אבני נזר/אבן העזר/תנה
|
< הקודם · הבא > |
סימן תנה
א) (דף נ"ו ע"א) במתני' המקדש בערלה וכו' אינה מקודשת, מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, כתב הר"ן פרק השוכר את הפועל וז"ל גרסינן בירושלמי עלה דמתני' דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת, ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן כלומר לפיכך מקודשת לפי שאין ממון זה של ערלה וכלאי הכרם שאילו הי' כן אף דמים הללו הי' אסורין למוכר דמ"מ מתהני מינייהו שמכרן בדמים דמה לי הן מה לי דמיהן אלא מש"ה מקודשת לפי שאין ממון זה דמיהן של ערלה וכה"כ שכיון שהן אסורין בהנאה אינם שוים ממון ומעות הללו מתנה הם, בידו, ולפיכך מותרין דדווקא בע"א שחידש הכתוב שאעפ"י שאין לה דמים שיהי' חליפי' נתפסין באיסור שלה, אבל בשאר איסורי הנאה לא ולפיכך מקודשת, ומן הירושלמי הזה למדנו שאם עבר ומכר איסורי הנאה שדמיהן מותרין אף למוכר עצמו חוץ מע"ז ושביעית לפי שאינן דמי איסורי הנאה, אלא מתנה או גזל בידו, וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה דלמוכר עצמו אסורין וליתא וכדאמרן עכ"ל הר"ן ז"ל:
ב) ולפענ"ד ליישב דברי רש"י ז"ל, דהנה רש"י כתב זה שם על מפני שמחליפין עם הנכרי, ובזה הדבר ברור דכיון שאצל הנכרי ממון גמור הוא לאו מתנה הוא אצל המוכר אלא מכירה גמורה הוא וכמו שיתבאר עוד בעז"ה, ומהירושלמי לק"מ אפי' את"ל דהירושלמי אפי' במוכר לנכרי, דהנה מתחילת דברי הירושלמי שפירש מפני שאין דמיהן, הא אם הי' דמיהן לא היתה מקודשת משום שהדמים הי' אסורין למוכר וכמ"ש הר"ן, הרי דס"ל לירושלמי דאף דלדידה מותרין בתר מקדש אזלינן דכיון דלדידי' אסורין אינה מקודשת, א"כ ניחא תירוץ הירושלמי, דע"כ אפי' מכרם לנכרי דלנכרי שוים ממון כיון דלמוכר אסורין אין הנכרי מתחייב ממון עבורם כמו שהאשה אינה מקודשת בדבר שאסור למקדש כנ"ל, וכיון שאין מתחייב דמים ע"כ חשוב הדמים שנתן שאינם דמי המכירה רק מתנה, דכן מפורש בפרק השוכר את הפועלים בהא דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דמוכח דחייב לצאת ידי שמים דאל"כ הי' חשוב מתנה בעלמא עיי"ש, והכא כיון דהנכרי הלוקח פטור לפי שהמקח לא הי' שוה כלום למוכר דאיסורי הנאה הוא לדידי' ע"כ המעות מתנה. ג) והנה בהא דס"ל לירושלמי דבתר מוכר ומקדש אזלינן נראה דירושלמי לשיטתו, ולדידן בתר מקבל אזלינן, וראי' מהא דאמרינן ריש פרק הדר (ס"ב שוכרין מן הנכרי אפי' בפחות משוה פרוטה משום דב"נ נהרג על פחות משוה פרוטה דגבי עכו"ם ממונא הוא, הרי דאף דלישראל הנותן לאו ממונא כיון דלמקבל ממונא מהני לקניין, וכ"כ התוס' בהא דשני בנותיך לשני בני בפרוטה קידושין (ז':) דטעמא אי בתר דידהו אזלינן או בתר נותן ומקבל אזלינן, וכתבו התוס' דלאו בתר נותן אלא בתר מקבל לגמרי דהא אינו אלא מטעם שליחות דבנים ולא נתן כל אחד אלא חצי פרוטה, אלא ודאי דבתר מקבל אזלינן לגמרי [ולא מבעיא לש"ס אלא משום דשמא צריך ליתן פרוטה עבור כל אשה ואשה] וכן במקדש בגזל אחר יאוש כיון דהיא קנאתו ביאוש ושינוי רשות אף שלא הי' של המקדש, ואבוהון דכולהו הילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני, ושם בעבד כנעני מסיק הש"ס קידושין (כ"ג.) דאפי' חוב הוא לעבד משתחרר בכסף ע"י אחרים משום דקבלת רבו גרמה לו אף שהעבד לא נתן כלום לא הוא ולא שלוחו חוב הוא לעבד, ומוכח דבתר מקבל אזלינן לגמרי:
ד) אבל בירושלמי משמע דלא למדנו מעבד כנעני לקידושין, דדווקא בעבד כנעני שהוא רק סילוק רשות הרב וממילא העבד זוכה בעצמו וכמ"ש הר"ן בפרק המגרש בהא דמהני בגט שחרור לשון אין לי עסק בך ולא בשדה, דעבד שאני שיכול לזכות בעצמו מכיון שסילק הרב ממנו זכותו עיי"ש, וע"כ מהני קבלת הרב לבדו שיסולק זכותו וממילא העבד זוכה בעצמו אף שאינו נותן כלום, אבל בקידושין וכן בקנין שדה אין המקדש קונה האשה ולא הקונה השדה כיון שאינו נותן כלום, דגרסינן בירושלמי פרק א' הלכה ג' ר' ירמי' בעי קומי ר' זעירא הילך כסף זה שתצא שדך לחירות א"ל יצאת, ופירש הפ"מ שהי' לו שדה משועבדת מהלוה ואמר לו אחר הילך כסף זה שתצא שדך לחירות שתצא השדה לאיש פלוני עיי"ש, ומשמע דווקא בכה"ג שרק סילוק שיעבוד מהשדה וממילא נשאר השדה ללוה הוא דמהני כסף ע"י אחרים וכמ"ש מילתא בטעמא בעבד כנעני, אבל לקנות מחדש בעי נתינת הקונה, והא דמהני הילך מנה והתקדשי לפלוני הוא רק מדין שליחות וכעין שכתב בירושלמי פרק האיש מקדש הלכה א' בתן מנה לעני ואקדש אני לך דהוא מדין שליחות עיי"ש, ע"כ שפיר קאמר הירושלמי בשאין דמיהן, דאלו הי' דמיהן והי' אסור למקדש לא היתה מקודשת, כיון דלירושלמי בעי נתינת המקדש, וע"כ ניחא טעמא דאין דמיהן דאפי' מכרן לנכרי אין הנכרי מתחייב דמים למוכר, כיון דאצל המוכר אינו שוה כלום ולא נתן כלום לנכרי שיתחייב לו, וכיון שאינו מתחייב לו כשנתן לו דמים הוא מתנה בעלמא וכמו שהוכחנו מהא דפרק השוכר את הפועלים בהא דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו, אבל לדידן ליתא לדברי הירושלמי בזה לא קושיא ולא פרוקא, ונתבררו דברי רש"י ז"ל:
ה) ובאבני מלואים בתשובותיו כתב ליישב בדברי הירושלמי הנזכר דברי התוס' במס' ע"ז ריש פרק השוכר את הפועל עיי"ש דלא חש לקמתי' ודבריו לא שרירין ולא קיימין, שהוא סובר דכיון שאסור להחליפן ולמוכרם אף שיש בו היתר שאר הנאה למוכר לאו מכירה הוא, וזה אינו כלום, ומפורש בדברי הר"ן שהביא דרק משום דאיסורי הנאה הוא אבל אם ממון הוא למוכר מה בכך שעשה איסור, ומקדש בפירות שביעית יוכיח, וכן המקדש בפטר חמור להרמב"ם והש"ע יור"ד שאסור למוכרו כלל קודם פדיון ואעפי"כ אם קידש בו מקודשת, ולא ניתן לכתוב מרוב פשיטותו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |