ברכת רצ"ה/כג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה כג

סימן כג

לכבוד הרב וכו' מו"ה נתן נטע נ"י מ"ץ דק' באליגראד.

בדבר השו"ב שראה אחד על הסכין שלו קודם שהלך לשחוט מראה לטושה ונדמה לו שהוא כעין כפופה וכשבא השוחט הגיד לו כזאת והשיב לו שבא מההשחזה שנשחז הרבה במקום ההוא והוא טוב ויפה ושחט בו ואחר השחיטה בדקו ג"כ כדינא ואחר זמן מצא שוחט העיר במקום זה שהוא פגום והשוחט הודה לו שהוא עתה פגום ואומר שאז בשעה ששחט הי' טוב ויפה ומעלתו צוה עליו לתקן הסכין ושתהיה המראה לטושה על עמדה ועשה כן ונבדק אח"כ הסכין מכבודו וגם משוחטים מובהקים ומצאו אותו יפה יפה זה תוכן השאלה. וזה תשובתי בעז"ה. הנה גוף מראה הלטושה נודעתי אחר החקירה והדרישה אצל השו"ב המפורסמים דפה"ק. הוא בא כשיש קלקול גדול וניתן לאומן להשחיזו וכשאינו אומן גדול ומשחיז במקום אחד בכח יותר נשתנה ראיתו במקום ההוא מפני שנעשה במקום הזה דק מהצד ביותר ונעשה איפוא עמוק שם. ולפעמים אף שלא נעשה דק ועמוק נראה שינוי מכח ההשחזה היתירה שם שעי"ז אינו כ"כ קשה כאשר הוא במקום אחר ויש שינוי במראה ומפני זה מדקדקים ליתן לאומן מבין כי באם יארע כה הסכין במקום הזה עלול לפגום יותר:

ואחר בירורן של דברים האלה הנה אם הי' באופן האחרון אין לדבר כלל שהוא ככל סכין אלא דגם אי נימא דכיון שנדמה להאיש אשר ראה אותו כעין כפופה מסתמא הי' עמוק במקום הזה אין כאן ריעותא דגם בחודו עולה ויורדת כשר לשחוט לכתחלה. וז"א רק עולה ויורד מהצד כיון שנשחז ואין בו מורשא ורק שהוא עמוק במקום אחד ועולה ויורד וכמובן. האמנם כי בבה"י הביא שהמנהג דאין לשחוט בעולה ויורד כי אם בשעת הדחק ובשני עולה ויורד אף בשעת הדחק אין שוחטין. אולם כבר דחו זה האחרונים וכתבו דאין לחומרא זו שורש וענף ואין לחוש לזה. ובנ"ד נראה לי דגם להבה"י ז"ל אין לחוש דעיקר הטעם שהחמירו בעולה ויורדת אף דמבואר בהש"ס להדיא דשוחטים בו לכתחלה הוא לדעתי משום דבעת שמגיע למקום הנמוך אינו חותך והו"ל שהייה כ"ש דהמנהג להחמיר ושלא לחלק בין שהייה לשהייה ומפני זה החמירו יותר בשנים ויותר מבאחד שבזה יש לחוש יותר שיצטרפו השהיות לשיעור שזה עיקר הטעם שמחמירים בשהיי' כל שהוא וכמבואר וכיון שכן אמינא דזה לא שייך רק כשהעולה ויורד הוא בהחוד אבל כשהוא מן הצד דלא שייך שהייה עי"ז וכמובן אחרי שאינו פגומה דבזע אין מקום לחומרא זו כלל ודו"ק. ולחוש דשמא הי' החוד כפוף במקום ההוא ויוצא לצד השני דזהו פגימה גמורה דבזע ודאי פשיטא דאין לחוש אחרי שהשו"ב בדק הסכין קודם שחיטה ואחר שחיטה ואולי הי' כן בלי ספק דהי' נרגש בבדיקת החוד. ומה שנמצא הסכין במקום הזה פגום אחר זמן כיו"ד ימים אין בו חשש לא מבעי' לענין חזקת השוחט דאף הרשב"א ז"ל שהחמיר במה"ב כשהי' הסכין במקום משומר ומוצנע דאם נמצא פגום אסור אף שבדק אחר שחיטה ומצאו יפה דאמרי' שלא בדק יפה שבדק במהירות או שהיה דם סתמו ולא ראה והמעיין בדבריו ז"ל יראה דלא חילק בין זמן לזמן ואף לזמן מרובה אוסר דהוא ז"ל אמר לחומרא שאחר ג' ימים אינו בחזקת בדוק אבל לא להקל מטעם זה. מ"מ ז"א רק לענין הבשר דכיון דאיכא למימר הכי ס"ל להרשב"א ז"ל דחיישי' לזה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אבל פשיטא דאין לאסור השו"ב ולהוציאו מחזקתו בשביל חששא בעלמא כיון דמ"מ י"ל שמעצמו עם עמידתו נפגם או לסיבה אחרת לא נודע לנו ולא יעלה על הדעת להוציא אדם מוחזק בכשרות מחזקתו בשביל חששות כאלה אלא אף לענין הבשר הנה אנן לא קיי"ל כוותי' דהרשב"א ז"ל בזה וכמבואר בסי' י"ח סעיף ט"ז ואולי בנ"ד גם הרשב"א יודה כיון שהוא מונח בנדן של עץ וגם מקום הלטישה עלול לפגום וכנ"ל. יהי' איך שיהיה לדעתו ז"ל אנו אין לנו אלא הכרעת הש"ע דלא חש לזה. ומשום זה שאומרין בשם השוחט דמתא שהובא לו בחזקת כשר אין לנו לחוש לענין השוחט דלו יהי' כן י"ל דהי' סובר שכיון שהי' מונח אצלו מוצנע הוא יפה כמקדם והחוש מעיד שהוא כן אחרי שהשוחט הזה ידע בטוב להשחיז הסכין ההוא ולהעמידו על נכון וכאשר הוכיח סופו ומרגיש בפגימה קלה מי פתי יעשה זאת להביא סכין פגום במר וחזקת כשר ליתנו לבחנו וזה דבר שהדעת גוזר והשכל מחייבו. סוף דבר כי זה פשוט שהכלים כשרים והשוחט בחזקתו הראשונה ודברי המערערים בטלים ומבוטלים ושלום על ישראל ועל רבנן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף