ספר המקנה/קידושין/מג/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־01:48, 28 בינואר 2024 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (מהדורה קמא העביר את הדף המקנה/קידושין/מג/א לשם ספר המקנה/קידושין/מג/א: השם המלא הוא 'סֵפֶר הַמִקְנָה')
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
תוספות הרא"ש
ריטב"א
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
חי' אגדות מהרש"א
פני יהושע
ספר המקנה
בית מאיר
רש"ש
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת


ספר המקנה TriangleArrow-Left.png קידושין TriangleArrow-Left.png מג TriangleArrow-Left.png א

דף מ"ג ע"א

בגמרא אף טביחה ע"י אחר. הקשו תוספות בב"ק דף ע"ט בד"ה נתנו לבכורת וכו' אבל קצת קשה האיך יליף וכו' דלמא דוקא כשסבר שהוא שלו דהא לא מייתרא עכ"ל. עיין מ"ש בחידושנו בכתובות דף ל"ג ע"ב לתרץ קושית התוספות אליבא דמ"ד דחיובא דטביחה ומכירה הוא לפני יאוש. דמקשינן מה מכירה דלא מהני מעשיו אף טביחה דלא מהני מעשיו דאפילו כשהשליחות בטל אפ"ה חייב הגנב.

ונראה דיש ליישב אף למ"ד דחיובא לאחר יאוש לפי מה דאיתא לקמן דף נ"ג ע"ב גבי מקדש בהקדש דטעמא דר"מ דס"ל דבשוגג לא קידש משום דאיהי לא ניחא לה דתיחול הקדש על ידה ואמר שם במכר מאי אמר ליה אף במכר לא קנה. וכתב הב"ש סימן כ"ח דיש ללמוד מזה דהמקדש בדבר הגנוב אינה מקודשת משום דלא ניחא לה להתקדש באיסורא אא"כ יודעת שהוא גנוב וכבר השגנו שם עליו דהא הוכחנו שם דלא קיימא לן בהא כר"מ משום דאל"כ אף במכר לא קנה אא"כ יודעת שהוא גנוב ומוכח מכמה דוכתין דאפילו לא ידע שהות גנוב קנה ע"ש ומ"מ זכינו לדין דלר"מ אינו קונה ביאוש ושינוי רשות אא"כ ידע הלוקח שהוא גנוב וסוגיא דב"ק שם אזלא אליבא דר"מ ע"ש א"כ לפי מה דילפינן בב"ק שם דמה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת והיינו משום דקנה ביאוש ושינוי רשות ע"כ צ"ל לר"מ שהלוקח ידע שהוא גנוב א"כ ילפינן נמי איפכא מה מכירה ע"י אחר שידע שהוא גנוב אף טביחה ע"י אחר שידע שהוא גנוב וכ"ש לפמ"ש דהא דאמר מעילה וטביחה הוי שני כתובי' היינו משום דשליח במעילה לא משכחת לר"מ אלא כשהשליח מזיד דבשוגג אינו מתחלל אף דכשהוא מזיד י"ל דברי הרב וכו' א"כ ממילא ה"ה במכר לא קנה אם לא ידע שהוא גנוב כדאמר לקמן אף במכר לא קנה וכן י"ל לפי דעת הפוסקי' דכל היכא דלא ידע הלוקח שהוא גנוב כיון דבנמצא שאינו שלו חוזר עליו לא הוי שינוי רשות ועיין בב"ש אם דלגבי קידושין ג"כ הדין כן א"כ לא משכחת מכירה שאינה חוזרת אא"כ ידע הלוקח שהוא גנוב דאל"ה כיון דחוזר עליו לא הוי שינוי רשות וכיון דילפינן בב"ק שם מכירה מטביחה דאהני מעשיו ע"כ צ"ל בידע הלוקח שהוא גנוב והדר ילפינן טביחה ממכירה מה מכירה ע"י אחר והוא ידע שגנוב אף טביחה ע"י אחר והוא ידע שהוא גנוב ודו"ק:


שם. דבי ר' ישמעאל תנא או לרבות את השליח כו'. נראה הא דלא סגי בקרא קמא משום דהקישא דמכירה וטביחה לא מייתר כמ"ש תוס' בב"ק דף ע"ט כנ"ל א"כ לא הוי לי' ב' כתובים דהא גם במעילה לא מייתר אלא דהתוס' כתבו בב"ק דף ע"א בד"ה או לרבות וכו' דמאן דמצריך או לחלק דריש מתחת וכו' נר' לענ"ד דתלי' בפלוגתא אי שינוי קונה מן התורה דלמ"ד שינוי קונה אין צריך קרא לחלק דהא ליכא למימר דבעי' שניה' טביחה ומכירה דכיון דכבר קנאה בטביחה מה מהני המכירה הא שלו הוא מוכר כדאיתא בב"ק דף ס"ח א"כ בסוגיא דב"ק דאזלא אליבא דר"מ דס"ל שינוי קונה כדאי' שם דף צ"ה ע"א שפיר משני דמייתר או לרבות את השליח ובפ' הגוזל דף צ"ד פליגי אביי ורבא אליבא דב"ש אי ס"ל שינוי במקומה עומדת או לא א"כ למ"ד דס"ל לב"ש דשינוי במקומה עומדת לא סגי בקרא דאו אליבא דב"ש דלהוי ב' כתובי' דהא איצטרך או לחלק ולכך הוצרך לאתויי קרא דתחת.

ועוד נראה לפמ"ש תוספות בב"ק דף ס"ח בד"ה מה טביח' דאהני מעשיו דדוקא בשינוי שאין הגזלן עושה בידי' לא קנה וכו' אבל שינוי שעושה הגזלן בידים כגון טביחה כו' ע"ש י"ל אפי' דרשינן או לחלק ממילא מוכח לרבות את השליח מדאיצטרך או לחלק ע"כ דלא בעינן טביחה בגזלן עצמו דאל"ה אי אפשר לומר דבעינן טביחה ומכירה דהא כבר קנאה בשינוי דטביח' ושלו הוא מוכר ע"כ צ"ל שהית' טביחה ע"י שליח כיון דאין שליח לד"ע לא קנאה בשינוי שעושה השליח והוי כשינוי ממילא א"כ ממילא מוכח דחייב בטביחה אפי' ע"י אחר ולפ"ז אכתי לא הוי ב' כתובים בשליחות לד"ע דהא עיקר קרא דאו אתי' לחלק אלא דממילא נשמע דאין שליח לד"ע דאל"ה הא קנאה הגנב בשינוי שעשה השליח ושלו הוא מוכר וצ"ל דהוי ב' כתובים מקרא דתחת.

עוד נראה לפמ"ש הריטב"א ז"ל או לרבות שליח אע"ג דזימנין או למעט כל היכא דבלאו דידי' ממעט אתי לרבות וכו' ע"ש וכן הוא בב"ק דף ע"ז ע"ב וכל או לרבות הוא והתני' כו' א"כ א"א לומר דטעמא דב"ש דהוי ב' כתובים מההוא קרא דאו לרבות השליח דא"כ קשה מנ"ל דבאמת או לרבות דילמא או למעט את השליח דלא נילף ממעילה ואין לומר דנילוף מטביחה דמאי חזית דנילוף מטביחה נילף ממעילה וע"כ צ"ל דתנא דבי רבי ישמעאל ס"ל כב"ה דמעילה ושליחות יד הוי לי' ב' כתובים ולא איצטרך למעט אלא לרבות וע"כ צ"ל לב"ש דהוי ב' כתובים מקרא דתחת. ודוק היטב:


בגמרא הוא ולא אנוס וכו'. תמהו המפרשים וכן הקשו תוס' בזבחים למה צריך קרא למעט שוגג או מוטעה וכו' ונראה דיש לפרש דאתא קרא למעוטי היכא דהמשלח מזיד והשליח שוגג או מוטעה וה"א כיון דלא שייך בזה דברי הרב ודברי התלמיד וכו' יתחייב בזה המשלח קמ"ל קרא דנפש ההוא כיון שלא נעשתה העבירה במזיד פטור המשלח ובהא אתי שפיר שם בזבחים גבי העלאה נמי דריש מנפש ההוא למעוטי שוגג או מוטעה ונראה דאין מזה קושי' על התוס' וסייעתם דס"ל היכי דשליח שוגג יש שליח לד"ע ולא ילפינן משחוטי חוץ דממעט שוגג או מוטעה כיון דכתיב נמי בהעלאה הוי שני כתובי' ודו"ק:


שם. מכלל דת"ק אפי' בדיני שמים נמי פטור וכו'. והא דפשיטא להש"ס דלכ"ע חייב בדיני שמים נראה דנפקא מדכתיב בפ' כי תשא ויגוף ה' העם על אשר עשו העגל אשר עשה אהרן וגו' והרי אף שלא עשו בעצמם כדקאמר קרא אשר עשה אהרן אפ"ה אמר קרא אשר עשו אלמא דבדיני שמים כדכתיב ויגוף ה' הוי שלוחו כמותו וכן יש להוכיח ממעשה דשאול ונוב עיר הכהנים שנענש שאול אף שנהרגו ע"י דואג וממעשה דוד בהסתה ומעשה אחאב בנבות אע"פ שהוא ע"י שליח וכאלה רבות והנה הש"כ בח"מ סי' ל"ב הקשה מסוגי' זו על דברי תוס' בב"ק בריש פ' הכונס דף נ"ו בד"ה אלא לחברי' שכתבו דוקא שוכר אבל אמר להם פטור דסבר שלא ישמע לו משמע מדבריו שהבין דמ"ש תוס' שסבר שלא ישמע לו היינו דמפרשי' הטעם הא דאמרינן דברי הרב וכו' היינו משום דסבר שלא ישמע לו אך ז"א דע"כ אין הטעם כן דהא כתבו תוס' לעיל בד"ה אמאי מעל וכו' ואומר ר"י דהכא מיירי אפי' נזכר השליח וכו' ואי נימא דהטעם הוא משום דסבר שלא ישמע לו הא התם כשציווהו לעשות השליחות הי' השליח שוגג וליכא למימר דסבר שלא ישמע לו וע"כ צ"ל הטעם כיון שנזכר לא הי' לו לשמוע לו וה"ה דאם בשעה שציווהו הי' בדעתו שישמע אליו אפ"ה פטור מדיני אדם מפני שלא הי' לשמוע לו וכוונת תוס' אינו אלא במה שחייב בדיני שמים אינו מחוייב אלא במקום שהי' בדעתו בשעה שציווהו שישמע לו וכדמייתי ראי' מקרא דאותו הרגת בחרב דבאותו מעשה הי' בדעתו שישמע לו יואב ולא ימרוד בו וכן בויגוף ה' את העם הי' בדעתם שישמעו להם אהרן כנ"ל כשאחז"ל שראה אהרן חור זבוח לפניו וכן באינך שכתבנו אבל היכא דסבר שלא ישמע לו פטור מדיני שמים כיון שהי' שוגג בדבר שלא הי' בדעתו שישמע אליו בודאי (וכן משמעות הסוגי' בסנהדרין דף כ"ט שהביא הש"כ שם ראי' לדברי תוס' דקאמר התם דבטענות משטה אני בך אם טען פטור ואי לא טען לא טענינן לי' והדר קאמר בדיני נפשות טענינן ואין טוענין למסית וכו' ע"ש משמע דאפי' בדיני שמים פטור כדיליף שם מנחש והוא סותר סוגי' דידן דחייב בדיני שמים ולפמ"ש א"ש והיינו משום דסבר שלא תשמע אליו והוא דומי' דטענות משטה שלא הי' בדעתו שישמע לו). נמצא אין קושי' מסוגי' זו על שיטת התוס' דהכא מיירי כשהי' בדעתו שישמע לו מדמייתי קרא דאותו הרגת כנ"ל אמנם נראה דבל"ז אין קושי' משמעתין לסוגי' דסנהדרין שהביא הש"כ שם דאמרו שם הרבה טענות הי' לנחש לטעון ולא טען ומפני מה לא טען הקב"ה מפני שלא טען הוא מאי הוי לי' למימר דברי הרב וכו' אף דהוי התם מדיני שמים דלא אמרינן התם אלא שהנחש הי' יכול לטעון כך אבל כל כמה דלא טען חייב בדיני שמים תדע שהרי באמת נענש הנחש מפני שלא טען ומזה נלמד לכל דבר א"כ ממילא אין קושי' מסוגי' זו דהכא מיירי בלא טענה דמייתי קרא דאותו הרגת דלא מצינו שטען דוד בתחילה וראיתי בס' משנה למלך בפ"ב מהל' רוצח שכתב שם לתרץ קושי' הש"כ מסוגי' דסנהדרין דמשמע דפטור אף מדיני שמים משום דהתם זה נהנה וזה מתחייב ע"ש ויליף מדיני אדם לשמאי דמחייב אפ"ה בזה נהנה וזה מתחייב מודה אך אין לשון הש"ס משמע כן דהל"ל הכי שזה נהנה וזה מתחייב ואין זה ענין למה שאמרו דברי הרב וכו'. ותו דהא האשה אמרה לנחש לא תאכלו ולא תגעו וכיון דבנגיעה לא שייך זה נהנה דאין הנאה בנגיעה א"כ משעת הנגיעה כבר נתחייב הנחש כמ"ש תוס' ד"ה שלא מצינו זה נהנה וכו'. דמיד אגבהה וכו' ואף דבאמת לא צוה הקב"ה הנגיעה מ"מ לא שייך הא דקאמר הרבה טענות הי' לנחש לטען ולא טעון דדוחק לומר הנחש ידע שלא נצטוה על הנגיעה ותו דסברתו אינה מוכרחת דלפי מה שכתבנו לקמן דהא דאמר רבא דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב היינו דמוכח כן מקרא א"כ אין ראי' לדיני שמים והוא מטעם גרמא כפי' רש"י ועכ"פ גורם הוא ולא גרע ממסייע עוברי עבירה דאסור אפי' בזה נהנה כדמשמע בפ"ה דשביעית משנה ט' משאלת אשה לחברתה וכו' אע"פ שאיסור אינה אלא באכילה וכן משמע מלשון רבא בסמוך את"ל סבר שמאי ב' כתובי' וכו' משמע להדי' דדוקא להאי שנויא אבל למאי דמשני דשמאי בדיני שמים קאמר אין חילוק וכן משמע מלשון רש"י בד"ה את"ל:

וראיתי בשו"ת חכם צבי שהשיב על הש"ך ומחלק בין דיני שמים דסוגי' דב"ק היינו שהוא מחייב לשלם ובין דיני שמים דסוגיא זו הייני לעשות תשובה ותמה על הש"ך מלשון רש"י שכתב בד"ה מדינא רבה וכו' לא מעונש כהורג עצמו אלא כגורם ולא ידעתי מה ראי' זה דהא בדיני שמים חייב לשלם אף הגורם כפי' רש"י בב"ק פ' הכונס בד"ה פטור מדיני אדם קסבר גרמא בניזקין פטור דהרי אף בשוכר אינו אלא גרמא ובאמת אינו נזכר בדיני שמים חיוב תשלומין אלא דממילא אם ירא לנפשו שלא יענישוהו בדיני שמים צריך לשלם ולפייס הניזק תדע דמקשה שם הש"ס בכובש עדותו דאורייתא היא דכתיב אם לא יגיד אף שאינו מפורש בתורה שחייב בתשלומין מדיני שמים אלא משום דבברייתא נמי אינו מפורש תשלומין ומ"מ ממילא הוא כנ"ל ותו דמשמע מדבריהם שהביאו ראי' משולח את הבערה אע"ג דהתם ליכא חיוב תשלומין שכבר שילם הפיקח כמ"ש הריטב"א באמת בשמעתין כן אלא ע"כ דס"ל לתוס' דאפ"ה הי' לו להתחייב בדיני שמים דאסור להפסיד את חבירו אע"פ שרוצה לשלם לו הזיקו ומזה למדו דאפי' דיני זוטא ליכא באומר ועיקר נר' לענ"ד כמו שכתבתי לעיל בלשון התו' מיהא לפמ"ש הריטב"א בההוא דשילח את הבעירה דפטור המשלח אפי' בדיני שמים משום שכבר שלם הפיקח ממילא אין קושי' מההיא דנחש כיון דקיבל אדם וחוה חיוב עונשין המשלח פטור אם טען דברי הרב וכו' ודו"ק:


שם אמר רבא את"ל וכו'. יש לדקדק דלא הו"ל למימר אלא את"ל סבר שמאי דיש שליח לד"ע מודה וכו' ונראה משום דבאמת צריך להבין מה בעי רבא בזה כיון דלאו הלכתא כשמאי. ונראה דבא לתרץ דברי שמאי משום דכבר כתבנו דע"כ ס"ל לשמאי דשליח פטור דאל"כ למה שולחו חייב. והנה כבר כתבנו לעיל לפרש דברי הש"כ שכתב בשם אביו בח"מ סי' רצ"ב לפרש דברי הסמ"ע דאע"ג דריבתה התורה שליחות יד דהמשלח חייב היינו דוקא כשאין לו לשליח לשלם או כשהשליח שוגג הא לאו הכי השליח חייב וא"כ קשה לכאורה על ב"ש מנא לן באומר לחבירו צא והרוג דהשליח פטור דהא פלוגתייהו במזיד מדחייב ת"ק את השליח דבשלמא להאי תירוצא דדריש הוא ההוא אלא דבהורג נפש בלבד הוא יליף מאותו הרגת שפיר י"ל דכיון שהי' מקום לחייב את יואב כמו שיבואר לקמן ואפ"ה מחייב קרא את דוד ש"מ דשליח פטור אבל אי נימא דיליף ממעילה ע"כ צ"ל משום דאפי' היכא דשליח שוגג דשייך בי' קרבן מעילה ואפ"ה השליח פטור מגז"ש דחטא חטא וכבר כתבנו לעיל דלר"י מוכח דמיירי שהשליח שוגג דאי כשהוא מזיד הא אין מתחלל לר"י והא דלא אמרינן דלעולם קרא מיירי כשהשליח מזיד ומיירי באוכל כמ"ש תוס' לקמן ד' נ"ג אליבא דר"מ היינו משום דא"כ הוי לי' זה נהנה וזה מתחייב כמ"ש תוס' בשמעתין והיינו דקאמ' רבא את"ל דסבר שמאי ב' כתובי' מלמדין והוא ההוא לא דריש קשה מנא לי' לפטור השליח ע"כ צ"ל דמודה בזה נהנה וזה מתחייב שלא מצינו בכל התורה וע"כ במעילה בלא נהנה ובשוגג דמתחלל ואפ"ה פטור השליח וכבר כתבנו דאפי' לשיטת התוספות דהיכא דשליח שוגג לא שייך דברי הרב וכו' ע"כ צ"ל דבמעילה לר' יהודא בשליח שני שהוא שוגג כנ"ל אם כן מוכח דשליח פטור ויותר נראה דסבירא ליה לרבא דיליף ב"ש פטור השליח וחיוב המשלח דסבירא ליה כר"מ וכמו שכתבנו לעיל דלשיטת התוספות י"ל דלר"מ גז"ש דחטא חטא הוא לענין מלקות וכיון דע"כ צ"ל דקרא מיירי דהשליח ג"כ מזיד דאי כשהוא שוגג לא שייך ביה דברי הרב וכו' אם כן מוכח דאפי' שניהם מזידין פטור השליח וחייב המשלח ומדלא מוקי גז"ש בשוגג והשליח מזיד ואף על גב דאינו מתחלל משום דהמשלח שוגג מ"מ חייב קרבן בהנאת השליח ע"כ צ"ל דפשיטא ליה לשמאי דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ונראה עוד די"ל דהא דקאמר דמודה בחלבים ועריות היינו משום דמוכחי קראי דהא אמרינן בסנהדרין אין טוענין למסית מנחש הקדמוני וכו' ואם כן קשה איפכא למה נענשו אדם וחוה הא לשמאי דסבירא ליה באומר לחבירו הרוג שהשליח פטור דלית ליה דברי הרב וכו'. וצ"ל משום דזה נהנה וזה מתחייב וכן י"ל דמוכח מקרא דמפותה דמחייב את הנערה על דבר אשר לא צעקה ואף על גב דהוי שליח של המפתה אותה ואין להקשות לשמאי ממדיח עיר הנדחת דגם הנדחין חייבים זה אינו די"ל ע"ז שאני דהא כמ"ש תוס' בסנהדרין דף כ"ט בד"ה דברי הרב ודברי התלמיד וכו' שכתבו וז"ל וא"ת כל מסית וכו' שנצטוו שלא להסית ע"ש ה"נ נצטוו שלא לשמוע לו כדכתיב לא תאבו לו ולא תשמעו אליו ועי"ל דבע"ז לא שייך שליחות כדאיתא בספר נט פשוט בשם כמה פוסקים דמומר לע"ז דינו כגוי ואינו יכול לעשות שליח ולא להעשות שליח וא"כ כיון דבאותו מעשה נעשה מומר אינו יכול להעשות שליח וממילא בטל השליחות ואין לומר כיון דהמשלח עובר אין לשליח דין מומר דהא העבירה על המשלח זה אינו דהא מומר ג"כ אינו יכול לעשות שליח לכך אין מקום בע"ז לפטור השליח ועוד כיון דכתיב בקרא נלכה ונעבדה וגו' א"כ המסית עצמו כלל א"ע עמהם הוי כמו אלך ואעבוד דמחייב המסית כדאית' בסנהדרין האומר אלך ואעבוד א"כ ה"ל מומר ואינו יכול לעשות שליח מיהא נראה דאפ"ה הוצרכו תוס' למה שהוזהר שלא יסית אע"ג דבל"ז חייב מיתה משום אלך ואעבוד דס"ל דקרא לאו דוקא דאפי' לא כלל א"ע אלא אמר לך ועבוד הוא חייב משום הסתה ותו דבסנהדרין דף ס"א איכא פלוגתא בזה ודו"ק:


בתו' ד"ה מורד במלכות הוי וכו' וא"כ מאי וכו'. כבר כ' בכתובות דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה כל היוצא וכו' דלפי' ר"ת שהי' נותנין גט גמור בלא תנאי א"כ הי' אורי' אסור לבוא אל אשתו בלא קידושין וספירת שבעה נקיים ואפשר דלכך דקדקו התוס' כאן שאמר לו שילך לביתו לאכול ולשתות שלא מצינו שדוד אמר לו לשכ' עם אשתו ולא אמ' לו אלא רד לביתך אלא שאורי' אמר איך אבוא אל ביתו לאכול ולשתות ולשכב עם אשתו והי' לו לשמוע לילך אל ביתו ולא ישכב עם אשתו ונראה דטענות אורי' הי' שאסור ליחד עמה ואף דעדיין לא נגזר על יחוד פנוי' הרי אמרו בעבודה זרה דף ל"ו דגזירת יחוד דפנוי' ממעשה דאמנון ותמר. ומעשה דאורי' קדים כדמוכחי קראי מ"מ יחוד של גרושה שאני כדמצינו בגיטין דף פ' מתוך שלבו גס בה אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ונראה דהיינו טעמא דשמאי הזקן דס"ל דוד הי' חייב על הריגת אורי' ולא ניחא לי' לפרש קרא דחרב בני עמון כדדרשי רבנן מה חרב בני עמון אי אתה נענש וכו' משום דהוי לי' מורד במלכות משום דלשיטתי' אזיל דס"ל המגרש את אשתו אסור לדור עמה בחצר כדאית' באבל רבתי והביאו ב"י באה"ע סי' קי"ט וא"כ שפיר עביד שלא שמע לו לילך לביתו לעבור על דברי תורה כדאית' סוף פרק נגמר הדין ובזה יש להבין דעת הרמב"ן הביאו היש"ש בב"ק שהקשה על התוס' דס"ל דכשהשליח שוגג יש שליח לד"ע דהא יואב שוגג הוי ואפ"ה יליף שמאי מזה דיש שליח לד"ע והקשה עליו היש"ש דיואב מזיד הוי ונראה דס"ל להרמב"ן כיון דיואב לא דריש אכין ורקין כדאית' סוף פ' נגמר הדין דמה"ט קטל לעמשא ומשמע שם שמשום זה לא הרג אותו שלמה משום שהי' שוגג בהריגתם כיון דלא דריש אכין ורקין א"כ מטעם זה נמי הי' שוגג על הריגת אורי' משום דהוי סבר דציווי המלך דוחה אותה וכ"ש דלפמ"ש דהא דאורי' לא הוי מורד במלכות לב"ש היינו משום דס"ל לשמאי דאיכא איסור יחוד עם אשתו וא"כ לפי סברת יואב דלא דריש אכין ורקין שפיר הוי אורי' מורד במלכות ואין צריך למה שנדחק הש"ך בח"מ סימן שמ"ח ליישב דברי הרמב"ן. מיהו מכל זה אין קושי' על התוס' דס"ל דבשוגג לכולי עלמא יש שליח לדבר עבירה דיש לומר דסבירא ליה דאף דמאן דלא דריש אכין ורקין היינו דוקא בל"ת גרידא די"ל דעש' דכבוד המלך עדיפא ודוחה אותה אבל להרוג אדם כיון דעשה אינו דוחה אפי' ל"ת שיש בה כרת מהיכא תיתי נימא דעשה דכבוד המלך ידחה אותה ותו דב"ש ס"ל במנחות גבי סדין בציצי' אין עשה דוחה ל"ת א"כ מהת"נ דדוח' עשה דכבוד המלך ל"ת דלא תרצח וע"כ צ"ל דמיעוטא דוקא היינו בענין דאמר שם בעמשא דאשכחינן דאתחלי במס' דהאי עשה והאי עשה וה"א דעשה דכבוד המלך עדיפא כיון דאית בי' חיוב מיתה ולפי מה שכתבנו דה"ל שוגג משום דלא דריש רק הי' מורד במלכות במה שלא שמע לילך לביתו י"ל דס"ל דאפי' שהי' מור' במלכו' מ"מ כ"ז שלא נגמר דינו בסנהדרין חייבין עלי' מיתה אם הורגי' כדאית' בסנהדרין דף פ"א ובריש מכות והא דקאמ' הכא אי אתה נענש עליו משום דמורד במלכו' הוי אע"ג דשלא כדין עשה שהי' לדונו בסנהדרין כדאית' בסוף פ' במה בהמה מ"מ כיון דס"ל לב"ה דאין שליח לד"ע אלא בדיני שמים שפיר קאמר כיון דעכ"פ הי' מחויב מיתה פטור אפי' מדיני שמים אבל לפי מה דהוי סבר יואב לא הוי לי' להרגו ביד אדם ודו"ק:


שם. בד"ה שלא מצינו בכל התורה וכו' אלא ע"י הגבהה וכו'. לכאור' נר' מדברי הרמב"ם שהביאנו לעיל דיהיב טעמא על מה דאית' בתוספת' דבבשר עולה מעל השליח לפי שאין בכל התורה שליח לד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר ע"ש ולפמ"ש התוס' דעיקר המעילה בשליח הוא הגבהה ולא משעת אכילה א"כ כיון דבשע' שהגביה' כבר מעל המשלח מה יועיל בזה איסור אחר שיש בעולה שאינו אלא בשעת אכילה וכבר מעל המשלח משעת הגבהה והי' נראה מזה דהרמב"ם חולק על התוס' וס"ל דבאיסור מעילה נמי אינו אלא בשעת אכילה ואז כבר נתערב בי איסור אחר ובזה הוי אתי שפיר מה שכתב הרמב"ם שלא מצינו בכל התורה שליחות אלא במעילה לבדה ע"ש ודיקדקנו לעיל דהא איכא נמי בשליחות יד וטביחה ועיין מ"ש לעיל בזה ולפמ"ש דס"ל להרמב"ם ז"ל דבמעילה אמרינן אפי' זה נהנה וזה מתחייב שפיר קאמר דלא מצינו בכל התורה כדקאמר רבא האי לישנא דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ואין להקשות מנ"ל באמת במעיל' דאפי' זה נהנה וזה מתחייב י"ל דהוא מוכח מהוכחה שכתבנו לעיל דמדריבתה התורה דיש שליחות לד"ע במעילה וקיי"ל דהקדש אינו מתחלל אלא בשוגג וס"ל כסברת התוספות דהיכא דהשליח שוגג ולא שייך דברי הרב וכו' ולא משכחת במעילה דיש שליח לד"ע אלא באוכל כשהשליח מזיד וכמו שכתבו התוס' לקמן דף נ"ג אליבא דר"מ ע"ש א"כ מוכח מזה דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב בין שהשליח אוכל במזיד או בשוגג והוא חידוש שאינו בכל התורה שזה נהנה וזה מתחייב ולפמ"ש התוס' לעיל דאזלינן בתר המשלח אי הוא מזיד או שוגג כבר כתבנו דלפ"ז מוכח מר"מ דלא משכחת שליחות במעילה אלא בזה נהנה וזה מתחייב ונראה דבזה אתי שפיר מ"ש התוס' דהשליח לא ידע אם הוא של הקדש כתב מהרש"ל דמשמע דבידע מודה ר"י דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב ותמה מהרש"א על זה דמנ"ל הוא ולפמ"ש אתי שפיר דמוכח ממ"נ או מדר' יהודא או מר"מ אך לפמ"ש לעיל די"ל דר"מ משכחת שליחות במעילה במזיד לענין מלקות אין הוכחה מדר"מ ואין להקשות דא"כ מנ"ל לרבא דמודה שמאי בחלבים ועריות דלא יליף ממעילה דאפי' זה נהנה וזה מתחייב י"ל כמו שכתבנו לעיל בסוגיא דמוכח מקראי מחיובי דאדם ומחיובא דמפותה כנ"ל:

אך נרא' די"ל דגם הרמב"ם ס"ל כשיטת התוספות דמשעת הגבהה הוי מעילה דלפמ"ש לעיל דטעמא דהרמב"ם ז"ל דכשנתערב בו איסור אחר כיון שבטל השליחות מחמת איסור אחר ממילא בטל השליחות אפי' לענין מעילה א"כ י"ל כיון דכוונת בעה"ב הוי לאכילת אורחים ובזה וודאי אין שליח לד"ע משום איסור עולה ובטל השליחות לגמרי דאפי' בשעת הגבהה אינו שלוחו כלל של בעה"ב ולכך פטור בעה"ב ודו"ק:


שם. בגמרא איתמר רב אמר שליח נעשה עד וכו'. לכאורה קשה מזה על מ"ש הרמב"ם פי"ח מהל' עדות דין חי"ת והביאו התי"ט בפ"א דמכות דאין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו את עצמו דבעינן שלא יהא הכחשה בגוף העדות אבל אם יש בהזמה הכחשה ג"כ בגוף העדות כגון שאומרי' עמנו הייתם העדים עם ההורג בטלה הזימה א"כ קשה האיך שליח נעשה עד הא הוי לי' עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יוזמו אותם הו"ל הכחשה לגוף העדות אלא דבאמת קיי"ל כר"ע בסוף יבמות דאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה א"כ לא בעינן ג"כ עדות שאי"ל אך לפ"ז תקשה על שיטת הפוסקי' שהביא ב"י בח"מ סי' למ"ד דבקידושין בעינן עדות שא"י להזימם דכיון דטעמא דר"מ משום דכיון דאיכא למישקול כתובה כדינא ממונות דמי משא"כ בקידושין דארוסה לית לה כתובה א"כ הדרא קושי' לדוכתא דהוי עדות שאי"ל מיהא י"ל לדעת הפוסקי' אינו דרב לא לענין קידושין קאמר אלא לענין גירושין או לענין דיני ממונות קודם שנתקנו שבועת היסת אלא דלכאורה קשה מברייתא דאמר לשלשה צאו וקדשו לי את האשה דקאמר ע"כ לא פליגא אלא בג' אבל בשנים לכ"ע לא דהא איירי בקידושין דבעינן עשאי"ל וצ"ל דאפ"ה דייק שפיר כיון דברייתא מיירי בשלשה וקיי"ל בגיטין באומר לשלשה תנו גט לאשתי ולא אמר כולכם א' מהן מוליך אפי' שלא במעמד חבירו נמצא כשהם שלשה אפי' אם נימא דכולם שלוחים הם אפ"ה הוי עשאי"ל וכשיעידו לפני ב"ד שקידש א' מהם במעמד שלשתן יכול להזים חת שניהם האחרים שהם עדים ואפ"ה לא הוי הכחשה בגוף המעשה שהרי יכול השלישי לקדש שלא במעמד' ושפיר הוי עשאי"ל ולפ"ז צ"ל דברייתא דר"נ דס"ל לב"ה שליח וע"א נמי לאו לענין קידושין מיירי אלא לענין גירושין וקצת משמ' כן דהא קשה לרב דמהפך הו"ל למתני בעדיות גבי פלוגתא דקולי ב"ש וחומרי ב"ה כדחשיב שם הך מתני' דריש פרקין לב"ש בדינר וב"ה בפרוטה ולפמ"ש דע"כ מיירי בגיטין אתי שפיר דהו"ל חומרא לב"ש וקולא לב"ה כיון דלענין זה איתשול כמ"ש התוס' בריש פרקין מיהא אכתי ק' על ר' נחמן דאמר צאו וקידשו לי אשה הא הוי עשאי"ל ואפשר דבקידושי כסף מודה דהוי כדיני ממונות ואין להקשות מירושלמי שהביאו תוס' והרא"ש דאמר ר' אבון נראין הדברים בקידושי שטר דהתם בירושלמי קאי אהא דאמר שם בתחילה דאמר לשלשה צאו וקידשו וכו' וכבר כתבתי דבשלשה שפיר הוי עשאי"ל כן נרא' ליישב בדוחק ויותר נראה בדעת הרמב"ם דדוקא כשאומרים עמנו הייתם וגם ההורג כיון דלא הי' צריכין לומר וגם ההורג אלא דכוונת' להעיד שגוף המעשה שקר בזה בטלה ההזמה אבל אם כוונתם רק להזימה אע"ג דממילא מיתכחש לא בטלה ההזמה ובהא מתרצי נמי הא דמקשה העולם מריש סנהדרין דף חי"ת מפלוני רבעני לאונסו דקשה ג"כ כנ"ל וצ"ע ודו"ק:


שם. ור' שילא אמר אין שליח נעשה עד וכו'. בספ"י הקשה דמה בכך דהוי כגופו דהא דשניהם מודים בקידושין לא מהני משום דמחייבי לאחרינא וכו וא"כ יש לנו להאמינו דמה לי אם יאמר השליח והעד בפנינו קידשה מי לא מהימני מיהא הריטב"א ז"ל כתב בשמעתין שכל עד שאינו נאמן בעדותו אינו נאמן במיגו וכו' ע"ש. מ"מ קשה לי דהא אמרינן בסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני דנאמן לגבי חבירו ולא על עצמו דאמרי' דרבע אדם אחר דפלגינן דיבורי' כמ"ש תוס' בכתובות דף י"ח ע"ב ד"ה אין אדם משים וכו' ה"נ לימא פלגינן דיבורי' דיהא נאמנים על הקידושין ולא שנתקדשה על ידיהם ואפי' לדעת הפוסקי' דצריך עדים על מינוי השליחות מ"מ יכול להיות שנתקדשה שלא על ידיהם והעיקר נראה לתרץ קושי' הספ"י דאין זה מיגו משום דלגבי המשלח עצמו שא"י מן הקידושין אלא מפי השליח ליכא מיגו כיון דהוא בעצמו לא קידש' ואם נתקדש לאח' אסור' לו וכן לא שייך גבי המשלח לומר פלגינן דיבורי' שהרי הוא יודע שלא קידשה בעצמו אם לא על ידיהם ואפשר כי היכא דאמרינן דאפי' שניהם מודים אינה מקודשת משום דמחייבי לאחרינא דפשיטא דהיא עצמה מותרת להנשא משום דכיון דלא הוי עדותם עדות לגבי אחרינא אין הקידושין כלום אף לגבי דידה א"כ ה"נ כיון דשלוחו כגופו וליכא קידושין לגבי המשלח דלא שייך בי' לומר בפנינו קידשה ה"נ לגבי אחרינא לא הוי קידושין ועפ"ז יש ליישב מה שדיקדקנו בהא דאמר לקמן איפוך דא"כ הוי לי' למחשבי' בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כמו דחשיב ההוא דריש פרקין בש"א בדינר וב"ה אומר בפרוטה ולפמ"ש דעיקר פלוגתייהו לגבי דידי' אם נתקדשה לאדם אחר ממילא הוי קולא לב"ה כמ"ש תוס' בריש מכילתין:


שם. ורב כב"ש איפוך וכו'. לכאורה אינו מובן דמי דחקו לרב להפוכי פלוגתא דא"ל דס"ל לרב דאין שום סברא הוא לומר דשליח כגופו כיון דע"כ סברא הוא לב"ש דס"ל שליח לא נעשה עד גם תוס' ד"ה עד כאן וכו' דה"מ לשנויי איפוך וכו' וגם זה דחוק דמה"ת נימא איפוך ובספר פני יהושע כתב לתרץ קושי' התוס' דהמ"ל דמיירי בקידושי כסף וטעמא דב"ה מטעם דהוי נוגעין ועיקר הקושי' כיון דחזינן דב"ש ס"ל אין שליח נעשה עד דהא ע"כ לית לי' טעמא דנגיעה מדמכשיר בשלשה שלוחים אפ"ה פוסל בשנים א"כ מה"ת נימא דב"ה פליגא בהא ולפ"ז י"ל דרב ס"ל דהנהו ברייתות לא פליגי וכדי ליישב שתי הברייתות צריך להפוכי דב"ה ס"ל מצד הסברא שליח נעשה עד דמיירי בקידושי שטר וברייתא קמייתא מיירי בקידושי כסף מטעם נגיעה וב"ש לית לי' טעמא דנגיעה וס"ל אין שליח נעשה עד ואף דה"מ להפוכי קמייתא ס"ל לרב מצד הסברא יותר להלכתא דשנ"ע וכיון דע"כ בל"ז צריך להפוכי ברייתא חדא לכך מהפך בתרייתא ובאמת דבי ר' שילא דס"ל הסברא איפכא מהפך קמייתא ומסתייע לזה דבתוספתא נקט ברייתא קמיית' בשם ר' נתן ע"ש א"כ תקשה דר' נתן אדר' נתן וע"כ צריך להפך חדא כן נלענ"ד לפרש לפמ"ש הספ"י אלא דדחיק לפרש שנתקנ' שבועת היסת בימי ב"ש וב"ה ולא שייך טעמא דנגיעה ותו קשה דלפי מה שמבואר בירושלמי רב עצמו עבד עובדא שליח נעשה עד אפי' בקידושי כסף הרי דלית לי' טעמא דנגיעה.

אך העיקר נראה לענ"ד דנהי דבברייתא קמיית' א"א לפרש מטעם נגיעה קודם שניתקנה שבועת היסת אבל בברייתא שני' דר' נתן י"ל דכ"ע ס"ל דשליח נעשה עד והא דלא מהני הכא שליח וע"א היינו משום נגיעה דהא כתבו תוספות לקמן בד"ה והשתא דתקון וכו' דהא דאמרינן מיגו הכא בשנים אף דאין האחד יודע מה שבלב חבירו דבטענה שנפטרי' בה ממון כי הכא בטוחים הי' זה על זה וכו' וזה שייך דוקא כששניהם שלוחים אבל כשהאחד שליח השני שעמו אינו שליח ואין לו עסק בממון אין להשליח מגו דאי בעי הוי אמר אהדרינהו דהא אמרינן בשבועות דף מ"א ע"ב ההיא דאמר לחברי' הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר להד"ם אזיל אייתי סהדי דיזיף ופרע אמ' אביי מאי נעביד אינהו אמרי אוזפי' ואינהו אמרי פרעי' ואמר רבא כל האומר לא לויתי כאמור לא פרעתי דמי ע"ש נמצא אם יאמר שהחזיר ואיכא ע"א שלא החזיר אף שאותו ע"א אמר שקידש בו מ"מ כיון שאמר שהחזיר הוי כאילו אמר שלא קידשה ויצטרך שבועה נגד העד שאומר שלא החזיר דכללא הוא דכל מקום ששנים מחייבין ממון ע"א מחייבו שבועה א"כ הוי לי' ממש דומיא דנסכא דר' אבא בכה"ג שאינו נאמן על טענתו אלא במיגו שהי' מכחיש ע"א וישבע נגדו הו"ל מחויב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם וכ"ש לפמ"ש לקמן דאף בשני שותפים י"ל דאין האחד יודע אלא דהתם אינם עדים זה כנגד זה אפי' זה יאמר שהחזיר וזה אמר שעשה שליחותו משום דשותפי' אינם מעידים זה על זה בדבר שהם כשותפי' בו כדאית' בח"מ סי' ל"ז סעיף ה' אבל הכא שהעד אינו שותף וודאי אינו מיגו נמצא דתלי' בפלוגתא דאביי ורבא כיון דאותו העד שאומר שלא החזיר העד בעצמו אומ' שקידש והוי מצי לשנויי דבהא פליגי ב"ש וב"ה אך נראה לפמ"ש תוספות בשבועת ד' מ"ם ע"א בד"ה אבל בטענות מלוה והעדאת ע"א אפי' לא טענו אלא פרוטה וכו' דשמואל דהכא לטעמי' דמחייב לעיל בכפירת פרוטה וכו' אבל לרב דבעינן כפירת ב' כסף בעינן נמי בע"א ב' כסף א"כ הכא דקיימינן אליבא דרב דא"א לפרש טעמא דב"ה משום נגיעה משום שהי' צריך שבועה נגד ע"א דמאי פסיקא דהא אשה מתקדשת בפרוטה וכל שאינו ב' כסף אין בו נגיעה משום שבועה וע"כ צריך להפוכי דב"ש איהו דאמר שליח וב' עדים דכיון דב"ש ס"ל אין קידושין פחות מדינר שהוא וי"ו מעה כסף שפיר פסק ותני דצריך שני עדים דלעולם איכא טעמא דנגיעה משום שבועה ולפ"ז שפיר י"ל דרב ס"ל דמלתא דפשיטא הוא דלכ"ע שליח נעשה עד דאלומי אלמי למלתא והא דפליגא ב"ש היינו משום נגיעה ועי"ל לפמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם הוי לי' עדות שאי אתה יכול להזימה אלא דלא בעינן בעדי נשים דרישה וחקירה א"כ י"ל לרב דכ"ע ס"ל שליח נעשה עד וטעמא דב"ש משום דס"ל כר' טרפון דבעינן בעדי נשים דרישה וחקירה כדאיתא ביבמות דף ט"ו ע"א בפירש"י דר"ט מתלמידי ב"ש הי' ע"ש והא דמקשה לעיל מברייתא קמייתא אפי' מב"ש היינו משום דהתם מיירי בג' והוי אפשר להיות עדות שאתה יכול להזימה כנ"ל ודו"ק:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף