אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא קמא/יא

יום שני כ"ט חשון תשפ"ד - מסכת בבא קמא דף יא

'מיגו' כשיכול בקל להביא עדים

קושיית הקצות החושן למה לא ייפטר שומר ב'יש רואה' במיגו

בגמרא במסכת בבא קמא (י:-יא.): דתניא, "אם טרף יטרף יביאהו עד" (שמות כב יב) - יביא עדים שנטרפה באונס ופטור. והתוספות (יא. ד"ה יביא) הביאו דרשת איסי בן יהודה במסכת בבא מציעא (פג.) מהפסוק "ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם", 'אין רואה' - הא אם יש רואה [- שיש עדים שראו ששבר או נשבה באונס] יביא עדים שנטרפה ופטור. וכתבו התוספות שאין כאן מחלוקת, אלא רק 'משמעות דורשין' איכא בינייהו, כלומר שכל תנא לומד דין זה מפסוק אחר, אך דין אחד הוא.

ובקצות החושן (סימן רצד סק"ב) הקשה מפני מה באופן ש'יש רואה' חייב לשלם אם לא הביא עדים, מדוע לא יהיה נאמן במיגו שיכול היה לומר 'החזרתי' או 'לא היו דברים מעולם'.

ותורף השאלה, שכן לכאורה כל שומר היה יכול להיפטר בטענה זו, וכבר עמדו הראשונים על כך ופירשו שכל שומר אינו נאמן בטענת מיגו כיון שאין אומרים מיגו להיפטר משבועה (רמב"ם שכירות פ"ב ה"ח), או שמיגו כזה הוא מיגו דהעזה שאינו מועיל, שאין מאמינים לו מחמת שהיה יכול לטעון טענה כזו שעזות לטעון אותה, כמו להכחיש ולומר 'להד"ם' או לומר 'החזרתי' כשלא החזיר (שבועות פ"ז סימן ג). והנה טעמים אלו שייכים רק בשומר בעלמא שמחוייב בשבועה ורוצה להיפטר משבועה בטענת מיגו, אבל באופן ש'יש רואה' הרי אינו מחוייב שבועה אלא מחוייב ממון, ואם כן המיגו בא לפוטרו מחיוב ממון, ובאופן זה אומרים מיגו ואפילו מיגו דהעזה.

מחלוקת בעל המאור ורמב"ן אם אומרים מיגו במקום שקל להביא עדים

והביא הקצות החושן את דעת הבעל המאור (ב"ב יז. מדפה"ר) שאין אומרים 'מיגו' במקום ש'קלה היא להביא עדים'. ועל פי דבריו יישב את קושייתו, שכן במקום ש'יש רואה' ויכול להביא עדים, אי אפשר לפוטרו בטענת מיגו, אלא עליו להביא עדים דוקא, כיון שבמקום שיש רואה קל הוא להביא עדים.

ואמנם הביא הקצות החושן את דעת המהרי"ט (חו"מ סימן פט) ששומר שאומר שנאנס במקום שיש רואים, הרי הוא נאמן במיגו שהיה יכול לומר שנאנס במקום שלא שכיחי אנשים. ומפורש בדבריו כפי שנתבאר שכל הטעם שאין אומרים מיגו לפטור שומר היינו משום שחיובו שבועה, אבל במקום שיש רואים הרי חיובו חיוב ממון וכלפי מהני מיגו לפוטרו. ולדברי הבעל המאור הרי אין מקום לפסק המהרי"ט, כי מאחר ש'יש רואים' הרי בקל להביא עדים, ובמקום שקל להביא עדים לא מועיל 'מיגו'.

אכן מוסיף הקצות ומביא שעל דעת הבעל המאור השיג כבר הרמב"ן במלחמות שם ונקט שאפילו במקום שקל הדבר להביא עדים מכל מקום נאמן במיגו, ואם כן לשיטתו יש קיום לפסק המהרי"ט, אלא שכמו כן קמה וגם נצבה הקושיה הנזכרת, מדוע במקום שיש רואים לא יהיה נאמן השומר במיגו שיכול היה לומר להד"ם או החזרתי, כיון שאומרים מיגו לפטור מממון, והניח הקצות בצ"ע.

ובספר נפש חיה (פא:) כתב ליישב קושיית הקצות, שכן גם לדעת הרמב"ן שמיגו מועיל אפילו במקום שקל להביא עדים, אך מכל מקום יש כאן ריעותא במיגו והרי הוא מיגו גרוע, שכן לא מסתבר להגדיל המחלוקת בין הבעל המאור לרמב"ן, ולומר שלדעת הרמב"ן הוא מיגו טוב ולדעת הבעל המאור אינו מיגו כלל, וכיון שגם לדעת הרמב"ן הוא מיגו גרוע, ממילא יש לומר שמיגו דהעזה שאף הוא מיגו גרוע כשהוא מצטרף עם מיגו במקום שקל להביא עדים שאף זה גריעותא במיגו, בצירוף זה אינו נאמן במיגו גם לדעת הרמב"ן.

והנתיבות המשפט (שם סק"א) דקדק מלשון השו"ע שלא כדעת המהרי"ט, אלא באופן שמודה שנאנס במקום שיש רואין, אינו נאמן שנאנס במיגו שהיה יכול לטעון שנאנס במקום שאין רואים, כיון שזהו כמיגו במקום עדים. ולפי דבריו לא קשה כלל עיקר קושיית הקצות החושן, כי גם לגבי מיגו של 'להד"ם' או 'החזרתי' עומדת טענה זו, שכיון ש'יש רואה' הרי זו טענת 'מיגו במקום עדים' שאינה מועילה.

ראיות הרמב"ן לשיטתו שנאמן במיגו אפילו במקום שקל להביא עדים

והרמב"ן בתוך דבריו מביא כמה ראיות לכך שאפילו בדבר שקל להביא עליו עדים אומרים מיגו. א' בגמרא בבבא בתרא (קכז:) לענין נאמנות האב מדין 'יכיר', מבואר שנאמן לומר על בנו שהוא בכור ואם מת נוטל פי שנים, מיגו שהיה יכול לתת לו במתנה מחיים, והרי עד כמה שאכן הוא בכורו, קל להביא על כך עדים, שכן אי אפשר שלא יהיו מוחזקים בו שהוא בכור, ואעפ"כ מבואר שהוא נאמן במיגו.

ב' בגמרא בבבא בתרא (קלד.) מבואר שנאמן אדם לומר 'זה בני' או 'יש לי בנים', ואף שמוחזק שיש לו אח מכל מקום פוטר את אשתו מן היבום על ידי עדותו שיש לו בנים, והטעם - משום מה לי לשקר, שהרי יכול היה לפוטרה בגט. ואף שעד כמה שאכן היה זה בנו הרי קל הוא להביא עדים על כך, ואם כן מדוע יהיה נאמן במיגו לדעת הבעל המאור שאין אומרים מיגו במקום שקל להביא עדים.

חילוק הנפש חיה בין 'בידו' ל'מיגו'

ובספר נפש חיה שם העיר שראיות הרמב"ן כלל אינם מדין 'מיגו' בעלמא אלא דוקא מטענת 'בידו', שבידו ליתן לבכורו במתנה או בידו לגרש את אשתו, ואם כן יש לומר שגם לדעת הבעל המאור שאין אומרים 'מיגו' במקום שאפשר בקל למצוא עדים, היינו דוקא בסתם מיגו אבל בטענת 'בידו' אפשר שמודה הבעל המאור שנאמן אף בדבר שאפשר למצוא עדים בקל. אמנם הרמב"ן סובר שיש להשוות דין בידו לדין מיגו בזה, ולכן הוכיח משם שמיגו מועיל אפילו כשקל להביא עדים.

והוסיף הנפש חיה שכן מצאנו בדברי הר"ן בקידושין שאף שספק הוא אם אומרים מיגו במקום חזקה, אך כל זה רק במיגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת, אבל מיגו של 'בידו' מועיל בודאי במקום חזקה. וכיון שמצאנו ש'בידו' אלים מסתם 'מיגו', יש לומר שכן הוא גם בנידון דידן באופן שיכול לברר על פי עדים.

תליית מחלוקת הראשונים במחלוקת אביי ורבא בשכר חמור והוליכו בנהר פקוד

עוד הוכיח הרמב"ן ראיה שלישית מדברי הגמרא במסכת כתובות (טז:) שם מבואר שבעת הנישואין היו מעבירים לפני הכלה חבית של יין, לפני בתולה - חבית סתומה, ולפני בעולה - חבית פתוחה. והגמרא מבארת שהוצרכו להעביר גם לפני בעולה ולא די היה בהעברה לפני הבתולה, שמא תתפוס בידה מאתים ותטען שהיא בתולה ומה שלא העבירו חבית לפניה היה מחמת שהשתכרו ונאנסו. ונאמנותה מכח מיגו שהיתה יכולה לומר אין בידי כלום [וכ"כ התוספות שם (ד"ה איתנוסי)], ולכאורה הרי אילו אכן היא בתולה ודאי קל להביא עדים על כך כי הבתולות הנשאות יש להם קול, ומוכח שנאמנת במיגו אפילו כשיכולה בקל להביא עדים.

ובגמרא במסכת בבא מציעא (פא:) מובא מעשה באדם שהשכיר לחבירו חמור, והתנה עמו שלא ילך עם חמורו בדרך ההולכת בנהר פקוד שיש בו מים, אלא ילך בדרך נרש שאין בה מים. והשוכר הלך באורחא דנהר פקוד ומת החמור, וכשבא אמר שאכן הלך שלא כדין בדרך של נהר פקוד אך לא היה בה מים. ומבואר בגמרא שרבה [כך גירסת הרי"ף] רצה לפוטרו בטענת 'מה לי לשקר', שהרי היה יכול לטעון שהוליכו באורחא דנרש, ולכן יש להאמינו. ואילו אביי דחה דבריו שאין אומרים מה לי לשקר במקום עדים, ופירש רש"י: "אנן סהדי שאין אותו הדרך בלא מים".

אמנם השיטה מקובצת ביאר שהוא מיגו 'במקום עדים', כיון שבאותו דרך הולכים רבים והרי זה מקום ש'יש רואה' שקיימא לן כדעת איסי בן יהודה שבמקום רואים יביא ראיה שלא היה בו מים או ישלם, אך לא מועיל מיגו.

לפי זה כתב הנפש חיה לתלות מחלוקת הבעל המאור והרמב"ן במחלוקת אביי ורבה בסוגיא זו, שהרי מבואר מדברי השיטה שעיקר סברת אביי היתה כסברת הבעל המאור שכשיכול בקל להביא עדים אינו נאמן במיגו, משא"כ רבה סובר שאף באופן זה אומרים מיגו. ואם כן אין הרמב"ן יכול להביא ראיה לדעתו מהגמרא בכתובות שכן יש לומר שסוגיית הש"ס בכתובות הלא עוסקת בדעת רב אדא בר אהבה, ושמא הוא סובר כדעת רבה שאף באופן זה אומרים 'מיגו'. אכן אנו פוסקים להלכה כאביי ולכן לדידן אין אומרים מיגו באופן זה.

ומעיקר דברי השיטה בביאור סוגיית הגמרא בבבא מציעא, מוכיח הנפש חיה לנידון המהרי"ט והנתיבות, שהרי כאן הלך עם הבהמה במקום ששכיחי בה רבים, אך יכול היה לטעון שהלך במקום שלא שכיחי בו רבים, ואעפ"כ מבואר בגמרא שאף באופן זה נאמר דינו של איסי שבמקום 'רואין' לא אומרים מיגו - ומוכח כדעת הנתיבות שבאופן זה חשוב 'מיגו במקום עדים' ואינו נאמן, ודלא כדעת המהרי"ט והקצות החושן שנאמן במיגו שיכול היה לטעון שנאנס במקום ש'אין רואין'.

ביאור דעת הרמב"ן שאין להצריך עדים דווקא אלא כשמחוייב להוכיח טענתו

והנה שורש סברת הבעל המאור שבמקום שיכול לברר על פי עדים לא יועיל טענת מיגו, הוא לכאורה מכח דרשת איסי בן יהודה הנזכרת בתחילת הדברים, שכן למדנו מן הפסוק שרק באופן ש'אין רואה' אז 'שבועת ה' תהיה בין שניהם' ושבועה מועילה, אבל אם 'יש רואה' ויכול להביא עדים, אזי לא מועיל אלא שיביא עדים. ומכח זה נקט הבעל המאור שהוא הדין לענין מיגו, לא מהני מיגו במקום שיכול בקל לברר הדבר על פי עדים.

ובביאור דעת הרמב"ן כתב בספר שיח יהודה (להגרי"א רפפורט שליט"א, חזקת הבתים שם) שלא נאמר כלל זה שאם יכול בקל להביא עדים אזי מחוייב להביא עדים בדוקא, אלא באופן שיש עליו דין להוכיח את טענתו, וכגון בשומר שחובה עליו לברר את פטורו, ומכח זה מחוייב להישבע, ולכן אם יכול להוכיח את טענתו באופן טוב יותר הרי הוא מחוייב להביא עדים. אבל כלפי טענת מיגו שהיא נתינת תוקף לטענתו מכח טענה אחרת שהיה יכול לטעון, מה בכך שיכול להביא עדים, סוף סוף טענתו טענה חשובה מכח 'מיגו', ואין עליו חובה להוכיח את דעתו ולא שייך לחייבו להביא עדים דוקא.

ויש להעיר שלפי זה היה מקום לומר שאף הרמב"ן יודה לבעל המאור ביחס לחיוב שומר, בנידוני המהרי"ט והקצות, באופן ששומר ירצה לפטור עצמו במקום ש'יש רואה' בטענת מיגו. שכן לפי מה שנתבאר אין סברת הרמב"ן שכלפי מיגו לא שייך לחייבו להביא עדים, אלא שמה שיכול להביא עדים אינו מגרע את תוקף טענתו מכח ה'מיגו', אבל סוף סוף בשומר שמחוייב להוכיח את טענתו ולברר את פטורו, בזה יש לומר שלא יועיל מיגו אף שהמיגו נותן תוקף לטענתו, כיון שסוף סוף יכול לברר את טענתו על ידי עדים, וממילא אף מחוייב לברר זאת בעדים.

מחלוקת הראשונים אם דינו של איסי בן יהודה הוא בשומרים דוקא

ואמנם בעיקר דינו של איסי בן יהודה, שבמקום שיכול להביא עדים אינו נפטר בשבועה, נחלקו הראשונים אם הוא דין בשומרים דוקא או דין כללי בכל התורה. דעת הרא"ש בתשובה (כלל קז סימן ו) שדינו של איסי הוא בכל השבועות שבתורה, וכן דעת הרמב"ם, וכן הביא השיטה מקובצת בשם הריטב"א שדין זה נלמד משבועת השומרים לכל השבועות.

אכן דעת הרמ"ה (הו"ד בטור חו"מ סימן קפז) שלא נאמר דינו של איסי אלא בשבועת השומרים, וכן נקט בביאור הגר"א (שם סק"ו).

וביפה מראה (בבא מציעא פג.) העיר שלכאורה דינו של הבעל המאור שאין מועיל מיגו במקום שיכול להביא עדים, אינו מכח דינו של איסי, שהרי לדעת הרמ"ה דינו של איסי הוא רק בשומרים ואילו דינו של הבעל המאור נראה פשוט שהוא אף שלא בשומרים [וזה הפך מה שנקטנו בפשטות לעיל מדברי השיח יהודה]. ואם כן צריך ביאור מדוע כלפי שבועה צריך לדינו של איסי, ומדוע לא נאמר שכשם שכלפי מיגו נקט הבעל המאור מסברא שבמקום שיכול להביא עדים אינו נאמן במיגו, כך גם כלפי שבועה לא תועיל שבועה במקום שיכול להביא עדים, והניח בצ"ע.