והוא גזה"כ שאין נוהג בקרקע ובזה שייך להקיש עבד לקרקע דאע"ג דעבד נקנה מיד ליד דהא עבד כנעני נקנה במשיכה מ"מ שפיר אתקיש לקרקע לענין אונאה דהא דאין אונאה בקרקעות אין הטעם משום שאינן נקנין מיד ליד. משא"כ בגט מה דפסלינן מחובר מקרא דונתן אין זה פסול מצד עצמית החיבור רק משום דאינו נותן בידה ובכה"ג גם תלוש פסול לכן עבד שניתן ביד כשר דכל מחובר לו היה ניתן ביד היה ג"כ כשר דהיה אפשר לקיים ונתן בידה. וכן נראה לי הטעם של שמואל בקדושין כ"ב ע"ב דס"ל דעבד כנעני נקנה במשיכה אע"ג דקרקע אין נקנה במשיכה ועבד אתקיש לקרקע. ודוחק לאמר דלא ילפינן בהיקשא רק רבוי קנינים ולא מיעוט קנינים כמ"ש התוס' בקדושין ג' ע"ב ד"ה ואשה. ולפי הנ"ל מיושב דאע"ג דנוכל למעט קרקע מקנין משיכה מקרא דאו קנה מיד עמיתך מ"מ הואיל ומה שקרקע אין נקנה במשיכה אין זה גזה"כ רק בנוי על השכל משום דלא שייך בזה משיכה דאם היה שייך משיכה בקרקע באמת לא היה לנו מיעוט מקרא ואז גם קרקע היה הדין שתקנה במשיכה. לכן עבד דשייך בו משיכה נקנה במשיכה. והנה הארכתי בזה אע"ג דלכאורה המה דברים פשוטים מ"מ לא מנעתי עצמי מלכתוב דברים אלו יען שעפ"ז יובן לנו דברי הח"מ באה"ע סי' קכ"ד ס"ק ד' שכתב וז"ל ולא מקרי כותב על דבר מחובר מאחר שנותן לה העבד והפרה עכ"ל. והוא תמוה לכאורה דגם באונאה נימא כן דהואיל והעבד ניתן מיד ליד ינהוג בו דין אונאה ולפמש"כ דבריו מובנים היטב. ובעציץ נקוב דקי"ל דאינו נקנה במשיכה ג"כ צ"ל דלא שייך בו משיכה דכל זמן שלא נפסק היניקה חשיב כמחובר וכלא הזיזו ממקומו:

ואין להקשות דלכאורה דבריס אלו תלויים בפלוגתא דרג כשת ורב פפא בנדה ל"ז ע"ב אם דנין בהקישא אפשר משאי אפשר דלמ"ד דדנין תקשה דיפסול גט הנכתב על יד העבד מטעם דאתקיש לקרקע ולא שייך לאמר כנ"ל דהא הקישא הו ח עבד נקרקע ובע"כ הקישן ככתוב. דאין זה קושיא דכבר כתבו התוס' שם בד"ה על כרחך וכו' דהיכא דאיצטרך ההיקש גם לדבר אחר לא אמרינן בע"כ הקישן הכתוב. ונצטרך לאמר באמת לשמואל דסובר דעבד כנעני נקנה במשיכה ס"ל כרבי עקיבא דאין דנין אפשר משאי אפשר וגם היקשא לא יועיל היאיל ואיצטרך ההיקש דעבד לקרקע גם לשארי דברים כגון באונאה דשם לא נלמד אפשר משאי אפשר וכנ"ל באריכות הואיל יבאונאה מה שנתמעט קרקע מאונאה הוא ע"פ גזכ"כ לא משיה שאין נקנה מיד ליד. וכן מתניתין דגיטין המכשרת גט הנכתב על יד העבד אתיא כר"ע דאין דנין אפשר משאי אפשר גם בהקישא היכא דאיצטרך ההיקש גם לדבר אסר :

אמנ□ אם נפסול מחובר בגט מקרא דספר כמבואר בירושלמי והוא כלל ופרט וכלל כמש"כ התוס' בגיטין כ"א ע"ב ד"ה ת"ל וכו' א"כ למ"ד דס"ל דדרשינן רבויי ומעוטי דריש גם הכא רבויא ומעוטא. א"כ מכל לאמר דמתניתין דגיטין אתיא אף כר"א דסובר דדנין אפשר משאי אפשר בכקישא אף אם צריך ההיקש לדבר אחר. ומ"מ אין שייך להקשות דיפסיל גט הנכתב על יד של עבד משום דעבד אהקיש לקרקע דז"א דר"א לטעמי' דדורש כל התירה בריבוי ומעוטי כמבואר בב"ק קי"ז ע"ב ומאן דדורש רבויי ומעוטי צריך שני מעוטים לקרקעות ועבדים כמש"כ התוס' בב"מ ק' ע"ב ד"ה דלמא וכי'. ואע"ג דגש"ס שלפנינו כגרסא מ"ק קי"ז הוא רביאלעזר נראה דטעות סיפר הוא וצריך לומר רבי אליעזר ובשבועות ל"ז ע"ב איתא רבי אליעזר והוא נכון' דמדברי רכ"י בסוכה ל"א ע" א ובתוס' שס ד"ה אי קרקע וכו' מוכח בכדיא דכגירסא בב"ק היא רבי אליעזר דהא בסוכה שם בודאי הוא רבי אליעזר דהא אמרינן שס דרבי אליעזר לטעמיה דאמר אין אדס יוצא י"ת בסוכה של חברו והך מלהא רבי אליעזר הוא שאמר בסוכה כ"ז ע"ב ושם הוא בודאי רני אליעזר דהא מבואר שס דר"א פ"ל דאין אדם יוצא י"ח בסוכה של חגרו הוא משים דאזיל לטעמו דאסור לצאת מסוכה לסוכה וכך מילסא רבי אליעזר הוא דאמר כמבואר בסוכה כ"ז ע"אשאל אפוטרופם של אגריפוס כמלך את רבי אליעזר וכו' ורבי אליעזר כגמל הוא היה בזמן אגריפוס המלך דאילו רבי אליעזר בן שמוע היה זמן רב אמר החורבן דרנו של רבי היה כמבואר ביבמות פ"ד ע"א, ובלא"ה אין סברא לומר דרבי אלעזר בן שסוע יסבור כבית שמאי דאין עושין סוכה בחולו של סועד סוכה ט' ע"א וישבוק בית הלל. אבל ר"א כגדול היה מתלמידי שמאי דשמותי הוא כמבואר בשבת ק"ל ע"ב ע"ש בתוס' ובנדה ז' ע"ב ד"ה שמותי וכו, וכן מאידך מעשה בסוכה כ"ז נדיב בר"א ששבה בגליל העליון בסוכתו של ר יוחנן בד אלפאי וכו' מוכח ג"כ שרגי אליעזר הגדול הוא שסובר דאין יוצאין מסוכה לסוכה פ"ש בדף כ"ח פ"א. וכןבעירוגין כ"ז ע"ב ובנזיר דה ע"ב ובסנהדרין נדה פ"ב צ"ל הגירסא רבי אליעזר:

ונחזור לעניננו דלפי שימח הש"ס דילן דממעטינן מחובר מקרא דונהן בידה לק"מ קושיה הקרבן פדה רק לפי שיטת הירושלמי דממעט מחובר מקרא דססר לס"ז קשה לכאורה קושיה הק"ע וצריך לומר בישוב הקושיא כמש"כ לעיל דבגט פסול מחובר אינו מטעם קרקע דבקרקע אי אמר לגרש ואין אנו צריכין לקרא דספר ואם יכתוב גט על הקרקע ויתלוש ויחן לה הדל ממוסד מעשה בין כסיבה לנתינה דומיא דעפר עיר הנדמת בחולין ס"ט. אבל אם נימא דעיקר הפסול הוא על מחובר איצטריך קרא דספר לפסול גט הנכתב על עלה של מצין נקוב ואח"כ חלשו ונתנו לה דאמ"ג דאין זה ממוסר מעשה דאין תלישתו ניכרת כמש"כ הרץ מ"מ פסול משום מחובר מקרא דספר דגשמת הכתיבה מיה מחובר והוא פסול מן התורה. ואפ"ג דבש"סדידן מוכח דכשר מן התורה לכתוב גט על פלה של פצץ נקוב היינו משום דלפי ש"ס דידן פסול מחובר הוא מקרא מנתן בידה ונימא דפסול מחובר הוא מצד מחינה אבל בכחיבה אין פסול במחובר רק משום ממוסר •מעשה ובעציץ נקוב לא הוי מחוסר מעשה כדל. ועיין בגיטין פ"ו מ"ב אימא דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי במי ש"מ דאיןללמוד מגעי לשמה בנתינה משום דלא נכתב דבמיגן לשמה רק בכתיבה. אף אנו נאמר דהואיל ואין לנו מיעוט על מחובר רק מקרא מנתן בידה הנכתב מסינה א"א לפסול מחובר בכתיבה וכדברים קדח מכתם כמובן. לכן שיטהש"ס מדן כשר מן התורה גט הנכתב על עלה של פצץ נקוב אם נסנו בפסיקת היניקה דהא בשפת נתינה תלוש הוא וגם לא מקרי מחוסר מעשה כנ< ואי משום דבשמת כתיבה היה מחובר אין זה פסול כלל דמצד הכתיבה אין פסול במחובר לגדם מדן. אבל לשיטת הירושלמי דממעט מחובר מקרא דספר א"כ ודאי דפסול גט הנכתב עלעלה של עציץ נקוב אנדג שנתן לה ?פסיקת היניקה והיה תלוש בשפת נתינה מ"מ פסול דבשמת כסיבה עדיין כי' מחובר וזה דל כונה רש"י שפירש במשנה דאין כותבין במחוב' משום דהוי ממוסר מעשה וכן פירש לעיל ט• מ"ב ולא כתב כפשוטו משום דכחיב ונתן כמש"כ הרשב"א והרא"ש:

אבל באמת דברי רש"י נכונים דמקרא מנתן אין לו רק פסול מחובר בנתינה ולא בכתיבה ובמסניסין אין כוסבין במחובר תנן משמע דכפסול הוא בכתיבה לכן הוצרך רש"י לפרש משום דהוי ממוסר מעשה דלשיטת ש"ס מדן לא אמשום מחובר רק מקרא מנתן. אבל לשיטת הירושלמי כפסול בכתיבה הוא מקרא דספר לכן פסול מן התורה אם כתב על פלה של מציץ נקוב אע"ג שנתן בפסיקה היניקה. ומש"ה אי'ש מה שלא חקרו בש"ס מדן כלל מגא לן לפסול מחובר והיה לו לבעל הש"ס להביא קרא דונחן כמש"כ הרשב"א והרא"ש. אבל לסי מה שכתבתי א"ש דהא באמת אין פסול במחובר מצד עצמו רק משום דבמינן נתינה לידה וזה הוא דגר פשוט דהא גם בתלוש אם לא יחן בידה אינה מגורשת ואם יחלוש אחר הכתיבה כו"ל מחוסר מעשה בץ כתיבה לנתינה וכבר נתפרש פסול זה במשנה הקודמת ביד של מבד וקרן של פרה. וכן הרמב"ם רפ"א מהלכות גירושין מנה שם פשרה דברים כפסולים בגט מן כחורה ולא מנה פסול מחובר ולפי כדל א"ש דלשיטת ש"ס מדן לא נפסל מחובר מקרא דספר רק מקרא מנתן גידה א"כ לא הוצרך הרמב"ם למנוס פסול דמחובר דאם יתן לה במחובר אין זה נתינה לידה וכבר מנה הרמנ"ס בפסול השביפי דבמינן שיחן לה וכונסו שיתן לה בידה ממש ולא בשארי הקנאות וממילא פסול מחובר בעת נתינה ואם יכתוב על מסוגר ויתלוש ויחן לה כדל* מחוסר מעשה וכבר מנה הרמב"ם פסול 1כ: והנה אף שנוכל לומר דלמילם גם לשיטת הירושלמי כפסול במחובר הוא משום דסשיב כקרקע ואע"ג דלא איצטריך קרא דם*־ לפסול קרקע דהא בלא"ה לא נתן בידה מ"מ איצטריך קרא דספר להורות דקרקע פסול גם מצד עצמו זולת החסרון מצד הנהמה וגפקא מינה שיפסול לכתוב גט על עלה של עציץ נקוב אנדג שיתן לה בפסיקת היניקה ויהיה חלוש בשפת נתינה וגם לא יהיה מחוסר מעשה משום דאין חלישתו ניכרת מ"מ סמל מקרא דספר דגמינן דגם בשפת ככתיבה לא יהיה כקרקע. מ"מ לסס"ד נראה מותר מסתבר לומר דכפסול הוא משום מחובר משום עצמית החימר ולא ממם דמשיג כקרקע אף שלא איצטריך לפסול קרקע וכנ"ל מ"מ התורה כתבה לפסול קרקע לכתיבת גם פדי שיכה דמ אם כתג גט על מלה של מציץ נקוב:

והגם דלפי שימת שיים דידן אין לנו הוכחה דפסול מחובר בגט הוא מצד מצמית כחיבור דהא צש"ס דידן בלא"ה לא קשה קושית כקרבן עדה מ"מ הואיל דלפי שיטת כירושלמי מוכס דפסול מסובך בגט הוא מצד עצמו לכן מסתבר לומר דגם לש"ס ליק ס"ל כן דפסול מחובר בגם ושחיטה הוא מצד מצמית כחיבור דלמה נעשה סלוגחא בץ ש"ס דידן ובין ש"ס ירושלמי נדבר שלא ראינו שנחלקו. ודוחק לומר דגם לשיטת כירושלמי לא מוכח דגשמיטה וגט כחילוק הוא בין תלוש למחובר. ואי משום קושית כקרבן עדה נאמר דססניתץ המכשרת גט הנכתב על יד כעבד אתיא כרבי אליעזר דדריש רבויי ומעוטי ולדידי' איצטריך שני מעוטים על קרקעות ועבדים כמש"כ כסום' בנ"מ ק' מ"ב ד"ה דלמא וכו' דזה הוא ודאי לא מסתבר מילא אמרו כן בגמרא דמחניסין אתיא כמאן דדריש רנויי ומעוטי משמע דמחניסץ אתיא ככולי פלמא:

ועוד נראה להביא ראיה גם מש"ס דידן שבדבר שאינו של ממון החילוק הוא בין תלוש למחובר דבמעילה י"ח ע"ב יליף הש"ס דאין מפילה במחובר נגזרה שוה חצזא חטא מתרומה. \ומכ שאין תרומה נוהג במחובר הוא מקרא דדגנך כמש"כ רש"י שם ובקדושין ס'יג ע"א ולדעת התוס' בקדושין שם הוא מקרא דממנו. והנה לכאורה קשה מדוע לא ניליף מג"ש חטא חטא שלא ינהג מעילה גם בחלוש רק בדגן תירוש ויצהר כמו בתרומה. וצריך לומר דלענין זה לא יליף הש"ס הואיל ולא שייך תרומה רק בדגן תירוש ויצהר משא"כ כקדש דסל סל כל דבר. אבל נפנין מחובר שסיר יליף נג"ש שלא ינכוג דין מעילה מאחר שאינו נוהג תרומה במחובר אסיג שהוא דגן תירוש ויצהר ומ"מ אין נוהג תרומה במחובר בזה שייך ללמוד לענין מפילה. וא"כ מזה סוכם דמה שאין נוהג תרומה במחובר אין הטעם משום דחשיב כקרקע רק משום עצמית החיבור דאל"כ הדרא קושיתי לדוכתא דניליף גם בתלוש שלא ינהוג דין ממילה רק בדגן תירוש ויצהר דהא גם מה שאין נוהג תרומה גמסונר הוא משום דאינו חשיב כדגן תירוש ויצהר ובכל זאת יליף הש"ס דאין נוהג מעילה במחובר והשתא לא שייך למק כמו שתירצסי לפיל דהא מזינן דסרומה אין שייך רק בדגן תירוש ויצהר והקדש סל על כל דבר. דהא אף אם אין נוהג מעילה במחובר מכל מקום איסורא איכא לכנות דכקדש סל גם סל כקרקע דמקדיש שדה אחוזה ושדה מקנה יוכיחו. אבל אם נאמר דהא דאין תרומה נוהג במחובר הוא מצד מצמית המינור לק"מ הקושיא כדל דשאסי שאר דברים דתרומה לא שייך בכו והקדש שייך בכל ישר מדאי אמריק בזה דק מינה ואוקי באתרה וזו הוא ראיה גדולה לדברי לפ"ד. ואך במרים של משא ומסן נוכל לומר דהואיל והחובר הוא לקרקע חשיב הוא כרכוש של קרקע. אבל אי אפשר לומר כן בתרומה דהואיל ומחובר הוא לקרקע השיב הוא כקרקע דזה הוא בורכא דאטו משום שהוא מחובר נסיק מתורת אוכל. ומש"ה ניחא נמי מה דקשה לכאורה מ"ש לענין שבועה ואונאה סשיטא להש"ס בלא שום קרא דמסובר דינו כקרקע. ואילו לענין תרומה צריך קרא כמש"כ נטיל בשס רש"י ותוס' בקדושין ולא סשיטא לן מסברא דמחובר דינו כקרקע וקרקע סשיטא לן שאינו חייב בתרומה דהא אינו דגן תירוש ויצהר. וכן לענין קבלת טומאה טרה בסורה ככנים לפרש מנא לן דאין מחובר מקבל טומאה עיין בתולין קי"ח ע"ב הביא רש"יאתהת"כ ואמאי לא נימא ג"כ מסברא דמחובר הוא כקרקע וקרקע פשיטא שאין מקבל טומאה דלא מצינו קבלת טומאה רק לאדם וכליס ואוכלים ומשקים ועצים ולבונה בהקדש משום חיבת הקודש אלא ודאי מונח כמש"כ דרק לענין דברים של ממון חשיב מחובר כקרקע ולא לדברים של איסור והיתר: ומתחילה עלה בדעתי לומר בישוב קישית הגרע"א וכן בישוב קושית כקרבן עדה דגם עבד וכן בני חורין לדעת הש"ך הא דאתקיש לקרקע אינו רק לענין דבר של ממון וא"כ לק"מ שחי כקושיוה הנ"ל. אך הדרנא בי דבמולין קל"ט ע"ב אמרי ליה ספונאי לרב מסנה מצא קן בראשו של אדם מהו א"ל ואדמה על ראשו מוכח מזה דגם בדברים שאינם של ממון חשיב אדם כקרקע. אמנם יש לדחות זה ואין להאריך דהא לשיטת הסום' בקדושין ז' ע"א ד"ה א"כ וכו' ובמגילה כ"ג ע"ב ד"ה שאין ובו' לא חשיב כקרקע רק עבד א"כ בע"כ צ"ל שאין ראיה מהש"ס דהולין לשאר דברים וגם לדעת הש"ך דס"ל דמקרא דוהחנחלתם מגלה לנו דגם בן חורין כוקש לקרקע ג"כ מוכח כנ"ל דרק לעדין דבר של ממון ילפינן מוכתנחלתם דחשיב כקרקע ולא לדבר אחר מדלא הביא בחולין קל"ט ע"א קרא דוהתנחלתם דאדם איתקיש לקרקע. ואם נאמר דאדס אסקיש לקרקע לכל מילי כדמוכח לכאורה פשטות דברי הש"ס בחולין שם צריך לומר בישוב קושית כגרע"א וכקרבן עדה כמשכ"ל: אמנם דבר אחד עומר לנגדי לכאורה דהא כבר הוכחתי לעיל דמה שאינו נוהג תרומה במחובר אינו משום דחשיב כקרקע רק מצד עצמית כחיבור כמו לענין שבת וא"כ כדילפינן דאין מעילה במחובר בג"ש דחטא חטא מתרומה מסתמא לענין ממילה נ"כ כחילוק הוא בין תלוש למחובר ולא בין קרקע למטלטלין ומה שאין מעילה במחובר הוא מצד עצמית החיבור וא"כ תקשה הא דמבואר בגיטין נ"ט ע"א דלמ"ד עבדא כקרקעי דמיא אין מעילה בעבדים. ולפמש"כ לעיל דכיכא דכחילוק הוא בין תלוש למחובר אין שייך להקיש עבד לקרקע א"כ תקשה הסוגיא דגיטין ל"ט ע"א. אמנם באמת אין זה קושיא דאע"ג דילפינן מעילה מתרומה לענין מחובר מ"מ סין הענינים דומים ובתרומה שהוא דבר של איסור והיתר מסתבר לחלק בין תלוש למחובר ובמעילה שהוא דבר של ממון מסתבר לחצק בין קרקע למטלטלין כמו בגזצ הדיוט שחילקו חז"ל בין קרקע לסטלטלין ומה שאין מעילה במחובר הוא משום דחשיב כקרקע. ואל תתמה הואיל ומעילה ילפינן מתרומה איך אפשר לחלק ביניכם שלא יהיה טעם שניכם שוה דאין זה סימא דהכל הוא לפי כמסתבר לחז"ל. וכיוצא בזה ראיתי בספר אבני מלואים באכ"ע סי' קס"א שכתב דאמ"ג דשטר קדושין ילפינן מגט בהקישא דויצאה וכיתה ס"מ יש חילוק ביניהם דגט שאין ענינו דומה לשארי שטרי מקנה ולא במינן רק נתינה לידה דהא מועיל במל כרמה לכן כתבו על איסורי כנאה כשר. אבל שטר קדושין דבעינן דעתה ורצונה לכן דומה לשארי שטרי מקנה ופסול אם נכתב על איסורי הנאה כמו שטר מכירת קרקע. ואדרבה מסוגיא דגיטין כנ"ל נ"ל ראיה למה שכתבתי דיש חילוק בין מעילה לתרומה דבתרומה כחילוק הוא בין תלוש למחובר ובמעילה הסילוק הוא בין קרקס למטלטלין. והוא דכתוס' בסנהדרין ט"ו ע"א ד"ה שער וכו' כתבו וז"ל אע"ג דמעילה ילפינן מתרומה ולעגין תרומה לא אמרינן כל כעומד לקצור כקצור דמי דלענין האי לא ילפינן מתרומה דתמעול מטל ריבה וכו' עכ< ואע"ג שאיני כדאי לחלוק על התוס' מ"מ בכאן דבריהם תמוכים דבחד מלחא כגון מחובר איך שייך לומר דבעיקר דין מחובר ילפינן מעילה מתרומה ובדין עומד לגזוז לא ניליך ונרבה מתמעול מעל ומכ"ט הקשיתי לעיל דאם נימא דמחובר אימעט מתרומה משום דסשיב כקרקע ואין תרומה נוהג בקרקע א"כ הוא בחדא מחתא מחובר ושארי דברים שאינם דגן תירוש ויצהר א"כ תקשה מדוע נמעט מחובר ממעילה יותר מדבר תלוש שאינו דגן תירוש ויצהר ולא מסתבר לי לומר דתלוש שאינו דגן תירוש ויצהר מרבינן מתמעול מעל דאין סברא לחלק בין מחובר לתלוש שאינו דגן תירוש ויצהר לכן גם דברי התוס' בסנהדרין תמוהים לי. אמנם לסי מה שכתבתי לק"מ קושית התוס'. דבתרומה דכחילוק הוא בין תלוש למחובר לכן אע"ג דעומד לקצור מ"מ חשוב מחובר. אבל לענין מעילה שהחילוק הוא בין קרקע צמטלטלין א"כ אם עומד לקצור שוב אינו חשיב כרטש קרקע: ועוד אני אומר דאין אנו צריכים לומר דדברי התוס' בסנהדרין יהיו מתנגדים לדברי, וגם אין אנו צריכים להדוחק אשר מבואר לעיל דאע"ג דמעילה ילפינן מתרומה מ"מ אין מעילה ותרומה שוים להדדי דזה הוא דוחק. לכן נראה לי דבאמת הואיל וילפינן מעילה מתרומה מהראוי שגם במעילה יהיה החילוק בין תלוש למחובר ואז לא יהיה דין מעילה אע"ג דלא יהי' חשיב כקרקע כגון ענבים העועדים לבצור לר"מ דחשיב לענין דברים של ממון כמטלעלין ומ"מ יודה שתשיב מחובר בדברים שאינם של ממון, וכן מחיבר לדבר אחר זולת קרקע דחשיב מחובר ולא הוי כקרקע. אלא מקרא דתמעוצ מעל ילפינן לרבות לענין מעילה כל עניני מחובר שאינם חשובים כקרקע כגון ענבים כעועדים לבצור לר"מ דס"ל דכבצורות דמי ומחובר לדבר אמר זולת קרקע. ולכן אע"ג דלענין תרומה עיקר כחילוק הוא בין תלוש למחובר ולכן אין תרומה נוהג בעננים כעועדים לבצור אפילו לר"מ מ"מ לענין מעילה מרבינן מקרא דתמעול מעל כל מחובר דלא חשיב כקרקע. ולא נמעט ממעילה בג"ש דחטא חטא רק מחובר דחשיב כקרקע דהא שני עניגי מחובר יש. כאהד חשיב כקרקע כגון המחובר לקרקע וכשני הוא מחובר לקרקע ועומד לכתלש דשוב נא חשיב כקרקע לר"מ או מחובר לדבר אסר. לכן מוקמינן כמיעוט חטא חטא במחובר דהשיב כקרקע וכרבוי דחמעול מעל מוקמינן במחובר דלא חשיב כקרקע. ומזה ידעינן דכחילוק במעילה היא בין קרקע למטלטלין ומה שאינו נוהג מעילה במחובר הוא משום דחשיב כקרקע לכן אין ממילה בעבדים למ"ד עבדי כקרקעי דמי סדמזינן שרבתה התורה שינכוג מעילה במחובר דלא חשיב כקרקע ש"מ דעיקר כחילוק הוא בין קרקע למטלטצין. וא"כ אנו נצולין מהדוחק הניל נחלק מסברא בין תרומה למעילה דלפ"ז באמת מסברא לא היינו ממלקין בין תרומה למעילה מאחר דמעינה ילפינן מתרומה אלא מקרא דתמעול מסל דמרגינן מזה מעילה במחובר דלא חשיב כקרקע מזה ידעינן לחלק בין תרומה למעילה. וא"כ מה שכתבו התוס' בסנהדרין דמקרא דתמעול ממל מרבינן מעילה במחובר כעומד לתלוש ג"כ כונתס הוא כך דמקרא דסממול אפל ידמינן דהמילוק הוא במעילה בין מטלטלק לקיקט באופן מה שכשבסי לעיל ליישב קושיה כסוסי כנ"ל בסנהדרין הוא עונש תירוץ כתוספות בעצמם, וגם אין שום סהירה מסוגיא דגינוין שם לדברינו: אמנם שבתי וראיתי דאי אפשר לומר כדרך הזה שכתבתי דהא לפ"ז מבואר דבלא רבוי דתמעול מטל באמת היינו אומרים דהסילוק הוא במעילה ג"כ בק תלוש למסוגר במו בתרומה. ולפ"ז היה נוהג מטילה במבדים אע"ג דכוקשו לקרקס. אמנם לפ"ז לא היה נוהג ממילה במחובר העומד לתלוש אלא 'דמקרא דתמעול מסל מרבינן מפילה במסובר העומד לתלוש ומזה ידטינן דכסילוק לענין מעילה הוא בין קרקע למטלטלין ולכן אין נוהג מעילה בעבדים. וא"כ כקושיא מבוארת לכל מעיין הואיל ולכל מד מהדרכים שנאמר יש קולא וחומרא לענין מעילה דאם נימא שהחילוק לענין מעילה בין תלוש למחובר יש קולא לענין מחובר העומד לחלוש ומומרא למגין עבדים. ואם נאמר דהמילוק לענין מעילה הוא בין קרקע למטלטלין יש קולא בעבדים ומומרא במחובר כעומד לתלוש. וא"כ איך שייך לומר דקרא דתמעול מעלמרגה מחובר כעומד לתלוש מה רגוי הוא זה הא לסי זה יסתעף מיעוט לענין מבדים ואיך יהיה זה הוכחה דכמילוק הוא לענין מעילה בין קרקע למטלטלין מדריגהה התורה מעילם במחובר העומד לתלוש הא גם השתא נוכל לומר דהמילוק במעילה הוא בין תלוש למחובר וקרא דתמטול סמל נימא דאתא לרמת עבדים ומזה יהיה מוכח דהחילוק הוא בין תלוש למחובר מדנוהג ממילה בעבדים. ואין לומר דלזה לא היינו צריכין לקרא דתמעול ממל דבלאו קרא היינו אומרים דכסילוק הוא במעילה בין תלוש למחובר דהא מתרומה ילפינן לה וא"כ ממילא נוהג מעילה בעבדים הואיל ואין תלוי כלל במה שהוא קרקע או טטלטלין אלא ודאי דקרא דתמפול ממל אתי לרבות מחובר כעומד לתלוש ומוכח מזה דכמילוק לסנין מפילה הוא בין קרקע למטלטלין חה איט. דהא קרא דתממול ממל אינו מיותר דאצטריך גלא"ה להא דדרשיגן במעילה י"ח ע"ג עי"ש. ומיין בב"מ צ"ם ע"ב בתוס' ד"ה *־ט וכו' שכתבו דמקרא דתמעול מעל מרבינן איסור הנאה בהקדש מי"ש, לכן נראה דעיקר הוא כמש"כ בדרך הראשון בישוב כסוגיא דגיטין כנ"ל: