אבני נזר/אבן העזר/כו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר כו

סימן כו

ב"ה פה קראשנעוויץ. לרב נדול אחד. שאלה בתולה אחת שנשאת י"ג אלול תרל"א ואחר החג יצא עלי' קול שהיא מעוברת מכבר שזינתה עם אבי' והעיד עלי' עד אחד לאחר שילדה בג' או בד' ניסן תרל"ב שהי' השנה מעוברת, שראה איך שאבי' זינה עמה כמה פעמים ושלחו אחרי האשה והפחידו אותה שרצו להשקותה מים המאררים ואמרו לה שתשתה אשה לפני' ואם טהורה היא לא יזיק לה ואמרה שמתייראת שתמות והתחילה לבכות, ותחילה היתה אומרת שיתנו לה ולבסוף חזרה כנ"ל, גם הודית שאחרי נשואי' לא הי' לה עוד ווסת ועוד הרבה אומדנות והוכחות, אך הכל מעדות נשים והבעל יצא לבית אביו וגמר בדעתו לגרשה והי' יחידי זמן רב, ועתה ע"י שהוצרך ממון לפדות את עצמו חזר לאשתו, ותחילה האמין להעד, ועתה השאלה אם צריך לגרש אשתו משום מינקת חבירו או עכ"פ להפריש עד עבור ימי ההנקה, גם אם צריך קידושין אחרים:

תשובה א) הדבר ברור שא"צ לגרשה, והנה האחרונים העלו להתיר בכנסה שוגג כמו בכנס תוך שלושה חדשי הבחנה, רק שהד"מ כתב בכנס תוך שלושה חדשי הבחנה דווקא ששניהם שוגגין, ונידון דידן יש לומר דחשובה מזידה, דאף שהמחבר פסק מפותה א"צ להמתין משום שמתהפכת ואף שהרמ"א הביא י"א שצריך מ"מ לפי כללי הוראה עכ"פ בחשש הבחנה דרבנן נקטינן להקל, וא"כ הרי שוגגת היא, מ"מ יש לומר דכיון דמיעברא אגלאי מילתא שלא נתהפכה, ועוד דמסתמא היתה מסולקת דמים והי' לה לחוש, מ"מ נראה לי ברור דא"צ לגרש כדבעינן למימר קמן:

ב) והנה המרדכי הביא פוסקים מקילים במזנה כמו גרושה כדעת ר"ש הזקן, ואנן מחמרינן כדעת ר"ת, וטעם ר"ת דמ"מ אסור לו לישא דממילא תניקנו, ונראה דמ"מ אין איסור רק עליו, אבל לא עלי' שהרי בידה שלא להניקו ואיך שייך לאסור עלי'. וראי' לזה בב"מ (ק"ח:) בענין דינא דבר מצרא זבין לנכרי נכרי ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא, ופירש"י דאין שייך ועשית הישר והטוב למוכר כיון שבידו שלא למכור כלל ולעכב לעצמו רק ללוקח אומרים משוך ידך ויקחנה זה, והכי ממש בנ"ד דהאיסור מבואר בתוס' סוטה (כ"ו.) בשם הירושלמי משום אל תסיג גבול עולם ובשדה יתומים אל תבוא, ולדידה לא שייך הסגת גבול ולא שדה יתומים כיון שיכולה לשמוט דד מפיו, ובהכי ניחא דביבמות (ל"ו:) לא ישא אדם מעוברת ומינקת חבירו ולא חילק בין גרושה לאלמנה, ואדרבה חבירו משמע יותר שהוא עמו בחיים ואלו בכתובות (ס'.) אלמנה לא תנשא כו' ולהנ"ל ניחא דלדידה אין איסור בגרושה רק אלמנה לא תנשא, אבל לא ישא אף בגרושה, שוב מצאתי קצת מזה בנוב"י:

ג) ואין לפקפק הא הרשב"א אוסר משום שמכירה ומחוייבת להניקו והאיסור אף לדידה, לק"מ שהרי נשאה תחילה קודם שהכירה והוא לא בא בגבול התינוק רק התינוק בא בגבולו, ואף דהש"ס הקשה ביבמות (מ"ב.) אי הכי אפי' דידי' נמי, אין הקושיא שנאסור עליו אלא דמה הועילו חכמים בתקנתן, וע"כ אי במוך אי מן השמים ירחמו כדלעיל (י"ב) (ועוד יתבאר לקמן דמזנה כאינה מכירה דמיא]. ד) ועתה נדבר אם צריך עכ"פ הפרשה אם נחליט שודאי זינתה קודם הנשואין, והנה טעם הפוסקים המתירין שמדמים לגרושה, ועוד הוסיף המרדכי דאפי' לר"ת הכא עדיף שאין אב שיכוף, והנה קשה על הרמ"א סי' י"ג סעי' י"א שהסכים להמחבר להחליט האיסור בגרושה שמכירה ובמזנה הביא פוסקים להתיר משמע אפי' במכירה כמו בגרושה דמיירי במכירה, דבאינו מכירה הביא בסוף הסימן, וצ"ל שסמך על טעם המרדכי שאפי' לר"ת וכו', והנוב"י הקשה עוד על הפוסקים המתירין במזנה שמדמים לגרושה, שהרי לב"ש שאף אלמנה ואפי' בחיי בעלה אינה מחוייבת להניק ואעפ"כ אוסרים עד י"ח חודש, וע"כ דווקא גרושה שיש לו אב שממסמס לי', וא"כ מזנה שאין לו אב שוה כמו לב"ש ובוודאי אסורה, ע"כ מסיק הנוב"י דכל ההיתר במזנה משום דלא שכיח שתתעבר דמתהפכת ובלא שכיח לא גזרו:

ה) ולפענ"ד נראה ליישב קושיית הנוב"י ואדרבה קושיא גדולה על המחבר שהחליט לאסור במזנה, הנה הרשב"א שחילק בין מכירה בגרושה, חילק דאם הכירה קודם שנתגרשה אסורה, וכן וכן הובא לשון זה בש"ע סעי' י"ד, ומשמע דאם הכירה לאחר שנתגרשה אינה נאסרת, וכן כתב הראנ"ח בתשו' סי' צ"ה שזה כוונת הרשב"א, ומשום שהעיקר תלוי אם מקרי מינקת בשעת גירושין ומיתה, ויש סעד לדבריו מדברי רש"י כתובות (ס':) בד"ה בגזירותיו, וה"נ לא חילקו חכמים באשה שמת בעלה בין מניקתו לאינה מניקתו, ולכאורה אינו מובן דמה זו לא פלוג שייך בזה זו מינקת וזו אינה מינקת, וע"כ שהגזירה הי' רק על שהיתה מינקת בעת שיוצאת מבעלה שעוד תהי' אסורה עד כ"ד חודש לאחר לידה [והטעם שתלו בשעת גירושין ומיתה יש לומר שהרי ע"כ הוצרכו לאסור גמלתו, דאל"כ כל אשה תגמול בנה כדי שתוכל להנשא ומה יועילו בתקנתן, ע"כ תלו רק בשעת גירושין ומיתה] וע"כ ה"ה להיפוך כיון שבשעת גירושין לא הכירה ולא היתה מניקה אף שאח"כ נעשית מניקה אינה נאסרת, וא"כ תמוה טובא במזנה שמעולם לא הי' לה בעל ולא נאסרת למה תאסר, מאי שנא מגרושה מכירה אחר גירושין הלוא עכשיו היא מינקת ואעפ"כ מותרת משום שכבר יצאה מבעלה, כ"ש זו שמעולם לא הי' לה בעל, ועל הפוסקים האוסרים במזנה לא קשיא, דיש לומר אינהו סברי כר"ת שהקשה על ר"ש הזקן דאלמנה נמי תוכל לומר איני ניזונית ואיני מניקה, והראנ"ח תירץ על זה עפ"י סברת הרשב"א הנ"ל דאזלינן בתר שעת גירושין ה"נ אזלינן בתר שעת מיתה וכיון שאז לא אמרה אסורה, ור"ת שהקשה ע"כ לא ס"ל סברא זו, ממילא במזנה אסור, אבל הקושיא על המחבר שהביא דעת הרשב"א להתיר בגרושה שלא הכירה קודם שנתגרשה ובמזנה החליט לאיסור:

ו) ורציתי ליישב משום דעכ"פ נאסרת בעודה מעוברת, דבמעוברת לא מצינו שתלו האיסור בשעת גירושין ושוב אינה יוצאת מאיסורה עד כ"ד חודש, ואין להקשות הא גרושה ג"כ נאסרת עד חשעים יום, דיש לומר זמן ממילא קאתי, ומתחילה הי' לה היתר על לאחר תשעים, משא"כ לידה הוי מעשה, תדע דמחוסר זמן לא חשוב דבר שלא בא לעולם כמ"ש המל"מ והאומר לחבירו אם תלדה אשתך נקיבה תהי' מקודשת לי אינה מקודשת, אך זה אינו דבשלמא התם הלידה מחוסר מעשה דאין ברור שתלד, דשמא תפיל, אבל היתר מעוברת ודאי דע"כ תפיל או תלד, ודומה למחוסר זמן דממילא, ויש לדחות דברים אלו דמ"מ הוי הלידה מעשה ולא דמי להבאת שערות:

ז) עוד רציתי לחלק דגרושה כיון שנתוודע לאחר תשעים יום שלא היתה מעוברת נמצא שלא הי' אסורה מחמת בעלה רק מחמת שהוולד משני לא נדע למי הוא, ואיך ימשוך איסור זה שתאסר מכח וולד הראשון, ואף זה אינו, שהרי אפי' אם יבוא אלי' ויאמר דלא מיעברא אסורה כדאיתא ביבמות (מא:) וא"כ יש לנו צד גדול להתיר במזנה, הוא הרשב"א שהובא דעתו בש"ע יש אומרים כרשב"א וי"א להיפוך ולא הכריע, ובאיסור דרבנן בדיעבד הוא משנה שלימה ביבמות (כ"ג:) דספק חליצה אם כנס לא יוציא, נוסף לזה יש טעם במזנה משום דלא שכיח:

ח) אולם נתיישבתי דאפשר לפרש דברי הרשב"א דבמה שעשתה עצמה מינקת לאחר גירושי בעלה במה שהניקתו עד שהכירה, לא נאסרת, דבזה לא תקנו חכמים, שהם עשו לטובת התינוק, וע"י זה יהי' ריעותא, שלא תרצה להניקו לאחר גירושין כדי שתוכל להנשא, וכמו שבגמלתו יש חילוק בין לאחר מיתה דלא מהני שמא תגמלנו כדי שתוכל להנשא, ודווקא בחיי בעלה מהני, כמו כן להיפוך בעשתה עצמה מינקת לאחר גירושין לא נאסרת, דא"כ לא תניקנו מתחילה וימות התינוק, ודווקא בחיי בעלה שהכירה,, דאז לא שייך שלא תניקנו כדי שתנשא ואפי' לב"ש דלא משעבדא:

ט) וזה כוונת הראנ"ח דהעיקר במה שהי' בשעת גירושין ואח"כ לא מהני לא להחמיר ולא להקל, כיון שביד האשה וכנ"ל, ועכ"פ נוכל להקל במזנה טפי מבגרושה שהכירה כיון שלא היתה מחוייבת להניקו, והיא בעצמה עשתה שהכירה, ולא היתה מחוייבת, ואם נאסור עלי' לא תניקנו, ולא יקשה ג"כ מלב"ש לשיטה זו דדווקא באינה מכירה מתירה, דיש לומר התם כשהכירה בחיי בעלה ואף שלא היתה מחוייבת אז מ"מ מהני להחמיר כמו שמהני גמלתו בחיי בעלה להקל כנ"ל:

י) ולפי זה מה שאוסר המחבר במזנה בהחלט ובגרושה שאינה מכירה עד אחר שנתגרשה הביא דעת הרשב"א להקל אף דמזנה שמכירה כאינה מכירה דמיא כנ"ל, משום שמזנה אין לה אב, והרמ"א מודה להמחבר בגרושה שמכירה ובמזנה הביא י"א משום דמזנה כאינה מכירה דמיא כנ"ל:

יא) אחר זה עיינתי באחרונים וראיתי באבני מלואים שפירש דברי הרשב"א דמכירה אחר שנתגרשה אינה מחייבה להניקו דכיון שנתגרשה הרי היא כאשה דעלמא ובאשה דעלמא מניקה שהכירה הביא הרמ"א י"א שאינה יכולה לחזור, ויש לומר שהרשב"א חולק על זה, וע"כ הביא הרמ"א י"א אף שלא ראינו חולק, רק משום שהרשב"א הנ"ל חולק ומשום דדווקא במכירה מתוך שעבודה כופה להניק עיי"ש, ולשיטתו לב"ש אפי במכירה אינה כופה כיון דלעולם לא היתה משועבדת לו, ומיושב מה שהקשה גדול אחד בתשו' נוב"י אהא דמקשה לימא מתני' דלא כב"ש דלוקי במכירה וכדברי הכל יעיי"ש, אולם מדברי הראנ"ח מבואר דמחוייבת להניק ואעפי"כ מותרת להנשא דבתר שעת מיתה וגירושין אזלינן:

יב) ובעיקר מחלוקת המחבר עם הרמ"א דהמחבר החליט לאסור במזנה, והרמ"א הביא י"א, נראה לפענ"ד דהעיקר כרמ"א, דע"כ למה דקי"ל לאסור בגרושה שמכירה, א"כ אין היתר במה שהאב ממסמס לי', דא"כ אפי' במכירה יהי' מותר כמו בדידי', וע"כ כל ההיתר משום דאינה משועבדת, וא"כ במזנה נמי מותרת כיון דאינה משועבדת, ואף שמכירה כאינה מכירה דמיא, בין לדעת הראנ"ח בין לדעת האבני מילואים, ולשיטה זו אין קושיא מלב"ש כיון דאין מתירין אלא באינו מכירה, ויש לומר דפלוגתא דב"ש וב"ה במכירה ושלא כדעת האבני מילואים, דלב"ש אפי' במכירה אינה מחוייבת, אלא כראנ"ח ודו"ק:

יג) הן אמת שלדעת ר"י הובא ברמ"א סי' פ"ב דהא דגרושה אינה מחוייבת להניק כשאינו מכירה הוא דווקא כשיש לו לאב לשכור מינקת אבל אם אין לו כופה אותה ומניקתו, א"כ במזנה שאין לו אב יכופו אותה ב"ד, אולם כבר תמה הח"מ שם והב"ש הביאו, לכן נראה להקל בדיעבד כשכבר נשאת שלא יצטרך הפרשה:

יד) עוד אחת אזכיר שהרמב"ן והרשב"א הקשו דלמה לי טעמא דהבחנה לאסור להנשא תוך תשעים תיפוק לי' משום חשש מעוברת, ונראה לפענ"ד לפי מסקנת הש"ס סתם מעוברת למניקה קיימא, ופירש בתשו' הריב"ש דמעכשיו שם מניקה עלי' וכשם שבמניקה אסור משום שמסיג גבול התינוק, כמו כן במעוברת הוא מסיג גבול העובר שלא יהי' לו אח"כ להניק, ונראה דכל זה שייך אם העובר עכ"פ יש לו ארבעים יום שנגמר יצירת הוולד אבל תוך ארבעים יום דמיא בעלמא הוא ואינו פוסל אמו מהתרומה והמזכה אליו לא קנה אפי' למ"ד המזכה לעובר קנה כמ"ש הנמק"י, לא שייך לומר שהוא מסיג גבול התינוק, כיון שעדיין מיא בעלמא, ואח"כ התינוק בא בגבולו, וא"כ אם מת תוך ארבעים לנשואין שפיר אצטריך טעמא דהבחנה:

טו) ועפ"י זה כפי מה שבא בשאלה שנשאת בי"ג אלול וילדה בג' או בד' בניסן והשנה מעוברת, הנה כפי משמעות הרמב"ם דחדשי עיבור כפי מה שהם אם מלאים אם חסרים וכמו שהאריך בעל מעיל צדקה סי' ה', נמצא שאם ילדה בד' בניסן סתמא נתעברה בד' אב הי' הנשואין בתוך ארבעים ולא נכנס הוא בגבול התינוק רק התינוק נכנס בגבולו כשנעשה בן ארבעים וכנ"ל, גם יש ספק שמא ילדה למקוטעין והי' בתוך ארבעים, ויהי' גם זה סניף להתיר:

טז) וכל זה אם הי' ברי שאינו בנו, אבל כשרק מחמת שמאמין להעד ואין העד נאמן לפוטרו ממזונות, דעד אינו נאמן בממון אף לפטור כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ דאינו נאמן לפטור ממתוך, וע"כ ממסמס לי' בביעים וחלב, אולם לפענ"ד אף בהי' ברי שאינו בנו אין להפרישם וכנ"ל:

יז) ולענין אם צריך לקדשה שנית, הנה הרמ"א סס"י ס"ח כתב רק לכתוב כתובה שנית, וראיית הב"ש מהתוס' שצריך קידושין דאל"כ אין כאן הפסד סעודה, לא הבנתי, ממנ"פ אם רוצה לגרשה הרי מפסיד, ואם רוצה רק להפסיד כתובת מאתים, שרוצה לקיימה וע"כ יתן לה כתובה מנה, הא פשיטא שאם ירצה מתחילה לקיימה שא"צ לחזור ולקדשה, ולא עדיף ממום במקח גמור, שאם כשנודע ללוקח נתרצה המקח קיים, והכא הרי רוצה במקחו, דמה שיתן לה רק מנה, הוא משום שהיא בעולה, ואינו מגיע לה יותר אפי' בלא מקח טעות כמו למ"ד לא הוי מקח טעות אעפ"כ אין לה אלא מנה:

יח) ע"כ נ"ל כוונת התוס' כפשוטו דלמ"ד שהפסידה כל הכתובה י"ל שטוען כן, וממילא מוכח שרוצה לגרשה, דאל"כ ע"כ יתן לה מנה, אבל למ"ד שטענתו רק על מנה מנין מוכח שיגרשה ויפסיד הסעודה, ואף שאפשר לדחוק ליישב ראיית הב"ש, מ"מ כיון שמדברי רמ"א מבואר דא"צ לקדשה אנן על הרמ"א סמכינן:

יט) ובאמת יש לעיין מ"ט א"צ לקדשה מחדש כיון דהוי מקח טעות לגמרי אף ממנה, ע"כ אמרינן אלו הוה ידע שבעולה היא לא הי' נושאה, וא"כ למה תהי' מקודשת, ועוד דמאי שנא מנמצאו בה מומין דצריכה גט רק מספק והכא ע"כ חשוב מום מדפטר אף ממנה:

כ) ונראה לפענ"ד דוודאי אין סברא שיחלקו אמוראים במציאות אם זה חשוב מום אי לא כיון שזה רק במה שדרך בנ"א להקפיד והאיך יחלקו אמוראים בטבע בני אדם, ע"כ נראה וודאי לא חשוב מום, וכעין סברת הר"ן פרק אלמנה ניזונית דעלי' דידי' רמי לדייקי דשמא יערב עליו המקח וירצה באיסור, כן נאמר בבעולה וכ"ש הוא, ודווקא במום משום שאין אדם מפוייס במומין יעיי"ש, ומ"מ קי"ל דמפסדת כל הכתובה דכתובת בתולה מאתים וכתובת בעולה מנה אין הפירוש דמגיע לה מנה כמו בעולה ועוד מנה עבור בתולי', אלא שבתולה כל המאתים כתובה אחת מוהר בתולי', וכשהוא נתחייב מאתים עבור בתולה לא נתחייב כלל עבור אלמנה ובעולה, דזה כתובה אחרת היא, ע"כ אין לה כלום, אבל לענין קידושין הכל אחד בתולה כמו בעולה, ומום לא הוי, כנ"ל טעם הרמ"א, ובבית מאיר לא כתב כן והנלפע"ד כתבתי:

ובענין הוולד אין רצוני להכניס עצמי כלל מטעמים אשר אצלי, ועתה אשיבהו על שאלותיו לפסק הלכה לבד מהכשר הוולד כנ"ל]:

האשה א"צ גט אף לא הפרשה, גם לא קידושין מחדש, והרוצה לחוש לדעת הב"ש יפסוק לקדש בלא ברכת אירוסין ונשואין:

כא) אשר נסתפק שיצטרך קידושין מחדש כמו מוכר ספק טריפה, הוא שיבוש, אפי' חייבי לאוין גמורים לא הויין קידושי טעות, וטעם מוכר ספק טריפה דסוף סוף מספק לא יוכל לאכול, והכא האיסור אין מפסיד הקידושין כלל כדברי הר"ן פרק אלמנה ניזונית]:

כב) אשר נסתפק אם ימחה לאשה מלדור בבית אבי' זה ראוי ומחוייב, וכן שלא תהי' הבתולה בבית הנואף ראוי ומחוייב, והשאלה ששמשתו נדה, הלוא הי' רק כתם ואינה חשודה על דאורייתא כדברי החוות דעת עצמו, ופשוט שלא הפסידה הכתובה מטעם זה, שהרי הי' בלא התראה, רק צריך לכתוב כתובה שנית מטעם שהאמין להעד ולפי דברי העד אבדה כתובתה ואסור לדור עמה:

הדוש"ת הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף