אמרי בינה/דיני תרומות ומעשרות/א
|
|
אמרי בינה
דיני תרומות ומעשרות א
קצת דיני תרומות ומעשרות
סימן א
כתב הרמב"ם (פ"ג ה"ז) מתרומה המפריש מקצ' התרומה אותו המקצת אינו תרומה וה"ה כחלק הכרי כו' ופירש דבריו במל"מ (פ"א) ממתנות עניים דאף ע"פ דתרומה אין לה שיעור מה"ת מ"מ אם נתן פחות מכשיעור שחייבו חכמים אותו מקצת אינו תרומה וה"ה טבל גמור וסובר כמ"ד בירושלמי ריש מס' פאה דפאה אין לה שיעור מלמעלה אבל יש שיעור למטה ואם נתן פחות מכשיעור מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר דכ"ד שיש לו שיעור אף מדרבנן אם נתן פחות לא עשה ולא כלום ואף דבפאה משמע מירושלמי דאם חזר והפריש להשלים לשיעור מה שהפריש בראשונה למפרע נעשה פאה ופטור מן המעשר גבי תרומה אף אם חזר והפריש המקצת האחר מן הכרי אינו נעשה המקצת הראשון תרומה למפרע דלא מצינו בשום מקו' דבר שהוא טבל שתעשה תרומה למפרע והחלוק הוא מבואר ופשוט. ולכאורה אינו מבואר ומצינו אם מפרש ואמר שיהי' תרומה מעכשיו ע"מ כך וכך כשיתקיים התנאי נעשה תרומה למפרע ולמה לא נאמר כן ג"כ במפרש מקצת תרומה דאם משלים אח"כ יהי' למפרע מקצת הראשון תרומה וראיתי במהרי"ט אלגזי סוף הל' בכורות דעמד ע"ד והעל' בדעת רמב"ם בפירוש הירושלמי כמ"ש תוס' חגיגה (דף ו') דאף לגבי פאה אפילו חזר והוסיף עד כשיעור הראשון אין לו דין פאה וחייב במעשר וצריך שיתן מחדש השיעור בב"א דכל דבר שיש לו שיעור צריך ליתן בב"א.
ונראה דכוונת המל"מ הוא למ"ש עוד שם דדוקא אם ל"ה כוונתו להשלים עד כשיעור אבל אם כוונתו להשלים ודאי יכול לעשות לחצאין וכוונת הרמב"ם הוא באם אין בדעתו להפריש יותר וכאשר מוכרח לומר כן מכמה ראיות וכמו שהכריח כן ג"כ במרי"ט אלגזי א"כ החילוק מבואר דאינו דומה לתנאי דתנאי לא תליא בברירה כמבואר גיטין (דף כ"ה) משא"כ במפריש מעט וקורא שם ואין דעתו להשלים כיון דכמו שהוא עתה לא חל עליו שם תרומה והוי כטבל אף אם חזר ונמלך והפריש לא חל שוב למפרע דאין ברירה וכיון דכבר כלתה אמירה הראשונה אם אינו חל למפרע שוב אינו חל לכך צריך להפריש שיעור שלם אבל לגבי פאה י"ל דרמב"ם מפרש דברי ירושלמי כפי' ר"ש המובא במל"מ שם:
אך בעיקר דברי המל"מ יש להתבונן דא"כ למה לא ביאר הרמב"ם דצריך להפריש שנית שיעור שלם מהנשאר. גם הא כתב שם הרמב"ם והרי הוא כחלק הכרי ואעפ"כ צריך להפריש תרומות אותו מקצת ממנו ולא יפריש עליו מפירות אחרות הרי דלא חל כלל ואמאי גבי פאה אמרינן מה שנתן נתן וצריך לומר דהא באמת למה זכו הענים הא איהו לא נתן אלא לצאת ידי פאה וכיון שלא יצא נימא אדעתא דהכי לא נתן והוי הפקר בטעות וכמו דאמרינן ב"ק (דף ק"י) דכסף מכפר מחצה דאל"כ אדעתא דהכי לא יהיב וכן עמד ע"ז באלגזי שם וצריך לומ' כיון דעכ"פ מדאורייתא קיים המצוה דמה"ת אין לו שיעור כלל לכך זכו עניים אולם למ"ש תוס' סוכה (דף ג') דכ"מ שהטילו חכמים חיובם לגבי מצוה דאורייתא אם לא עשאה כתקונם לא קיים אף מדאורייתא המצוה א"כ יקשה למה זכו עניים נימא אדעתא דהכי לא נתן. אך באמת ל"ק דשם בב"ק בא הסיבה אח"כ שמת ולא הביא האשם שפיר אמרינן אדעת' דלא יהי' כפרה לא נתן וזה אומדנא דמוכח ועי"ש תוס' משכ"א היכא דלא בא שום סיבה ואף בשעת הפרשה הדין הוא דלא יצא ידי חיובו ואעפ"כ נתן אינו בכחו להוציא מיד עניים וזכו בהן כיון דלא נעשה שום השתנות ולפי"ז זה דוקא אם כבר זכו בהם עניים ולקחו כמו שמשמע מלשון ירושלמי ותוס' אבל אם עדיין לא זכו בהן רק במה שהפריש בזה שפיר אחרי שנודע לו דאינו יוצא ידי חיובו אף מדאורייתא נשאר שלו ויכול להשלים עד כשיעור ולפי"ז א"ש בתרם מקצת תרומה אמרינן דלא חל שם תרומה כיון דלא רצה להשלים עד כשיעור ובזה אינו יוצא ידי חיובו נשאר בטבל כמו שהי' וע"כ דיש כח בחז"ל לעקור מזה שם תרומה אף מדאורייתא לדברי רמב"ם דאמר דהרי הוא כחלק הכרי:
[ועיין מ"ש אי"ה בחו"מ בדיני מו"מ דמה"ט נמי בכתב לכהן חייב אני לך ה"ס בעד פדיון בנו דדבר תורה בנו פדוי לכשיתן ומטע' גזירה שלא יאמרו פודין בשטרות בנו אינו פדוי ואעפ"כ חייב ליתן ואינו יכול לומר אדעתא דהכי לא חייבתי א"ע ובהגהותי לד"ח דיני דיינים (סי' ג') כתבתי הטעם משום דמהני הפדיון מד"ת עכ"פ והדרני בי עפ"י דברי תוס' סוכה הנז' דכל שלא עשה כתיקון חז"ל ל"מ אף מדאוריית' ואף דמבואר ריטב"א סוכה דבשעת הדחק וסכנה יקיים עכ"פ הדאורייתא ומברך עליו מ"מ בזה אם ל"ה לו אז ה' סלעים ל"ה חייב והי' לו להמתין עד שיהי' לו ואין זה שעת הדחק וע"כ הטעם דחייב הואיל דחייב א"ע ולא נולד אח"כ התחדשות והשתנות ממה שהי' מעיקרא זכה זה בחיובו ועיין בד"ח שם במפתחות והשמטות שהבאתי דברי תשובת יד אליהו שכ' בהא דפודה תוך ל' יום ונתעכלו המעות תוך ל' להסוברים דאין בנו פדוי א"צ הכהן להחזיר כי ברצונו נתן לו ודמי לכתב לכהן שחייב לו אף דבנו אינו פדוי מ"מ חייב ליתן והשגתי שם ע"ז מטעם הנז' שהיתי סובר דהטעם הואיל דפועל הפדיון עכ"פ מדאורייתא אבל בפודה תוך למד כשנתעכלו דלא הועיל כלל הפדיון למה יזכה ולא יתחייב להחזיר וכן נראה דאל"כ אף כשהוא בעין לא יהי' נפדה כיון דכבר קנה הכהן ועיין ב"ש אה"ע (סי' מ' סק"ב) משם הר"ן ובאחרונים שם. ולמ"ש כאן נמי נראה דאינו דומה לכתוב לכהן דשם לא נתחדש דבר משא"כ בפודה תוך ל' ונתעכלו דנתחדש דבר דהפדיון לא יועיל אמרינן שוב אדעתא דהכי לא יהיב וחייב להחזיר ואכ"מ בזה]:
ברם הא דפשיטא לי' למל"מ דרמב"ם למד הדין מירושלמי וסובר דאף בתרומה דסגי מד"ת בחטה אחת מ"מ כיון דחייבו חז"ל כשיעור אם הפריש פחות משיעור אינו פוטר כלל קשה דמש"ס קידושין לא משמע כן דבסוף פ"ב שם מוקי להא דגונב טבלו של חבירו דחייב ס"ל כשמואל דמדאוריית' חטה אחת פוטרת את הכרי ואם נאמר דאחר דחייבוהו רבנן להפריש כשיעור לא חל שם תרומה והוי כחלק הכרי א"כ אמאי חייב הגנב לשלם ואף דאם נאמר דחל יקשה ג"כ הא עכ"פ חיובא דרבנן חל עליו והוי כאינו שלו ז"א דכבר כתב שם התוס' רי"ד דאף לדעתו דחייב לתת לכהן כדי שיעור נתינה מדאורייתא מ"מ אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי נתקן ויצא מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה עי"ש ובשביל זה לא מפטר הגנב כיון דהי' בידו להוציא מידי טבלו וזה ניחא אם נאמר עכ"פ מדאורייתא חל שם תרומה על החטה ויצא מידי טבלו אבל אם נאמר דאחרי שחייבהו חז"ל לתרום כשיעור לא חל ע"ז שם תרומה ולא יצא מידי טבלו אמאי יתחייב הגנב א"ו דחל שם תרומה ונתקיים הדאורייתא. וקצת י"ל דהא הרמב"ם הל' גניבה פוסק דהגונב טבלו של חבירו פטור מכפל אבל קרן חייב וע"כ מטעם קנס ועיין מקנה קידושין שם ולכאורה מנ"ל כיון דרמב"ם פוסק כשמואל דחטה אחת פוטרת הכרי א"כ י"ל טעמא דרבי משום דשמואל אבל בגנב תרומה שהפריש כבר פטור מכלום ומנ"ל לפסוק דקנסינן לי' אולם אם נאמר דרמב"ם סובר אף דחטה אחת פוטרת הכרי מ"מ כיון דרבנן רמו עליו השיעור א"י מידי טבלו עד דמפרש כשיעור א"ש. אך אינו מוכרח כלל דבדברי רמב"ם יש דרך אחר הנכון עפ"י דברי תוס' רי"ד שם וכמו שהאריך אאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט (סי' ר"ג) עי"ש וכבר קדמהו בספר אורים גדולים וא"כ כיון דמפשטא דש"ס מבואר דלשמואל דחטה אחת פוטרת הכרי אף אחרי שחייבו חז"ל וכלך חייב הגנב על המותר לשלם מניין לנו לומר דלא יחול על מה שהפריש שם תרומה ויהי' כחלק הכרי. ומצאתי במהרי"ט (ח"א סי' ח"י) דמפרש דברי רמב"ם דוקא בתרומת מעשר שיש לה שיעור מה"ת מעשר מן המעשר ואם פיחת מן השיעור אין עליה דין תרומה כלל אבל בתרומה גדולה כיון דמד"ת חטה אחת פוטרת הכרי תרומה ויחזור ויתרום עי"ש ודלא כדעת המל"מ:
ודעת הראב"ד בהשגות (סוף פ"א) ממעשר בפירוש המשנה דרפ"ד דתרומות דבין בתרומה בין במעשר מה שהפריש קדושי' הם והנשאר מקולקל לפי שהן טבל וחולין מעורבין ומן הכרי אינו מוצי' ממנו תו"מ על מ"א שהוא טבל גמור ודומה כתורם ומעשר מן הפטור על החיוב והנשאר תו"מ מיני' ובי' ור"מ סבר יש ברירה לכך יכול לתרום ולעשר ממנו על כרי אחר ויאמר סאה של טבל שבכרי הזה יהי' מעשר על ט' שבכרי הזה עי"ש וקשה לכאורה הא כבר הוכיחו תוס' בכורות (דף מ"ח) וגיטין (דף כ"ה) ובכמה מקומות דאף דר"מ סובר במתניתין דהלוקח יין יש ברירה היינו במברר דבריו ואומר שאני עתיד להפריש אבל בסתם מספקא לי' לר"מ וי"ל דא"ב כמבואר בבכורות שם וא"כ ל"מ למ"ד דאיירי בסתמא אף דלא ידענו כוונתו אם ירצה להפריש יותר א"כ ודאי ל"מ מה שמברר אח"כ כיון דלא בירר מעיקרא דמה שיפריש יהי' תרומה אלא אף למ"ד בירושלמי שם דמתניתין איירי שהי' בדעתו להפריש עוד המותר מ"מ כנראה לא אזלינן בתר הכוונה בזה עד שיברר דבריו בפירוש ויאמר מה שאני עתיד להפריש וכן נראה מדקאמר הלוקח יין בין השמשו' אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש ועיין ר"ש ותוס' סוכה (דף כ"ג) דדוקא בה"ש התירו לו להפריש עד"ז ולא בשבת ואי במחשבה סגי הי' להתיר אף בשבת במחשבה דרשאי כמו"ש רש"י ותוס' גיטין (דף ל"א) ויש ליישב:
ויש לחקור אם נאמר דמפריש פחות מכשיעור חל עליו שם תרומה ופוטר מדאורייתא וממילא לא נשאר עליו רק חיוב דרבנן שישלים עד כשיעור אם יכול להפריש מחיוב דרבנן ע"ז כגון מעציץ שאינו נקוב והא דמבואר מתניתין דדמאי (פ"ה) משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום היינו כיון דנקוב מחויב מדאורייתא כשעדיין לא תרם כלל אבל אם תרם מעט יכול להשלים אף משאינו נקוב דהוי מדרבנן על דרבנן וברע"ב שם דמן הפטור על החיוב הפריש ולאו תרומה הוא הלכך יחזור ויתרום ומ"מ כיון שקרא לה שם תרומה נותנה לכהן דלא ליתי לזלזולי ובתו' רבינו עק"א ז"ל כ' ולא ידעתי למה לא קאמר כפשוטו דמדאינו נקוב מדרבנן לגבי דרבנן הוי מן החיוב על החיוב והו"ל תרומה ומ"מ כיון דמד"ת הו"ל מהפטור על החיוב לכך לא מפטר הנקוב בתרומ' הזאת ואולי דמדינא הו"ל קריאת שם בטעות דהי' רק אדעתא למפטר הנקוב והרי לא מפטר עכ"ד ואינו מובן מאי קשיא לי' דהא מ"מ כיון דמדאורייתא הו"ל מפטור על החיוב ולא התיר את הנקוב אמאי חל כלל שם תרומה ולכן הצריכו למימר מטעם דלא ליתי לזלזולי ואולי כוונתו דכיון דיותר מחטה אחת הוא רק חיוב דרבנן זה יכול למפטר בחיוב דרבנן מהאינו נקוב וחל שפיר שם תרומה והא דיחזור ויתרום היינו חטה אחת לצאת ידי חיוב דאורייתא ומ"ש דקריאת שם הי' בטעות לא אדע הא כבר בארנו לעיל דהיכא דלא נשתנה הדבר מכמות שהי' בשעת הפרשה לא אמרינן הכא אדעתא דהכי לא עשיתי כדמוכח מכתב לכהן ומתוס' חגיגה. לכן נראה מדקתני סתמא ויחזור ויתרום היינו תרומה מעליא כמדתו שחייבו חכמים להפריש השיעור בב"א ל"מ לדעת המל"מ דצריך שיפריש השיעור בב"א או שיהיה בדעתו להשלים א"כ שם כיון דל"ה בדעתו להשלים לא חל עליו שם תרומה מן הדין אלא אף אם נאמר דכל שהפריש כדין תורה נפקע החיוב תורה מ"מ כיון דל"ה דעתו להפקיע הדרבנן לבד ל"מ אלא אף אם הי' דעתו להפקיע החיוב דרבנן י"ל דבזה כיון דעיקר חיובו הוא מדאורייתא והאינו נקוב עיקר חיובא הוא מדרבנן א"י לפטור אף השיעור דרבנן ועיין רש"י יבמו' (דף פ"ט ע"א) ועדיין צ"ע אם אומר בפירוש לפטור החיוב דרבנן אם סגי בזה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |