אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/חיי שרה

יום שלישי כ"א חשון - רבי מלאכי הכהן

שני חיי שרה - כולן שווין לטובה

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית כג א)

ופירש רש"י: מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה שאינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא וכו'. שני חיי שרה, כולן שווין לטובה.

את כוונת רש"י ש'כולן שווין לטובה' יש לפרש, שכן מ'ויהיו חיי שרה' וגו' לא שמענו שהיתה צדקת אלא עד מאה - בת מאה כבת עשרים, אבל הכ"ז שנה שחייתה אחר כך לא שמענו. ולכן כתב הפסוק שוב 'שני חיי שרה' - ללמד שכולם היו שווים לטובה.

ועוד יש לומר, שבא הכתוב להוציא, שלא נפרש בת מאה כבת עשרים לחטא - שרק בהיות בת מאה לא חטאה, אבל כשהיתה בת שישים או בת שמונים היה בידה חטא, לכן חזר ואמר 'שני חיי שרה' שכולם שווים לטובה, לומר שמעולם ועד עולם לא חטאה. (יד מלאכי עה"ת).

כ"ג חשון - רבי רפאל יוסף חזן

המו"מ בין אברהם לעפרון החיתי

"ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו" (בראשית כג ט)

בפרשתנו פרשת חיי שרה, אנו למדים על קניית מערת הכפלה ע"י אברהם אבינו, וכך נאמר בפסוקים (בראשית כג ז-יג): "ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת. וידבר אתם לאמר... שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר. ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו... בכסף מלא... לאחוזת קבר. ועפרון ישב בתוך בני חת ויען עפרון החיתי את אברהם... לא אדני שמעני השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה...נתתי כסף השדה קח ממני ואקברה את מתי שמה"

וכמה דקדוקים יש לדקדק בדברי הכתוב: א' כיון שאברהם רצה לקנות בכסף מלא את המערה, מה ראה עפרון לתת לו במתנה, ובפרט שאברהם לא יתרצה בכך שהלא 'שונא מתנות יחיה'. ב' דרשת חז"ל 'ועפרון ישב' - שבאותו יום מינוהו מלך עליהם, צ"ב לשם מה גילה לנו הכתוב דבר זה כאן ולמאי נפקא מינה. ג' נוסח תשובתו לאברהם 'לא אדני שמעני', למה לא אמר 'אדני שמעני', ולשונו משמע כאילו לא טוב דיבר אברהם ברצונו לשלם על המערה. ד' תחילה דיבר אברהם על 'מערת המכפלה', ולבסוף על 'השדה'.

ויבוארו הדברים בהקדם דין בדיני עני המהפך בחררה, המבואר בשו"ת הרדב"ז והמבי"ט, והוא שבמקום שחוכרים עסק מאת המלך, אין טענת עני המהפך בחררה אם בא אחר ורוצה להוסיף כסף למלך ולקחת לעצמו את החכירות, שכן דין המלך שכל המוסיף נוטלה.

ומעתה יבואר המו"מ בין אברהם לעפרון, כי מאחר שעפרון נעשה באותו יום למלך הרי אם יתן אברהם לעפרון כסף עבור המערה, ולאחר זמן יבוא אחר ויוסיף על הכסף הראשון, תלקח המערה מאברהם ותנתן לשני - ונמצא ששרה קבורה בשדה שאינה שלה. ועל כך אמר עפרון לאברהם 'לא אדני שמעני' - תשובה ניצחת השיבו, שאין אדון אתה בדבר זה ואין זה כבודך וכבוד שרה לקחת את המערה בדמים, מהטעם הנזכר, אלא אתן לך אותה במתנה, ואזי אדרבה חוק המלכות הוא שמתנה מהמלך אינה חוזרת.

וכשראה אברהם שטעמו ונימוקו עמו, ומאידך ידע שעפרון רע עין ולא מלבו לתת לו במתנה, וגם לא ניחא לאברהם לקבל מתנות שכן 'שונא מתנות יחיה', לכן שילם על השדה פי שנים והבליע בה את דמי המערה, בעוד את המערה קיבל במתנה כדי למנוע חכירה מאוחרת על ידי אחר. זהו שאמר אברהם "נתתי כסף השדה קח ממני ואקברה את מתי שמה" - כלומר, במערה. (מערכי לב דרוש מו).

כ"ד חשון - רבי אברהם אזולאי

מערת המכפלה מעבר לגן עדן

"ויתן לי את מערת המכפלה" (בראשית כג ט)

מערת המכפלה שבחברון אשר שם קבורת האבות, כבר נודע אשר משם הוא מעבר אל גן עדן התחתון, כי "עובר לסוחר" (בראשית כג טז) בגימטריא "אורח לגן", גם 'לסחר' בגימטריא 'חצר' לרמוז כי המערה לגן עדן היא כמו חצר לבית.

ועוד, 'עבר לסחר' גימטריא 'תק"ע' לרמוז כי כל מי שהוא דר בחברון הוא בטוח שכשיפטר ויקבר שם שתזכה נפשו לעלות לגן עדן התחתון בלי שום עיכוב בעולם, באין שום מוכח בידו בלי שום צער כלל. כי הנה מילת 'תקע' נרמזה ב' פעמים בתורה, פעם אחת אצל יעקב - "ויעקב תקע את אהלו בהר", והפעם השניה אצל לבן "ולבן תקע אהלו בהר הגלעד".

והפירוש: שיעקב תקע את אהלו היא אשתו ו'את' לרבות אף את עצמו. 'בהר' - היא מערת המכפלה שהיא שני הרים זה על גב זה. ו'תקע' בגימטריא 'עובר לסוחר' לרמז כי מערת המכפלה היא מעבר לגן עדן כנזכר, ועל זה כיון יעקב אבינו שיזכה להיקבר הוא ואשתו במערת המכפלה כפי שנגזר עליו בששת ימי בראשית.

ואילו לבן תקע את אחיו, ר"ל שלבן כיון בחכמת כשפיו להעתיק את יעקב משם, כדי שלא יקבר במערת המכפלה, ולהרוג אותו ולתקוע את אחיו, דהיינו את עשיו ואת ישמעאל, שהם יזכו להקבר במערכת המכפלה ולעבור אל הגן עדן. ואם חלילה לא היה נקבר שם יעקב אביו אזי לא היה אף אחד מישראל יכול לעבור דרך שם לגן עדן. ואל זה כיוונו חז"ל באומרם 'ארמי אובד אבי' - לבן ביקש לעקור את הכל.

וכמו כן אירע ליעקב עם הס"מ כמו שנאמר 'ותקע כף ירך יעקב', שרצה לעשותו בעל מום שלא יקבר במערה ועי"ז יקברו במערה עשו ובת זוגו, אך לא עלה הדבר בידו ויבוא יעקב שלם - שלם בגופו, וזכה להיקבר במערה.

וכן צפת בגימטריא תקע, לרמוז כי הדר בצפת יש לו יתרון על כל שארי ערי ארץ ישראל. והנפטר והנקבר שם, בעבור שהוא מקום גבוה ואוירו זך ונקי יותר מכל שאר ערי א"י, לכן במהרה שט נפשו ופורח למקום מערכת המכפלה כדי לעבור משם לגן עדן התחתון. (חסד לאברהם).

כ"ה חשון - רבי אליהו שמואל שמרלר

האם איסור גזל עושה חפצא דאיסורא

"ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו" (בראשית כד י)

בגמרא בסוכה (כט:) נחלקו רבי יוחנן ושמואל בדין לולב גזול בשאר הימים, אם כשם שיוצא בשאול יוצא בגזול או לא, דדעת שמואל שיוצא ואילו דעת רבי יוחנן שאינו יוצא משום דהוה לה מצוה הבאה בעבירה.

וצריך ביאור במה נחלקו, והתוספות (ל. ד"ה מתוך) נקטו ששמואל אינו חושש כאן למצוה הבאה בעבירה כיון שבשאר הימים אין המצוה אלא מדרבנן. וצריך ביאור מה הסברא לחלק בזה.

ונראה לבאר מחלוקתם בהקדם מה שייסד שם שחסרון מצוה הבאה בעבירה הוא רק באופן שהעבירה נתפסת בחפצא, שאז חפץ של עבירה אי אפשר לעשות בו מצווה.

והנה דעת התוספות בכמה מקומות שמה שאמרו שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים הוא דוקא באכילת איסור ולא בשאר איסורים. והקשה החתם סופר על דבריהם מדברי המדרש רבה בפרשת חיי שרה שהקשה על גמליו של אברהם שיצאו זמומים, כיצד לא יהיו כחמוריו של רבי פנחס בן יאיר שלא אכלו דבר שאינו מעושר, והרי גזל אינו אכילת איסור.

ויש לומר שאף המדרש מודה לעיקר סברת התוספות שרק בדבר שנעשה 'חפצא' דאיסורא אומרים כן, רק נחלקו אם גזל עושה הדבר לחפצא דאיסורא, או שהוא רק איסור אגברא.

על פי זה יש לומר שבזה נחלקו רבי יוחנן ושמואל, שרבי יוחנן סובר שאף גזל הוא 'חפצא דאיסורא' כדעת המדרש ולכן ס"ל שאומרים בו מצוה הבאה בעבירה ולא יצא, משא"כ שמואל ס"ל כדעת התוספות שגזל אינו 'חפצא דאיסורא' ולכן ס"ל שבשאר ימים יצא. (דברי אליהו, סוכה, סימן יז)

יום רביעי כ"ב חשון - רבי דוד שלמה אייבשיץ מסורוקא

אליעזר פירש תפילתו שכוונתו לשאול כהוגן

"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך... אותה הוכחת לעבדך ליצחק" וגו' (בראשית כד יד)

בגמרא במסכת תענית (ד.) אמרו: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבו כהוגן, לאחד השיבו שלא כהוגן, ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם, דכתיב "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני"... ויש להבין מפני מה נענה באמת אליעזר כהוגן, אחר ששאל שלא כהוגן, ובמה נשתנה מיפתח הגלעדי שכיון ששאל שלא כהוגן נענה שלא כהוגן. ויבואר על דרך פלפול.

הנה מצאנו בדברי חז"ל שני דרכים לבאר במה שאל אליעזר שלא כהוגן. בגמרא בתענית מובא שהיה לו לחשוש שמא תהיה חיגרת או סומא, אמנם במדרש (ב"ר ס ג) מובא שהיה לו לחשוש שתזדמן לו שפחה כנענית.

והטעם שמאין הבבלי בדברי המדרש, והמדרש בדברי הבבלי, שכן הקשו התוספות (תענית שם) מה החשש שתהיה חיגרת או סומא, הלא כיון שיראה זאת לא יאמר אליה הטי נא כדך. ויישבו שהחשש הוא שמא לא יבחין בכך. ואפשר שהמדרש לא ס"ל חשש זה. ומאידך, הבבלי לא סבירא ליה לחשוש לשפחה כנענית מזרע כנען בארם נהריים, ואף שאפשר שהיא נמכרה לשפחה לשם, הולכים אחר הרוב ולא חוששים למיעוטא. ואמנם בגמרא בכתובות (טו.-:) נחלקו אם ליוחסין בעינן לתרי רובי או לא.

ובספר נזר הקודש ביאר שאליעזר נענה כהוגן כיון שלא שאל על עצמו אלא ביקש עבור אברהם, ולכן אף שהוא שאל שלא כהוגן, מכל מקום נענה כהוגן. עפ"ז יש לבאר את לשונו של אליעזר: "הנה אנכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב" - וכיון שאני ה'ניצב' והם ה'יוצאות לשאוב', נמצא שאני הקבוע והם פורשות, וכל דפריש מרובא פריש, ואין לי לחוש שמא שפחה היא. "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך..." - ואם אראה שחיגרת או סומא היא, לא אומר לה. "ובה אדע כי עשית חסד עם אדני..." - היינו אם ליוחסין צריך תרי רובי, עכ"פ אף ששאלתי שלא כהוגן, השיבני כהוגן, שכן איני שואל לדבר הנוגע לי אלא לאברהם.

ונמצא שהוא שאל שלא כהוגן - שכן סבר שישיבוהו כהוגן רק מחמת שהיה הדבר נוגע לאברהם, והיה ראוי להשיבו שלא כהוגן, כי באמת היה הדבר לצורך עצמו - שלא ירבה בטרחה לחזר אחריה. אך השיבוהו כהוגן כי באמת סגי בחד רובא ליוחסין וממילא שאלתו היתה כהוגן. (ערבי נחל)