רא"ש/בבא מציעא/א/לט

רא"ש בבא מציעא א לט

פסקי הרא"ש - בבא מציעא < סימן קודם · סימן הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תניא המוכר שדה לחבירו ובא בע"ח וטרפה. אם השבח יותר על ההוצאה נוטל את השבח מבעל הקרקע וההוצאה מבע"ח. ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מבע"ח. שמואל במאי מוקי לה. אי בלוקח מגזלן קשיא רישא דאמר שמואל הלוקח מגזלן לית ליה שבחא. ואי בע"ח קשיא רישא וסיפא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ואמאי נוטל הוצאה מבעל חוב ואסיקנא הא דאמר שמואל בע"ח גובה את כל השבח ולא יהיב ליה הוצאה ללוקח. היכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הלכך כולא שבחא משעבד ליה. ולאו דגבי ליה כולא שבחא קאמר שמואל. דהא מסקינן בסוף מי שמת (דף קנז:) דגובה חצי שבח דהיכא דכתב דאיקני ולוה וחזר ולוה ואח"כ קנה יחלוקו מלוה ראשון ומלוה שני ששיעבודם חל כאחד בשעה שקנאה ויגבה כל אחד לפי חובו. וה"נ שבח שהשביח הלוקח כאילו קנאו מוכר ומכרו ללוקח וחל שעבוד המלוה והלוקח כאחד עליו. והמלוה שגבה כבר הקרקע עדיין נשאר מחובו כנגד השבח וללוקח שיעבד כל הקרקע שגבה המלוה על אותו שבח. הלכך אם הקרקע שוה ק' זהובים והשבח עשרה זהובים יטול הלוקח עשרה חלקי השבח והמלוה חלק אחד מאחד עשר חלקים שבו. והא דאמר שמואל בע"ח גובה את השבח לא אתא אלא לאשמועי' ששעבוד המלוה על השבח ולא שיטול את כולו ופעמים נוטל את כולו כגון שכתב למלוה דאקני. ולא כתב ללוקח דאקני והא דקתני בברייתא שנוטל הוצאה מבע"ח. היכא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא שיעור ארעא והשבח יתר על ההוצאה הלכך נוטל כל השבח ונותן ללוקח ההוצאה. הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבע"ח שפיר. אלא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבע"ח נימא ליה כיון דאי הוו לי זוזי הוה מסלקינא לך מכולא ארעא השתא דלית לי זוזי הב לי גריוא דארעא כשיעור שבחאי דמשמע ליה דומיא דנוטל את השבח מבעל הקרקע דהיינו בדמים שמשלם לו דמי השבח הכי נמי ההוצאה מבע"ח דהיינו דמים. הב"ע דשויה ניהליה אפותיקי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו הלכך לא מצי לסלוקיה בזוזי לא בגוף הקרקע ולא בשבחא. והשתא לא צריכנא למימר דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא אפי' אי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא לבד כיון דעשאה אפותיקי הרי היא אצל המלוה כאחת משדותיו ונוטל כל השבח ואין נותן לו אלא הוצאה. כללא דמילתא היכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ול"ל זוזי ללוקח לסלוקי לבע"ח א"נ אי אית ליה זוזי ללוקח ושויא ההיא ארעא אפותיקי לבע"ח. דינא הוא דטריף בע"ח ההיא ארעא כולה והדר לוקח עליה דמוכר וגובה קרן ממשעבדי ושבח מבני חרי. והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא ולא שויא ניהליה אפותיקי לא גבי בע"ח אלא שיעור זוזי. ושאר הוי ללוקח אי אית ביה דבר חשוב שיעור חלוקה שהוא תשעה קבין מצי בע"ח למימר טול חלקך בקרקע ואי לית ביה כולי האי אי בעי לוקח מצי א"ל תן לי חלקי בקרקע. אבל אי לא בעי לא מצי בע"ח לכופו ליטול קרקע כיון דלא חזי ליה אלא יהיב ליה דמי כדאמר בפ"ק דבבא בתרא (דף יג:) כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. ואי שויא ניהליה אפותיקי אפי' לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא שקיל בע"ח כולה ארעא ושבחא ושיימינן ליה לשבח אם השבח יתר על היציאה שקיל לוקח הוצאה מיניה דבע"ח. דלא גרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דשמין אותו וידו על התחתונה. ומותר השבח שקיל מיניה דמוכר. ואם הוצאה יתירה על השבח שקיל הוצאה שיעור שבח מבע"ח ואידך מפסיד היינו דינא דשבחא ופירי גבי בע"ח אם הם מחוברים אע"פ שקרובין ליתלש אלא שעדין צריכין מעט לקרקע כדאמרי' בפ' נערה (דף נ:) דמתמרי דחזי לבודיא וצריכי לארעא גבי בע"ח אי מסיק ביה שיעור ארעא ופירי. ואי שויא ניהליה אפותיקי אפי' אי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא גבי להו לכולהו פירי ויהיב ליה הוצאת עדור וניכוש דדין פרי כדין שבחא. הדין דינא דבע"ח בהדי לוקח. והדין דינא דלוקח בהדי נגזל וגזלן. היכא דזבן לוקח ארעא מגזלן ולא ידע שהיא גזולה ואשבח ואתא נגזל ואפקה מידא דלוקח. שקיל נגזל לכולא שבחא ושיימינן לשבחא אי הוי יותר על ההוצאה שקיל ההוצאה מנגזל כדין יורד שלא ברשות ומותר השבח שקיל מגזלן. ואם ידע שהיתה גזולה אין לו אלא הוצאה בלבד מנגזל ואע"פ שידע שהיא גזולה יהיב ליה נגזל הוצאה כמו יורד שלא ברשות. ומותר השבח לא שקיל מגזלן כדפסיק רבא בהכיר בה שאין שלו דאין לו שבח. וכל פירי דאכל לוקח שקיל נגזל בין הכיר בה בין לא הכיר בה ויהיב ליה הוצאה והשתא אסיקנא דבע"ח גובה שבח מלוקח ולא ממקבל מתנה ושבח שהשביחו יתומים ראוי היה לדמותו למקבל מתנה לפי שאין להם על מי לחזור ומיהו נראה דגבי בע"ח שבחא דיתומים וראיה מפרק יש בכור (דף נב.) דתנן אין הבכור נוטל פי שנים בראוי ולא בשבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ומשמע דאשה בכתובתה מיירי מיתמי דומיא דבכור ודומיא דבנות במזונותיהם. ופריך בגמ' והאמר שמואל בע"ח גובה השבח אלמא דשמואל אפילו מיתמי קאמר. ועוד דהא מפרש התם טעמא דכתובה אין גובה משבח משום דמקולי כתובה שנו כאן. וטעמא דבנות במזונותיהן משום דתנאי כתובה ככתובה דמי. ובנות במזונותיהן היינו בשבח שהשביחו יתומים אחר מיתת אביהן דאז הוא חיוב מזון האשה והבנות. ומשמע דוקא משום דתנאי כתובה ככתובה דמי הא אי הוי כשאר בע"ח היו ניזונות משבח שהשביחו יתומים. דאין לומר דמיירי בשבח שהשביחו לקוחות דהא אפי' מגוף הקרקע לא גבי דאין מוציאין למזונות מנכסים משועבדים. אלמא שמעינן דבע"ח גובה שבח דיתמי אע"פ שאין להם על מי לחזור. ולא דמי למקבל מתנה. לפי שאין מוטל עליו לפרוע חובת הנותן הלכך כיון דאין לו על מי לחזור לא גבי בע"ח מיניה. אבל יורש כרעיה דאבוה הוא ועליו מוטל יותר לפרוע חוב אביו הלכך גבי בע"ח מינייהו שבחא אע"ג דאין להן על מי לחזור. וקשה מהא דאמר לקמן בפ' המקבל (דף קי.) בע"ח אומר אביכם השביח ויתומים אומרים אנו השבחנו על מי להביא ראיה. משמע אי הוה ידעינן דיתומים השביחו לא הוה שקיל בע"ח וליכא לאוקמא בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. דא"כ אפי' השביח אביהם לא שקיל אלא כנגד חובו. וי"ל דמיירי התם דשוויה אבוהון אפותיקי לבע"ח וא"ל אם לא אפרע לך עד זמן פלוני תהא שדי קנויה לך מעכשיו ועבר הזמן אחר מיתת אביהם. וכן מוכח התם דקאמר על היתומים להביא ראיה מ"ט ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי ואי לא מיירי בדשוייה אפותיקי אמאי חשיב בחזקת בע"ח דיתמי נייתו ראיה ונשקלו אדרבה ארעא בחזקת יתמי קאי דהא אי בעו מסלקי ליה בזוזי ובע"ח לייתי ראיה ולשקול. אלא ודאי מיירי בשוייה אבוהון אפותיקי הלכך ארעא כמאן דגביא דמיא ואין ספק אלא בדמי השבח הלכך על היתומים להביא ראיה. ודמיא להא דמייתי עלה ספק אילן קדם ספק העיר קדם. והשתא דעשאה אפותיקי גרע כח בע"ח דהוי כאילו קנאה מההיא שעתא והוה לו כאחת משדותיו והויא ליה כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה ויש לו יציאה ואע"ג דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. אבל אי אביהם השביח בחייו ולא הוחלט ואי בעי הוה מסלק ליה בזוזי הלכך שקיל ארעא ושבחא. וכי מסיק הכא ובהגוזל קמא דשוויה ניהליה אפותיקי לא נצטרך עוד לחלק בין מסיק שיעור ארעא ושבחא בין לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא דאפי' מסיק שיעור ארעא ושבחא צריך לשלם לו היציאה כיון שעשאה אפותיקי כדפרי'. ומיהו דוחק הוא לומר שחוזר בו ממה שחלק בין מסיק שיעור ארעא ושבחא ללא מסיק. שהרי כל זה אינו אלא דברי רב אשי שהשיב לרבינא בב"ק (דף צה:) שהרי בכל הספרים כתוב שם א"ל הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכו' א"ל דשוייה ניהליה אפותיקי ולא משמע שהיה חוזר בו בכל פעם מדבריו הראשונים. הלכך נראה דגבי לוקח אפילו עשאו אפותיקי גבי ארעא ושבחא כיון דיש לו על מי לחזור ולא נחוש בדבר מועט כזה ניפה כח יתומים מכח לקוחות. כל זה פי' התוס'. ונ"ל דוחק דסוגיא דשמעתין דפרק המקבל מוכח דאם השביחו היתומים דלא שקיל בע"ח. ומה שחלקו בין שויה אפותיקי ללא שויה אפותיקי ויפו כח היתומים היכא דשויה אפותיקי כל זה דוחק. ועוד אחר שנדחקו הרבה הוצרכו לייפות כח היתומים מכח הלקוחות במקצת. ואני אומר כמקצתו כן כולו ואין בע"ח גובה שבחא דיתמי כיון דאין להן על מי לחזור כי היכי דלא גבי ממקבל מתנה. וההיא דפרק יש בכור ולא האשה בכתובתה מיירי בכל אשה שגובה כתובתה מיתמי ומלקוחות ופריך משמואל על אשה שגובה כתובתה מן הלקוחות ובנות במזונותיהן אי לאו דמקולי כתובה שנו כאן הוו גבי משבחא דיתמי אע"ג דשאר בע"ח לא גבי מינייהו. משום דלא דמי חוב דמזונות הבנות לשטר חוב שעיקר חיובו היה בחיי אביהם הלכך משבחא דיתמי לא שקיל. אבל חוב דמזון הבנות עיקר חיובו על היתומים הלכך הוה שקיל משבחא אי לאו משום דתנאי כתובה ככתובה. וכן כתב ה"ר יונה ז"ל דיתומים כמתנה לענין שבח:

הכיר בה שאינה שלו ולקחה. אמר רב מעות יש לו ואפי' שלא באחריות כדמפרש טעמא אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון כל זמן שקרקע בידו ולכשיוציאוהו מידו יחזור לו הפקדון. ואם נגנבו או נאבדו אפי' קודם שישלח בהן יד חייב באחריותן לפי שדעתו להשתמש בהן כל זמן שהקרקע ביד הלוקח. וכן דעת הלוקח מסכמת שישתמש בהן הגזלן שהרי נתנה לו לשם כך שיהיו בידו עד שיוציאו הקרקע מידו ואז יחזיר לו פקדונו. ויודע שבכל אותו זמן לא ימנע מלהשתמש בהן. ולא גרע ממפקיד מעות מותרים אצל שולחני. וגם יראה שאם בא לתבוע פקדונו בעוד שלא הוציא הנגזל את הקרקע מתחת ידו אין שומעין לו. מדקאמר בתר הכי ולכי אתי מריה דארעא זוזי ניהוו פקדון מכלל שנתנה לו אדעתא דהכי שיהא בידו עד שיוציא הנגזל מתחת ידו. שבח אין לו כיון שיודע שאין מכר אי הוה יהיב ליה שבחא מיחזי כרבית. אע"ג דזוזי לרב הוי פקדון מ"מ לאישתמושי בהו יהביה ניהלייהו והוו כהלואה ומיחזי כשכר מעותיו. ואפי' פירש לו את השבח לא יהיב ליה מידי. וה"ר זרחיה הלוי ז"ל כתב דאם פירש לו את השבח ויש לו קרקע או קנו מידו יש לו השבח דהא מ"מ שמא דזבינא איכא עלייהו ולא הוי לגמרי הלואה. ולא מסתבר לי כיון דהכיר בה שאינה שלו אפי' זבינא ליומיה אין כאן. ולא נתכוין לעולם לשם מכר אלא לאכול כי היכי דעביד איהו והמעות לפקדון ומיחזי כרבית. כתב רב אלפס ז"ל הא דאמר שבח אין לו היינו השבח דאתי ממילא כגון שלקחה באלף זוז והוקרה ועמדה באלף ומאתים משום דמחזי כנוטל שכר מעותיו. וא"נ משום דאדם יודע דקרקע אין לו וגמר ונתן המעות לשם פקדון ואין לו בגוף הקרקע כלום שיזכה במה שהוקרה הקרקע. אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל דאמרינן בפרק הגוזל עצים (דף צו.) אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש. בעי רבא השביח לוקח מהו בתר דבעיא הדר פשטה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. ושמעינן מינה דשבח דאתיא מחמת הוצאה דלוקח הוי הלכך שקיל ליה מנגזל. אבל התוס' כתבו דאין לו שום שבח. וההיא דהגוזל עצים איירי במטלטלי דמדאורייתא קני גזלן בשינוי דלא הדר כדמוכח התם לעיל מינה הלכך תקון דליקני אפי' בשינוי דהדר מפני תקנת השבים. וכן משמע התם דתקנתא היא דגבי השביח עכו"ם קאמר ואנן תקנתא לעכו"ם ניקום ונעביד. אבל גבי קרקע דאינה נגזלת לא עבוד תקנתא וכן כתב ה"ר זרחיה הלוי ז"ל. אמר רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח. ואחריות טעות סופר הוא אפי' על השבח. הכיר בה שאינו שלו ולקחה מעות יש לו ושבח אין לו. ואחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. ומהא דפסק דמעות יש לו אין לדקדק דהלכה כרב במקדש אחותו. דדלמא שאני בין אחותו לנוכראה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף
< סימן קודם · סימן הבא >