אמרי בינה/דיני טוען ונטען/לא
|
< הקודם · הבא > |
הרמ"א (סכ"ה) כ' מי שתובעת שנדר לה דבר באתננה והו' כופר חייב לישבע ובש"ך (ס"ק נ"ח) הביא דברי הב"ח שכ' דמדברי רש"י ב"מ משמע שא"ח בד"א אי תבעי ליה בדינא קמן כשהוא מחייבי כריתות דקלבד"מ ופטור מלשלם בדיני אדם אפילו הודה וכי כפר אין משביעין אותו והש"ך משיג עליו דדוקא בבא על אמו דהיא מחייבי מיתת ב"ד בזה פטור מדיני אדם אבל בחייבי כריתות קיי"ל דלא כרנבה"ק ואינו פוטר מתשלומין ובתשובת ח"ס חח"מ (סי' כ"ז) כתב לדין יש תשובה דלמאי דקיי"ל מקח הנעשה באיסור אינו קונה דכל מה דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני אם כן אתנן במה יקנה הא אינו נקנה אלא על ידי בעילת איסור וע"כ דגלי קרא דיקנה אתנן וכיון דכל חיובו חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו וליכא חיובו אלא לציד"ש דקרא איירי אפילו בבא על אמו ממילא לא נשמע מקרא אלא לצא' ידי שמים וכך הדין בכל אתנן עיין שם והדברים מתמיהין כאשר כבר כתבתי בזה לעיל דיני דיינים (סי' י"ז) דלא תליא זה באי עביד לא מהני והוכחתי שם דפועל העושה פעולה האסורה אף דעביד איסור מ"מ חייב לשלם בדיני אדם שכר הפעולה עיין שם דברי טעם ונשמט שמה עוד ראיה גדולה לזה דהא מבואר במתניתין דכתובות (סוף פרק י"א) דחייבי לאוין בין הכיר בה בין לא הכיר בה יש לה כתוב' ושנייה והאיילנית אין לה כתובה מפני שהיא מרגילתו לנושאה קנסא דרבנן הוא וחייבי לאוין אינה מרגילתו אלא הוא לפיכך קנסו אותו ליתן כתובה ומבואר בש"ס דאף דאין לה כתובה אבל תוספות יש לה דמתנה בעלמא יהיב לה משום חיבת ביאה כמו שכ' רש"י ור"ן דבאיילנית אעפ"י שלא הכיר בה והי' מקח טעות אפ"ה אית לה תוספת שכיון שהוסיף לה מדעתו ולא חשש לשמא תמצא איילנית רצה ליזק בנכסיו וכמו כן בחייבי לאוין אעפ"י שלא הכיר בהן יש להן תוספת של"ה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברו דאפשר שיערב עליו המקח אעפ"י שיש איסור בדבר ועיין בח"מ וב"ש אה"ע (סי' קט"ז) דאם נשא חייבי כריתות אע"ג דאין להן כתובה מ"מ לענין תוספות כתובה דמיא לחייבי לאוין בין הכיר בה בין לא הכיר בה ועיין שם ב"ש (ס"ק ג') ועיין שם בספר בית מאיר. דהקשה מאי שנא במוכר בשר טריפה לחבירו דאף שאכלו פטור מתשלומין דאכילת איסור לאו הנאה הוא ונפשו של אדם חותה וה"נ ביאת איסור צער הוא לו ומהיכי תיתי יתן לה התוספת ותירץ כיון דהיה לו לדקדק ולחקור אחריה אצל אחרים ומאחר דלא דקדק חשוב כאלו ידע מה שאין כן בבשר טריפה דאין לו לחקור כשמוכר הטבח בחזקת כשר ודבר זה מוכרח שם וכן הסכים על ידו הגאון בעל ח"ד בספרו בית יעקב שם ונלמוד מזה דחשוד ע"ד שמכר בחזקת כשר ואכלו ונודע אחר כך דהיה טריפה דאינו חייב להחזיר הדמים ואכ"מ מזה ומבואר מכל הפוס' שם דהחיוב הוא מה"ד. עכ"פ מוכח דמשום הנאת איסור גם כן נתחייב בדמים להוציא ממנו בדיינים וא"ל כיון דגלי קרא באלמנ' לכהן גדול דתפסו בה קידושין אף דאי עביד לא מהני מ"מ גלי קרא דכתיב לא יקח ולא יחלל כמבואר בש"ס תמורה ועיין רשב"א קידושין (דף ס"ז) דכיון דגלי בכה"ג שקידש אלמנה הו"א דנילף מיניה ללא יקח דאשת אב אם כן היכא דקידושין תופסין דגלי קרא שוב אמרינן ביה אי עביד מהני אבל בשאר איסורין דלא גלי דאי עביד מהני נאמר דאינו חייב עבור פעולת איסור לשלם. ז"א דכל נידון דהב"ח הוא דן על איסור נדה ואף דהיא חייבי כריתות קידושין תופסין בה ממילא חייב האתנן גם כן. ובלאו הכי כבר בארתי לעיל דדין זה לא תליא כלל באי עביד לא מהני דודאי כיון דערב לו האיסור ורוצה בפעולתו חייב לשלם ככל פועל העושה פעולה דחייב לשלם לו שכירות. ועיין בבית מאיר (סי' קע"ז) ועיין תשובת הרשב"א (ח"א סי' ש"ב) דהשואל נסתפק דמי שנדר לאשה באתננה ובא עליה אי תבעה ליה לדינא קמן אי אמרינן ליה זיל הב לה ומפקינן מיניה ע"כ דמסתבר ודאי דמפקינן מיניה דלא גרעה מפועל והרשב"א ז"ל השיב דהדברים פשוטים שהפוסק מנה לאתננה ובא עליה אין ספק שהוא חייב ליתן שה"ד דביאתה אלו הן כספיה עיין שם דמבואר דמוציאין בדיינין וכן מבואר מסתימת כל הפוסקים:
וראיתי עוד בח"ס חאה"ע (ח"ב סי' ק"ס) שם כ' בדברי הב"ח הנז' דטעמיה משום דניתן להצילו בנפשו וכ' שהאריך בחידושיו ואינו מובן גם בזה דבריו כיון דהיא תובעת דהבטיח לה אתנן מדעתה בשכר ביאה ומדעתה לא מצינו אף שהיא נדה דניתן להצילו בנפשו רק באונס כמבואר בש"ס ורמב"ם (פ"א) מרוצח וטור ח"מ (סי' ש"פ):
ואם נדר באתנן לא"א בזה כ' הש"ך כיון דפטור מטעם קלבד"ם אין צריך שבועה ועיין קצוה"ח אם תובעת חמשין דהלואה וחמשין דאתנן כיון דחייב לשלם בד"ש וחיוב גמור הוא רק דב"ד אין בידם כח לעונשו בממון ותפיסה מהני הוי כמודה בחיוב גמור דקלבד"ם הוי חיוב גמור ומהני תפיסה. ולמה שכ' לעיל דיני דיינים (סי' מ"ז) לדון בדעת רש"י ז"ל דאף בקלבד"ם אינו חיוב גמור רק הואיל דהבטיח צריך לעמוד בדיבורו אם כן דין זה הוא רק בהבטיח לאתנן אבל בלא הבטיח אף דחייב לציד"ש מ"מ כיון דלא מהני תפיסה לא מהני הודאת ממון גמור לחייבו שבועה בהודאה הזאת. ועיין ש"ך (ס"ק נ"א) דאמירה לעני כיון דאינו יכול לחזור משביעין אותו היסת ועיין קצוה"ח (ס"ק כ"א) דאף דאם אינו חייב רק מטעם נדר כשכפר ואמר להד"ם חייב לישבע היסת. ותמהני שלא הביאו דברי תוס' יו"ט מס' שבועות (פ"ד מ"ח) דקתני שם במתניתין לענין שבועת עדות שאם אמר משביע אני עליכם כו' ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי ר' זוז ולא נתן לי פטורים דלא היה על תביעת ממון וכ' שם התוי"ט ואפילו הוא עני אינו חייב לו אלא מטעם נדר ונמצא שאין עליו חיוב ממון בשו' צד שאין ב"ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו אלא שמנדין אותו או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו עכ"ל וליכא שום חילוק לענין כפירת ממון לגבי שבועות עדות לשבועת דיינים. ועיין קצוה"ח (ס"ק ל') מה שהקשה הא בריבית קצוצה אף דאינו יוצא בדיינים חייב שבועה ובנתן ת"כ או נשבע ליתן אינו חייב וכבר כתבתי בזה בהגהותי בדברי חיים (חיו"ד סי' מ"ח) דהיכא דחייב להחזיר אף ליורשים הוי כפירת ממון גמור מה שאין כן בנודר ומת או נשבע אם נאמר דכשמת אינו חייב לתת להיורשי' לא הוי כפירת ממון גמור עיין שם בדברי ולפי זה אף בנודר לעני כיון דאם מת אינו מוריש לבניו י"ל כמו שכ' התוי"ט דכיון דלא נחתינן לנכסיו אין משביעין אותו על זה מה שאין כן במלוה על פה אף דליכא שעבוד ורק מטעם מצוה מ"מ כיון דחייב לשלם גם ליורשיו שפיר הוי כאלו זכה בו והוי כפירת ממון לענין לחייבו שבועה ועיין מה שכ' בזה לעיל דיני הלואה (סי' ב'). ובנתיבות כתב דבאמירה לעני דמשביעין כיון דממשכנין על הצדקה משביעין אותו. ולא אדע אף דממשכנין על הצדקה היינו בסתם צדקה לענים אבל בנדר לאחד ליתן לו אף שהוא עני אין ב"ד יורדין לנכסיו כמו שכ' התוי"ט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |