אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/כב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא כב

מיעוט אורה בהוצאת מרפסת מעל חלון חבירו

פסק בית הדין באנקונה על אדם שהוציא זיזים מעל חלון חבירו

תנן במסכת בבא בתרא (כב.) מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו, לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. החלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין כנגדן ארבע אמות, ופירש רש"י: מי שהיו לו חלונות פתוחים לחצר חבירו, ובא בעל החצר לבנות שם כותל, צריך לשער ד' אמות. בין מלמעלן, אם בא להגביה, יגביה כותלו ד' אמות מן החלונות. בין מלמטן, אם בא לבנותו נמוך, צריך להשפילו מן החלונות ד' אמות. בין מכנגדן, צריך להרחיקו מהן ד' אמות.

ובטעם הדבר אמרו בגמרא (כב:): ותני עלה, מלמעלן - כדי שלא יציץ ויראה [צריך להגביה שיעור שלא יציץ בהשענו על כותלו וישפיל ראשו ויראה דרך חלונות ויראה בבית חבירו. רש"י]. מלמטן - שלא יעמוד [על ראש עובי כותלו] ויראה. ומכנגדן - שלא יאפיל.

בשו"ת שמש צדקה (חו"מ סימן יג) מובא פסק בית הדין באנקונה, איטליה, על אודות הדין הנולד בין רבי יעקב חי מצד א' ובין רבי מרדכי מאיוניקו מצד שני. רבי יעקב חי הוציא שני זיזים מתחת לחלונו כשהם מכוונים מעל חלונו של רבי מרדכי וגבוהים ממנו אמה וחצי בקירוב, על זיזים אלו רוצה לקבוע רבי יעקב חי נסרים במסמרים בל ימוטו, ורבי מרדכי רוצה לעכב על ידו באומרו שעל ידי הנסרים והזיזים ההם יהיה ניזק בהיזק אפילה.

חילוק הריב"ש בין האורה הכנסת לחלון מכנגדו לאורה הנכנסת לחצר מעליה

פסק הדין נחתם ביום ו' בשבת ל' שבט ה'תפ"ו, ועליו חתום ראב"ד אנקונה רבי שמשון מורפרגו ויחד עמו הדיינים רבי אליהו מוביאגון ורבי יצחק אל קוסטאנטיני, והם מכריעים את הדין על פי דברי הריב"ש בתשובה (סימן רפט) שם דן הריב"ש באחד מן השותפים שרוצה להגביה את הכותל המשותף ביניהם והשותף השני רוצה לעכב עליו בטענה שבהגבהת הכותל הוא גורם להאפלת חצרו. הריב"ש דוחה את טענתו וכותב שפשוט שהוא אינו יכול לעכב "שלא אמרו להרחיק כנגדן שלא יאפיל אלא בחלונות - שאורה הנכנסת בבית מן החלונות, נכנסת מכנגדן... אבל בחצר שהוא מגולה והאורה נכנסת בה מלמעלה ולא מכנגדה, לא שמענו בה שלא יאפיל. הריב"ש אף מוכיח כדבריו ממה שאמרו בגמרא (ב"ב ה.) שאם רוצה אחד השותפים לבנות יותר מגובה ד' אמות אין שותפו מחוייב להשתתף עמו בהוצאה יתירה זו, ומכך משמע שרק אין מחייבים אותו לבנות אך לא שמענו שיעכב על שותפו מלהגביה את הכותל, אע"פ שבכל חצר יש יותר אורה כשהכותל המפסיק הוא נמוך.

פסק זה מעתיק הב"י להלכה (חו"מ סימן קנד מחודש כ"ב) וכ"פ בשו"ע (שם סכ"ו): אחד מהשותפין שרצה להגביה הכותל המשותף ביניהם להוצאתו יתר על ארבע אמות, אף על פי שהוא מאפיל החצר אין חבירו יכול לעכב עליו. ובבאר היטב (סק"נ) כתב שאף שבמק"א (סימן קנז ס"ט) כתב השו"ע שיכול לעכב עליו, הוא באופן שרוצה להשתמש מעל חצי עובי הכותל שלו, אך כאן מדובר באופן שחבירו רוצה להגביה רק את חצי עובי הכותל שלו, ובאופן זה אין השותף יכול לעכבו בטענת האפלה.

עפ"ז למדו דייני אנקונה גם לנידונם הם, וכך הם כותבים בפסק הדין: אחרי ראותינו אנחנו הח"מ ההיא מתני' דפרק לא יחפור דתנן החלונות מלמעלה ולמלטה ומכנגדם ד' אמות, ומה דתני עלה בהלכות ודכתב הר"ן שם, נתיישבנו בתשו' הריב"ש ז"ל סימן רפ"ט הביאה מרנא בית יוסף סי' קנ"ד מחו"מ מחודש כ"ב דהאורה הנכנסת לבית דרך החלונות נכנסת מכנגדם, והבחננו במופת הנסיון על פי חכמת ההבטה, דכל שאורך הזיז אינו יותר מגובה המרחק שממנו לחלון, אינו מאפיל עליו. גמרנו אומר ופסקנו שיוכל כמ"ר יעקב חי הנ"ל לקבוע הזיזים בכותל ביתו מכוונים על חלון שכינו כמ"ר מרדכי הנ"ל, ובלבד שלא יהיו ארוכים יותר משיעור המרחק ביניהם לחלל חלון כמ"ר מרדכי הנ"ל, ויקבע עליהם נסרים רחבים כמדת אורך הזיזים כמנהג ותיקים רבני וגאוני ק"ק מנטובה יע"א מיוסד על אדני הדין והאמת כו', עכ"ד.

כלומר, דייני אנקונה מכריעים שכיוון שמבואר בריב"ש שהאורה נכנסת לחלונות מכנגדם, בשונה מחצר שהאורה נכנסת אליה מלמעלה ולא מכנגדה, לכן אין טענת האפלה על השכן שהוציא את הזיזים מעל חלון חבירו. אמנם מסייגים הדיינים את פסק דינם שזאת רק באופן שאורך הזיזים לא יעלה על שיעור המרחק שביניהם ובין החלון שתחתם.

פסק הדין המנגד מהדיין רבי יעקב אבוהב ותשובת דייני אנקונה

בעל הדין המפסיד, רבי מרדכי, פנה אל דיין מחוץ לעירו אנקונה - הלא הוא הדיין רבי יעקב אבוהב, והוציא ממנו פסק דין המנגד לפסק הדין של בית הדין המקומי, כשמתוך תשובתו (שמש צדקה שם) אנו למדים על פרטים נוספים בסיפור המעשה, וכך הוא כותב: ויהי היום ראובן הוציא זיזין מביתו ומחלונו על חלונות בית שמעון באמתלה שהוא יציאת עראי לרפאת קיר ביתו כמו שעושים הבנאים, ואחר ימים נטה והביא קורות ולוחות וחזקם במסמרים בל ימוטו מעל הזיזין שהיו מקודם, אשר על זה קורא תגר שמעון באומרו שהוא נגד דיני תורת רז"ל שחייבו להרחיק מלעשות נזק לחברו ובפרט בהיזק ראיה שהוא היזק שאין לו קצבה ובפרט כזה שמאפיל את ביתו.

פסק הדין לדידו של רבי יעקב אבוהב שונה בהחלט מפסק ביה"ד באנקונה, והוא מכריע כי "כפי הנראה ודאי הדין עם שמעון ואין לחלק עליו, וחייב ראובן לסלק הזיזין והלוחות ששם על חלון בית שמעון מכל וכל, כאשר למדונו רז"ל וכמבוא בכל הפוסקים כו'". והוא מסיים: כן נראה לע"ד אשר במצווה לשמור מצוותיו חושק, ולא כפוסק.

עם הגעת פסק הדין המנגד לידי בית הדין באנטונה הם שבים (שם סימן יד) ומתארים ביתר פירוט את דבר המעשה ואת הכרעתם: ראובן שבית דירתו למעלה מבית שמעון והחלונות פתוחות על אויר דרך הרבים מכוונות בקו ישר על חלונות בית שמעון שכנו וגבוהות מהם אמה וחצי אמה בקירוב. ויהי היום ראובן הוציא זיזין מכותל דירתו למטה מחלונו כדי לקבוע עליהם לוחות ונסרים להניח שמה הקדרות והקערות ושאר כלי בישול עם המאכלים וצרכי הסעודה בזמן החמה לשמרם שלא יסריחו או ירומו תולעים ויבאשו. וכשהרגיש שמעון בדבר בא וערער לפני דייני העיר ורצה לעכב על ידו באומרו שע"י ההבליטה ההיא יתמעט אור החדר שלו. וראובן השיב שבשלו הוא בונה ואף כי יתמעט קצת אור החלון ההוא, הלא נשארו באותו החדש עצמו ובאותו הכותל עוד שני חלונות להאיר לו, ובחצר היהודים כמה וכמה בליטות וזיזין ונסרין כיוצא בהם יש ואין מוחה.

ואחרי שהתיישבו הדיינים בנדון והלכו בבתי השכנים וראו בעיניהם מצב החלונות ורוחב הזיזין אמרו לראובן שלמען ילך בדרך טובים ינסר קצת מן הזיזין ויקצרם עד שלא יגיע צלם תוך חלל חלון שמעון... מעתה הקול נשמע בקרב המחנה שהדיינים חייבו את הזכאי וזיכו את החייב כפי דין תורתינו הקדושה ושכן פסק והורה אחד מן המורים, וכתב ומסר ליד שמעון לזכות ולראיה להצילו מרעתו ולמען יצדק בדברו יזכה בהשפטו. ולכן חובה עלינו אנחנו הבאים על החתום שדנינו את הדין, לסדר הדברים לפני יודעי דת ודין, בעלי גמרא בעלי סברא, כדי שיצרפום וילבנום במצרף חכמתם וכור עיונם, אם שגינו יורונו יאמרו לנו ואיתנו לא תלין משוגתינו. ואם כיוונו יענו אחרינו אמן ויקדשו שם שמים על ידינו לסכר פי דוברי שקר המפרסמים שאמרנו על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, כעוורים לא ראו אור הש"ס והפוסקים ז"ל והטועים בדבר משנה.

דימוי הוצאת זיזים להרחקת כותל מצד החלון שדי בהרחקת טפח

הם שבים ומביאים באורך את דברי המשנה בסוגייתנו ואת דברי הר"ן המבאר שמאחר ותנא דברייתא כותב רק שההרחקה היא כדי שלא יאפיל ואינו מביא את שיעור ההרחקה ד' אמות, לכך מקשה הגמרא 'וכמה', ומסקנת הגמרא שתנא דברייתא עוסק באופן שבניית הכותל אינה כנגד החלון אלא מן הצד, כגון שכותל החלון היא ממזרח למערב והוא רוצה להעמיד כותל מצפון לדרום לצד החלון, ואכן באופן זה שיעור ההרחקה אינו ד' אמות כי אם די בהרחת טפח. ומה שנאמר במשנה שצריך להרחיק ד' אמות הוא דוקא באופן שרוצה לבנות כותל משני צדדי החלון.

מדברי הר"ן למדים דייני אנוטנה שהיזק אפילה אינו אלא כשמונע מחבירו האור הצריך לבית או לחדר, אבל אם ממעט אורו ואינו מאפיל ממש - אינו חשוב מזיק. והם מוסיפים ואומרים "שדברים פשוטים כאלה כמעט הם מושכלות ראשונות ליודעי ספר". מעתה על פי דברי הריב"ש המבאר שהאורה באה לחלונות מכנגדם, שבים וטוענים דייני ביה"ד בכל שכן ל"בתי חצרינו שהגגים בולטים ויוצאים מב' צדי דרך הרבים ושבילי המבוי קצרים [- צרים] הרבה" שאין לטעון להאפלה מלמעלה אלא רק מכנגד החלון. "וכשם שהבונה כותל לצד א' מן החלון די לו שירחיק כותלו מצד החלון טפח, כך הסברא נותנת שהבונה על גבי חלון שאין האורה נכנסת לו מלמעלה אלא מכנגדו, די בהרחקה מועטת. ואולי אין צריך להרחיק [- אפילו טפח] אחרי שהאורה הכנסת לבית מן החלונות, נכנסת מכנגדן כדברי הריב"ש.

בדבריהם מציינים לפסקו של רבי שלמה אמארילייו זצ"ל מסלוניקי בשו"ת כרם שלמה (חו"מ סימן לו) שם דן בדינו של אדם שחפץ להוציא 'ארון אויר' מעל גבי חלון חבירו, וכתב להכריע שצריך להרחיקו מעל גבי החלון ד' אמות, וזאת עפ"י דברי הרמב"ם (שכנים פ"ז ה"ה) שאם בנה שני כותלין משני צידי החלון כו' לא יסכך על גביהן אלא אם כן הרחיק הסיכוך מן הכותל שיש בו החלון ארבע אמות כדי שלא יאפיל עליו. אמנם דייני אנקונה מעירים שיש לחלק טובא בין המקרים, שהרי הרמב"ם עוסק באופן שהוא בונה שני כותלים משני צידי החלון וגם מסכך על גביהם, וכיצד נלמד מכך לנידון דידן באופן שרק מסכך מעל גבי חלון חבירו בלי לבנות כתלים משני צידיו. והם מאריכים ומכריעים ש"אין לנו לתלות בוקי סריקי באשלי רברבי ובגברא רבא כוותיה, גברא דמריה סייעיה, דיין מצויין ומפורסם, שספריו מוכיחים עליו דחילה לאורייתא" ובהכרח שאין ללמוד מנידונו לנידון זה, יעו"ש באריכות.

הסכמת דייני איטליה להכרעת הדין וצערם על התערבות דיין חיצוני בדין

בסימנים הבאים בשו"ת שמש צדקה מובאות הסכמות דיינים שונים לפסק הדין של דייני אנוטנה, בסימן ט"ו מובאת הסכמת רבי נתנאל הלוי מפדובה, הוא מקדים שאינו כדאי להשיב על כך אך אחרי ששאלוהו הרי הוא מסכים ואומר שדעת התלמיד נוטה שיפה דנו יפה צידקו את ראובן. והוא ממשיך וכואב על עצם כתיבת הכרעת הדין על ידי רבי יעקב אבוהב נגד בית הדין המקומי, וכך הוא כותב: אבל מקדם לא אוכל להתאפק מלהגיד את לחשי בצערי ושיחי, שאל אלקים הוא יודע וישראל הוא ידע, שמיום עמדי על דעתי שזה לי ארבעים שנה ויותר שאני תודה לקל מורה הוראות בישראל, נצטערתי על הדבר הזה וכתבתי להרבה מחכמי ישראל, קצת מהם נ"ע וקצת בחיים חייתם, כי רע עלי וזר המעשה כי יבוא אדם מחוץ לכתוב נגד פסק רבני או רב מקום אחד בשמעם קול מלחשים, וזה לא זולת עושה את התורה כשתי תורות ואומרים הני רבנן והני רבנן, אין אתם יודע עד מה ועושה בגדי פרושים מדרס לעמי הארץ כו' חכמים המה להרע הטיב לא ידעו כו' ובריש חולין הלכה פסוקה, לאו אורח ארעא לאורייה באתרא דחבריה כו' ואם הם שקטנם עבה ממתננו לא היו מורים נגד חבריהם במקום חבריהם, מה יש לנו לעשות אנן יתמי דיתמי לגבי דידהו, ודי שכל אחד יעמוד בגבולו שכל אחד במקומו יודע מקומם ושעתם של דברים יותר ממה שיודע מי שאינו שומע אלא לקול מלחשים, ע"כ.

חילוק בין צל המתהווה מהסתרת השמש ובין האפלה

וכך בסימנים הבאים באים הסכמות שאר רבני איטליה לפסק זה, ומו"מ מכלל הדיינים בנידון זה, והרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות. רק זאת נביא מתוך דברי המו"מ המובאים שם (סימן כח) על מסקנת הדיינים שאין האפלה כשמוציא זיזים מעל החלון, דברי שנראה לכאורה כנסתר מהמציאות, ועינינו הרואות. זאת ועוד, עדות נשלחה כתובה וחתומה משני עדים שהיו בשעות הצהריים בבית התחתון שתחת הזיזים, והנה הזיזים מאפילים ומצלים על החלון, וכיצד זה פסקו הדיינים שאין כאן חשש האפלה.

בתשובה שם מחלק הכותב בין צל ובין האפלה, והוא תמה על השואל "מה ענין צל המתהווה מן הרעפים לפי נטיית השמש, לענין היזק אפילה, אין אלה אלא דברי תימה, ומי לא ידע שאפילו מסמר הקבוע בכותל, בשעות מן היום יתארך צילו כמה טפחים...". לא נאריך להעתיק את כל דבריו, אך תורף הדברים שכשקבעו חכמים שיעורים אלו של ד' אמות וכיו"ב הם שיעורים ששיערו חז"ל שבהם לא רק יתמעט האור כי אם גם יאפיל הבית. "והאמת שאם יפרוש אדם מסך או וילון כנגד החלון בתוך ד' אמות - יאפיל ממש, ואם חוץ לד' אמות - ימעט האורה אבל לא יאפיל. ואם יפרסנו על החלון מלמעלה גבוה כל כך שיהיה רחבו כגבהו [- כגובה המרחק שעד החלון] לא בלבד שלא יאפיל אלא שגם לא ימעט האורה ממה שהיתה בתחילה".

הוא מוסיף ונותן עצה למתווכח להיווכח בדבר בעצמו: ולמען יהיו הדברים האלה לטוטפות בין עיני החולק, ישים ידו אחת לנגד עיניו וירגיש בעצמו שיחשכו הרואות בארובות. ואם יניחנה למעלה נגד מצחו לא מפני זה תחשכנה עיניו מראות, ולנוכח יביטו כבתחילה, דדומים לחלוני הבית שהאורה הנכנסת בהם נכנסת מכנגדן. ואם ישכב על גבו ועיניו כלפי מעלה יהיה דבר להפך, מפני שאז האורה באה לו מלמעלה דומיא דמבוי וחצרו...

· מעבר לתחילת הדף