שבות יעקב/א/פה
|
< הקודם · הבא > |
{{עוגן1|פה} חצר שמוקפת בתים זה בצד זה וכולם פתחם פתוח לתוך החצר ואינ' יכולין להלך לחוץ אם לא לתוך החצר והוא מוקף מכל הצדדי' בתים ואוהלים וכהן שדר באותן בתים כששמע שמת מת אחד בשכונת בתים יצא לחוץ תוך החצר ואינו יכול לילך החוצ' אם לא שיכנ' עוד תחת בית ואוה' שבשכונ' המת אם צריך לעמו' כך בחצ' תחת הרקי' עד שיוציאו המת מן הבית או יש לו תקנ' אחרת בזה ילמדינו מ"ו כיצד ינהג עצמו הלכ' למעשה:
הא מילתא כבר אמורה ונשאל כה"ג בתשובת שער אפרים שאלה צ"ג על אודות המעשה שנעשה בק"ק פראג מחמת טומאת מת שאירע ברחוב היהודי' ע"ש הנה מה שמאריך שם בדין אי מותר לכהן טמא לחזור ולטמא עצמו וכפלוגתא דר"ע ור' טרפון האריכות בזה אך למותר כי כבר כל זה מבואר בטי"ד וב"י סי' שע"ג וכאשר פשוט וערוך לפנינו בשלחן הטהו' שם כדע' הרמב"ם וסייעתו דאסור לכהן לטמא למת אפי' בעת שמטמא לקרוביו שלא בחיבורין יע"ש ודלא כר"ת ולענין גוף הנדון זה לא העלה דבר ברור להתיר רק משום גדול כבוד הבריות לדעת הש"כ בסי' שע"ב ס"ק ב' שכתב דליכא בבתים הסמוכי' רק טומאה דרבנן וכה"ג פסק בתשובת חות יאיר סי' קצ"א ומפקפק שם עליו ע"ש ובאמת לפום ריהטא דברי הש"כ תמוהים קצת ולכן השיג עליו וכן בספר מגן אברהם לא"ח סי' שמ"ג ס"ק ב' כתב וז"ל וכתב הש"כ בי"ד סי' שע"ב דכשהטומאה בבית הסמוך וחור טפח ביניהם הוי טומאה דרבנן כדמשמע בטור וכו' בסי' זה עכ"ל הש"כ וכמדומה שלא עיין יפה דהטו' מיירי בהולך על גבי ארון ע"פ השדה דכשיש שם פותח טפח לא הוי כקבר סתום אבל אהל טפח הוי דאורייתא כמ"ש הב"י בסי' שס"ט בשם הרמב"ם בפ' י"ב וכ' וגם מ"ש דסוף הטומאה לצאת הוי דרבנן כתב הרב ב"י פלוגתא בזה עכ"ל שם ולע"ד טעה בכח המדומה והוא לא עיין יפה בדברי ש"כ כי ז"ל בסי' קע"ב ס"ק ב' וז"ל אבל אם בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו אע"פ שהם ג"כ טמאים כדלעיל סי' שע"א ס"ד מ"מ י"ל דאינו אלא טומאה דרבנן כדאיתא בטור סי' זה ופוסקי' עיין בב"י דדבר תורה אוהל שיש בה חלל פותח טפח טהור ע"ש ודוק וכשהבית שהמת בתוכו סתום מכל צד נמי ליכא בבתים הסמוכים אלא טומאה דרבנן משום דסוף הטומאה לצאת וא"כ בבתים הסמוכים בכל ענין ילבוש עצמו עכ"ל הש"כ כוונתו ופירושו כך הוא דבמ"ב ליכא בבתים הסומכי' טומאה דאורייתא דאם הבית שהמת מונח בתוכה פתוח לחוץ וכיון שיש בו פותח טפח לדעת הטור וב"י בסי' שע"ב מדאורייתא הבית עצמו שהמת בתוכו טהור ואין בו משום אוהל כיון שהוא פתוח אינו טמא אלא כנגד מקום הפתוח לבד מכ"ש שאינו מטמא שאר אוהלי' שכל סביביו ואי הבית שהמ' בתוכו סתו' אף שמטמ' סבי' הבית מ"מ אין הטומא' יכול לכנוס בתוך שאר אהלי' שבצדו אלא מטעם דאמרינן כיון שסוף הטומא' לצא' דרך הפתח( ועכ"פ לא גרע מפתוח ממש דאינו אסו' מדאורייתא להכניסו למקום אחר וק"ל) ותח' הזיזין והגגין חזינן לטומא' כאלו כבר היא שם ונכנסה תוך הבתים וזה אינו אלא גזירה דרבנן וכמ"ש הש"כ בסי' שע"א ס"ק ח' וא"כ שפיר קאמר דליכא אלא טומאה דרבנן זה נ"ל פשוט כוונ' הש"כ להמעין היטב בדבריו וכל זה בבתים הסמכין בשכונה אבל ודאי אם יש חור מהחדר שמת בתוכו לבית אחר וכן אפי' עד מאה ודאי דהוי טומאה דאורייתא דמ"ש אוהל ראשון מאוהל שני אפי' עד מאה אוהלים דאוהל טפח ודאי הוי טומא' דאורייתא להביא טומאה מאוהל אל אוהל ובזה לית מאן דחולק ובחנם השיגו על הש"כ בזה ולא ירדו לסוף דעתו כלל גם מ"ש בתשובת שער אפר' שם שמהרי"ט בתשוב' חלק א' סי' צ"ו חולק בזה אהש"כ אינו מוכרח כלל ועיין בתשובת דבר שמואל סי' קע"ב ור"ט ובתוי"ט פ"ז דאהלות משנה ג' אי סוף טומאה לצאת הוי דאורייתא או דרבנן וע"ש בשער אפרים שבנו בהג"ה כתב ג"כ לפקפק על איזה מורה שהורה להוציא לכהן ע"י עכו"ם שרודפין ע"ש שלא העלה דבר ברור להלכה ולמעשה ולע"ד נראה לברר דין זה להלכה פסוקה וטרם אחלה לדבר אציע לך סוגיא דש"ס פ' בכל מערבין דף ל' ע"ב עלה דמתני' דריש פרקין ר' יהודא אומר אף מערבין בבית הקברות וקאמר בש"ס תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדול קסב' אוה' זרוק שמי' אוה' (ופרש"י וחוצץ ובגדול' עסקינן ומחזק' מ' סאה בלח ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ר' יוסי בר יהוד' מטהר במאי קמפלגי מר סבר אוהל זרוק לאו שמיה אוהל ומר סבר שמיה אוהל והנה פלוגתא זו הוזכר כמה פעמים בש"ס בגיטין דף ח' ובחגיגה דף ך"ה ובנזיר דף נ"ה והנה בפ' בכל מערבין כתבו התוס' דבשעת זריקה אפי' ר' יוסי בר' יהודא מטמא מידי דהוי אעוף הפורח אכן בנזיר דף נ"ה ע"א ד"ה לימא מסיק התוספ' דשידה תיבה ומגדול שבהמה או אדם מוליכין אותו שמיה אוהל לחוץ ולהפסיק לר' יוסי וכ"כ התוס' בחגיגה דף ך"ה ד"ה אוהל זרוק דשאני שידה תיבה ומגדול שהולך בנחת ע"י אדם ובהמה ע"ש ולענין הלכה הרשב"א פסק כר' יוסי דשמיה אוהל ושפיר מפסיק בין הטומא' ומותר ליכנס בה באוהל המת וכיון שר' יהודא ס"ל כוותיה והלכה כר' יהודא כל מקום ששנה דבריו בעירובין וכ"כ המ"מ בשמו פ"ו מה' עירובין דין י"ז ע"ש וא"כ לפי דבריו פשיטא דמותר להוציא את הכהן מטומאת אוהל דאורייתא על ידי שידה תיבה ומגדול הסתו' (וכמו שנושאין במדינת אלו ע"י מה שקורין בל"א זענפט השרים והסגנים) והיינו צריך שיהא מחזיק ארבעים סאה בלח ומדתו אמורה כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' כלי' דין ד' וז"ל כשמודדין את הכלי מודדין אותו מבחוץ אם היה בו אמה על אמה ברום שלש אמות אע"פ שאין תוכו אלא פחות מזה הרי הוא טהור שאין עובי הדפנות ממעט אבל עובי הרגלים ועובי הזר אין נמדדין עמו עכ"ל אכן הרמב"ם בפי' המשניות פרק בכל מערבין פסק כרבי דלא הוי אוהל וכ"פ פ"ו מה' עירובין ופרק י"א מה' טומאת מת דין וי"ו וז"ל הנכנס לארץ העמי' בשידה תיבה ומגדול הפורח' באויר טמא שאוהל זרוק אינו קרוי אוהל עכ"ל וא"כ לפי' דעתו לא מהני האי תקנתא להוציאו ע"י שידה תיבה ומגדול אכן כד מעיינן שפיר יראה דגם הרמב"ם מודה דמותר כה"ג כי לכאורה דברי הרמב"ם עצמו נראין כסתורים דהא בנזיר פ"ו פ"ג מינים דף מ"ג ע"א דמקשה הש"ס והא אי אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחית להו טומאה אלא אמר רב פפא כגון שנכנס בשידה תיב' ומגדול ובא חבירו ופרע עליו מעזיבה דטומאה יביאה בהדדי קאתי אומר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס וכו' וא"כ לכאורה נראה דגם רב פפא ומר בר רב אשי פליגי בהאי פלוגתא דפליגי רבי ור' יוסי דר"פ ס"ל דהוי אוהל להפסיק א"כ שפיר אמרינן דטומאה וביאה בהדדי קאתי ומר בר רב אשי ס"ל כרבי דלא הוי אוהל להפסיק לכן הוצרך לאוקמי דעייל כשהוא גוסס והרמב"ם בפ"ה מה' נזירות דין י"ח פסק כרב פפא וכ"פ בפ"ג מה' אבל דין וי"ו נכנס לשידה תיבה ומגדול ובא חבירו ופרע עליו גג השידה הרי טומאה וביאה באי' כאחד ולוקה שתים משום לא יבא ולא יטמ' עכ"ל הרי דברי הרמב"ם עצמו סתורי' וכדי להציל הרמב"ם מתמיהא גדולה כזו ובפרטות שכל נושאי כליו לא הרגישו בקושיא זו צריכן אנו לומר דודאי מדאורייתא אוהל זרוק שמיה אוהל לכן הוי הספק גמור ושפיר פסק בהא דביאה וטומאה באין כאחד ולוקין שתים אך הא דפסק בעירובין דאין לכנס בשידה חיבה ומגדול דאוהל זרוק לא שמיה אוהל הוא רק איסור דרבנן בעלמא (ועפ"ז יש לדחות ג"כ מ"ש הט"ז בי"ד סי' רפ"א ס"ק ג' להשיג על תשובת רמ"א ע"ש) הא דאין נכנסין לארץ העמים בשידה תיבת ומגדול אף דהוא עצמו אינו אלא גזירת חכמים היינו משום דהתם החמירו שגזרו על גושה ואוירה וכמבואר בש"ס דנזיר דף נ"ד ע"ב ע"ש בתוספ' ד"ה ארץ העמי' וכו' ובפ"ק דשב' נמצ' העולה לזה דמדאורייתא אף לדע' הרמב"ם הוי אוה' להפסי' וא"כ משו' גדול כבוד הבריות וכה"ג ודאי דמתירין איסור דרבנן כה"ג וכמ"ש שם בתשו' שער אפרים ואין אנו צריכין למצו' היתר ע"י הערמה להוצי' ע"י עכו"ם ואפי' מאהל דאוריי' ע"י שידה דהיינו מה שקורין זענפט מות' אפי' לכתחלה אע"ג דמדרבנן לא הוי הפסק לדעת הרמב"ם מ"מ מות' מטע' שאבאר ובאוהל טומאה דרבנן עצמו נראה דאין צורך לכל זה דהא הרי"ף והרא"ש והובא בטי"ד וש"ע סי' שס"ט פסקו כי בכל ארץ העמי' אסור לכהן לטמא עצמו מדבריהם וכ"פ שם בסי' שע"ב ובהגהות רמ"א אף שהב"ח והפריש' שם כתבו דוק' בזמן שהיה ארץ ישראל בטהרה וישראל יושבי' על אדמתם אסור לכהן לילך מארץ לחוצה לארץ ואחריהם נמשכו הש"ך והט"ז שם ולע"ד דבריהם תמוהים ולא ידעתי מאין יצא להם כן דהא הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע והרב בהג"ה שהעתיקו דינים אלו להלכה משמע דנוהג אף בזמן הזה דאל"כ ה"ל להשמיטם כדרכם שלא לכתוב הלכתא למשיחא ואולי הביאם לפרש כן מכח שראו שבזמנים אלו הרבה כהנים מפוזרי' ומפורדי' בארץ העמי' ופוק חזי מה עמא דבר אך אי משום הא לא תברא כיון דאנחנו משועבדים תחתיהם ומהם פרנסתם ופרנסת אנשי ביתו ולאו כל אדם זוכה לכניסת ארץ ישראל בזמנים אלו מפני עול השיעבוד וסכנת דרכים על כן נתפשט בהיתר שהכהנים דרים בארץ העמים וכדאיתא בפ"ק דע"ז דמותר לדון ולערער עמהם ולטמא בטומא' דדבריהם מפני שהוא כמציל מידם וכדאיתא ברמ"בם פ"ג מה' אבל וי"ד סי' שע"ב וכן כדי ללמוד תורה ולהשיא אשה ע"ש משא"כ כהן הדר בארץ ישראל ואינו מן הצורך לדברי' אלו לילך לארץ העמים אסור לילך מפני טומא' של דבריה' ואע"ג דאי נימא דבזמן הזה בטלו קדושת הארץ כיון שאינו ביד ישראל מ"מ אין בידינו לעשו' גזיר' חדש' לגז' עליו טומא' כארץ עמי' ממש ובפרטו' לפי מ"ש תוספ' בנזיר דף כ"ד ע"ב ד"ה ארץ העמי' דלכך גזרו טומא' על ארץ העמי' כדי שלא לצא' מארץ לחוצ' לארץ או מפני מתי מבול ע"ש ואף דהרמב"ם פי"א מה' טומאה מת כתב בדין ז' וז"ל מקו' ששכנו בו כותים בארץ ישראל הרי זה מטמא כארץ העמים עד שיבדק שמא קברו בו נפלים עכ"ל מ"מ בדיקה מהני משא"כ בארץ העמים דהוא גזירה שוה בכל מי יבטל גזירה זו בזמן הזה וכי טומאה שבהן להיכן הלכ' לכן נ"ל פשוט שהאחרונים שגגו בזו ואין שומעין להם להקל בזה ואסור לכהן לילך מארץ לח"ל מפני הטומאה אך הכהנים שהם בארץ העמים מפני לחץ זו הדחק עול הגלות אין שום עונש עליהם כמ"ש לעיל הטע' דמותרין הם כה"ג לטמא בטומא' דדבריה' וכיון שהעלנו שעכ"פ הכהני' שהם בח"ל הם טמאי' בטומאה דדבריה' בחיבורין לגושה ואוירא שהוא טומאה חמורה ששורפין על גושה תרומה וקדשים כדאית' פ"ק דשבת וברמב"ם פי"א מה' טומאת מת יע"ש וא"כ נרא' כיון שכבר הו' טמא בחיבורו לארץ העמים מותר לחזו' ולטמא עצמו אפי' לכתחל' בשאר טומאת אוהל דדבריהם וראי' ברורה לזה מהא דאיתא בנזיר פ"ג מינים דף מ"ב ובאבל רבתי דאפי' בטומא' דאוריית' בעוד שהכהן מתעסק במתו מותר לטמא גם לאחרים והוא הסכמת כל הפוסקי' וכמבואר בטור וב"י בסי' שע"ג וכ"ש בטומאה דדבריהם דאמרינן הכי ועל פי זה מיושב מה דאית' בתוספ' דאהלות דאין מדורת העכום בחוצה לארץ והובא בתוספ' בפסחים דף ט' ע"א ד"ה כל מקום וכו' וביבמות דף ס"א ד"ה ממגע וממשא וכו' ולכאורה לשון התוספתא תמוה מאוד והרי ח"ל גופא טמא יותר ממדור העכו"ם אלא ודאי צ"ל דגם כוונת התוספת' כך הוא כיון דבחוצה לארץ בלא"ה יש טומאה דרבנן א"כ הכהנים שהם בחוצה לארץ בלא"ה נטמאו בטומאה דרבנן של ארץ העמים לכך א"צ ליזהר במדור העכו"ם בח"ל שוב מצאתי בפי"ח דאהלות בפי' המשניות לה"רש משנה ט' שהרגיש ונתקשה בתוספת' זו ומתרץ ג"כ כמ"ש אלא שקיצר בלשון שם אבל כוונתו כמ"ש ועיין ברמב"ם הל' טומאת מת פי"א דין י"א ובכסף משנה שם לכן היה נ"ל פשוט וברור דמותר לכהן בחוצה לארץ לטמא עצמו בכל טומאה דדבריהם כיון שכבר הוא טמא בטומא' דרבנן בחיבורו לארץ העמים אך ורק שלא מלאני לבי להקל בדב' שנתפשט איסורו ולא יהא אלא כדברים המותרים ונהגו בו איסור ולא נמצא באחד מן האחרונים שמיקל בזה מ"מ יש ללמוד מכל מה שכתבתי בנדון דידן כדי שלא יהא מוכרח הכהן לעמוד חוצה וגדול כבוד הבריות וגם איכא אונס צינה דמותר לצאת דרך אהל טומאה דרבנן ובטומאת אוהל דאורייתא יש להוצי' ע"י שידה תיבה ומגדל דהיינו שנושאין אותו ע"י מה שקורין בל"א זענפט דהא אף לדעת הרמב"ם לית כאן רק טומאה דרבנן וכמו שנתבאר (וכ"ש אם אותו כהן אומר שרוצ' ללמוד תורה וכה"ג (ומלמדין אותו לומר כן) דמותר בכל ענין כדאית' בפ"ק דעכו"ם ובטי"ד סי' שע"ב) ומתוך מה שכתבנו יש ללמוד ג"כ שא"צ לכהן להגיד ולהוציא דבה אם הוא בטומאת אהל של דבריהם כיון דמדינא מותר לטמא עצמו אפי' לכתחלה בחוצה לארץ כמו שכתבנו. ובזה יש תשובה ג"כ למ"ש השואל בתשוב' אמונת שמואל סי' מ' וז"ל מקרוב נעשה מעשת בבן כהן שנולד ובשכונתו היה מת בבית וגג אחד מאהיל על שני הבתים וביום השמיני אחר הברית החזירו התינוק אצל אמו היולדת בעוד שהמת בשכונה וכן נהירנא שנעשה מעשה בק"ק פרנקפורט ותמה על שלא מיחו בדבר ע"כ תוכן דברי השואל ולא השיב שם כלום על שאלתו ולפמ"ש ניחא דבמקום מצוה או חשש סכנה קצת שלא לחזור הולד אצל אמו או שהיולדת תלך תוך שלשים למקום אחר' בטומאת אהל דרבנן ובזמן הזה דליכא איסורא רק משום מנהגא לא גזרו כלל כנ"ל ה"ק יעקב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |