אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/מו

יום חמישי י"ג תשרי תשפ"ד - מסכת קידושין דף מו

הפרשת חלה מעיסת כהן

דין המפריש חלתו קמח

בגמרא במסכת קידושין (מו:) נחלקו רב ושמואל בדין המקדש אחותו, דעת רב ש'מעות חוזרים', כיון שאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום פיקדון. ואילו לדעת שמואל 'מעות מתנה', כיון שאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום מתנה.

ומקשה הגמרא: מתיב רבינא, המפריש חלתו קמח - אינו חלה, וגזל ביד כהן [- אם אינו מחזירה לבעלים. רש"י]. נימא 'אדם יודע שאין מפרישים חלה קמח, ונתן לשם מתנה'. ומיישבת הגמרא, שמכל מקום הצריכו חכמים את הכהן להחזיר את ה'חלה קמח', כיון שיש לחוש לתקלה שתצא מכך, אם יסבור הכהן שהחלה שבידו 'שם חלה עליה' ואינו חייב בחלה, וזאת באופן שיהיה בידי הכהן עיסה בשיעור פחות מחמשת רבעים קמח - שיעור הפרשת חלה - ואליה הוא יצרף את ה'חלה קמח' כשהיא משלימה לשיעור החייב בחלה, וכהן זה יסבור שהעיסה פטורה מחלה, שהרי הקמח החייב בחלה אינו בשיעור חלה, והחלה קמח אינה משלימה לשיעור החיוב כיון שהיא 'חלה' ואינה חייבת בחלה. בעוד שלפי האמת אינה 'חלה' וממילא יש בידו עיסה בשיעור חיוב חלה ועליו להפריש ממנה חלה קודם אכילתו.

ראיית האשכול שכהן חייב בהפרשת חלה מעיסתו מחשש תקלה ב'חלת קמח'

מסוגיית הגמרא עולה באופן ברור שכהן עצמו חייב בהפרשת חלה מעיסתו, שהרי כל חשש התקלה הוא באופן שהכהן יצרף את ה"חלה" לעיסתו ויסבור שהיא פטורה מחלה בעוד שלפי האמת היא חייבת. וכך כותב ספר האשכול (אלבק, הל' חלה קכז:) והלכתא, אין מפרישין חלה מקמח כלל, ואם הפריש אינה חלה... וגזל ביד כהן... וכהן נמי חייב להפריש חלה מעיסתו. ושמעית להאי סברא מהא דגרסינן בקידושין, דאמרינן אמאי גזל ביד כהן, נימא כיון שיודע ישראל שאין מפרישין חלה מקמח, זה קמח שנותן ישראל - מתנה הוא ולא גזל. ושנינן, חיישינן דילמא אית ליה לכהן פחות מחמשת רבעים קמח שהוא פטור מן החלה, וסבר דאותו קמח שנתן לו ישראל חלה... ואין מוציאין חלה מחלה, ומערב לה עם הקמח שלו, וסבר נתקנה עיסתו, ואתי למיכלה בטיבלא. ומסיים האשכול את ראייתו: שמע מינה דחייב כהן להפריש חלה מעיסתו ולאכלה בטהרה. וכן תרומה ומעשר מתבואתו.

וכך מבואר גם בדברי המאירי בסוגיא בקידושין שם שכתב: הכהן אף הוא חייב בתרומות ומעשרות ובחלה, שנאמר 'אתם' - לרבות הלויים, 'גם אתם' - לרבות הכהנים. ומכל מקום אין מוציאין מידם כלום ליתנו לכהן אחר או ללוי, שלא אמרו בהם לתרום אלא שלא יאכלו פירות בטבלם. והילכך תורמין ומפרישין תרומה ומעשר ותרומת מעשר, ואוכלין את התרומה בטהרה והמעשר כחולין, וכן בחלה. ומוסיף המאירי: וזהו שאמרו כאן זימנין דאית ליה לכהן וכו'. דהיינו שמהתקלה המוזכרת בגמרא מוכח שכהן חייב בהפרשת חלה מעיסתו.

ובהערות על ספר האשכול ציין שכך מפורש גם בספרי (קרח קכא): "כן תרימו גם אתם תרומת ה'", למה נאמר. לפי שהוא אומר "כי תקחו מאת בני ישראל" - ישראל נותנים תרומה ללוים, אבל כהנים אין נותנים מעשר ללוים. הואיל ואין נותנים מעשר ללוים שומע אני יהיו אוכלים אותו בטיבולו [- כלומר, בלא הפרשה], תלמוד לומר "כן תרימו גם אתם תרומת ה'". רבי ישמעאל אומר, אין צריך, מה חלה שאינה נוהגת בכל הפירות נוהגת בפירות כהנים, מעשר שנוהג בכל הפירות אינו דין שינהוג בכל פירות כהנים וכו', הרי מפורש בספרי שחלה נוהגת בפירות כהנים.

פסק הרמב"ם והשו"ע בחיוב כהן בהפרשת תרומות ומעשרות וחלה

וכך פסק הרמב"ם (מעשר פ"א ה"ג-ד): לויים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר. וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן. ולפי שהכהנים נוטלין מן הכל, יכול יאכלו פירותיהן בטבלן, ת"ל כן תרימו גם אתם - מפי השמועה למדו, 'אתם' אלו הלוים, 'גם אתם' לרבות את הכהנים. ובכסף משנה ציין למקור דברי הרמב"ם בספרי.

וכן העתיק השולחן ערוך (יו"ד סימן שלא סס"ח): לוים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר. וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות, והם לעצמם. וכתב הש"ך (סק"ק) שאף ש'הם לעצמם' - כלומר, שמשאירים המתנות ברשותם עצמם, מכל מקום מפרישים אותם כדי שלא יאכלום בטבלם, שכן למדו חז"ל מדכתיב "כן תרימו גם אתם", אתם אלו הלוים, גם אתם לרבות הכהנים. וזו דרשת הספרי.

ובביאור הגר"א (ס"ק קיד) ציין לדברי הספרי לגבי חלה, והוסיף וציין גם "כמו שכתוב בקידושין מ"ו ב' שאני התם כו' וקסבר כו'. וכוונתו לראיית האשכול שאילו היה הכהן פטור מהפרשת חלה מעיסתו הרי לא היתה שייכת התקלה המוזכרת בגמרא, באופן שיצרף את ה'חלה קמח' לעיסה פחות מחמשת רבעים קמח.

ואף שפסוק זה עוסק בתרומות ומעשרות, כתב היראים (סימן קמח) בדעת תנא קמא בספרי שלומדים דין זה לחלה מתרומות ומעשרות, שהרי חלה נקראת 'תרומה'. ובדעת רבי שמעון בספרי כתב היראים טעם אחר, שכהנים חייבים בהפרשת חלה, מדכתיב 'עריסותיכם' וכל ישראל במשמע.

קושיית המאירי מה שייך לדון בפטור מדומע מחלה הרי כהן אינו חייב בחלה

ובמשנה במסכת חלה (פ"א מ"ד) שנינו: הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע, פטורין מן החלה. והובאה משנה זו במסכת פסחים (לז.) ופירש רש"י: והמדומע, חולין שנפלה תרומה לתוכן, פטור, ד"תרימו תרומה" כתיב, ולא שכבר היה תרומה.

והמאירי בפסחים הקשה ממה נפשך מה הצד לחייב עיסת מדומע בחלה, הרי אם היא עיסת כהן - "הרי כהן אינו חייב בחלה", ואם היא עיסת ישראל - "הרי כל עצמו אסור לו", שהרי אסור הוא בתרומה, וממילא במדומע. ומכח קושיא זו מביא המאירי ש"יש שפירשוה" שנידון המשנה הוא בישראל באופן שכבר אכל את המדומע, ומשמיעתנו המשנה שאין עליו אלא איסור דרבנן של 'מדומע' ולא איסור של אכילת עיסה הטבולה לחלה, כיון שמדומע אינו חייב בחלה שנאמר "תרימו תרומה" - יצתה זו שכבר היא תרומה.

ובאופן אחר מביא המאירי "יש מתרצים" [וכ"כ בנדה (מז.) בלשון 'אפשר', ובביאורו לחלה (שם) כתב כן בסתמא] שהמשנה עוסקת בעיסה של כהנים, "שהכהן חייב גם כן להפריש את החלה, אלא שאינו צריך ליתנה לכהן אחר", וממילא לימדה המשנה שעיסת מדומע אינה כן אלא פטורה לגמרי, עכת"ד המאירי.

ולמדנו מדבריו לכאורה שלדעת היש שפירשוה אכן כהן "אינו חייב בחלה", ומכח זה הוצרכו לפרש שפטור מדומע מחלה הוא בעיסת ישראל ובאופן שאכלה בדיעבד וקמ"ל שאין עליו איסור חלה דאורייתא אלא רק איסור מדומע דרבנן. וכ"כ בהערות שביבי אש על תלמיד הרשב"א (פסחים שם אות נח) שמיישובו הראשון של המאירי משמע שכהן פטור מחיוב חלה דאורייתא, אף מהפרשתה. אלא אם כן נפרש שאכן גם לדעת היש שפירשוה כהן חייב בהפרשת חלה אך לא בנתינתה לכהן אחר, רק שלא ניחא ליה לפרש שבאה המשנה ללמדנו שפטור מהפרשה, כיון שסוף סוף אין נפקא מינה בדבר, כיון שסוף סוף נשארת החלה ביד בעליה.

ובקונטרס משמרת הקודש (לרבי שמריהו שולמאן, קידושין שם) הביא להקשות בשם ידידו הגר"ש רם, שמאחר שהביא המאירי מחלוקת אם עיסת כהן חייבת בחלה, אם כן צ"ע איך יבאר הסובר שכהן פטור מחלה את התקלה המוזכרת בגמרא בקידושין - הרי כלל אינו צריך להפריש חלה מעיסתו. ובפרט שהמאירי עצמו בקידושין כתב בביאור הסוגיא בקידושין שהיא תלויה ועומדת בכך שכהן חייב להפריש חלה, והניח בצ"ע.

חקירת האפיקי ים אם כהנים חייבים רק בהפרשת חלה או גם בנתינתה לעצמם

ואמנם כפי שנתבאר פשטות ההלכה שכהן חייב בחלה, בהפרשתה, אלא שאין מוציאים אותה מידו. ובאפיקי ים (ח"ב סימן יב) חקר בדין זה שכהנים מפרישים תרומה וחלה, ומעכבים אותם לעצמם. האם גדרו הוא שבאמת אינם חייבים בנתינה כלל, כיון שלא התרבו כהנים מהפסוק "כן תרימו גם אתם" אלא לענין הפרשה ולא לנתינה. או שבאמת ריבוי הכהנים הוא ריבוי גמור, והתרבו גם למצוות נתינה, ושווים בזה לישראל, רק שהם נותנים לעצמם, שאם זכתה להם תורה תרומה של ישראל, כל שכן שיוכלו לזכות בשל עצמם.

ומוסיף האפיקי ים, שאף שלענין מעשר גם כן מבואר בספרי שאין הכהן נותן מעשר ללוי, והרי שם לא שייך לדון שנותן המעשר לעצמו - כי דין נתינת מעשר הוא ללוי ולא לכהן - אך מכל מקום אין ללמוד פרט זה ממעשר לתרומה, כי דוקא במעשר למדו כן בגזירת הכתוב מהפסוק "כי תקחו מאת בני ישראל", אבל בתרומה אפשר שחיובם הוא הן בהפרשה והן בנתינה.

כיצד יפריש כהן חלה בטומאה ביום טוב הלא יעבור בבל יראה שהיא ברשותו

ובמשנה בפסחים (מו.) תנן: כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב. רבי אליעזר אומר, לא תקרא לה שם עד שתאפה. בן בתירא אומר, תטיל בצונן. אמר רבי יהושע, לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא, אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה. ובפשטות משמע שלדעת רבי יהושע אינו צריך לחפש עצות כלל, ואינו צריך לדברי רבי אליעזר ש'לא תקרא לה שם עד שתאפה', או לדברי בן בתירא ש'תטיל לצונן'.

ולכאורה קשה, הלא טעמו של רבי יהושע הוא משום שאינו עובר על בל יראה אלא בחמץ שלו, ואילו עיסה זו אינה שלו ואף אינה של כהן כיון שלא הגיעה לידו. ואם כן כל זה מבואר דוקא באופן שהעיסה היא עיסת ישראל, אבל בעיסת כהן הרי הכהן מצווה להפריש חלה מעיסתו והיא נשארת בידו, ואם כן לא יוכל הכהן לאפותה שהרי באופן זה יעבור על איסור 'בל יראה', כיון שהיא שלו. ואם כן תחזור השאלה למקומה, כיצד מפריש כהן חלה בטומאה ביום טוב.

אמנם אם ננקוט שאף הכהנים חייבים הן בהפרשה והן בנתינה, רק שהם נותנים לעצמם, אם כן יש לומר שיכול הכהן להפריש את החלה כיון שאינו רוצה לזכות בה באופן זה שיעבור עליה בבל יראה, ונמצא שגם בעיסת כהן המציאות היא כעיסת ישראל שאינה של הבעלים וגם לא באה לידי כהן, וממילא אינו עובר עליה בבל יראה. אך לכאורה אם אם ננקוט שכהנים פטורים מנתינה, אם כן החלה ברשותו של כהן ואם יפרישנה יעבור עליה בבל יראה.

אם כהן יכול לכתחילה להפריש חיטה אחת לפטור את הכרי בלא שיעור נתינה

אלא שבעיקר חקירתו מעלה האפיקי ים נפקא מינה לדינא, לדעת הראשונים הסוברים שאף שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי, היינו דוקא לענין הפרשה - להפקיע מאיסור טבל, אבל לענין מצות נתינה חייב ליתן שיעור פרוטה, וממילא לכתחילה מחוייב להפריש כשיעור נתינה, כדי שיוכל לקיים אחר כך מצות נתינה. ואם כן בתבואת כהן יש לדון אם צריך לכתחילה להפריש כשיעור נתינה או שדי בהפרשת חיטה אחת, שאם דין כהנים כדין ישראל, רק שהם נותנים לעצמם, אם כן עליהם להפריש כשיעור נתינה כדי שיקיימו מצות נתינה בנתינתם לעצמם. אבל אם אין כהנים חייבים אלא בהפרשה ולא בנתינה - אם כן יוכלו להפריש לכתחילה רק חיטה אחת שדי בה כדי לפטור את כל הכרי.

לפי זה מבאר האפיקי ים מדוע אף כהן יוכל להפריש חלה בטומאה ביום טוב, שכן ממה נפשך, אם יש לכהנים דין נתינה הרי כבר נתבאר שיוכל להפריש כיון שאינו רוצה לזכות בה. ואם אין לכהנים דין נתינה, הרי גם די להם בהפרשת פחות משיעור נתינה, ואם כן יוכל להפריש שיעור חלה כל שהוא - שכן שיעור אחד מכ"ד או אחד ממ"ח בעיסה הוא שיעור דרבנן רק מכח דין הנתינה, כדי לעשותה נתינה חשובה - ובשיעור כזה יתיר את עיסתו לאכילה ומאידך לא יעבור על איסור בל יראה, כמו שהסיק השאגת אריה (סימן פא) שאין איסור חצי שיעור לגבי בל יראה, ועמו הסכימו הרבה מגדולי האחרונים.