שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/סט
|
< הקודם · הבא > |
לידידי הרב רבי יעקב אב"ד בק"ק דאברין.
ע"ד שאלתו בענין המאורע א' הי' לו ב' בנות קטנות, ושידך אחת מהן בכתיבת תנאים כנהוג, וכאשר הכניסה לחופה במזונטטי חתן וכלה בהינומא על ראשה מסר החתן הטבעת קדושין לאביה, ואמר לו בתך מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל:
הדבר מבואר בפשיטות בש"ע (סי' ל"ז סט"ו) דשתיהן צריכות גט ואף בשדיך תחילה כמ"ש הראשונים ה"ה הרמב"ן והרשב"א הריטב"א והר"ן ורב סעדיה גאון והר"מ והה"מ, גם מרא דעובדא פי' ר"ת ז"ל העידו עליו דבבית דינו לא הי' כח בידם להתיר בלי גט, ועתה מי זה יערב לבו לגשת להרים ראש להקל אף אם כגובה ארזים גבהו, וקרני ראם קרניו, אולם לאשר כפי מכתב רומעכ"ת דעת קצתם בכח דהתירא בנ"ד לזה חל עלינו לחקור עד מקום שידינו מגעת אם יש תרופה לסמוך להקל בדבר דאינו מתנגד נגד פסקן רבותינו ז"ל:
יסוד דין זה בקידושין (דף נ"א) אתמר קדושין שאינם מסורים לביאה וכו' ת"ש המקדש את בתו סתם וכו' ואפ"ה לא שבק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה וכו' והלכתא כאביי. והנה הרמב"ם והטור ש"ע פסקו כן להלכה במקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל, אף בשויתיה שליח, וכתב הר"ן אעפ"י דסוגיא זו לרבא אתמר דלא קיי"ל כוותיה, אפ"ה מדרבא נשמע לאביי דלא שמעינן ליה דפליג עלה בהא ותמיהני, דמסתימת הפוסקים משמע להדיא אף לגבי קטנות גמורות בנות יום אחד אין הבוגרת בכלל ספיקן, ואיך נאמר בזה לא שביק וכו' היאך רמיא עליה, הא אדרבא אמרינן רפ"ב דקדושין אמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה, ודאי בלא"ה לא קשה על הסוגיין, די"ל דרבא לא ס"ל הך דרב, אבל על ההלכתא קשה, וביותר קשה דאף בבוגרת ונערות איך נסמוך על סברא לענין שדיך, הא ע"כ זהו נסתר לגמרי, דהא בפשטא דמתני' משמע דאין הבוגרת בכלל אבל אינך כולהו נערות וקטנות גמורות בכלל, וא"א דאמרינן לא שביק, נימא דדעתו הי' רק על נערות וקטנות הגדולות שיש להם דעת לומר בפלוני אני רוצה, דהוא מצוה דרמיא עליה אבל לא על הקטנות גמורות דאפילו איסורא איכא ואף למ"ש הב"ש (סי' ל"ז ס"ק י"א) דלא קיי"ל כרב, מ"מ כיון דלמה דקיי"ל כאביי אין הכרע לסברת לא שביק, ואנו דנין רק כיון דלא מצינו מאן דפליג עלה דרבא, ולזה יקשה ניזול בתר איפכא, כיון דלרב נסתר הך סברא דלא שביק וכו', ואי דלא קיי"ל כרב, מ"מ לענין הסברא י"ל דקיי"ל כן, וביותר כיון דלדידן עכ"פ מצוה איכא שלא לקדש בתו הקטנה א"כ בודאי לא נקראת מצוה דרמיא עליה לקדשה, א"כ נימא לדינא במקדש בתו דאין קטנות אלו בכלל וצ"ע:
והנה על יסוד דרז"ל לא שביק וכו' כתב הר"ן מכאן יש ללמוד לראובן שהי' לו בנות הרבה ושידך אחת לשמעון אח"כ בא שמעון ואמר לראובן בתך מקודשת לי סתם, דאמרינן דעתו היה על המשודכת, וכן אביה קיבל קדושיה בשבילה, דשארית ישראל לא יעשו עולה, וכ"כ תוס' בשם ר"ת, והביא ראיה מהתוספתא דתניא ב' אחים וכו' ויש לדחות וכו', ורב סעדיה גאון כתב להחמיר, ובסגנון זה כתב הה"מ, הנה פתחו בשתים, להביא ב' ראיות מסוגיין וב' מהתוספתא, וסיימו בא' לדחות התוספתא, ולא ביארו לנו במה לדחות ראי' א' שהיא גדולה וחזקה לכאורה, ואף דפקפקנו לעיל לדינא אם קיי"ל כהך ספיקא דלא שביק וכו', מ"מ בשביל חסרון ידיעתי לעמוד בסוד קדושים לא נזוז זיז כ"ש מפסקן דהראשונים, ובודאי הדין ברור כאלו ניתן מסיני דאין הבוגרת בכלל אף דשויתיה שליח, הרי חזינן דאזלינן בתר אומדנא, וכן צ"ל בכולם בוגרות וחדא מנהון שויתיה שליח לקדשה לשמעון ואינך שוו אותו שליח סתם לקדשה לכל הבא, דבזה רק אותה שבפירוש בכלל, דדוקא לגבי נערות דצריך הרמ"ה גט לכולהו כיון דאינך רמיא עליה אבל לגבי בוגרות קיימא הסברא דהיא עדיפא, ואף דמדברי הרמ"ה שכתב ושאר בוגרות אינן בכלל דמיירי ע"כ שויתיה שליח, וכמ"ש הה"מ סקל"ד, אין ראיה מהתם דאיכא ג"כ קטנות דרמיא עליה ולגבי דידהו בלא"ה אין הבוגרת בכלל, מ"מ נ"ל דמלתא דמסתבר הוא, ומצאתי לי און בב"ש ס"ק ל"ט עיי"ש, הרי דג"כ סמכינן על אומדנא, א"כ טעמא בעי אמאי מחמירינן כ"כ בשדיך:
ולזה בהכרח צ"ל דעיקר דעתן של רבותינו דאין לסמוך על עניינים ואומדנות להדדי, דאולי מצוה דרמיא עליה הוא אומדנא גדולה ביותר ולא סמכינן על אומדנא להקל באיסור החמור, אמנם לפ"ז יקשה לנו מ"ש הגהת מיימוני פ"ט מה"א דכתב שם הר"ם וז"ל, ואפילו מבורר לנו דעתו של המקדש על הגדולה, אין מחשבתו מבטלת דבר שהוצאות מפיו משמע איפכא, שדבריו בלב אינם דברים, הואיל ושינה מלשון העולם שמבררים הקדושין עכ"ל, מלשון זה משמע לכאורה דכל אומדנא שבעולם לא מהני דהויין דברים שבלב, ובזה בודאי יפלא בעינינו, דא"כ איך אמרינן לא שביק וכו', ואף אם נדחוק דס"ל באמת, דלמאי דקיי"ל כאביי ולא קיי"ל בהך סברא דלא שביק וכו', מלבד דדחוק לומר כן, קשה ג"כ דעכ"פ היאך ביאר הרא"ש זה מסברא דהויין דברים שבלב, הא ע"כ לא מקרי דברים שבלב, דא"כ גם לרבא מה מהני דלא שביק וכו' הא רבא בעצמו סבר קדושין (דף נ') דברים שבלב לא הוי דברים, אע"כ דלא מקרי דברים שבלב, וזהו תימא לכאורה:
ונלענ"ד דבלא"ה צריכים להבין דברי הרא"ם איך כתב אף בידוע שהמקדש כוון לזה הוי דברים שבלב א"כ איך מצינו כל האומדנות שבש"ס, כמו ההיא דב"ב (דף קמ"ו) מי שהלך למדה"י ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו שאין מתנתו מתנה, שאלמלא הי' קיים לא הי' כותבין, וכהנה טובא בש"ס, אע"כ מוכח דכל שהענין מוכח מתוכו וגלוי לכל לא מקרי דברים שבלב, וכמ"ש הר"ן פ"ב דקדושין (דף כ"ט ע"א) וא"כ גם בההיא דהרא"ם נימא הכי ומה הפרש גלוי לכל של זה מכל אומדנא שבש"ס וסבור הייתי לומר דדוקא היכי שלא היה עולה בדעתו לפרש דבריו כמו בהלך למדה"י, אף דמתנתו היה בשביל שבנו מת לא הו"ל לפרש דבריו, דהא לדעתו דבנו מת אין נפקותא בביאור דבריו וכן במתנת שכ"מ בכולו, כיון דחשיב בנפשיה דודאי ימות, היה סבור דאין נפקותא לבאר דבריו, משא"כ הכא דאם כוונתו הי' על המשודכת, למה לא בירר קדושין דלמה סמך על זה שנבין דבריו מעצמו, א"כ מש"ה הי' אומדנא בהיפוך דבאמת דעתו שאחת מהם סתמא תהי' מקודשת:
אולם עדיין לא ניחא לי, א) דא"כ אנן באמת מסופקים בכוונתו אם כפי אומדנא דשדיך אם כפי ההוכחה, דלא ביאר דבריו דעתו בסתמא, א"כ היאך קרי ליה הרא"ם דברור לנו שדעתו של המקדש על הגדולה, הא אין הדבר ברור לנו משום ההוכחה דסתם דבריו, ומה לו להרא"ם לדברים שבלב, הא בלא"ה אנן מסופקים בדעתו, וגם עדיין הי' קשה לנו סוגיא דלא שבק וכו' כמש"ל:
ולזה נראה ברור דכוונת הרא"ם לומר אף אם ברור לנו דעת המקדש על הגדולה דהא אם לפעמים מיד אחר הקדושין אנו רואים גלוי מלתא שכוונתו הי' לזו שמיד קוראה אשתי וכדומה, או אפשר הי' ראוי להאמין לו שנתכוין לזה דהוי כמברר דבריו כמו בקדשתי את בתי וא"י למי ובא אחד ואמר קדשתי, וכמ"ש הר"ן שם, והיה ברור לנו שכן מכח נאמנותו, מ"מ הוי דברים שבלב כיון דבשעת מעשה לא הוי גלוי לכל הי' נקרא דברים שבלב, וכדי שלא נימא כיון דעכ"פ הי' ידוע שלא נתכוון רק לחדא דאגלאי אח"כ דלא הי' כוונתו רק לזו, א"כ הוי רק כמו פירוש ולא מקרי דברים שבלב, ולזה כתב הרא"ם מדלא בירר כדרך המקדש משמע מלשונו דבאמת היו הקדושין על א' בסתמא א"כ אף אי איגלאי מלתא אח"כ דכוונתו הי' לזו מ"מ הוי דברים שבלב, ודמי ממש לדברי תוס' גיטין (דף ל"ב ע"א) ד"ה מהו דתימא עיי"ש, וממילא נסתלק קושייתינו הנ"ל, דגם דעת הרא"ם בעיקרן דאין לדמות האומדנות, ואף אם נתברר אח"כ הוי דברים שבלב, אבל אומדנא דלא שביק וכו' סמכו רז"ל דהוי גלוי לכל, וכמו כל אומדנות שבש"ס, וממילא לא הוי דברים שבלב:
ומעתה לפי ההוצעה זו, גם הרא"ם יודה דביש אומדנא ברורה, בודאי תו לא הוי דברים שבלב, ומזה יש ללמוד בנ"ד אחרי שכותבים בח"ח ושד"א א"כ לא שוי' נפשי' רשע לעבור על שבועתו, וי"ל דהוי אומדנא וגלוי דלזו נתכווין ויש לדמות לכאורה למ"ש המ"ל רפ"א מהל' שכירות בשם המהריב"ל, דאף דקיי"ל דבמקום שכותבים השטר לא קנה עד שיכתוב השטר, מ"מ כיון דאם פירש אי בעי בכסף אקנה, ה"נ בנשבע שלא יחזור הוי כמו פירש דמסתמא אין רצונו לעבור על שבועתו, ואף להמ"ל שחולק עליו, י"ל התם דרז"ל ירדו לדעת אינשי דאין גומרים ומקנים בלא כסף ולא מטעם ספיקא רק דודאי כן הוא, מש"ה לא מהני השבועה אבל הכא דבלא"ה ספיקא בכוונתו י"ל דהוי גלוי דעת ואומדנא דמוכח דאין רצונו לעבור אשבועתו ולזו נתכוון, ושמעתי שחכם אחד רצה להקל מטעם זה, ומעכ"ת דחה דבריו מהגהת מיימוני הנ"ל, דכתב דבסברת ר"ת דודאי למשודכת נתכוון, כיון דחל עליו החרם ותקנת הקהלות, הרי דמיירי אף באיכא חרם, ואעפ"כ חלקו על ר"ת ז"ל, ונ"ל אי משום הא לא ארי', די"ל דוקא חרם הקהלות דלא הוי כ"כ איסור דאורייתא דהוא רק כעין קללות ושמתא כמ"ש הרא"ש בשו"ת כלל ה'. וגם אם יתן הקנס יפטור מחרם הקהלות, כמ"ש הט"ז יו"ד (ססי' רל"ו) בשם מהרי"ו, אבל עכשיו דכותבים שיקבל על עצמו בחרם ובשד"א והקנס לא יפטור את החרם, י"ל דהוי אומדנא דמוכח טובא:
אולם יש לדון טובא, דגם למנהגינו לא מקרי עובר על השבועה דהא ידעינן דלא נשבע בשום דבר, וכמ"ש הסמ"ע (סי' ע"ג סי"ח) ואף דכתב שם בכתב שנשבע בפועל מהני, כבר חלקו עליו בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קנ"ב דאין בזה שום חומר ועונש שבועה, א"כ נסתלק עמוד ההיתר בזה, ולא נשאר לנו לדון רק די"ל בעסוקים באותו ענין במקום שנתן בשתיקה מהני דלא מגרע דבורו, וכמ"ש הר"ן להדיא בהך תוספתא, וגם בחה"מ לא נזכר ההיפוך דמ"ש והיו עסוקים בה י"ל דמיירי שהפסיקו מענין זה, אלא שעסקו בה כבר, ומה דלא דחה ג"כ ראיה מהתוספתא דמיירי בעסוקים באותו ענין ממש, והו"ל למנקט רבותא יותר אף בשדכו גדולה לקטן וקטנה לגדול, וכ"כ המהרי"ט בחדושיו, אולם הרי כתב הד"מ בשם המרדכי דאף דעסוקים באותו ענין לא מהני, והב"ש כתב דמשמע כן מלשון הח"מ הנ"ל שכתב והיו עסוקים בה, משמע אף בקדשו מיד, אף אם נדון נ"ד לעסוקים באותו ענין כיון דקודם החופה קבלו קנינים שבין איש לאשתו ונכתב הכתובה הוי לי לאנתו, ומאז עסקו הכל בענינים אלו הוצאות לחופה וכדומה, מ"מ מי יכריע להקל נגד הד"מ ופשטא דהש"ע, ע"כ לדעתי הקלושה אין בזה שום היתר:
ומ"ש לעיל לרב דסבר אסור לקדש בתו הקטנה נסתר סברא לא שביק אינש וכו', היטב הקשה על זה חד מחבריי' נ"י דאיך אמרינן קדושין (דף נ"ב) דלרב ספוקי מספקא ליה אי כאביי או כרבא, הא לרב לשיטתיה א"א לומר כרבא, זולת דנדחק דבאמת הא דא"ר אסור לקדש את בתו וכו' רק מספיקא ס"ל כן, וגם עכ"פ עדיין בעיקר הדבר נעלם ממני הטעם, כן נראה לענ"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |