הרי בשמים/ב/קכא
|
< הקודם · הבא > |
בעזה"י יום א' י"ד מנ"א שנת תרנ"ה לפ"ק סטרי.
- הנני נוטה כנהר שלום לכבוד ש"ב י"ע וידידי הרב הגאון חריף ובקי חסידא ופרישא בנן של קדושים אראלים ותרשישיה כש"מ משה הלברשטאם נ"י אבד"ק בארדיוב יצ"ו במדינת הגר.
גי"ה הגיעני ואבא היום אל העיון בדבר שאלתו באשה שהי' לה מעודה וסת קבוע בכל ד' שבועות וכי"ב שבועות לאחר לידתה טבלה ללידתה ושמשה עם בעלה והי"ל כאב גדול בשעת תשמיש והרגישה זיבת לחות ומצאה תיכף דם הרבה וטבלה שנית וג"כ קרה לה בתשמישה כפעם הראשון ורק שהכאב ל"ה גדול כ"כ כמו בראשונה וגם הדם ל"ה מרובה כ"כ כמו בראשונה ואז הלכה לרופא עכו"ם מומחה ובדק אותה ע"י כלי הבטה הנקרא מוטטערשפיעגעל והגיד שיש לה מכה בפה הרחם הנקרא מוטטערמונד והוא למעלה ממקום דישת השמש ולקח קיסם כעובי האבר ומוך בראשו ותחבו עד מקום שהשמש דש ג"פ בזא"ז והוציאו מלא דם וליחה בראשו ובצדדין ונתן לה תרופות איינשפריטצונג ומעדיצין ופקד עלי' לעסוק ברפואות הללו משך זמן ובין כך פרסה נדה כדרכה בזמן הוסת שלה וע"י הוראת איזה מורה טבלה א"ע עוד הפעם לאחר ספירת נקיים כדין ושוב ל"ה לה כ"א כאב מועט בשעת תשמיש ובכ"ז הרגישה לחות מעט תיכף ומצאה על העד כשני כתמים ואחר איזה חדשים באה לפני מעכ"ת ונסעה במצות הדכ"ת שנית להרופא ושוב בדק אותה הרופא כנ"ל וא"ל שהמכה שהי' לה כבר נתרפא לגמרי רק נשאר עוד כמו צלקת על העור והעור עדיין הוא רך ובמשך הזמן יתקשה העור ויחזור כמקדם ושוב תחב קיסם עם מוך בראשו כבראשנה והוציאו נקי מכל דם ובפעם הראשון כשבדקה הי' לה כאב וצער גדול גם בתחיבת המכחול ובפעם השני לא הרגישה עוד כאב בתחיבת המכחול רק מחמת דחיקת המכחול וצוה עלי' הרופא לעסוק עוד בהתרופות שנתן לה ועשתה כפקודת הרופא עלי' איזה זמן ומאז שפרסה נדה בין תשמיש ב' לג' הוסת שלה קבוע בכל ד' שבועות עד היום זולת עתה שינתה פ"א על ב' שבועות ומאז האשה הזאת היא גלמודה מבעלה כשנה ומחצה והיא רכה בשנים ומבקשת למצוא לה היתר לדור עם בעלה:
הנה מקור דין זה נפתח מדברי הש"ס נדה ס"ו. דקתני התם בברייתא דרואה דם מחמת תשמיש ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה כו' ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה דם יוצא כו'. והנה לולא עדות הרופא לכאורה יש לדון בזה עפמ"ש הפוסקים דכאב אינו כמכה כמבואר בש"ע סי' קצ"א ובט"ז סי' קפ"ז סק"י ובנקוה"כ שם בסוף דבריו ובש"ך שם וכן העלו החכם צבי והנוב"י בתשובותיהם. אמנם הם לא דברו רק בכאב בעלמא אבל בנ"ד שהי' כואב לה באותו מקום הרבה הן בשעת הכנסת האבר והן בשעה שהכניס הרופא השפופרת זה בודאי הו"ל כמכה ואף דבפעם הג' לא הי' לה כי אם כאב קצת בכ"ז יש לדונו כמכה כמ"ש בש"ע סי' קפ"ז ס"ז אם כ"ז שהיא בודקת בכל החורים והסדקים כו' וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשנוגעת בצד המקום ההוא כואב לה קצת ובשאר חורין וסדקין אינה מרגשת כאב כלל ע"ש הרי דבמה שכואב לה קצת ע"י נגיעה חשיב כמכה ורק באם יש לה כאב בעלמא בלא נגיעה ל"מ ועתשו' ח"צ סי' ע"ג. ובאמת מגוף הברייתא הנ"ל מוכח הכי מדקתני וכאמנת אשה לומר מכה יש לי בא"מ והרי אין עיני' שם לראות המכה וע"כ ע"י שמרגשת כאב בנגיעה בא"מ מרגשת שיש לה מכה:
והנה אף שבפעם הראשון הלא הי' שפעת דמים מרובים ובתשו' חינוך בית יהוד' סי' ס"ז מסתפק דאיפשר דאין דרך לזוב דמים מרובים ממכה אולם הלא בתוספתא קתני הלשון מכה יש לי במקור שממנה הדם שותת ויורד ולשון שותת הלא משמעותו הרבה עי' נדה ע"א: רש"א צלוב על העץ שדמו שותת על הארץ ובפירש"י שם וע' בברטנורה ובר"ש פ"ג דאהלות משנה ה' א"כ מבואר דגם ראיי' מרובה תלינן במכה. והנה אף דהאשה לא הרגישה שהדם שזב ממנה בשעת תשמיש הי' מהמכה בכ"ז הרי מבואר בתוס' נדה ט"ז. ד"ה וסתות דרבנן לענין פלוגתא דרבנן ורשב"ג התם ברואה דם מחמת מכה בתוך ימי נדותה מסקינן התם דהאשה גופה טהורה לכ"ע דוסתות דרבנן רק פליגי לענין הדם אם מקור מקומו טמא ועז"כ התוס' דהא דהאשה טהורה גם בשעת וסתה הוא דוקא במרגשת שדם זה מן המכה ואז אפי' בשעת וסתה אינה חוששת שמא גם מן המקור בא הדם אבל אם אינה מרגשת יציאת הדם מן המכה טמאה היא לכ"ע אם הוא זמן וסתה דאלת"ה וכי לעולם לא תהי' נדה והלא קודם המכה הי' לה וסת ע"ש א"כ משמע דשלא בשעת וסתה אם רק יודעת שמכתה מוציאה דם אף שא"י אם הדם של עכשיו הוא מהמכה היא טהורה וא"צ אפי' נקיים וטבילה מכ"ש שלא נאסרה משום רמ"ת בכה"ג אמנם כ"ז הי' שייך אם הי' ידוע שהמכה מוציאה דם בבירור עכ"פ וגם אם האשה בעצמה היתה יכולה לדעת שהמכה מ"ד בודאי היתה נאמנת ע"ז כמ"ש בשו"ת תשב"ץ ח"ד סי' מ"ט שכשיש לאשה מכה נוכל לסמוך ע"ד מרדכי לתלות שלא ב"ו במכה וסמכינן אדיבורא דידה שאומרת שיודעת שיש לה חולי בבית הרחם שנאמנת בדבר זה כמו שנאמנת על כל פרטי נדותה ע"ש אבל בנ"ד הלא האשה אינה יודעת מעצמה שהמכה שיש לה שמה מוציאה דם:
והנה בגוף הדין אי בעינן כלל מכה שידוע שמ"ד כתב הב"י סי' קפ"ז דנחלקו בזה הרשב"א והמרדכי דלהרשב"א א"צ לידע שהמכה מ"ד והנה ברמ"א שם הכריע דבאשה שיש לה וסת ושמשה שלא ב"ו סמכינן אהמכה אף שא"י שמ"ד אפס שבש"ך שם סק"כ וכ"ד כ' דלא הכריע הרמ"א הכי רק לענין שלא יהא דינה כרמ"ת אבל לא לענין ז"נ:
והנה ראיתי לש"ב הגאון דאז"מ ז"ל בתשו' בית אפרים חיו"ד סי' מ"ח שהעיר בהא דתולין במכה שא"י שמ"ד דלמה נתלה שדם מכה הוא שמא הוא מן המקור ומ"ש ברשב"א בתה"א דאשה זו בחזקת טהרה עומדת אל תטמאנה מספק (לפענ"ד יש להעיר לכאורה דהרי להדם עכ"פ אין לו חזקת טהרה וכיון דע"כ מטמאינן להדם ממילא גם האשה טמאה כמ"ש כי"ב בחי' הרמב"ן והרשב"א בנדה י"ח: לענין שליא בבית דאזלינן בתר הדבר שנולד בו הספק ע"ש וע' בש"ש ש"ד פ"ג אולם י"ל במכה במקור הלא קיי"ל מקור מקומו טמא וא"כ הדם בכל ענין טמא אפי' הוא דם מכה וא"צ לדון על הדם כלל ושוב מעמידין האשה בחזקת טהרה ויהי' מזה ראי' לד' הנוב"י במהד"ת סי' צ"ז שכ' דגם דם מכה טמא משום מקור מק"ט דלא כמ"ש בספר סד"ט סי' קפ"ח בתשו' שם דדם מכה טהור אף למ"ד מקור מק"ט ע"ש) אכתי קשה דהרי א' בב"ב כ"ג דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ואע"ג דאיכא עליי' דמקרבא אזלינן בתר רוב דמים שהן מן המקור (והנה ראיתי לכ"ת בקונטרסו שמביא בשם א"ז הגה"ק זצללה"ה בס' דברי חיים שכ' לתרץ הקושיא שהקשו המפורשים דאיך תלינן במכה אפי' ידוע שמ"ד הרי רוב דמים מן המקור ותי' דכיון דבהמכה יש ודאי דם ובהמקור הוי אפי' בשעת וסתה רק ספק למ"ד וסתות דרבנן ואין ספק מוציא מידי ודאי והוציא כן מתשו' מהרי"ו וכ"ת פלפל מכח דברי האס"ז בריש ב"מ שתי' לקושי' התוס' שם גבי זה אומר כולה שלי וז"א חציו שלי כו' דנימא אין ס' מוציא מידי ודאי וכ' דהיכי דהודאי אינו רק מכח חזקה ל"א אין ס' מוציא מידי ודאי אמנם לפענ"ד קשה להלום דבר זה דהרי במקור הדמים הם תדירים כדא' בב"ב שם רוב ומצוי קאמרת ובספק הרגיל הלא קיי"ל דמוציא מידי ודאי ובתשו' ח"צ סי' מ"ו הקשה להיפך דאיך נוכל לתלות במכה שא"י שמ"ד הרי מקור ודאי מוציא דם ומכה ספק ואין ס' מוציא מידי ודאי ע"ש ובאמת י"ל בהא דתנינן בנדה נ"ח: מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע א"ל ראיתי כתם א"ל שמא מכה היתה ביך א"ל הן וחייתה א"ל שמא יכולה להגלע ולהוציא דם א"ל הן וטהרה ר"ע ראה תלמידיו מסתכלין זב"ז א"ל מה הדבר קשה בעיניכם כו' דם ולא כתם והקשו המפורשים הרי במכה שמ"ד גם בראיי' תולין וי"ל דכיון דל"ה ברור שמ"ד רק שיכולה להגלע ולהוציא דם ע' במרדכי ריש שבועות ותשו' פמ"א ח"ב סי' ק"ע שפי' שעלה קרום על המכה וע"י חיכוך התגלע ותוציא דם וא"כ בראיי' ממש הוי אמרינן דכיון דהמכה הוי רק ספק ואין ס' מוציא מידי ודאי דמקור ולכך א"ל שהרי התורה אמרה דם ולא כתם וא"כ הרי מבואר מפירש"י פסחים ט'. גבי חבר שמת כו' דבדרבנן ס' מוציא מידי ודאי ובתוס' שם ובנדה ט"ו: מובא שהר"י מסופק בזה ולהתי' הא' של הר"י שם דבפסחים מיירי בלא ביטלו מבואר דס"ל דבדרבנן ס' מוציא מידי ודאי ע"ש וא"כ כיון דכתמים דרבנן שפיר תולין גם ביכולה להגלע ולהוציא דם. אמנם גוף הדבר שרוצה זקנו הגאון זצללה"ה לדמותו להא דא' בעלמא אין ס' מוציא מידי ודאי פליאה דעת ממני דאיך שייך לומר דלהכי תולין במכה ול"ת לדם מקור משום דאין ספק מוציא מידי ודאי הכי אנו רוצים להוציא שלא יהי' בהדם הזה דם מכה כלל הרי יוכל להיות שבאמת הוא דם מכה רק שמעורב בו טיפת נדות וכי"ב כ' בבעל המאור בחולין ד"י. לענין הא דא' התם עצם ודאי פוגם עור ספק פגים ס' לא פגים הוי ספק וודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי וכ' וז"ל ולאו למימרא שספק פגימת העור אינו מוציא מידי ודאי פגימת העצם דכה"ג לאו הוצאה הוא דהא איכא למימר עור פגמי' מעיקרא ואתא עצם נמי ואוסיף בי' ופגמי' ואין זה מוציא מיד זה והיינו דלא מייתינן עלה ההוא דתניא חבר שמת כו' משום דל"ד הדין ספק דאינו מוציא מידי ודאי לכל אין ס' מוציא מידי ודאי דאמרינן בעלמא אלא הרי הוא כמי שאומר נתפוס את הודאי ונניח את הספק ודוגמתו במדרש אגדה א"ל יהוד' לאחיו כו' ע"ש) והחל לדון עפמ"ש במהרש"א כתובות ט'. עמ"ש התוס' דיש בוגרות שאין להן דם בתולים א"כ אמאי אמרינן נותנין לה לילה הראשנה דילמא דם נדה הוא ולא דם בתולים ותי' דאזלינן לקולא כיון דלפעמים יש לה לא תלינן בדם נדה דלא שכיח שלא בשעת וסתה א"כ ה"נ תלינן בדם מכה שלא ב"ו מה"ט אמנם ז"א דשא"ה כיון לפעמים יש לה ד"ב שפיר תלינן משא"כ היכי שיש לה מכה בעלמא שיש ספק על גוף המכה אם מוציאה דם כלל איפשר דלא תלינן כיון דדם מקור הוי רובא. (וענובי"ק סי' מ"א שכ' ג"כ דאף דהמכה עושהו ס' השקול זהו דוקא כשידוע שמ"ד משא"כ כשא"י שמ"ד הלא המקור דרכו להוציא דם לפעמים גם שלא ב"ו והמכה א"י כלל אם מ"ד בכה"ג שפיר אמרינן רוב דמים מן המקור) וכתב לתרץ דכיון שהמכה קבועה במקור ה"ז כט' חניות שהרי דם המקור קבוע במקומו והו"ל קבוע כמע"מ דמי וא"ל דזה הוי כנמצא. דהלך אחה"ר משום כל דפריש מרובא פריש ז"א דכיון דהאשה מרגשת בשעת פרישת הדם הו"ל כפירש לפנינו וס"ל דפירש לפנינו הוי דאורייתא. אפס שהקשה ע"ז מהא דנמצא בפרוזדור ספקו טמא משום שרוב מן המקור והרי המקור והעליי' קבועים הם והתם נמי ע"כ ע"י הרגשה מיירי דהא חייבין עליו משום טומאת מקדש וקדשיו ע"ש. והנה ראיתי בס' ש"ש מהקצוה"ח שמעתא ד' פ"א שתי' באמת עפי"ז קושי' התוס' בב"ב שם כ"ד. דא' התם אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם שנמצא בפרוזדור ס' טמא שחזקו מן המקור ואע"ג דאיכא עליי' דמקרבא א"ל רבא רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה והקשו בתוס' שם תימא היכי מייתי מהכא דרוב ומצוי הוא דילמא לאו משום דרוב ומצוי קא"ר חייא דשורפין עליו את התרומה אלא משום דרוב וקרוב הלך אחה"ר ואי קאי אדאביי ומייתי הגמ' סייעתא לדבריו מהא דר"ח דרוב וקרוב הלך אחה"ר ז"א דהרי ממתני' דנדה שמעינן לה ותי' הש"ש דממתני' דנדה שפיר הו"מ למימר שהוא מטעם רוב וקרוב בלחוד ומיירי בלא הרגשה דג"כ טמאה מדרבנן משא"כ מהא דתני ר"ח דחייבין עליו על ב"מ ע"כ מיירי בטומאה דאוריי' דבטומאה דרבנן ליכא חיוב קרבן בטומאת מקדש וקדשיו וע"כ בטומאה דאוריי' וטומאה דאוריי' הא א"א בלא הרגשה וכיון שהרגישה הא הס' נולד במקום הקביעות ובכה"ג הו"ל קבוע דאוריי' כמ"ש בתוס' חולין צ"ה דפירש לפנינו הוי קבוע דאוריי' וא"כ ליכא למימר משום רובא בלחוד כיון דכל קבוע כמע"מ דמי וע"כ משום דהוי מצוי ג"כ וכיון דמצטרף מצוי בהדי רוב ל"א קבוע כמע"מ כעין מ"ש בש"ך יו"ד סי' ק"י סק"ב עכ"ד:
והנה לפ"מ שצידד השל"ה הקדוש הובא בשו"ת מהר"ם לובלין סי' ב' לומר דהא דמה"ת טהורה בלא הרגשה הימנו היכי דאיכא איפשריות שמעלמא אתא הדם דאפי' היכי שהמקום שישבה עליו הי' בחזקת בדוק מ"מ אימור לא בדקה שפיר ע"ש א"כ לפי"ז בנמצא בפרוזדור הלא ברור הוא שהדם הוא מן האשה א"כ אפי' לא הרגישה טמאה מה"ת ואפי' אי נימא דגם היכי שברור הוא שהדם הוא מן האשה מ"מ כשלא הרגישה תלינן שהוא מן הצדדין וכמו שמבואר באורך בתשו' שב יעקב אמנם הא לכאורה איך איפשר לתלות בצדדין הרי רוב דמים מן המקור וע"כ לא יתכן זה רק לפ"מ דא' רבא דבעינן רוב ומצוי וכשלא הרגישה הא שוב ל"ה מצוי דזה אינו רגיל שיצא הדם מן המקור בלא הרגשה ולכך תלינן במן הצדדין ולפי"ז זהו רק למאי דידעינן דבעינן דבעינן רוב ומצוי אבל אכתי הא ליכא לאוכוחי מהא דר"ח שהוא משום רוב ומצוי משום דאדרבא אי הוי סגי רובא לחוד הא הו"מ שפיר לאוקמי בלא הרגשה והוי ג"כ מדאוריי' (ובמק"א ביארתי דאף למאי דל"ב רוב ומצוי רק רובא בלחוד אפ"ה טהורה מה"ת בלא הרגשה עפמ"ש בתוס' ב"ב צ"ג. ובר"ן חולין פא"ט דאמרינן סמוך מיעוטי להדדי והו"ל רובא ע"ש וא"כ הרי באמת איכא גם במקור דם טהור דדעת החינוך במצוה ר"ז שכ' דליכא במקור דם טהור נדחה קראו לה בפוסקים עתה"ד סי' רמ"ו ובט"ז סוסי' ק"צ ועסד"ט רסי' קפ"ח. אפס שמבואר בבעה"נ להראב"ד בשער הוסתות דרוב דמים שבמקור טמאין וא"כ כשהי' שלא בהרגשה כיון דהי' השתנות אמרינן סמוך מיעוטא דמן הצדדין למיעוטא דדם טהור שבמקור והו"ל רוב וענובי"ת סי' קי"ח שמצרף לס"ס הספק דשמא מראה טהורה ראתה וארווחנא ליישב בהא מה שהקשיתי לכאורה בנדה י"ט. מנלן דאיכא דם טהור באשה דילמא כל דם דאתי מינה טמא א"ר אושעיא א"ק כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דם טהור לדם טמא אלא מעתה בין נגע לנגע ה"נ כו' אלא הכא אי דם טהור ליכא במאי פליגי וקשה לפמ"ש המפורשים דהך דשמואל בנדה נ"ז: בבשרה עד שתרגיש בבשרה לאו כ"ע הוא והאריך בס' סדרי טהרה סי' ק"צ לפרש שהוא פלוגתא דאמוראי התם ע"ש ולפי"ז הלא איפשר לומר דהך בין דם לדם פירושו בדם שלא בהרגשה שטימא הזקן ממרא והסנהדרין טיהרוהו והוי דבר שזדונו כרת דלפעמים שרואה דם שלא בהרגשה בתחלת נדתה ולאחר ב' ימים רואה דם בהרגשה ולפי דברי הזקן ממרא היא מתחלת למנות שבעה ימים מראיית הדם שלא בהרגשה וטובלת ומשמשת עם בעלה ב' ימים בנדותה כיון דהי"ל להתחיל למנות מהראיי' שהיתה בהרגשה וכמו שפירש"י ז"ל בסנהדרין פ"ז: לענין דם ירוק ולדברינו ניחא שפיר דהגמ' בעי התם למילף דאיכא דם טהור באשה במקור מדמסיק דה' מיני דמים ילפינן ממקור דמיה דמיה עתוס' נדה י"ז: ד"ה ודם העליי' וא"כ הרי טעמא דשלא בהרגשה טהורה מה"ת הוא משום סמוך מיעוטא דדם טהור למיעוטא דדם צדדין א"כ תינח לאחר שידענו דאיכא דם טהור באשה בהמקור משא"כ לס"ד דהו"א דליכא דם טהור הא ליכא תרי מיעוטי וממילא א"א למימר דטהורה מה"ס בראיי' שלא בהרגשה) וע"כ יהי' מוכח מזה כד' המהר"ם לובלין בתשו' שם דאפי' אי הוי ברור לנו שיצא הדם מן המקור מ"מ כשהי' שלא בהרגשה אינה טמאה מה"ת דגזה"כ הוא בבשרה עד שתרגיש בבשרה וא"כ מדחייבין עליו על ביאת מקדש ע"כ דארגשה והו"ל קבוע וע"כ הוא מטעם רוב ומצוי:
אמנם באמת הלא ע"כ התם ליכא למימר דהי' הרגשת פתיחת המקור דא"כ ל"ה מספקינן. במן העליי' דכיון שהרגישה פתיחת פי המקור הא הוא בודאי מן המקור וע"כ שהי' הרגשת זיבת דבר לח וכמ"ש באמת בתשו' נובי"ק סי' נ"ה להוכיח מזה דהרגשת זיבת דבר לח מיקרי הרגשה ומ"ש א"ז הגאון בתו"ד ז"ל רסי' ק"צ דע"כ גם בהרגשה זו בעינין שתרגיש שזב ממקורה דאם לא הרגישה שזב ממקורה רק שהרגישה זיבת דבר לח בפרזדור היא טהורה דכיון שבשעה שנפל מהמקור להפרוזדור לא הרגישה ורחמנא טהרי' לדם בלא הרגשה מאין יתחיל הטומאה בפרוזדור ע"ש לפענ"ד אין זה מוכרח דלא מיבעיא לתי' הא' שבתוס' נדה מ"ב: ד"ה שהוציא דהפרוזדור חשיב בית הפנימי והא דדם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא כשיצא לחוץ א"כ בודאי י"ל דהרגשה בפרוזדור הוי' הרגשה אלא אפי' לתי' הב' בתוס' שם דהפרוזדור חשיב בית החיצון לענין נדה מ"מ הרי הא דטהורה בלא הרגשה מגזה"כ הוא ולא משום דאימור מן הצדדין כנ"ל א"כ י"ל דהוי גזירת התורה דגם בבית החיצון הוי הרגשה דהרי הרגשה ילפינן מקרא דבבשרה עד שתרגיש בבשרה עתיוו"ט שם וערשב"א בתה"א ריש שער ד' והרי מהך בבשרה גופי' דרשינן התם שמטמאה מבפנים כבחוץ א"כ סברא הוא דבמקום הבשר שנולדה שם הטומאה דהיינו בפרוזדור שם צריכה להיות ההרגשה וכ"כ בנוב"י שם וכיון שכן שהיתה ההרגשה מזיבת דבר לח אחר שכבר הי' הדם בפרוזדור א"כ שוב הו"ל פירש ושפיר אית לן למימר דמרובא קפריש ורוב דמים מן המקור וא"כ הדרק"ל דמנלי' לומר דהך דר"ח הוא מטעם רוב ומצוי דילמא מטעם רוב בלחוד. והנלפענ"ד בביאור ד' הש"ס הנ"ל ע"ד הפלפול וליישב נמי הלשון דקא"ל רבא לאביי רוב ומצוי קאמרת כו' מהו הלשון קאמרת ונראה דהנה בתוס' נדה י"ז: הקשו אדרב קטינא דפליג אר' חייא וקא' דדם הנמצא בפרוזדור אין חייבין עליו על ביאת מקדש ואין שורפין עליו את התרומה דאי הוי ספיקא הא בטומאת ראיי' לא ילפינן מסוטה והי"ל לטהר דנוקמי האשה אחזקת טהרה ונטהר אפי' ברה"י ותי' משום דדמי החדר מצויין ביותר כדקא' הכא רוב ומצוי קאמרת. אמנם כן לכאורה יש להתבונן לפ"מ דקיי"ל כמ"ד בנדה מ"א מקור מקומו טמא ומבואר בפירש"י שם גבי מקור שנפל לארץ דאף דאימעט מתורת ראיי' מ"מ מטמאה מחמת נגיעה שהדם נוגע במקור ע"ש ולפי"ז הרי בכל אשה שרואה איכא שני טומאות טומאת ראיי' וגם טומאת ערב דמקור מקומו טמא שהיא טומאת נגיעה והנה מבואר במנחות כ"ד: דבבת אחת ל"א שבע לה טומאה ועי' בתוס' שם דל"א שבע לה טומאה כשהטומאה באה לו מגופו וא"כ איכא בנדה שתי מיני טומאות וא"כ לפי"ז לכאורה איך שייך לאוקמי בספיקא דנדה אחזקת טהרה הרי מבואר בתוס' סוטה כ"ח: דבנדה אפי' נולד הספק ראיי' ברה"ר הו"ל ס"ט ברה"י כיון דמקום המקור מקום סתר הוא ול"ש בי' רה"ר וא"כ הרי כ' התוס' בריש נדה ובכ"ד דס"ט ברה"י טמא אפי' איכא חזקת טהרה דילפינן מסוטה וא"כ נהי דכ' בתוס' נדה הנ"ל דטומאת נדה שהיא טומאת ראיי' לא ילפינן מסוטה דלי' מסוטה אלא טומאת מגע בכ"ז כיון דאיכא ג"כ ס' טומאת מגע דמקור מק"ט כנ"ל ומטמאינן לה מספק דס"ט ברה"י ס' טמא אפי' איכת חזקת טהרה וכיון דטמאה טומאת ערב שוב לית לה להאשה חזקת טהרה וטמאה ג"כ טומאת נדה כמ"ש בתשו' נוב"י הנ"ל מכח ד' התוס' כתובות ע"ה: ד"ה ספק טמא וכ"כ בסוף ספר סדרי טהרה בחידוד הלכה בנדה ס"ו. וא"כ האיך שייך לומר בספק ראיי' דנדה דמוקמינן לה בחזקת טהרה והנה בנדה מ"ב: בהאיבעיא דהתם אותו מקום של האשה בלוע הוי או בית הסתרים הוי פליגי אביי ורבא דאביי קאמר בלוע הוי ורבא אמר בית הסתרים הוי ולפי"ז לרבא דקא' בית הסתרים הוי לא קשה קושי' התוס' הנ"ל אדר"ק דנוקמי איתתא בחזקת טהרה כיון דר"מ ס"ל בחולין ע"ב. וקכ"ח דבית הסתרים מטמא ומבואר בתוס' שבת קי"ב: ובכ"ד דלפירש"י והר"ש אתיא סתם מתניתין דכלים פכ"ו סנדל שנפסקה א' מאזניו כו' כר"מ דביה"ס מטמא עמ"ל פ"ז מה' כלים וא"כ איכא לדידי' בנדה גם טומאת מגע דמקור ובלא"ה י"ל עפמ"ש בתוס' נדה דף ע"א. ד"ה מקור דמשום מקור מק"ט הדם מטמא במגע ובמשא ובתוס' חולין דף ע"ב. מבואר דביה"ס נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא וא"כ לרבא דקא' ביה"ס הוי בלא"ה טמאה האשה אפי' לא יצא לחוץ מכח טומאת משא] וקיי"ל דס"ט ברה"י ס' טמא אפי' בדאיכא חזקת טהרה אמנם לאביי דקא' דאותו מקום בלוע הוי א"כ אינה טמאה עד שיצא הדם לחוץ וחלה מקודם טומאת ראיי' בעוד דליכא לספוקי בטומאת מגע דמקור מק"ט א"כ שפיר קשה קושי' התוס' דנוקמ' האשה אחזקת טהרה. ואי דחלה אח"כ כשיוצא לחוץ טומאת מגע מספק ומ"ש בתשו' נובי"ק סי' נ"ב דאיכא לספוקי שמא נטף להדיא מאותו מקום לחוץ ולא נגע בבשרה מבחוץ ע"ש דבריו צ"ע מפירש"י נדה מ"א: דמבואר איפכא] וליכא חזקת טהרה ז"א דכיון דבשעת חלות הספק טומאת ראיי' דנדה כבר העמדנוה בחזקת טהרה שוב אין לנו לטמאותה אפי' טומאת ערב מספק ומכ"ש דאין לומר מחזיקין מטומאה שאח"כ לטומאה הקודמת וע"כ כתי' התוס' הנ"ל דדמי החדר מצויין ביותר וזהו שא"ל רבא לאביי רוב ומצוי קאמרת דבשלמא לדידי דס"ל אותו מקום ביה"ס הוי לא קשה אדרב קטינא כנ"ל וא"צ לבא להך דדמי החדר מצויין ביותר משא"כ לדידך דס"ל אותו מקום בלוע הוי וקשה אדרב קטינא וע"כ מוכרחין לבא להסברא דדמי החדר מצויין ביותר א"כ הו"ל רוב ומצוי וברוב ומצוי ליכא למ"ד ומייתי ראי' מהא דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ב"מ ושורפין עליו את התרומה והך סייעתא מדר' חייא קא' רבא לשיטתי' והיינו דבשלמא במתני' איפשר לומר דטמא מספק ואי דנוקמ' האשה בחזקת טהרה ז"א דכיון דאיכא ג"כ טומאת מגע דס"ל דאותו מקום ביה"ס הוי כנ"ל א"כ הא ילפינין מסוטה וטמא ברה"י אפי' איכא חזקת טהרה משא"כ בהך דר' חייא הא א"א למימר דמטעם ס"ט ברה"י קאתינין עלה דא"כ איך חייבין עליו על ב"מ הרי מבואר בירושלמי ספ"ח דפסחים דאליבא דר' יוחנן ס"ט ברה"י אע"ג דשורפין תרומה כיון דתרומה תלוי' אינה ראוי' לכלום ואין איסור שריפתה מה"ת מש"ה התירו לשרוף אפי' בספק טומאה ואפי' בטומאה דרבנן כדי שלא יבאו לידי תקלה אבל לכל הדברים ס"ט ברה"י אינו אלא טומאת ספק ומש"ה אין הנזיר מגלח עליו וא"ח עליו על ב"מ והכי פוסק הרמב"ם פי"א משגגות ה"ו דלא כתוס' שבועות י"ט. עמ"ל שם ובתיו"ט פי"ב דפרה משנה ד' וגם לענין לשרוף תרומה אליבא דר"ש בפ"ב דמקואות תולין בס"ט ברה"י ע' נדה ג'. ובפיהמ"ש להרמב"ם פ"ד דטהרות במשנה דשני רוקין. ובס' דברי אמת בקונטרסים הוכיח בשי' רש"י ז"ל שפוסק כן דכל ס"ט ברה"י תולין וע' ברי"ט אלגזי על ה' בכורות להרמב"ן פ' חמישי וא"כ ע"כ מטעם רוב ומצוי הוא והבן. וניחא לי לבאר בזה דברי התוס' בנדה כ"א. בהא דמוקי ר' יוחנן התם פלוגתא דר' יהוד' ורבנן במתני' המפלת חתיכה ס"ל לרבנן אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ור' יהוד' ס"ל בין כך וב"כ טמאה ומוקי ר' יוחנן דפליגי בשהפילה וא"י מה הפילה ר"י סבר זיל בתר רוב חתיכות ורוב חתיכות של ד' מיני דמים הויין ורבנן סברי ל"א רוב חתיכות של ד' מיני דמים והק' התוס' דנימא דהוי פלגא ופלגא ויהא ודאי טמא ברה"י אע"ג דאיכא חזקת טהרה ולכאורה הוא תמוה דדבריהם סותרים א"ע שכ' דבטומאת ראי' לא ילפינין מסוטה כנ"ל. ולהאמור קושייתם עולה יפה כיון דבעל אוקימתא זו הוא ר' יוחנן ור' יוחנן הא ס"ל בנדה מ"א: מקור שהזיע כשני טיפי מרגליות טמאה טומאת ערב משום מקור מקומו טמא וכיון דרבנן דר"י הוא ר"מ ור"מ הא ס"ל ביה"ס מטמא א"כ איכא לדידי' בכל ראיי' ס' מגע לפ"מ דקיי"ל אותו מקום ביה"ס הוי ורבנן דר"י הלא ס"ל בנדה דף ע"א. באשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם מקור מקומו טמא ע"ש א"כ שפיר הקשו דנימא ס"ט ברה"י ס' טמא אפי' איכא חזקת טהרה משום הספק דטומאת מגע וכיון דטמאה טומאת ערב שוב לית לן לאוקמה אחזקת טהרה אפי' לגבי טומאת ז' כנ"ל:
ועם דברינו אלה נכון ליישב מה שיש להקשות לכאורה ביומא ו'. בהא דקא' התם על הא דקא' ריב"ב דלכך מפרישין כ"ג מביתו ז"י קודם יה"כ משום שמא יבא על אשתו ותמצא ספק נדה אמרוה רבנן קמי' דר"ח כמאן כר"ע דאמר נדה מטמאה את בועלה דאי רבנן הא אמרי נדה אינה מטמאה את בועלה ולכאורה קשה דילמא לעולם אתיא כרבנן והא דס"ל דאינה מטמאה את בועלה היינו משום דנהי דהאשה בעצמה אין לה חזקת טהרה כיון דמגופה קחזיא והרי היא נדה לפניך אבל הבועל מוקמינין לי' בלאחר אותיום אחזקת טהרה של"ה הדם בשעת תשמיש ואי דהבועל הא עכ"פ טמא טומאת קרי וכיון דטמא טומאת ערב שוב לית לי' חזקת טהרה כנ"ל ז"א די"ל או דמיירי כשלא גמר ביאתו דליכא עליו טומאת קרי כדמוקמינן בנדה ט"ו. הא דאר"י בנו של ריב"ז בעלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת ופריך ותיפוק לי' דהו"ל בעל קרי ומשני כשלא גמר ביאתו ובכה"ג ס"ל לרבנן דאינה מטמאה את בועלה או בשטבל הבעל לקריו קודם שמצאה האשה הדם ומוקמינין לי' שפיר בחזקת טהרה משא"כ לגבי הכ"ג שפיר תיקנו להפרישו משום שמא יגמור ביאתו ותמצא אשתו ס' נדה קודם שיטבל לקריו ואז הא לית לי' חזקת טהרה כנ"ל ויטמא ז' ולהאמור נכון דהרי א' התם על הא דריב"ב ש"מ בועל נדה אינו כנדה וטבילתו ביום ומבואר בתוס' שם עמוד ב' ד"ה סיפא אצטריך לי' דמ"ד בועל נדה כט"מ שטבילתו ביום ס"ל דאע"ג דכתיב ותהי נדתה עליו בכ"ז ל"ה כנדה רק למאי דמפורש בקרא בהדיא ולמאי דלא רבנהו קרא בפירוש יש לדמותו לט"מ מסברא משום דהוי מגע כמותו וא"כ כיון דע"כ ס"ל לריב"ב דבועל נדה יש עליו טומאת מגע וטומאת מגע הרי ילפינין מסוטה וטמא ס"ט ברה"י אפי' היכי דאיכא חזקת טהרה ואי דהרי כ' התוס' בריש נדה דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה הלא מבואר במפורשים בהסברת דבריהם דהרי באמת גם בסוטה מגלגלין למפרע וע"כ כונת התוס' הוא דשאני סוטה דגם מכאן ולהבא היא עומדת בספק זינתה כמו למפרע משא"כ בנדה כיון דמכאן ולהבא היא ודאי טמאה לכך לא ילפינין מסוטה לטמאה למפרע ואזדא בזה מה שמקשין ג"כ מהא דנגע בא' בלילה דמטמאין למפרע וא"כ הבועל הא גם עכשיו הוא בספק ושפיר ילפינין מסוטה לטמאו גם למפרע ול"מ חזקת טהרה ומיושב בזה מה שהעירו בהא דקיי"ל חזקת דם בא בהרגשה וכמ"ש הרמב"ם רפ"ט מא"ב והרי כנגד זה יש להאשה חזקת טהרה ולהנ"ל נכון כיון דלגבי ס' טומאת מגע א"א להעמידה בחזקת טהרה וטמאה טומאת ערב מספק ממילא אין לה חזקת טהרה גם לענין נדה:
אמנם כן במה שהעלינו לחדש דכיון דאיכא באשה גם ס' טומאת מגע ילפינין לה מסוטה וטמאה כדין ס"ט ברה"י יש לדון בזה טובא דהרי באמת בתוס' סוטה כ"ח: העירו דמאי דמיון הוא נדה לסוטה הרי בסוטה הוי ודאי טומאה וספק מגע ובנדה הוא להיפוך ודאי מגע וספק טומאה ותי' דגם ס' טומאה מדמינין לסוטה כדא' בערובין ל"ו. נגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת דילפינין דין זה מסוטה אף דהוי ודאי מגע וספק אם הי' טמא באותו זמן ע"ש ולפי"ז י"ל דע"כ לא מדמינין גם ס' טמא לסוטה רק כי הך דנגע בלילה דאין אנו דנין כ"א לענין ס' נגיעה בלבד אמרינין שפיר דספקו טמא ברה"י דילפינין מסוטה משא"כ כשיש לנו לדון על גוף זה לענין טומאת ראיי' החמורה דא"א לומר עלי' הלימוד מסוטה ואנו מעמידין אותה בחזקת טהרה אין לנו לדון על הס' דטומאת נגיעה למילף מסוטה כיון דבאמת ל"ד לסוטה משום דהוי ס' טמא וכיון דהוחזקה בטהורה לגבי בעלה שוב אין לנו לטמא גם לכשתגע בטהרות אח"כ ועוד דלפי דברינו הנ"ל איך נפרנס המשנה דנדה ס"ג: תינוקת בת יום א' מטמאה בזיבה וילפינין לה התם מקרא וכן הא דא' בגמ' נדרים ל"ה: אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים שנא' זאת תורת הזב בין גדול ובין קטן והאיך אפשר לטמאות מדאוריי' דילמא הי' בלא הרגשה וכאן ל"ש חזקת דם בא בהרגשה דכנגד זה איכא חזקת טהרה ואי דכיון דטמא לענין ס' מגע דמקור מק"ט מטעם ס"ט ברה"י ליכא חזקת טהרה גם לענין זיבה ונדה ז"א דהא בתינוקת בת יום א' הרי הו"ל אין בו דעת לישאל וכל שא"ב דעת לישאל ס' טהור אפי' ברה"י וליכא ג"כ טומאת מגע וע' בנדה ל"ב. בהעובדי דהטבילוה קודם לאמה וע"כ אנו מוכרחין לומר הכי ג"כ בהא דקיי"ל במשנה נדה יג: החרשת והשוטה פיקחות מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה וקשה מאי מהני בדיקת הפיקחת ניחוש דילמא ארגשה ונפל לארץ ואי דמוקמינין אותן בחזקת טהרה שלא בשעת וסתן הרי איכא ס' מגע דמקור מק"ט וס"ט ברה"י ס' טמא אפי' בדאיכא חזקת טהרה וע"כ משום דשוטה הוי' א"ב דעת לישאל כמבואר בפ"ג דטהרות מ"ו ולכך ס' טהור אפי' ברה"י ושפיר מהני בדיקת פיקחות:
אפס מדה טובה אינה חוזרת דעכ"פ סברת הנוב"י הנ"ל קיימת דיהי' מוכח באמת כד' הרמב"ם והרמב"ן והר"ן דהיכי שידוע שהדם בא מגופה אפי' כשל"ה הרגשה אין לנו לספק בצדדין רק דגזה"כ דאינה טמאה עד שתרגיש ואין לספק לעולם במן הצדדין א"כ אפי' בלא הרגשה טומאת ערב איכא עכ"פ עלי' בודאי דהך דבבשרה עד שתרגיש רק בטומאת ראיי' דנדה כתיב ולא לגבי טומאת ערב ואין להעמידה שוב אחזקת טהרה גם לענין טומאת נדה ועלה בידי ליישב עפ"י דבריו מה שבירושלמי פ"ק דיומא מבואר דהפרשת הכ"ג הוא משום שמא תמצא ודאי נדה ובגמ' דילן אריב"ב שמא תמצא ס' נדה וצריך להבין במה הם מחולקים ובתוס' נדה ט"ו. הקשו באמת דאמאי ל"ק שמא תמצא ודאי נדה תוך אותיום ומה שתי' דלא שכיח אינו מובן דאכתי שמא ימצא הוא על עד שלו ואז שניהן טמאין ודאי אפי' נמצא לאח"ז וברמב"ם פ"א מעבויה"כ ה"ג כ' ג"כ שמא תמצא אשתו נדה ול"ק ספק נדה. והנלפענ"ד בביאור הענין דהנה א' בנדה נ"ז: ת"ש נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה לאח"ז טמאין מספק ופטורין מן הקרבן ה"ד אי דארגישה לאח"ז אמאי פטורין מן הקרבן אלא לאו דלא ארגישה וקשיא לשמואל דדריש בבשרה עד שתרגיש בבשרה ומשני לעולם דארגשה ואימא הרגשת שמש הואי והקשו המפורשים לפי"ז דיש לטעות בין הרגשת שמש להרגשת מקור דשוין המה א"כ אמאי תוך אותיום טמאין ודאי וחייבין בקרבן הרי נהי דליכא לספוקי דילמא לא הי' הדם בשעת ביאה משום דרוב פעמים בא מקודם כמ"ש בתוס' נדה ס' ד"ה אימא אכתי הרי ספיקא הוי דילמא לא ארגשה והא דהרגישה הי' הרגשת שמש וטעתה בדמיונה ואי דהא חזקת דם בא בהרגשה כנ"ל הרי איכא כנגד זה חזקת טהרה דאשה אמנם הלא בשבועות י"ח. בהא דקא' רבא התם ותרווייהו תנינא כו' מוקמינין הך מתני' בסמוך לוסתה ואכניסה וא"כ אז הא ליכא חזקת טהרה אולם עדיין קשה לרב אדא בר מתנה דמוקי לה התם בשלא בסמוך לוסתה ואפרישה ורק רבינא פריך לי' והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע וכ' באמת בספר ת"ח שם דרב אדא לא חייש להך פירכא משום דאע"ג דא"ל נטמאתי הא איכא לספוקי דילמא עדיין לא יצא הדם לבית החיצון ובנמצא אותיום ודאי יצא הדם לביה"ח בשעת תשמיש ע"ש וא"כ תקשי לרב אדא האיך מוקי בשלא בסמוך לוסתה ואמאי בנמצא על שלו או על שלה אותיום טמאין ודאי וחייבין בקרבן הא איכא לספוקי דילמא הי' בלא הרגשה והא דהרגישה הי' הרגשת שמש וכנגד חזקת דם בא בהרגשה הא איכא חזקת טהרה דאשה אמנם י"ל דרב אדא ס"ל מקור מקומו טמא וא"כ הא אפי' בלא הרגשה טמאה טומאת ערב עכ"פ כנ"ל והלא קאזיל התם אליבא דרבא דא' תרווייהו תנינהו ואיהו הא ס"ל אותו מקום של האשה ביה"ס הוי וא"כ באין שני הטומאות בב"א כנ"ל וכיון דעכ"פ טמאה טומאת ערב שוב לית לה חזקת טהרה וטמאה ג"כ נדה ודאי מטעם חזקת דם בא בהרגשה [והא דלא מוקי בגמ' נדה הנ"ל בדלא ארגשה ולכך אותיום חייבין בקרבן משום דחזקת דם בא בהרגשה ואמרינין דבודאי ארגשה י"ל דהתם ג"כ קאי לאוקימתא דר"א דמתני' מיירי שלא בשעת וסתה וא"כ איכא חזקת טהרה כנגד חזקת דם בא בהרגשה ואי דהא מקור מקומו טמא וליכא חזקת טהרה ז"א דהתם הלא ע"כ קאי למ"ד מקור מקומו טהור מדפריך התם מהא דבמגעות ובהיסטות הלך אחה"ר והרי ההוא קאי לענין לשרוף את התרומה כמ"ש בתוס' נדה י"ח. ד"ה ותו ליכא וא"כ מ"פ לאו אם רוב ימי' טמאין טמאה ואע"ג דלא ארגשה הרי לתרומה וטהרות טמאה אפי' בלא הרגשה משום מקור מקומו טמא וע"כ דאזלינין התם למ"ד מקור מקומו טהור וא"כ לא הו"מ לאוקמי ג"כ המתני' בלא ארגשה] ולפי"ז הרי בגמ' ביומא שם בהך דכ"ג הלא ע"כ החשש על שלא בסמוך לוסתה דבודאי לא חיישינן שיעשה הכ"ג איסור לבא על אשתו סמוך לוסתה. וכיון שכן י"ל דריב"ב ס"ל מקור מקומו טהור ולהכי קא' רק ספק נדה כיון דאפי' בתוך אותיום ונמצא על שלו איכא ס' דילמא לא ארגשה ואי דחזקת דם בא בהרגשה הא כנגד זה איכא חזקת טהרה דאשה משא"כ בירושלמי שמסדרו הי' ר' יוחנן לשי' אזיל דס"ל בנדה מ"א: מקור מקומו טמא וא"כ אפי' שלא ב"ו אין להעמידה בחזקת טהרה כיון דאפי' שלא בהרגשה היא טמאה טומאת ערב משום מקור מק"ט ממילא אין לה חזקת טהרה והוי' שפיר תוך אותיום ודאי נדה אפי' שלא ב"ו ולהכי קא' ודאי נדה והרמב"ם הא פוסק נמי בפ"א ממו"מ ה"ט דמקור מקומו טמא להכי כתב ג"כ שמא תמצא ודאי נדה:
ומה נכון ליישב עפי"ז שינוי הסוגיות שעמדו בתוס' יומא שם ובפסחים ס"ח. דביומא פריך על הא דקא' רב שימי התם דבועל נדה טבילתו בלילה מהא דתנן בעל קרי כמגע שרץ בועל נדה כט"מ מאי לאו לטבילה ומשני לא לטומאתן ופריך טומאתן בהדיא כתיבא בהו ההוא טומאת ז' כתיב בי' וההוא טומאת ז' כתיב בי' ומשני סיפא אצטריכא לי' אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא משכב ומושב כו' ובפסחים שם פריך על הא דאר"ש התם זב וכל זב לרבות בעל קרי כו' מיתיבי בעל קרי כמגע שרץ מאי לאו למחנותם כו' לא לטומאתם והא קמ"ל דב"ק כמגע שרץ מה מגע שרץ מטמא באונס אף ב"ק מטמא באונס מיתיבי בועל נדה כט"מ למאי אי לטומאתם האי טומאת ז' כתיב בי' וההוא טומאת ז' כתיב בי' אלא לאו למחנותם ומדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ולמה דחיק לאוקמי רישא וסיפא בתרי טעמי ואמאי לא משני התם ג"כ סיפא אצטריכא לי' ולהנ"ל יתיישב שפיר דהנה בתוס' יומא ג': ד"ה ריב"ב הקשו בהא דתנן שכשם שמפרישין כ"ג קודם יו"כ מביתו כך הי' מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שע"פ הבירה כו' והקשו דגבי פרה תיסגי ששה ימים כיון דטבו"י כשר בפרה ליטבלי' בצפרא ביום הז' וישרוף בו ביום הפרה ותי' דהא דטבו"י כשר בפרה הנ"מ טבו"י דטומאה דרבנן אבל טבו"י דבועל נדה שהוא מדאוריי' אסור מדרבנן ועוד תי' משום דאיכא תנא ביבמות פ' הערל דס"ל דאפי' מדאוריי' לא הותר טבו"י אלא דטמא מת וטבו"י דשרץ דאתי בק"ו מט"מ א"כ לדידי' לא אתי בועל נדה בק"ו מט"מ דאיכא למיפרך מה לט"מ שאין מטמא משכב התחתון כעליון כבועל נדה וי"ל דשני התירוצים הללו תלי' אם החשש הוא משום ספק נדה או ודאי נדה דאם החשש הוא משום ס' נדה א"א לומר כתי' הראשון משום דטבו"י דבועל נדה אסור מדרבנן דאם ל"ה רק ס' נדה הא הו"ל סד"ר ולקולא וע"כ תי' זה הוא רק למ"ד מקור מקומו טמא והוי החשש משום ודאי נדה והתי' השני של התוס' אתיא שפיר גם למ"ד מקור מקומו טהור ול"ה החשש רק משום ס' נדה כנ"ל והנה בהא דקא' סיפא אצטריך לי' אע"ג דלהתי' הב' של התוס' הא שמעינין לי' מהפרשת הכהן השורף את הפרה דבעי' ז"י ולא סגי בששה ובז' יטבול משום דטבו"י דבועל נדה לא הותר בפרה משום דא"א למילף לי' בק"ו מט"מ דמה לט"מ שכן אין מטמא מו"מ וא"כ נשמע דבועל נדה חמור מט"מ שמטמא מו"מ וע"כ דהגמ' דשקיל וטרי בדברי רב שימי ס"ל מקור מקומו טמא והחשש הוא משום ודאי נדה א"כ לא שמעינין לי' מפרה דאיפשר לומר כתי' הא' של התוס' דטבו"י דבועל נדה אסור מדרבנן וא"כ בפסחים הא קאי התם על דברי ר"ש ור"ש הא ס"ל בנדה מ"א: מקור מקומו טהור ולדידי' ע"כ החשש רק משום ספק נדה וא"כ א"א לשנויי כתי' הא' של התוס' הנ"ל דהוי מדרבנן דא"כ הו"ל רק סד"ר וע"כ כתי' הב' דאסור מדאוריי' משום דא"א למילף מט"מ דמה לט"מ שכן אין מטמא מו"מ וא"כ ל"ה אפשר לשנויי התם סיפא אצטריכא לי' דהא כבר שמעינין לה מהפרשת הכהן השורף את הפרה כנ"ל וכן אנו מוכרחין לומר בדברי התוס' נדה ט"ו. שהקשו בהא דקא' בגמ' התם על המתני' דקתני ומודים חכמים לר"ע ברואה כתם שמטמאה את בועלה אמר רב למפרע ור"מ הוא ושמואל אמר מכאן ולהבא ורבנן הוא והק' בתוס' מסוגיא דיומא הנ"ל דקא' על הא דריב"ב שמא תמצא אשתו ספק נדה כמאן כר"ע כו' ואמאי לא משני שמא תמצא כתם דהא מודים חכמים לר"ע ברואה כתם ולכאורה יש להקשות דמאי קושיא היא זו דילמא קאי ביומא התם להך תנא דס"ל דכל טבו"י כשר מדאוריי' בפרה ורק מדרבנן אסור טבו"י דטומאה דאורייתא דבועל נדה וכתי' הא' של התוס' הנ"ל וא"כ לא הו"מ למימר שמא תמצא כתם כיון דכתמים ל"ה רק דרבנן וטבו"י דטומאה דרבנן הא כשר בפרה אף מדרבנן ול"ה צריך בפרה פרישה ז' ימים ולהאמור א"ש דכיון דקאי התם על ריב"ב דקא' ס' נדה א"כ ע"כ א"א למימר כתי' הא' דתוס' משום דטבו"י דטומאה דאוריי' אסור מדרבנן דא"כ הו"ל סד"ר ולקולא וע"כ ס"ל דטבו"י דבועל נדה אסור בפרה משום דל"י לי' בק"ו מט"מ וא"כ גם בועל נדה דרבנן לא הותר ושפיר הקשו התוס' לימא שמא תמצא כתם:
ומה שנלפענ"ד בישוב קושי' התוס' הלזו הוא דהנה לכאורה קשה בהא דקא' רב דמודו חכמים לר"ע ברואה כתם שמטמאה את בועלה למפרע ור"מ הוא לפמ"ש בש"ך יו"ד סי' קפ"ז סק"כ דבאשה שיש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה אם ראתה מחמת תשמיש שלא בשעת וסתה היא טהורה אפי' אין לה מכה כלל ואמרינן שזהו דם טהור מן הצדדין מחמת מיעוך תשמיש וכ' הש"ך דאין לסמוך אדבריו אלא לענין שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש להוציאה מבעלה אבל מ"מ צריכה לישב ז' נקיים ומבואר בתשו' שב יעקב סי' מ' ובנובי"ק סי' מ"א ובגו"פ הטעם דלענין להוציאה מכלל רמ"ת כיון דמה שנאסרה על בעלה בראיי' ג"פ מ"ת הוא רק מדרבנן. (והנה ראיתי בס' בשמים ראש המיוחס להרא"ש ז' סי' נ"ג שפלפל בהך ענינא דרמ"ת דל"ה רק מדרבנן כיון דהוא משוה וסת וקיי"ל וסתות דרבנן וה"ר לזה מריש יבמות דתנן חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן כו' ושאל רבינו יצחק ז"ל דנדה נמי תפטור צרתה והוי ט"ז ומה נשתנה ערוה זו משאר עריות ופריק לה בתרי גווני חדא שכל העריות אפי' יש היתר לאיסורן ל"א שתהא זקוקה עד שתותר לו דאין זה דרכי נועם שהרי תחת בעלה נמי לא היתה ממתנת ועוד דלא נאמרו אלא בעריות ליבם שאשה זו אינה עומדת לו אלא לעלמא אבל נדה לא חזיא לא לדידי' ולא לעלמא והשתא אי אמרת דרמ"ת משכחת דאסורה למ"ד דבר תורה א"כ איכא לאשכוחי גוונא דליתנהו להני תירוצי כגון פילגשו שראתה ג"פ מחמת תשמיש שנשאת לאחיו דאסורה לו ושריא לעלמא דאין כל אצבעות שוות ואין לומר דלעולם איסור תורה יש אבל אינו בהכרת אכתי תקשי לרב דאמר יבמות י"א. דצרת סוטה אסורה דטומאה כתיב בה כעריות ופריך התם דף ג': לרב ליחשבי' במתני' ומשני לפי שאינו בצרת צרה א"כ נדה טומאה כתיב בה וישנה בצרת צרה קשה דליחשבי' וע"כ דרמ"ת הוא רק מדין וסת ואינו רק דרבנן והנה אף שמסיים שיש לדחות ראי' זו בכמה אנפי ובכסא דהרסנא שם פלפל בדבריו אכן לפענ"ד גם לדברי הרא"ש עדיין יקשה לכאורה דהרי עיקר הקושיא הוא לרב דסבר צרת סוטה אסורה והרי לל"ק בנדה ט"ז. ס"ל לרב התם דוסתות דאורייתא א"כ אפי' אי נימא דרמ"ה מדין וסת הוא ג"כ הו"ל דאוריי' לרב דאף דלד' התוס' בנדה ס"ו. ד"ה ונאמרת הך וסת דרמ"ת גרוע מוסת דעלמא דלכך גם רבי מודה בי' דבעי' ג"פ וא"כ י"ל לפי"ז דבוסת דרמ"ת לכ"ע דרבנן וכ"כ באמת בתשו' נוב"י אמנם לד' רש"י שם שכ' דגם בוסת דרמ"ה שייך פלוגתא ד"ר ורשב"ג ושוה לוסת דעלמא א"כ הו"ל וסת דאוריי' למ"ד וסתות דאוריי'. ומה שרוצה בתשו' חת"ס לומר דגם לרש"י הוי וסת דרמ"ת לכ"ע דרבנן המעיין יראה שאין דבריו מוכרחין בזה וא"כ קשיא שפיר לרב דליחשבי' בין הני דפוטרות צרותיהן. והנלפענ"ד בזה דהנה ראיתי באחרונים שכתבו דמ"ד וסתות דרבנן אף דבכ"מ איסור שהוחזק בג"פ הוא דאוריי' מ"מ כיון דקיי"ל דמדאורייתא אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה וא"כ הרי אף דמוחזקת לראות דם נדות בזמן זה מ"מ על ההרגשה שהוא תלוי בחוש ל"ש חזקה ולכך מה"ת לא חיישי' לוסת דנהי דמחזקינן לה שתראה ביום זה מ"מ לא מחזקינן לה שתרגיש ובלא הרגשה הא טהורה היא מדאוריי' ומ"ד וסתות דאוריי' ס"ל דכיון דחזקה לדם שבא בהרגשה לכך אמרינן דבודאי תראה ותרגיש כדרכה והנה באמת העירו המפורשים בהך דרואה מ"ת ג"פ דתלינן דאשה זו רואה תמיד מחמת תשמיש ולא תלינן בשאר מקרים משום דטבע חימוד התשמיש להזיל דם כהא דתבעוה לינשא כו' דחיישינן שמחמת חימוד התשמיש ראתה דם עכו"פ סי' קפ"ד סכ"ב ולכאורה לפמ"ש בחי' הר"ן נדה כ': בההיא איתתא דאייתא דמא לקמי' דר"א הוי יתיב ר' אמי קמי' ארחי' אמר לה האי דם חימוד הוא ופי' הר"ן דם חימוד הוא וטהור א"כ איך נאסרת ברואה מ"ת הרי דם חימוד טהור הוא אמנם הרי בר"ן שם הקשה מהא דתבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז"נ דהא דם חימוד טהור הוא ותי' דחיישינן שדם החימוד הוליך עמו דם נדות א"כ ה"ה ברמ"ת חיישינן דפתיכא בי' דם נדות. אמנם עדיין יש להתבונן דהרי מבואר בתשו' שב יעקב ובית יעקב דאם הרגישה וראתה מראות טהורות אף שהי' דם מעורב בתוך המראות מ"מ י"ל דההרגשה הי' מחמת המראות הטהורות ובאמת פי' בחי' הר"ן נדה כ"א: לענין מפלת חתיכה ויש עמה דם דקא' תרתי ש"מ דאיפשר דההרגשה הי' מחמת החתיכה ולא מחמת הדם וכן חוכך לומר בתשו' הרמ"א סי' צ"ז ביצאו דמים טמאים וטהורים דל"ה הרגשה כיון דאיפשר דהי' ההרגשה מחמת הדמים הטהורים ועי' בס' בינת אדם שער הנשים סי' ז' אות י"ג שמסתפק בזה. ובס' סדרי טהרה רסי' ק"צ כתב בכונת המהרשש"ך שכ' לדחות ראיית הש"י דהרגשת זיבת דבר לח ל"ה הרגשה מר"פ הרואה ת"ש האשה שעשתה צרכי' וראתה דם רמ"א אם עומדת טמאה ה"ד אי דארגשה יושבת אמאי טהורה אי דלא ארגשה עומדת אמאי טמאה והלא התם ע"כ ארגשה זיבת דבר לח דהלא המ"ר זבין ממנה דהא התם מיירי דנמצא דם תוך הספל דקודם דתמו מיא אתי דם א"כ כיון דהדם יוצא תוך המ"ר ע"כ הרגישה זיבת דבר לח וכ' לדחות זה דאיפשר דבכ"מ באמת הוי הרגשת זיבת דבר לח הרגשה ושא"ה כיון דבא עם המ"ר הא יש לתלות הרגשת הזיבת דבר לח במ"ר ולא מיקרי הרגשת דם ע"ש וכיון שכן ברמ"ת כיון דדם דמחמת חימוד התשמיש הוא טהור רק דאמרינן דמחמת חימוד התשמיש נתעורר גם הדם נדות ויצא עם הדם החימוד. והנה אי הוי ידעינן שיצא קודם הדם החמוד ונפתח המקור על ידו הא ל"ה הרגשת פתיחת המקור משום הדם הנדות בודאי ל"ה הרגשה ואפי' יצאו כאחד ג"כ איפשר לספוקי שההרגשה הי' מחמת הדם החימוד דטהור הוא ורק דאיפשר שנתעורר הדם הנדות בראשנה לצאת ונפתח המקור על ידו והוי שפיר הרגשה ובמק"א כתבתי דיהי' לפי"ז מכאן ראי' למ"ש בתוס' כריתות י"ז: ד"ה מדסיפא דגם על ס"ס חייב אשם תלוי דאלו לד' הרמב"ם שכ' בפ"ח משגנות דבס"ס א"ח א"ת יקשה דא"כ איך קא' בנדה י"ד: בנמצא על שלה לאח"ז תנא וחייבין א"ת וכן שם י"ב: מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה א"ת הרי איכא ס"ס ספק שמא ל"ה בשעת תשמיש ואפי' הי' בשעת תשמיש שמא דם החימוד פתח המקור ול"ה הרגשת דם נדות. והנה אף דמצינו בנזיר ס"ו. ודאי חזא ס' מחמת ש"ז ס' מחמת ראיי' כיון שנזקק לטומאה ספקו טמא ופי' בתוס' כדא' בנדה פ' המפלת זיבה דפתיכא בי' ש"ז לא סתרה אלא יום א' זיבה דלא פתיך בי' ש"ז סתרה שבעה ומיירי כגון שבדק עצמו ומצא ש"ז וגם זיבה על הבגד ולא נודע אם באה הזיבה לבדה וש"ז לבד ויסתור שבעה או פתיך בי' זיבה שבאו יחד ולא יסתור רק יום א' אמרי' כיון שנזקק לטומאה ס' טמא וא"כ הה"נ אם הי' יוצא הדם נדות מעורב עם הדם חימוד הרי דם בלא הרגשה כיון דמקור מקומו טמא האיכא עכ"פ טומאת ערב ורק כשיצא הדם נדות תחלה בפ"ע היא טמאה ז' ואמרינן כיון שנזקקה לטומאה ס' טמא. אמנם ז"א דהתם הלא מיירי בימי ספירה שהיא בחזקת טומאה וה"ה בנדה בסמוך לוסתה שהוחזקה מקודם לראות בזמן זה איכא חזקת דם בא בהרגשה וחייב קרבן בודאי תוך אותיום משא"כ אשה שיש לה וסת שלא ב"ו שראתה מ"ת ג"פ נהי דאנן מטמאינן לה מספק אבל הא ל"ש לומר דכיון שהוחזקה לראות ג"פ מ"ת תהי' מוחזקת שתראה ותרגיש דהרגשה דבר התלוי בחוש הוא ואי דחזקת דם בא בהרגשה הרי איפשר פשר שהדם החימוד יפתח המקור או יצאו הדמים מעורבין ביחד וקפידת התורה הלא הוא שתהי' ההרגשה מדם נדות בלבד ולכך בודאי לכ"ע ליכא רק איסור דרבנן כיון דעל ההרגשה ליכא חזקה וראיי' בלא הרגשה אינו אלא מדרבנן וא"כ אפי' לרב דס"ל וסתות דאוריי' מ"מ וסת של רמ"ת בודאי לכ"ע ל"ה רק דרבנן כנ"ל ומיושב שפיר קושי' הבשמים ראש הנ"ל ונכון לפי"ז ג"כ מה שהקשה א"ז החו"ד דאי נימא דרמ"ת מדין וסת הוא א"כ אמאי לא תהי' מותרת לשמש בימי עבור והנקה דהרי אפי' לוסת גמור א"ח בימים הללו. ולהאמור נכון דמעוברות ומניקות הן מסולקות מדמים ואין מקורן נפתח ליציאת דם וסתן הטבעי הטמא מעיקרא אבל ברמ"ת הלא חזיא מחמת חימוד התשמיש והלא דם החימוד טהור הוא ושפיר חיישינן שכיון שדם החימוד יפתח המקור יתעורר גם דם נדות לצאת ודו"ק) הלכך מהני קביעות הוסת לתלות בצדדין משא"כ לענין איסור נדה דהוא דאוריי' ל"מ קביעות הוסת לטהר הדם שראתה שלא בשעת וסת דוסתות דרבנן ל"מ להפקיע איסור נדה לבעלה דאוריי' ע"ש ובתשו' שער אפרים שמיישבים בזה הקושיא משבועות י"ח הנ"ל. ולפי"ז לכאורה היכי משכחת הדין דראתה כתם שמטמא הבועל למפרע לר"מ בבעילת היתר אי באשה שיש לה וסת שלא ב"ו הא מהני קביעות הוסת להוציאה מאיסור כתמים שהוא רק דרבנן וגם האשה טהורה אפי' מכאן ולהבא דתלינן בצדדין מחמת מיעוך תשמיש דבשלמא מכל הכתמים דמטמאין באשה שיש לה וסת ל"ק כמ"ש א"ז הגאון מהמבורג זצ"ל בתשו' נובי"ק סי' מ"ד משום דאימור ארגשה ולאו אדעתה כמ"ש בפירש"י דנ"ח. ולא מיחשב לספק כיון דרוב דמים באין בהרגשה משא"כ לענין לטמא הבועל ע"כ אנו חוששין שהוא משעת תשמיש הלא איכא למיתלי בצדדין מחמת מיעוך תשמיש שפיר יש לנו לטהר לד' המרדכי ואי באשה שאין לה וסת הרי ס"ל לר"מ בנדה י"ב: דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש אמנם י"ל דרב ס"ל כמ"ד בנדה ל"ט. דהא דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש לר"מ הנ"מ בימי נדותה אבל בימי זיבה מותרת דבאחד עשר יום שבין נדה לנדה בחזקת טהרה עומדת וא"כ הרי בנדה ע"ג. דרשינן גבי זבה טמאה מלמד שמטמאה את בועלה כנדה וא"כ י"ל דהא דקא' רב למפרע ור"מ הוא היינו באשה שאין לה וסת ששמשה עמו בי"א ימי זיבה וראתה כתם דמטמא למפרע ולפי"ז הרי הא פשיטא דבזבה קטנה כמו שהיא שומרת יום כנגד יום כן גם בועלה אין עליו רק טומאת יום א' דהא ותהי נדתה עליו כתיב ולא יותר והרי בנדה ל"ג. אמרינן יכול יעלה לרגלה פירש"י יעלה בסופה כגון בא עלי' בששי שלה יטבול בליל המחרת כמותה ת"ל וטמא שבעת ימים ואי איתא דגם שומרת יום כנגד יום מטמאה בועלה ז"י ל"ל קרא דאינו עולה לרגלה בנדה שבא עלי' בששי דמה בכך דהאשה אין עלי' עתה רק טומאת יום א' הרי בזבה קטנה אין עלי' מעיקרא רק טומאת יום א' ואפ"ה מטמאה בועלה ז"י א"ו דאינו כן וא"כ אף לאחר דגלי קרא דאינו עולה לרגלה היינו בנדה כיון דעכ"פ מעיקרא יש עלי' טומאת ז"י אבל בזבה קטנה דמתחלה אין עלי' רק טומאת יום א' בודאי גם על בועלה ליכא רק טומאת יום א' ורק בזבה גדולה דהיא טמאה שבעה טמא גם בועלה שבעה עת"כ פ' מצורע עם פי' הראב"ד ז"ל אבל לא זבה קטנה (וראיתי בספר מנחת חינוך לש"ב הגאון מט"פ זצ"ל מצוה קפ"ב דפשיטא לי' דגם שומרת יום כנגד יום מטמאה בועלה ז' ולא ידעתי מנ"ל הא) ולפי"ז מיושב לנכון קושי' התוס' הנ"ל דא"א לומר דהפרשת הכ"ג ז' ימים מביתו הי' שמא תמצא כתם דמטמא לר"מ למפרע דהיכי מייר' אי באשה שיש לה וסת ושלא ב"ו דבשעת וסתה בודאי לא יעשה הכ"ג איסור לבא עלי' א"כ שלא ב"ו הא גם האשה טהורה לד' הש"ך הנ"ל דוסתות דרבנן מהני לגבי כתמים דרבנן כנ"ל ואלא באשה שאין לה וסת הא אסורה לשמש לר"מ בימי נדותה וע"כ דניחוש שמא ישמש עמה בימי זיבה ותמצא בהם א"כ אז הלא לא יהי' עליו רק טומאת יום א' כדין זבה קטנה כיון דמשראתה פ"א מחמת תשמיש וצריכה להיות שומרת יום כנגד יום הא אסור לבא עלי' גם ביום ב' אחר טבילתה עד לערב דהו"ל גרגרן כמבואר בנדה נ"ד. וא"כ אפי' יבא עלי' אח"כ ותראה וכן בפעם הג' לא תהי' זבה גדולה משום דלא יהי' רצופין ואנן קיי"ל זבה גדולה ל"ה כ"א בראתה ג"י רצופין דלא כשי' רבינו סעדי' שהובא בתוס' שם דס"ל דגם במפוזרין הוי' זבה גדולה. ואם תראה בהשני ימים שאח"כ בלא בעילה ונעשה זבה גדולה בכ"ז ל"א דנעשה זבה גדולה למפרע לענין שיהי' על בועלה בפעם הראשון כדין בא על זבה גדולה שיטמא שבעת ימים כדמוכח מד' הש"ס פסחים פ"א. דקא' התם לר' יוסי דא' מכאן ולהבא הוא מטמאה לא משכחת טומאת התהום בזיבה ואי נימא דהבא על זבה קטנה שנעשית אח"כ זבה גדולה הוי על הבועל דין בא על זבה גדולה א"כ שפיר אפשר לאשכוחי כגון שבא על אשה בימי זיבתה בי"ג בניסן סמוך לערב ושפעה עד ליל י"ד והו"ל בא על זבה קטנה ויכולין לשחוט הפסח עליו בי"ד דחזי לאורתא לאחר טבילה ואח"כ ראתה שוב בסוף יום י"ד ביה"ש א"כ נעשית זבה גדולה כיון שראתה שני ימים ביה"ש וטמא הבועל למפרע טומאת ז' כדין בא על זבה גדולה וא"כ משכחת שפיר טומאת התהום דזיבה וע"כ דל"א דנעשית זבה גדולה למפרע לטמא בועלה בראי' ראשנה טומאת ז'. ואי דהלא ס"ל לר"מ במשנה נדה נ"ב: דיש בכתמים משום זוב ובכתם גדול כשיעור ג' גריסין חיישינן דשמא כל חדא וחדא בחד יומא חזיא הלא מבואר בראשונים שם דאפי' למ"ד דר"מ ס"ל דבימי זיבה שריא לשמש עכ"פ בדיקה בעיא שע"כ קתני בסיפא דמתני' התם הזב והזבה הרי אלו בחזקת טומאה ע"ש ופוסקים באמת להלכה כן הרמב"ם והרא"ש והובא בש"ע יו"ד סי' קפ"ו ס"ב דכל אשה שאין לה וסת צריכה בדיקה קודם תשמיש ואחר תשמיש וא"כ כיון שע"כ בדקה לא היתה יכולה לבא לידי זבה גדולה ולענין חשש זבה קטנה הא הי' די בהפרשת יום א' ולמה מפרישין אותו ז' ימים ומיושב קושי' התוס' הנ"ל ע"נ בס"ד:
והנה עפ"י הסברא הנ"ל שהעלינו דכיון דאפי' בראיי' בלא הרגשה טמאה עכ"פ טומאת ערב משום מקור מקומו טמא ולכן א"א לאוקמה בחזקת טהרה ואדרבא בחזקת טומאה קיימא גם לגבי בעלה כיון דמחזיקין מטומאה לטומאה כסברת הנוב"י הנ"ל אמינא לבאר דברי הרמב"ן בחי' ריש גיטין שכ' לענין קושי' התוס' שם שהקשו דאמאי לא ילפינן דע"א נאמן באיסורין אפי' באתחזק איסורא מוספרה לה והעיר בזה הרמב"ן שם דהרי מנדה אין למילף כיון דרק מפיה אנו חיין שראתה דם א"כ לא אתחזקה בנדה רק על פיה וא"כ הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכ' דהרי בכל ענין האמינתה תורה אפי' הבעל עמה במטה וראה הדם שותת ויורד א"כ לא אתחזקה בנדה על פיה ואפ"ה האמינתה תורה על הספירה ע"ש. והנה לכאורה עדיין יש להתבונן דהרי מן התורה אינה טמאה בלא הרגשה א"כ ההרגשה הלא לא נוכל לדעת רק על פיה שאומרת שהרגישה וא"כ עדיין לא מקשין התוס' כלום דכיון דלא אתחזקה רק על פיה שאמרה שהרגישה הא שייך הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואי דחזקת דם בא בהרגשה הרי מבואר בתשו' נטע שעשועים סי' כ"א דהא דמחזקינן שבודאי בא דם בהרגשה הוא רק כשספק להאשה אם ארגשה אבל כשאומרת בברי דלא ארגשה ל"א חזקת דם בא בהרגשה ע"ש שה"ר מנדה ס': וא"כ דתלוי רק באמירתה הא אין ראי' מוספרה לה דעא"נ אפי' באתחזק איסורא. ולהאמור י"ל דכיון דגם בלא הרגשה היא טמאה עכ"פ טומאת ערב שוב קיימא בחז"א אפי' לגבי בעלה ושפיר הקשו התוס' דנילף דעא"נ אפי' באתחז"א. ומה נכון לבאר עפי"ז דברי הגמ' ב"ב הנ"ל במאי דקא"ל רבא לאביי רוב ומצוי ליכא למ"ד דתני ר' חייא כו' והוא עפ"י שיטת השב שמעתתא שהבאנו למעלה שכ' דשייך לדון בזה מדין קבוע כיון דע"כ הי' הרגשה והו"ל כפירש לפנינו אמנם באמת בהמשנה דקתני נמצא דם בפרוזדור ספקו טמא י"ל דמיירי בלא הרגשה ועכ"פ טומאת ערב איכא משום מקור מקומו טמא וא"כ אין עליו דין קבוע כיון דהי' בלא הרגשה פירש ואמרינן שפיר רוב דמים מן המקור משא"כ בהך דר' חייא כיון דקאמר חייבין עליו על ביאת מקדש והרי בתוס' נדה ט"ז. כ' בהא דמקור מק"ט אע"ג דליכא בדם רביעית משום דהכי גמירי לן הללמ"מ והרי בכ"מ פ"ג מביאת מקדש סוף הלכה י"ג כ' שם בדעת הרמב"ם דעל הללמ"מ כיון שלא נתפרש בהדיא בתורה אין חייבין עליו על ב"מ וא"כ מדתני ר"ח חייבין על ב"מ ע"כ דמיירי בהרגשה א"כ שוב הוי עליו דין קבוע וא"א לדון בו מכח רוב דמים מן המקור דכל קבוע כמע"מ וע"כ מטעם רוב ומצוי קאתינן עלה ודו"ק:
אכן בגוף הענין במה שפלפלנו דכיון דאפי' בלא הרגשה האשה טמאה טומאת ערב משום מקור מקומו טמא לכך בחזקת טמאה עומדת גם לענין נדה עדיין איכא לעיוני בי' דלפמ"ש רש"י בנדה מ"א: דטומאת מקור מק"ט הוא מכח נגיעה שהאשה נוגעת בדם א"כ לענין טומאת הנדה שהיא טומאת ראיי' שפיר יש לנו להעמידה אחזקת טהרה. ונהי דברמב"ן והר"ן בחי' שם הובא בסדרי טהרה סי' קפ"ח כתבו דהא דמקור מקומו טמא לאו משום דהמקור מטמא הדם בנגיעתו אלא דגזה"כ הוא כל מה שנברא בו טמא הוא ומטמא ביציאותיו טומאת ערב ע"ש אבל הלא עכ"פ לגבי האשה הו"ל טומאת מגע ושייך שפיר להעמידה לענין ס' טומאת ראיי' אחזקת טהרה ושמטעם זה נסתרה ממני דרך האחרונים ומכללם החו"ד בסי' קצ"ו שכתבו דאם ראתה בתוך ז"נ אפי' ברור לה שהי' בלא הרגשה סותר הנקיים דכיון דמקור מקומו טמא הו"ל טומאה מפסקת ביניהן סותר הנקיים דכיון דמקור מקומו טמא הו"ל טומאה מפסקת ביניהן ולא קרינן בי' ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ע"ש ולהאמור ליתא דהרי א' בנדה מ"ב. לענין פולטת ש"ז דאי נוגעת הוי אינו סותר. והנה לכאורה מדברי הש"ס נדה דף ע"א. גבי האשה שמתה ויצאה ממנה רביעית דם יש להוכיח דמקור מק"ט הוא מדין רואה דהרי קא' התם דמטעם מקור מק"ט מטמא בכ"ש וא' בנדה מ"ב. ובפירש"י שם דרואה ל"ב שיעור ונוגע בעי שיעור וא"כ כיון דמקור מק"ט ל"ב שיעור הא ע"כ רואה הוי'. אמנם ז"א דהרי כבר הבאתי בשם התוס' דהא דל"ב רביעית במקור מק"ט הוא משום דהכי גמירי לה א"כ לכך שפיר נוגע הוי' והא דשאר נוגע ל"ב שיעור משום דאין למדין מהלכה והרי אמרינן התם לענין פולטת ש"ז כיון דאינו מטמא בפנים כבחוץ נוגע הוי א"כ דם שבמקור שאינו דם נדה הא ג"כ אין מטמא בפנים כבחוץ דעכ"פ ביה"ס הוי וא"כ דין מגע עלי'. ויתכן לפרש בזה דברי הש"ס נדה כ"ב. בהא דקא' התם לימא שפופרת תנאי הוא כו' ומסיק רבא דבמקור מק"ט קמיפלגי עי' ברא"ש שם ובמ"ש במהרש"א ע"ד התוס' שם ולכאורה כיון דס"ל לר"א מקור מקומו טמא אמאי אמר סתם טהורה הא עכ"פ טמאה טומאת ערב ולהאמור י"ל דכיון דהוא רק מדין נגיעה הלא כ' בתוס' חולין פ"ז: ד"ה כל משקה דאם נטף הדם בשפופרת ל"ה נגיעה ע"ש וא"כ אין לה בכה"ג גם טומאת ערב ויש לפלפל עפי"ז הרבה בסוגי' שם אכמ"ל. ובהכי ניחא לן לבאר ד' הרמב"ם פ"ג דסוטה הט"ז והן מוציאין אותה מעזרת נשים ותמה המ"ל שם דמשמע דרק מעזרת הנשים הוא דאיכא קפידא אבל בהר הבית ליכא קפידא והרי בפ"ק דכלים תנן הר הבית מקודש שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם ולהנ"ל י"ל דהרי באמת בסוטה כ': פרכינן הרי חרדה מסלקת הדמים ומשני ביעתותא מרפיא וי"ל דס"ל להרמב"ם דכיון דע"י ביעתותא תרפינה קשרי האם שעי"כ היא פורסת נדה כדרז"ל על ותתחלחל המלכה וכיון שנרפין קשרי האם המקור הוא פתוח ממילא והדם יוצא בריוח באופן שאינה מרגשת יציאת הדם מן המקור כיון שאין הדם פותח את המקור וא"כ אין האשה טמאה מדאורייתא רק טומאת ערב משום מקור מק"ט וכיון דהך טומאה הוא רק טומאת מגע י"ל דלא עשו מעלה בהר הבית רק על נדה שהיא טומאת ראיי' וכיון שגופה אינו טמא בלא הרגשה רק מדרבנן וגם איסור הבאת הדם עצמו למקדש ג"כ אינו רק מדרבנן לפי שכל שאין לו טהרה במקוה אינו אסור מה"ת להביאו למקדש כדא' בעירובין ק"ד: ולכך בהר הבית לא עשו מעלה בזה ומיושב שפיר ד' הרמב"ם ז"ל עכ"פ כיון דטומאת ערב דמקור מק"ט ל"ה רק מתורת נגיעה נראה דאינו סותר מדאוריי' גם בתוך הספירת ז"נ והכי מתבאר להדיא מדברי הרז"ה שהובא בשו"ת חת"ס סוסי' קמ"ד שכ' וז"ל כ' הרז"ה פ"ב דנדה לדעת כמה גאונים ל"ב בדיקה לנקיים לבעלה דסגי לנקיים שלה במה שאחר שפסקה בטהרה ונסתם המעין הראשון שוב לא הרגשה ז' ימים זא"ז ע"ש הרי להדיא דראיי' בלא הרגשה אינה סותרת ז"נ והרי בנדה ל"ז. מסקינן לענין דם קישוי שאינו סותר בזיבה דדבר שאינו גורם אינו סותר וה"ה דם בלא הרגשה שאינו גורם טומאה מדאוריי' אינו סותר הנקיים מדאוריי' דהרי תרווייהו דם קישוי ושלא בהרגשה מחד קרא נפקי זה מדמה וזה מבשרה והוא עוד ק"ו מדם קישוי דבדם קישוי הי' ס"ד דגמ' שם שיסתור משום דאמרינן דבר המטמא סותר היינו שמטמא במקום אחר בימי נדה אבל דם בלא הרגשה הלא אינו מטמא בשום מקום משום נדות ול"ה דבר המטמא בודאי אינו סותר אפס בהא מודינא דעכ"פ אותו היום אינו עולה לנקיים לפי המבואר בפירש"י שם לענין דם קישוי דאף דאמרינן כיון דאינו גורם זיבה אינו סותר היינו שאינו סותר הכל אבל עכ"פ אותו היום אינו עולה ובחי' הר"ן שם מובא חילוקי דיעות בזה אם אותו היום עולה וי"ל דה"ה לדם בלא הרגשה בתוך ז"נ עכ"פ אותו היום אינו עולה לנקיים והכי מבואר בחי' הרמב"ן נדה נ"ב. דכמו לרב דם טוהר אינו עולה אע"ג דטהור לא משום דסותר אלא דבעינן נקיים מדם של אותו מעיין ע"ש וה"ה בלא הרגשה נקי לא מיקרי ועפי"ז אזדא לה ראיית הנוב"י ז"ל שמוכיח דהרגשת זיבת דבר לח הוי' הרגשה מהא דנמצא דם בפרוזדור ספקו טמא דא"א שהי' הרגשת פתיחת המקור דא"כ ל"ה מספקינן במן העלי' ולהאמור הא איפשר דמיירי בתוך ספירת ז"נ דאפי' הי' בלא הרגשה הא עכ"פ אינו עולה (וי"ל עוד דבספירת ז"נ של זבה ראיי' בלא הרגשה סותרת עפ"מ דא' בנדה ל"ז. דאונס סותר אף שאינו גורם כיון שאם ראה שתים שלא באונס ושלישית באונס מצטרפין לקרבן הו"ל גורם וסותר ע"ש וא"כ י"ל לפמ"ש בסד"ט סי' ק"צ ס"ק צ"ג דהא דבעינן בזבה הרגשה א' בנדה מ"א: מדכתיב זובה בבשרה והיי"ד בראיי' א' שלה אבל לאחר שראתה פ"א בהרגשה אפי' חזי' ב' ראיות אח"כ שלא בהרגשה מצטרפין לראי' הראשונה של יום הא' ונעשה זבה גדולה כיון דעיקר קרא דבבשרה דדרשינן מיני' דבעי' הרגשה בנדה כתיב אלא דמרבינן לזבה מזובה ודרשינן זבה דומיא דנדה דבהרגשה א' סגיא ע"ש וא"כ י"ל דבלא הרגשה הו"ל גורם כמו ראיית אונס ויל"ע בזה) ויתיישב עפי"ז מה שהקשו המפורשים במשנה נדה נ"ח: מעשה באשה א' שבאת לפני ר"ע אמרה לו ראיתי כתם א"ל שמא מכה היתה ביך א"ל הן וחיתה א"ל שמא יכולה להגלע ולהוציא דם א"ל הן וטהרה ר"ע ראה תלמידיו מסתכלין זב"ז א"ל מה הדבר קשה בעיניכם של"א חכמים הדבר להחמיר אלא להקל שנא' ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה בבשרה דם ולא כתם והקשו דל"ל מכח המיעוט דם ולא כתם הרי בלא"ה הוא ממועט מבבשרה עד שתרגיש בבשרה ולהנ"ל יהי' נכון דהנה באמת הקשה בתשו' ח"צ הנ"ל לשי' הרשב"א דאפי' במכה שא"י אם מ"ד תולין א"כ למה שאל ר"ע אם יכולה להגלע ולהוציא דם ותי' בתשו' נובי"ק סי' נ"ה דטעמא דהרשב"א הוא משום דמוקמינן האשה בחזקת טהרה ור"ע רצה לטהרה גם בימי ספורה דאז בחזקת טומאה עומדת ע"ש וא"כ לפי"ז אצטריך למדרש מדם ולא כתם דאלו מטעם של"ה הרגשה הא עכ"פ אותו היום אינו עולה דאינו נקי הוא ולהכי אצטריך למדרש מדם ולא כתם דהו"ל נקי מדם וגם אותו היום עולה ועל כן כ' הש"ך בסי' קצ"ו ס"ק י"ג דבמכה שידוע שמ"ד תולין אפי' בג"י הראשונים דכמו דיש סוברים דגם בשעת וסתה תלינן במכה שידוע שמ"ד הואיל וסתות דרבנן ואפי' למאן דמחמיר בשעת וסתה הואיל ואיכא למ"ד וסתות דאוריי' אבל כתמים שהן לכ"ע דרבנן תלינן במכה שידוע שמ"ד ע"ש ולכאורה הרי מאי דהוי דרבנן הוא משום של"ה הרגשה והיל"ל דבתוך ספירה עכ"פ אותו היום אינו עולה אמנם כיון דהתורה אמרה דם ולא כתם ולכך אף דבראיי' בלא הרגשה אין אותו היום עולה כיון דהו"ל אין נקי מדם אבל בכתם שפיר עולה דהו"ל נקי מדם וכן ראיתי לש"ב הגאון בישיע"ק סי' קצ"ו שהעלה דבראתה דם בלא הרגשה אין אותו היום עולה לנקיים ועי' באב"מ בקונטרס התשובות סי' כ"ג:
והנה בדרך היותר קצרה איפשר לומר בביאור ד' הש"ס ב"ב הנ"ל דהנה באמת העלה בס' סדרי טהרה סי' ק"צ וקצ"ד דבלא הרגשה אף דגזה"כ הוא דהאשה טהורה מ"מ הדם טמא ואפי' אינימא מקור מקומו טהור מ"מ הדם הוא טמא ולפענ"ד יש לה"ר לזה מד' הש"ס נדה ס"ב. איתיבי' ר"י לר"ל הטבילו ועשה ע"ג טהרות כו' א"ל הנח לכתמים דרבנן והתני ר' חייא דם הנדה מעביר עליו ז' סממנין ומבטלו וקשה לכאורה דהא ג"כ יכול להיות שהוא רק דרבנן כשהוא בלא הרגשה וע"כ דהדם גופי' טמא מדאוריי' והרי בנדה ס"ו. ס"ל לרבי מקור מקומו טהור ומסתמא ר' חייא תלמידו ג"כ הכי ס"ל ואף דבנדה מ"א: א' דלמ"ד מקור מקומו טהור גם הדם הוא טהור זהו דוקא לענין דם טהור דליכא בי' טומאת נדה לעולם אבל בלא הרגשה כיון דאלו היתה מרגשת היתה האשה טמאה נדה לכך כשלא הרגישה הדם טמא עכ"פ ומצאתי שכתב כן הגאון ר' מרדכי בנעט זצ"ל בס' פרשת מרדכי הנמ"ח חיו"ד סי' י"א. והנה אף דילפינן בנדה נ"ד: דדם הנדה מטמא מדכתיב והדוה בנדתה מדוה כמוה מה היא מטמאה אף מדוה מטמאה א"כ חזינין דהדם אינו טמא רק מכח האשה ובלא הרגשה הא האשה היא טהורה והרי אפי' אי מקור מקומו טמא העלה בתשו' נובי"ת חיו"ד סי' צ"ז דזהו דוקא כ"ז שהוא במקומו אבל לאחר שפירש ממקומו פסקה טומאה ממנו ע"ש] מ"מ הרי כ' בתוס' שם ד"ה דם הנדה דלרבא דאמר בנדה ל"ה. לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש לא דרשינין מדוה כמותה ע"ש והכי מבואר בר"ן פ"ב דשבועות ובחי' הרמב"ן נדה מ"א: לענין יוצא דופן. ולפי"ז שפיר קמייתי רבא רק מהך דר' חייא דבהא דקתני במתני' נמצא בפרוזדור ס' טמא איפשר לפרושי בלא הרגשה וקאי לענין הדם גופי' דטמא אף דהאשה היא טהורה דרבא לשיטתי' דלא דריש מדוה כמותה משא"כ בהא דר' חייא הרי לא מצינין לפרושי לענין הדם ויהי' הפי' חייב על ב"מ שחייב אם הכניס הדם למקדש דהרי אין לו טהרה במקוה כנ"ל וע"כ מדקא"ר חייא דחייבין עליו על ב"מ ע"כ קאי לענין האשה בעצמה אם נכנסה למקדש שחייבת קרבן וא"כ ע"כ איירי בהרגשה והו"ל קבוע וע"כ הוא מטעם רוב ומצוי ודוק:
אמנם באמת היטב אשר דבר בזה בשו"ת בית אפרים הנ"ל דל"ש בזה קבוע כיון דבשעה שהם בקביעות עדיין אין כאן ספק ולא נפל הספק עד אחר פרישתו לפרוזדור והו"ל פירש דומיא דסברת הה"מ פ"ב מה' שבת ה"כ ע"ש. וע"ד פלפול קצת י"ל דד"ז תלוי בפלוגתא דאביי ורבא בגיטין ס"א. דאביי קא' התם דלהכי בוררת וטוחנת עם אשת ע"ה ול"ה מסייע ידי ע"ע כמו ברישא דמתני' התם בחשודה על השביעית משום דרוב ע"ה מעשרין הן ורבא מוקי לה בע"ה דר"מ ובתוס' הרגישו דהרי רבא ס"ל ג"כ רוב ע"ה מעשרין הן ונראה דבאמת התעורר בס' ט"ג שם דהרי בביתה אסור לסייע עמה משום כל קבוע כמע"מ דמי ומשמע התם דאפי' נתחייב במעשר מדאוריי' שריא לסייע בהדה ע"ש ומש"ש מכח קבוע שאינו ניכר הוא תמוה דהרי אם ידוע אפי' לאדם אחד הו"ל קבוע הניכר כמ"ש בפלתי סי' ק"י ס"ק י"ב ע"ש וא"כ הלא הע"ה ידע אם עישר אם לא אמנם י"ל עפי"ד הה"מ הנ"ל דכיון דבשעה שהוא בבית ע"ה ונתחייב במעשר ל"ה מספקינן דהא הוא לעצמו יודע אם עישר אם לא אפס משפירש מע"ה מספקא לן אם עישר את התבואה ולכך ל"ה עלה דין קבוע ולכך ס"ל לאביי דמטעם רוב ע"ה מעשרין שריא לסייע בהדה אפי' בביתה ורבא פליג עלי' וס"ל דהוי עליו גם בכה"ג דין קבוע ולכך הוכרח לאוקמי בע"ה דר"מ וכיון שכן י"ל דרבא דקא' בב"ב שם רוב ומצוי קאמרת לשיטתי' אזיל דס"ל דגם בכה"ג יש עליו תורת קבוע וע"כ צריכין לבא מכח רוב ומצוי] גם הרי בב' חנויות מוכרות בשר שחיטה וא' בשר נבילה אזלינן בתר רובא אף שבהחנות הא' של הבשר נבילה יש בשר נבילה הרבה והוא רוב נגד הבשר שבהב' חנויות של בשר שחיטה מ"מ בתר המקומות אזלינן והטעם משום דדבר הנפרש אפשר לו שיסתלק מהחלק המועט כמו שמסתלק מהחלק המרובה וא"כ למה אזלינן בתר רובא דמקור לגבי עלי' הרי איכא נמי דם צדדין והו"ל ב' מקומות לגבי דם מקור:
נחזור לדאתאן עלה לענין דינא בנידן שאלתינו לכאורה גם בלעדי אמירת הרופאים יש מקום לצדד להתיר משום שאשה זו יש לה וסת קבוע ויש לסמוך בשלא ב"ו ע"ד המרדכי אף שא"י שמכתה מ"ד כנ"ל וכן העלה בתשו' מהר"ם לובלין סי' קי"א דגם בשא"י אם מכתה מ"ד תולה שלא ב"ו ואפי' ז"נ א"צ וכ"כ הב"ח שם וכן מורה ובא בתשו' נובי"ק סי' מ"א ובפלתי שם סק"ה מסיים שכן ברור ונכון ואין להחמיר והכי מפורש ברדב"ז ח"ב סי' תמ"ד ומביאו בס' חכ"א להלכה אמנם לכאורה י"ל דזהו דוקא במכה תדירית שמרגשת צער וכאב גם שלא בשעת תשמיש אבל בנ"ד שאין לה כאב כ"א בשעת נגיעה באותו מקום איפשר שאין להקל בזה דלא חשיב רק כאב בעלמא וכי"ב כ' בש"ך סי' קצ"ו ס"ק י"ג לענין תליי' במכה שמ"ד בג"י הראשונים של הז"נ דיש חילוק בין אם זב תדיר לבין אם זב רק לפרקים ובפרט דאיכא למיחש שמא זיבת הדם ע"י נגיעה בשם הוא קביעת וסת מחולשת המקור וכבר העלה בתשו' ח"צ סי' מ"ו ובנובי"ת חיו"ד סי' קי"ד שגם באופן זה היא טמאה נדה דלא כהשב יעקב וע' ספר יהושע חיו"ד סי' מ"ו. אמנם הלא יש לנו לסמוך בנ"ד על מה שאומר הרופא שיש לה מכה בהאם שממנה הדם יוצא ושכבר נתרפאה ע"י הרפואות ולא תראה עוד לדעתו והנה אף דבש"ע סי' קפ"ז ס"ח נחלקו הראשונים הבעה"ת והרשב"א ז"ל אי סמכינן על רופא שאומר שנתרפאה ואף להריצב"א דמיקל הוא רק ברופא יהודי אבל על רופא עכו"ם אין לסמוך אשר פיהם דבר שוא כו' אולם כבר העלו כמה מגדולי האחרונים לסמוך ארופאים בכה"ג דליכא לברורי ממעשה דטבעין בנדה כ"ב: ששאלו חכמים לרופאים ואמרו אשה זו מכה יש לה בתוך מעי' כו' ונתקשה הרא"ש בתשו' דא"כ למה הצריכו הטלת הקליפות למים לראות אם נימוחו ורצה בתשו' מהר"ם לובלין הנ"ל לומר דבאמת לא רצו לסמוך ארופאים ובחנו אם האמת כדבריהם אולם בתשו' עבוה"ג סי' כ"ב כתב משום דהיכי דאיכא לברורי לא סמכינן ארופאים ע"ש והיכי דליכא לברורי סמכינן שפיר ארופאים ובאמת י"ל בדברי המהר"ם לובלין שם דגם איהו ס"ל הכי דהרי כ' שם שהרופאים ל"א שיש לה מכה במקור אלא שהוא קליפות או שערות ולכך אם יש בידינו לברר דבריהם אין לסמוך עליהם אבל אם היו הרופאים אומרים שיש לה מכה במקור היינו סומכין עליהם דא"א לברורי והכי מפורש במהרי"ק שורש קנ"ט להוכיח מהתם דגם רופאים עכו"ם נאמנים ומוכח מדבריו שם דהטעם אע"ג דאין מסלפ"ת נאמן אלא בעדות אשה מ"מ נאמן משום דחזקה אומן לא מרע אומנותי' כיון דירא לעצמו שלא יתברר עפ"י רופאים מומחים היפך דבריו ויקלקל עי"ז אומנותו ע"ש וע' בע"ז כ"ז. דמוקי הא דא' ימול ארמאי ברופא מומחה ופירש"י לא מרע נפשי' לשוי' כ"ש ובתוס' שם כ' ואפי' אינו מומחה למילה לא מרע נפשי' מכל דבר שיתעסק בו והכי מצינו באמת בראשונים ז"ל בחולין צ"ו דסמכינן באיסורין אטעימת קפילא אפי' ל"ה מסלפ"ת משום דלא מרע אומנותי' ער"ן שם וכן העלה בתשו' שבו"י ח"א סי' ס"ה. וי"ל דלכך הצריכו חכמים באמת הבירור דהטלת הקליפות למים ולא סמכו אחזקת אומן לא מרע אומנותי' משום דכ' במג"א סי' ח' ס"ק י"א דהיכי דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה וא"כ הא בנ"ד א"א לברורי דכיון דהמכה הוא במקור א"א ע"י בדיקת מוך דהרי בין אם הוא דם נדות או מהמכה יהי' הדם על ראש המוך וסמכינן שפיר אהגדת הרופאים:
והנה מד' הח"צ סי' מ"ו נראה דבכל ענין סומכין ע"ד הרופאים ובמעשה דטבעין לכך אנו מטמאין אם נימוחו משום דהתם הפי' מכה היינו שנחלשה האם שלה או שאירע בה איזה קלקול עד שאינה בריאה וחזקה בטבעה לבשל המותרות כתיקון ולהוציאן בזמנן כראוי ולכך היא מוציאתן קודם זמנן ובלתי מבושלין כראוי ואין זה ענין לדם מכה שהוא דם בועה וחבורה ואינו מעיקר דם המקור אבל זה דם המקור הוא אלא שלחולשת המקור או לסיבת מאורע מן המאורעות שאירע בו הוא מוציא את הדם באופן משונה ע"ש ולפענ"ד אף אי נימא דלא סמכינין באיסורין ארופאים היינו להחליט ודאי שהוא כדבריהם אבל בנ"ד י"ל דמועיל הגדת הרופא עכ"פ למשוי ס' השקול לענין שנסמוך על הס"ס של הרמ"א כיון דבס"ס בעינן שקולין כמ"ש בתוס' כתובות ט'. עש"ך יו"ד סי' נ"ג ובמג"א סוסי' תס"ז. ומהני עכ"פ אמירת הרופא דנימא בי' ס"ס ומתיישב עפי"ז מה דלא סמכו ארופאים במעשה דטבעין הנ"ל לטהר את האשה מכח ס"ס ספק ברי' בפ"ע ואת"ל מהמקור דילמא מחמת מכה שבמקור והרי הגדת הרופא משוי לי' עכ"פ לס' שקול והלא ברמ"א סוסי' ק"י פוסק דסמכינן אס"ס אפי' היכי דאיכא לברורי ומכ"ש הכא דלא נוכל לברר רק ספק א' שמבואר בתשו' נובי"ק סי' כ"א דבכה"ג לא מיקרי אפשר לברורי וא"כ הי"ל לטהרה מכח ס"ס וי"ל דהרי באמת שני הספקות הם משם א' דלשני הספקות היא טהורה והוי כהא דא' שם אונס חד הוא וכ' בנוב"י סי' נ"ז ובסד"ט דכיון דקיי"ל מקור מקומו טמא איכא נ"מ בין הספקות דאם הוא ממכה שבמקור הלא טמאה טומאת ערב וא"כ הרי מבואר בנוב"י שם דרק בדם לח שהוא משקה שייך מקור מק"ט ולא בחתיכה ושערות ולכך במעשה דטבעין שהיתה מפלת כמין שערות וקליפות הא ל"ש מקור מק"ט וליכא ס"ס והלכך ממילא לפי"ז ל"ה ג"כ כדי סמיכה על אמירת הרופאים והוכרח לעשות הבחינה דהטלה למים אבל בנ"ד שפיר נוכל לצדד מכח ס"ס. ואף דבשאלתינו אומר הרופא שהמכה הוא בפה האם מבחוץ שקורין מוטטערמונד בכ"ז הלא מבואר בנוב"י שם דגם במכה שבפה האם בחוץ שייך מקור מק"ט ע"ש ואיכא נ"מ בין הספיקות ובפרט שמלשון בעה"ת שמפקפק בנאמנות הרופאים נראה דרק כשאמירת הרופא הוא לאחר שכבר נתחזקה ברמ"ת אבל אם הי' מתחלה שאלת רופא ואמר שיש לה מכה איפשר דגם הוא מודה דאין להחזיקה ברמ"ת ומהני אפי' במקום דאיכא לברורי והרי במעשה דטבעין הקשה באמת בסד"ט לשי' הרז"ה דדם יבש טהור משום דכתיב כי יזוב זוב דמה א"כ למאי נ"מ שאלו לרופאים הרי אם לא נימוחו הו"ל דם יבש וטהור אמנם י"ל דנהי דלרז"ה דם יבש טהור מ"מ אם ראתה דם יבש בימי ספירת הנקיים אינו עולה כמו דם קישוי שאינו עולה כאשר הארכנו בזה קצת למעלה וי"ל דהי' המעשה בתוך ז"נ ולכן הצריכו לרופאים שכיון שאמרו שהוא מחמת מכה עולה גם לנקיים וא"כ כיון דבימי ליבונה האשה בחזקת טמאה קיימא כנ"ל א"כ כיון שבא להוציאה מחזקה י"ל דל"מ עדות הרופאים בדאיכא לברורי אבל כשאינו להוציא מחזקה איפשר דמהני גם במקום דאיכא לברורי ובפרט אם לא נסמוך עליהם לענין הדאורייתא רק שלא להוציאה מבעלה משום רדמ"ת דל"ה רק איסור דרבנן וכיון דאמירת הרופה עושה עכ"פ ס' השקול הו"ל סד"ר:
והנה אפי' אי נימא דמחמירין גם ברדמ"ת כיון שבאמת בחמ"ח אה"ע סי' קי"ט ס"ק כ"ב כ' דרמ"ת הוא מדאוריי' וכן בתשו' חת"ס חוכך להחמיר גם ברדמ"ת שלא לסמוך ארופאים מצד דחיישינן שאומרים בדדמי ע"ש נראה דהוא רק באופן כזה שי"ל שהרופא אומר מאומדן דעתו עפ"י השערתו וי"ל שטועה בדמיונו ולהכי נראה נמי שלא סמכו על הרופאים במעשה דטבעין כיון דהתם שפטרו הרופאים שאשה זו יש לה מכה במעי' רק מכח השערתם דצורות אלו הקליפות מוכיחות שהם גלדי מכה וע"כ חיישינן שאומרים בדדמי משא"כ בנ"ד שאמר הרופא זה ע"י מה שראו עיניו בהמקור ע"י מטטערשפיעגעל בכה"ג ל"ח לבדדמי ושפיר סמכינן עלי' וכ"כ בשו"ת ד"ח ח"ב סי' ע"ז דאם המילדת אומרת שראתה המכה בעיני' נאמנת אפי' היא עכו"ם. וגם יפה כתב מעכ"ת לבאר דהיכי דיש הוכחה לדברי הרופא לכ"ע מועיל שהרי בתשו' הרדב"ז סוסי' ת"י כ' דאפי' כאב בשעת תשמיש חשיב הוכחה לסמוך על הרופא ובחת"ס סי' קע"ה מסכים לדבריו ומבואר במחבר ס"ח דכשיש הוכחה ברורה באשה זאת בעצמה שניכר שהועילו לה הרפואות סמכינן אפי' על רופא עכו"ם וא"כ בנ"ד יש הוכחה ברורה שהועילה לה הרפואה דהרי קודם הרפואה ראתה דם בשפע ע"י בדיקת הרופא ולאחר שא"ל שנתרפאת אף שבדק אותה כמקדם ל"ה שום דם הלא נראה בעליל שהרפואה הועילה לה ולא תראה עוד מחמת תשמיש וגם בזה שהי"ל מתחלה כאב גדול ואח"כ נפסק ובתשמיש הג' ג"כ נתמעט הכאב וגם הדם וכשבדק אותה הרופא אח"כ ל"ה לה עוד כאב כלל מכ"ז הוכחה ברורה לדברי הרופא שנתרפאה ובכזה גם החת"ס המחמיר יודה דיש לסמוך גם על רופא גוי ומובן הענין דאפי' אי נימא דעדות הרופאים ל"מ משום דאומרים בדדמי כמ"ש באמת בתשו' שבו"י הנ"ל מצינו דרגל"ד מועיל לענין אומדנות הרופאים כבמשנה נזיר ס"ה: המכה את חבירו ואמדוהו למיתה כו' ר"נ פוטר מפני שרגלים לדבר וברמב"ם פ"ד מה' רוצח ה"ה כ' הטעם שרגל"ד לחיובא וכ' בתיו"ט שם וכן בכ"מ דס"ל להרמב"ם דהסיום במשנה מפני שרגל"ד דברי הת"ק הם והכי מפורש באמת בירושלמי בנזיר שם ר"נ פוטר וחכמים מחייבין מפני שרגל"ד הרי דאמרינן דכיון דרגל"ד שהכביד עליו ומת מחמת מכה זו אמרינן שיפה אמדוהו הרופאים. והכי פוסק בנובי"ק סוסי' נ"ה לסמוך ארופא א"י בדאיכא רגל"ד וכ"כ בתשו' רדב"ז סי' תמ"ד ובפרט בנ"ד שהאשה מרגשת בעצמה שנתרפאה יש לצרף זה לעדותו של הרופא וכמ"ש בתשו' ח"צ סי' נ"ו דלא מחזקינן לה למשקרת או לטועה בדמיונות ע"ש ועתשו' שבו"י הנ"ל ובח"ג סי' ע"ח שהעלה להקל לסמוך ע"ד הרופאים עכ"פ בשא' מהם ישראל כשר ובשגם דבנ"ד הלא יש לצרף ג"כ שהיו בביאות שאחר הלידה דמובא ברמ"א סי' קפ"ז סי' דיש מקילין לתלות ראייתה בחולשתה שהוכו הצדדין מכח הלידה וכן צידד להקל בכי"ב בתשו' השיב ר"א סי' ה' (ובדרך אגב ראיתי בסד"ט שם ס"ק כ"ו שמסתפק אם מקילין ג"כ מה"ט לענין הז"נ לתלות מחמת חולשת הלידה. ולא ידענא מאי מספקא לי' הרי משנה שלימה שנינו בנדה ל"ח: המקשה בתוך שמנים של נקבה כו' ממה היקל עלי' מטומאת זיבה אבל טמאה טומאת נדה ועי' בגמ' שם מ"ב. אלא יולדת אי בימי נדה נדה כו' וצ"ע בפירש"י שם ד"ה טומאה בלועה כו' דאי משום ראיי' מאתמול איעקר ומאתמול הוי ראיי' וראיי' דמאתמול ל"מ לה האידנא דמאתמול הו"ל ימי טומאה והשתא הו"ל ימי טוהר ומשמע דאם נמשך הז"י בתוך ימי טוהר אינה טמאה נדה ובאמת מבואר הכי בנדה י"א. קס"ד מבקשת לישב על דם טוהר הניחא למ"ד מעין א' הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו שפיר ופירש"י דבין פסקה ובין לא פסקה טמאה היום וטהורה למחר וצ"ע בתוס' ישנים כריתות י'. ד"ה קולא לית לי' שכ' וז"ל ולכך נראה אם ראתה בתוך ז' ימי לידה לא חשבינן כרואה בתוך ימי נדותה לספור מראשון אלא סופרת ז"י מראיי' ואילך והוא תמוה למאי דקיי"ל כרב דאמר מעין א' הוא הלא כשכלין ימי טומאה היא טהורה ומאי ר"מ בהא שמתחלת לספור מראיי' ואילך וצע"כ) ואף דכ' שם דלא סמכינן אזה כ"א בהוחזקו ביאות היתר בינתים בכ"ז בנ"ד באשה הזאת שיש לה וסת קבוע ושמשה שלא ב"ו בימי מניקותה והרופא אומר שהי"ל מכה ושנתרפאה יש לצרף ג"ז לסניף גם יפה כ' כ"ת דהבדיקה שעשה לה הרופא באחרונה תהי' כבדיקת האמונת שמואל כד' השואל בתשו' זכרון יוסף סי' כ"ב. ויען שאמרה האשה שלפי דמיונה הי' הקנה של הרופא שבדק אותה כעובי האבר ובזה גם הזכרון יוסף החולק שם והחת"ס סי' קנ"ח יודו דהוי כהבדיקה של אמונת שמואל וגם כיון שהיו כל הג"פ בליל טבילה הלא חזי לאצטרופי ד' המנ"י סי' קפ"ז ס"ק כ"ט שכ' שבכה"ג רשאי לשמש עמה בליל הב' של הטבילה וע"כ מכל הלין טעמי יש להתיר להאשה הזאת שתשמש בפעם הד' עכ"פ בלילה השני' של הטבילה. ויצאו דברינו בטהרה דברי ידידו ש"ב דור"ש באהבה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |