אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא ו

סתירת סוכה בהושענא רבא

חזקת תשמישים בסומך סכך סוכתו על גבי כותל חבירו

הגמרא בבבא בתרא (ו.-:) עוסקת באופנים שונים של שימוש שאדם משתמש בכותל או בחצר חבירו, וכיון שחבירו לא מיחה בידו החזיק בתשמישים אלו, ואם הוא טוען שחבירו מכר לו או נתן לו במתנה להשתמש בהם, נאמן. לדוגמא, אדם שבנה כותל כנגד כותל של חבירו וסמך את קורות התקרה מכותלו לכותל חבירו, וכדומה.

לגבי סמיכת סכך על קורת חבירו, כותבת הגמרא כך: אמר רבינא, האי כשורא דמטללתא [- קורה המסככת מפני החמה], עד תלתין יומין לא הוי חזקה, בתר תלתין יומין הוי חזקה. ואי סוכה דמצוה היא, עד שבעה יומין לא הוי חזקה, בתר שבעה יומין הוי חזקה.

ופירש רש"י דבסתם כשורא דמטללתא, אם סמכה על כותל חבירו ולא מיחה בתוך שלשים יום לא הויא חזקה לטעון ולומר פייסתיך במעות עד עולם, דכל תלתין יומין לא קפיד איניש ולא מחי, סבור חברי זה צריך לצל, ולימים מועטים יטלנו משם. ובסוכה דמצוה אם הניחו אחר שבעה יומין, 'כיון דשבקוה עלה יותר מן הצורך הוה ליה למחויי'. ובתוס' המובאת ברש"י מבואר שכך היה דרכם לקבוע סוכתן לצורך כל השנים, ולכן מיד אחרי שבעה ימים הויא חזקה, שאין זה דומה לכשורא דמטללתא בעלמא שעשאה לשם צל, אלא סוכה זו אם הניחה אחר שבעת הימים ע"כ לצורך כל ימות החג שבכל שנה עשאה, ולכן היה לו למחות מיד.

מחלוקת הראשונים אם היה לבעל הכותל למחות על אי סתירת הסוכה בהושענא רבא

התוספות (ד"ה עד) עומדים על לשון הגמרא 'עד שבעה יומין', וכותבים: לאו דוקא שבעה, דבשמיני עצרת לא יוכל לסתור, ע"כ. דהיינו שהוקשה לתוספות שכיון שמניח לו לבנות את הסוכה לצורך החג ורק אחר החג מקפיד אם לא יסתרנה, אם כן עד שמונה ימים לא הוי חזקה, שהרי לעולם לא יוכל לסתור את סוכתו עד אחרי שמיני עצרת.

וביד רמ"ה עמד אף הוא על קושיית התוספות והוסיף דאין לומר שיסתור הסוכה ביום שביעי, שהרי שנינו במסכת סוכה (מח.) סוכה שבעה כיצד, גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו. ופירש רש"י: דהא כל היום חובתה לישן ולשנן, ואי אקלע ליה סעודתא אכיל לה בגווה, ע"כ. ואם כן נמצא שביום השביעי אינו יכול לסותר את הסוכה כיון דאפשר דמתרמיא ליה סעודתא ביני שמשי ובעי למיכל בה, ובלילה אינו יכול לסלקה כיון שהוא שמיני עצרת ואסור לסתור בו.

והסיק הרמ"ה: לעולם דמסליק ליה ביומא דשביעי סמוך לבית השמשות וכו' ואי משום דאי מתרמיא ליה סעודתא בעי מיכל בה, כיון דמטי בין השמשות ולא אתרמיא ליה מידע ידע דלא אכיל עד ליליא. וכי קתני מתני' לא יתיר את סוכתו, מבעוד יום טובא קאמר, כדקתני בהדיא גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו, ע"כ. דהיינו שהרמ"ה סובר שאכן כבר ביום הושענא רבא היה לו לסתור את סוכתו, ואף שמבואר במשנה שאין לסתור את הסוכה, אך כיון שכל הטעם הוא שמא תזדמן לו סעודה ויצטרך לאוכלה בסוכה, ממילא אין טעם זה שייך אלא עד סמוך לחשכה ובאותה שעה היו לו לסתור את הסוכה, וכיון שלא מיחה בו על שמשאירה במקומה - הוי חזקה.

באופן אחר כתב היעב"ץ בספרו קולן של סופרים, שבאמת לא יכול היה בעל הסוכה לסותרה ביום השביעי שהרי אף בהדי פניא ובין השמשות יתכן ותזדמן לו סעודה לאכול בה, אלא שמכל מקום מחוייב היה בעל הכותל לעשות את שלו ולמחות בו שמעתה אין לו עוד רשות לסמוך את סוכתו, וכיון שלא מחה בו עד שנכנס יום טוב של שמיני עצרת הרי זו חזקה. ובספר זכרון בספר דקדק מש"כ רש"י 'דכיון דשבקוה עלה יותר מן הצורך הוה ליה למחויי', שלכך כוונתו, שאף שלא היה יכול לסותרה מחמת שכל יום שביעי הוצרך לסוכה, אך היה לבעל הכותל למחות בו. ומה שהתוספות מיאנו בפירוש זה נראה פשוט שהם סוברים שכל כמה שלא יכול היה בעל הסוכה לסתור את סוכתו, שוב ממילא לא היה על בעל הכותל למחות בו שיסתור.

ואמנם זאת יש להבין, מדוע מיאנו התוספות בדברי הרמ"ה אשר נראים פשוטים בטעמם, כיון שביום שביעי אף שבכל היום נצרך הוא לסוכה, הרי לעת ערב כבר אינו צריך לה, וכי סמוך לבין השמשות עדיין נחוש דאפשר דמתרמיא ליה סעודתא, וכיון שיכול לסותרה - מדוע פירשו התוספות ש'שבעה' לאו דוקא, הרי סמוך לבית השמשות היה לו לסתור את הסוכה ולבעל הגדר למחות בו על שלא סתרה, וכיון שלא מחה - הרי זו חזקה. ויש לבאר מהי שורש מחלוקת התוספות והרמ"ה.

דעת הר"ן שלא יתיר סוכתו לפי שצריך שתהא לו סוכה כל שבעה

והנה בעיקר דין המשנה שאף אחר שגמר מלאכול בסוכתו ביום השביעי לא יתיר את סוכתו, הבאנו פירוש רש"י שחובתה כל היום לישן ולשנן ואי אקלע ליה סעודתא אכיל לה בגווה. אמנם מלשון הר"ן (כג. מדפה"ר) נראה שפירש דין זה באופן אחר, וזה לשונו: גמר לאכול לא יתיר סוכתו, נראה לי דהיינו טעמא, דכיון דאמר רחמנא (ויקרא כג מב) 'בסוכות תשבו שבעת ימים', צריך שתהא לו סוכה כל שבעה, והיינו דקתני סיפא 'אבל מוריד הוא הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב האחרון של חג', כלומר, שאע"פ שצריך כל שבעה לעשות סוכתו קבע, ואם היו לו כלים נאים ומצעות נאות ראוי שיהיו בסוכה כל שבעה, אפילו הכי מפני כבוד יום טוב האחרון של חג רשאי להורידן, עכ"ל.

הרי מבואר מדברי הר"ן שדין זה שלא יתיר את סוכתו ביום השביעי אינו מהטעם שפירש רש"י שמא יצטרך לאכול בה, אלא משום ש"צריך שתהא לו סוכה כל שבעה", ולמדים דין זה מהפסוק "בסוכות תשבו שבעת ימים". ועדיין צריך ביאור מהו דין זה, כשבפשוטו מה שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים היינו באכילה ושתיה וכיו"ב.

פסקו של רה"ג שסוכת בית כנסת טובה לעוברי דרכים אך בעלי בתים אינם יוצאים בה יד"ח

בספר ירח למועדים (סוכות שיעורים סימן יב) כתב לבאר דברי הר"ן בהקדים מה שכתב בשבלי הלקט (סימן שמז) בשם רב האי גאון, וזה לשונו: וששאלתם מהו למיעד סוכה האידנא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. כך ראינו שאינו חייב למיעבד סוכה האידנא אלא בביתיה בדירתיה היכא דאכיל ושתי וגני, שדירתו שם כל השנה, דקא אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. שנו חכמים (סוכה כח:) מכאן אמרו, יש לו כלים נאים מעלן לסוכה, אוכל ושותה בסוכה ומטייל בסוכה, אבל בתי מדרשות ובתי כנסיות אין מייחדין אלא לתפילה ולהתעסק בה בתורה לבד. אבל אם עושין לכתחילה בשביל עוברי דרכים שאוכלים וישנים שם, יפה עושין, אבל בני העיר לסמוך על סוכה שבבית כנסת לצאת בה ידי חובתן, אינם יוצאים אלא בסוכה שלכל אחד ואחד בביתו, ע"כ.

מבואר מדברי רב האי גאון שאף שראוי לבנות סוכה בבית הכנסת עבור עוברי הדרכים שאוכלים וישנים שם, אבל בני העיר אינם יכולים לצאת ידי חובתם בסוכה זו ועליהם לבנות סוכה כל אחד בביתו הוא. והדברים מפליאים, אם אכן סוכה זו כשרה עבור עוברי דרכים והם יוצאים בה ידי חובה, כיצד יתכן שבני העיר לא יצאו בה ידי חובה, ודוקא הם יצטרכו לבנות את סוכתם בביתם.

האם מותר לפרוס מפה על השולחן שבבית בסוכות

ויבואר ע"פ מה שכתב הרמב"ם (סוכה פ"ו ה"ה), כיצד היא מצות הישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה, וכל שבעת הימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע, שנאמר 'בסוכות תשבו שבעת ימים', כיצד כלים הנאים ומצעות הנאות בסוכה וכו'.

מדברי הרמב"ם נראה מבואר שבמצות סוכה כלולים שני דינים שונים החלוקים זה מזה, מצות הישיבה בסוכה שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה, ומלבד זאת דין נוסף שיהיה אדם עושה ביתו עראי וסוכתו קבע בכל שבעת הימים. וחובה זו נלמדת בפני עצמה מהכתוב 'בסוכות תשבו שבעת ימים'. וקיום דין זה הוא על ידי שמעלה לסוכתו כלים נאים ומצעות נאות.

וכך מתבאר גם מתוך דברי החיי אדם (כלל קמז ס"ב) שכתב וז"ל, ויציע המיטה ויכסה השולחן בסוכה ולא בבית, להראות שאין זה דירתו. ומקורו באליה רבה (סימן תרלט סק"א) שכתב וז"ל, אין לכסות השולחן בבית החורף, דדוקא בסוכה שהוא קבע יכסה בשבת ויו"ט, ע"כ. מבואר שמלבד מה שיש דין להעלות לסוכתו כלים נאים ומצעות נאות יש ענין בדוקא שלא יציע את מטתו ולא יכסה את שולחנו שבבת, ודין זה הוא פלא גדול, ובאמת הפרי מגדים (שם משב"ז סק"א) כתב שכמדומה שאין העולם נוהגים כן אלא מכסים את השולחן אף בבית, וכ"כ המטה אפרים (סימן תרכה ס"ק לא) שאף שכל ימי החג אדם עושה ביתו עראי וסוכתו קבע, וכלים נאים ומצעות נאות בסוכה, מכל מקום נהגו במדינתנו שגם בבית מכסים השולחן ומציעים מצעות נאות לכבוד החג. אך עכ"פ כך היא דעת החיי אדם והאליה רבה.

ובקצה המטה על המטה אפרים שם ביאר וכתב בטעמו של האליה רבה, שהוא "משום דאמרו דצריך לעשות ביתו עראי", והיינו כפי שנתבאר שבכלל דין הישיבה בסוכה גם שיקבע את סוכתו כביתו, ותהיה סוכתו קבע וביתו ארעי, ולכן סוברים אלו הפוסקים שצריך להקפיד שלא להציע המיטה בבית ולא לכסות השולחן להראות שאין זה דירתו.

שני דינים בישיבת סוכה תשבו כעין תדורו וקביעתה כביתו

עפ"ז ביאר הגרמ"ד הלוי סולוויצ'יק זצ"ל בספר מאורי המועדים (עמ' רסו) את כפל דברי הרמב"ם, שתחילה כתב (ה"ה) כיצד היא מצות הישיבה בסוכה שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה כל שבעת הימים כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה, ואחר כך כתב (ה"ו): אוכלין ושותין וישנין בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה, ואסרו לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה. וקשה מדוע כפל להביא מצות אכילה ושתיה בסוכה ב' פעמים.

אלא, ביאר הגרמ"ד הלוי, נראה מבואר מדברי הרמב"ם ששני דינים נאמרו במצות אכילה ושתיה ודירה בסוכה, האחד הוא מצוה בעצם האכילה והשתיה שהוא מדין 'תשבו כעין תדורו', ומלבד זאת מצוה נוספת יש לאכול ולדור בסוכה מצד הסוכה עצמה שישנו דין לעשות את הסוכה קבע ואת דירתו עראי, ואת זה עושה על ידי שאוכל ושותה ודר בסוכה.

זו אם כן כוונת הר"ן בבואו לבאר את דין המשנה שאף שגמר סעודתו ביום השביעי לא יתיר את סוכתו, שכיון דאמר רחמנא 'בסוכות תשבו שבעת ימים', צריך שתהא לו סוכה כל שבעה. היינו שאף שמצד קיום דין האכילה והשינה כבר אינו צריך לסוכה כיון שאכל כבר, אך מכל מקום אין לו להתיר את סוכתו לפי שעליו לקיים את הדין השני שבמצוות סוכה שתהיה סוכתו דירת קבע וחיוב זה הרי קיים אף בכל היום השביעי עד שתחשך. וכמו שמדגיש הר"ן בהמשך דבריו בנוגע לסילוק הכלים מהסוכה, שכתב וז"ל 'שאע"פ שצריך כל שבעה לעשות סוכתו קבע כו' אפילו הכי מפני כבוד יו"ט האחרון של חג רשאי להורידן', הרי שטעמו הוא משום שצריך לעשות סוכתו קבע וכמו שנתבאר.

מעתה מבוארים היטב גם דברי השבולי הלקט לפיהם סוכת בית הכנסת טובה היא עבור עוברי דרכים אך אינה מועילה לבעלי בתים שבעיר שיש להם לבנות סוכה בבתיהם. שכן בודאי אם יאכל וישתה בסוכת בית הכנסת מקיים בזה דין האכילה והשינה דתשבו כעין תדורו, וכשם שהסוכה מועילה לעוברי דרכים כך מועילה לכל ישראל. אך כוונת השבולי הלקט היא שמלבד זאת הרי מחוייב גם לעשות ביתו ארעי וסוכתו קבע, ודבר זה לא יתכן אלא כשבונה בביתו סוכה, וכמש"כ 'שאינו חייב למיעבד סוכה האידנא אלא בביתיה בדירתיה היכא דאכיל ושתי וגני שדירתו שם כל השנה דקא אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב מדירת עראי', שדין זה אינו יכול לקיים אלא כשבונה סוכה במקום דירתו של כל השנה ולא בסוכת בית הכנסת.

התוספות סוברים שאף כשאין לו סעודה צריך שתהיה לו סוכה כל שבעה

ועתה נישא ראש ונשובה לבאר מחלוקת התוספות והרמ"ה בביאור חזקת התשמיש בסמיכת כשורא דמטללתא לכותל, הרמ"ה שלמד דין המשנה בסוכה כפירושו של רש"י שלא יתיר את הסוכה שמא יתרמי ליה סעודה, מבאר שעכ"פ סמוך לבית השמשות בשעה שודאי לא יצטרך עוד לסוכה יכול הוא לסתור את הסוכה ובשעה זו היה לבעל הכותל למחות וכל שלא מחה - הוי חזקה.

אמנם התוספות, כך נראה לומר, סברו כדעת הר"ן והרמב"ם שמלבד דין אכילה ושתיה ולינה בסוכה נתבאר דין נוסף שצריך שתהא לו סוכה כל שבעה, היינו שיקבע מושבו בדירת עראי, ודין זה הרי שיעורו בכל שבעת הימים עד יום השביעי בחשכה, ואם כן דין זה שלא יסתור את סוכתו אף אחר גמר אכילתו כלל אינו מחמת הסעודה שאולי תזדמן לו, אלא מחמת עצם הדין שצריך שתהיה לו סוכה, וכשבעל הכותל אינו מקפיד על חברו שיסמוך סוכתו בזמן חיובו, אף היום השביעי כולו עד שתחשך בכלל, ולכן סברו התוספות שאין לו כלל לסתור עד שתחשך ואזי כבר חלה קדושת שמיני עצרת, ולכן כתבו שלאו דוקא שבעה ואינה חזקה עד אחר שמונה ימים.

· מעבר לתחילת הדף