שו"ת דברי חיים/א/אורח חיים/יב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים א אורח חיים יב

סימן יב

בדין ס"ס בבדיקה הנה דעת הר"מ ז"ל [בפ"ב מהל' חו"מ] דלא מצרפין הספק דאכלת' וכתב הט"ז ז"ל [בסי' תל"ט ס"ק ב'] דדעתו כמו דלא מהני ספיקא דרבנן לקולא היכא דאתחזק ה"נ לא מהני ס"ס והוכיח זה דאל"כ נימא במתני' דאין חוששין [דף ט' ע"א] הטעם דס"ס ולא משום דאלד"ס ולי נראה דאין זה הוכחה ומלבד שכמה תירוצים נאמרו על קושי' זו גם לי נראה לתרץ באופן אחר לדברי הפ"מ [או"ח] בפתיחה [כוללת חלק ג' דין י"ג] שמחדש סברא דע"כ לא אמרינן לקולא רק היכי דהספק הראשון מתיר הדבר לגמרי כמו גבי חלב דהתורה לא אסרה מספק לשיטת הר"מ ז"ל דספקא מדאו' לקולא ורק דרבנן אסרו הספק והיכי שיש שוב ספק שני הוי היתר גמור וכן בכל איסורין הספק נקרא היתר גמור מן התורה אבל בענין מצוה כמו שיש לו ס"ס אם יוצא י"ח ת"ש אם יש בעיר אחת מתפללין ובעיר אחת ספק תוקעין דמבואר בר"ה דאזלינן לספק תוקעין וכתב הפ"מ ז"ל דה"ה אם יש ס"ס אם יתקעו שמה נמי הולך למקום הס"ס דתוקעין וטעמא משום דע"כ לא אמרינן ס"ס לקולא רק היכא שהותר הדבר כו' אבל במצוה דהיא וודאי חייבת רק הס"ס אם יעשה המצוה מחויב לעשות כל האפשרי לקיים המצוה וא"כ לפ"ז בנ"ד לפי מה דמבואר בטור סי' תמ"ו דאם יש לו חמץ אפי' לא ידע מיני' נמי עובר א"כ אין לומר כלל ס"ס דהא אנן לא מספקינן בענין החמץ דהיכי דאי' עובר עליו ורק הספק הוא אם ישנו כלל לחמץ ע"ז אמרינן דצריך לעשות כל האפשרי לקיים הלאו דלא יראה דהא לא שייך כאן לומר כמו גבי איסורין דספיקא לא אסרה התורה ואף אם הוא חלב נמי מותר כיון דמספקינן דהא לית כאן הספק בגוף החמץ כלל ואם אי' עובר עליו דהא טעם הבדיקה הוא כיון דכתיב לא יראה כוונת הכתוב שלא יהא במקום הראוי לראות וכמו שכתב הרא"ש ז"ל [בדף ו' ע"ב] ומש"ה צריך בדיקה דילמא יש במקום אחד ועובר עליו ומש"ה לא מהני לזה ס"ס דהא אם ישנו לחמץ עובר עליו ורק הספק הוא אם יש בבית זה חמץ ומספק צריך לצאת י"ח שלא לבוא לידי בל יראה ובשלמא אם הי' ספק אם זה חמץ שפיר י"ל כיון דספק אם זה חמץ הוא מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור וא"כ אם יש עוד ספק מצרפין לקולא אבל בנ"ד דאם ישנו לחמץ עובר עליו ורק הספק הוא אם יש לו חמץ לא אמרינן דמספק לקולא רק צריך לעשות כל האפשרי לקיים שלא לבוא לידי בל יראה ולפענ"ד זה ברור. ובזה מיושב שפיר קושי' הפ"י שהקשה [בדף ו' ע"ב] דלמה לי' לעיל לומר הטעם על ביטול ולמה לא כפשוטו כדי לצאת אף מספק גרירות חולדה דהא הטעם הוא רק אלד"ס וזה שייך בבדיקה אבל בביטול שפיר יש לד"ס שיבטל אף מה שיגרור החולדה ולפמ"ש א"ש דהנה באמת כתבתי דליכא למימר כאן ס"ס דהא לא שייך לומר מספק לא אסרה תורה דהא אם ישנו לחמץ אף שספק הוא לבעה"ב עובר עליו מה"ת אך באמת כולם הקשו על הטור מה הוי לי' למעבד ולמה יעבור הלא בדק והוא אנוס גמור. אך באמת אם הוו יכולין לצאת ידי ספק בבדיקה כל חד בזויות שלו כמו שעלה על דעת הס"ד במתני' א"כ שפיר אם לא עשה כן עובר וא"כ שוב ליכא ס"ס אבל לאחר שאמר הטעם דאין לד"ס וא"כ אף מצא חמץ אין עובר דמאי הוי לי' למעבד יותר דהא מה"ת סגי בביטול או בבדיקה כמבואר בר"נ ז"ל וא"כ שוב לא שייך לומר דרבנן תקנו הביטול משום גרירות חולדה כדברי הפ"י ז"ל דלמה לו זה הא שפיר הוי ס"ס ואף אם ישנו לחמץ באמת אינו עובר כלל ובשלמא להס"ד דלא ס"ל הטעם דאלד"ס וא"כ אם יש לחמץ אף דאין ידוע לו עובר ולא שייך לומר ס"ס דצריך לעשות כל האפשרי שלא לעבור על איסור ואם ישנו לחמץ עושה איסור משא"כ לבתר דגלי המתני' טעמא דאלד"ס וא"כ אף אם ישנו לחמץ אינו עובר מה"ת דמאי הוי לי' למעבד ומש"ה שוב אינו חושש כלל לחמץ דהוי ס"ס ודו"ק. וא"כ לדידן באמת מהני ס"ם לחמץ ואני תמה מאוד על הט"ז הלא מבואר בהדיא בגמ' דאין ספק מוציא מידי וודאי משמע דאם הוי ספק אף בבדיקה לקולא כמו התם גבי מדורת העכו"ם וא"ל דהתם הוא רק מדרבנן דבאמת לפי מה דמבואר בתוספתא דעת ריב"י דשורפין עליו את התרומה הרי דמשוה לי' לוודאי ואדרבה לכאורה צ"ע על תירוצא של רבא דהא מבואר באו"ה גבי ספק גבינות עכו"ם דלא אמרינן ס"ס כיון דהספק הראשון עשאו חז"ל כוודאי וא"כ ה"נ לדברי ריב"י בתוספתא עשאו חז"ל הספק הראשון כוודאי ומאי מהני תו ס"ס וא"ל דעיקר תירוצא הוא אליבא דת"ק דכוותי' קי"ל דתולין וא"כ הרי דלא עשאו חז"ל כוודאי דהא באמת חזינן דהגמרא רצה לומר דלית מאן דפליג על האי סברא דא"ס מוציא מידי וודאי דהא פריך לה מר"י ויעויין בנדה ובכמה מקומות דמשמע דליכא מאן דפליג בהא והלא לדברי ריב"י הספק הראשון הוא כוודאי ומאי מהני ספק אכלתי' לריב"י ובזה אפי' ריב"י מודה כמבואר בתוספתא הא לדידי' שפיר הוי וודאי וא"ס מוציא מידי וודאי אך דזה יש ליישב ולומר דלפי מה דמבואר בתה"ד דלפי דברי פר"י ז"ל דלא מהני ס"ס רק בשני תערובות (אפ"ה) משום דהספק הראשון נעשה כוודאי [אפ"ה] היכי דשני הספיקו' באין כאחת בפעם אחת וא"א לבוא לזה בלא זה ספיקא לקולא יע"ש וא"כ ה"נ כיון דב' הספ' באים כאחת שוב לא נעשה כוודאי ודו"ק. ומש"ה א"ש דברי הכ"מ ז"ל [בפ' י"א מה' טומאת מת הל' ט'] שכ' דמדורת העכו"ם שחרב טמא דאין ספק אכילה מוציא מידי וודאי והקשה המ"ל ז"ל בצע"ג דהא מבואר בש"ס דמדורת העכו"ם ספיקא. ולפמ"ש א"ש דבשלמא בגמרא דבאין שני ספיקות כאחת [במקום שחולדה וברדלס מצוין] א"ל דספק ראשון נעשה כודאי אבל אם חרב המדורה דבמקום שהי' המדור לא הוי חולדה וברדלס יכול להלוך רק עתה שחרב נולד הספק עכ"ה] וא"כ כשבא הספק הראשון נאסר כוודאי שוב שפיר א"ס מוציא מידי וודאי ואף דלדידן תולין מ"מ ס"ל להרב כ"מ כיון דהחכמים חשו להאי ספיקא ויעויין בפ"מ סי' ק"י שכ' לומר דאף דלא עשאו כוודאי הספק א"ל בכה"ג ס"ס לקולא שוב ליכא למחשבי' לס"ס די"ל דלעולם חז"ל עשאו כוודאי טומאה והא דתולין הוא רק משום חומר דתרומה וקודש. אבל האדם טמא וודאי וא"כ שוב א"ס מוציא מידי וודאי וזה ברור וגם קושי' השני' שמקשה שם המ"ל יש ליישב בזה ודו"ק. היוצא לנו בזה דלעולם הס"ס בבדיקה לקולא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף