מראי מקומות על המשנה/עדיות/א

מראי מקומות על המשנה עדיות א

ה

שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין

כתב הרמב"ם (ממרים פ"ב ה"ב-ג): בית דין שגזרו גזרה או התקינו תקנה והנהיגו מנהג, ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בין דין אחר וביקש לבטל דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג – אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין... במה דברים אמורים, בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה. אבל דברים שראו בית דין לגזור או לאסור אותן לעשות סייג, אם פשט איסורן בכל ישראל – אין בית דין הגדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים, ע"כ.

וכתב הכסף משנה שמקור דברי הרמב"ם ממה שאמרו במסכת עבודה זרה (לו.) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו, חוץ משמונה עשר דבר [- שגזרו כשרבו בית שמאי על בית הלל בעליית רבי חנינא בן חזקיה בן גוריון, במסכת שבת (פ"א מ"ד)] שאפילו יבוא אליהו ובית דיו – אין שומעין לו, ע"כ, "ומשמע לרבינו, דהכי פירושו, בכל תקנות בית דין יכול בית דין אחר לבטל דבריו, חוץ מי"ח דבר וכיוצא בהם שהם דברים שנעשו סייג לתורה".

ומה ששנינו במשנה כאן שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין, ומשמע שאם גדול ממנו יכול לבטל דבריו, כתב הכסף משנה שהרמב"ם מפרש דברי המשנה דוקא כשנחלקו בגזירה או תקנה, ובית דין של ראשונים ראו לגזור או לתקן כך, ובית דין שאחריהם ראו לתקנן בענין אחר. אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרו לעשות סייג – אם פשט איסורן בכל ישראל, אין בית דין אחר יכול לעקרן אפילו היה גדול מהראשונים.

והקשה הכסף משנה, מהמבואר בגמרא בגיטין (לו:) שעל מה שתיקן הלל פרוזבול, הסתפקה הגמרא האם תקנתו היתה לכל הדורות או רק לדורו, ובכל דור ודור הויא תקנה חדשה לאותו הדור. ומבארת הגמרא נפקא מינה בין הצדדים באופן שיעמוד בית דין וירצה לבטל את התקנה, שאם תקנת הלל היא תקנה לכל הדורות אם כן אין בית דין אחר יכול לבטל תקנתו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואילו אם תקנת הלל רק לדורו, ובכל דור ודור הויא כתקנה חדשה, אם כן אם יבוא דור שבית הגדול שבדור לא יחפצו בתקנה זו – יוכלו לבטלה, ע"כ. הרי מבואר להדיא שאף בתקנה שהיא משום סייג – שלא לעבור על מה כתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" – אילו היה בית דין מאוחר גדול מהבית דין המתקן, בכוחו לבטל את דבריו.

ויישב הכסף משנה: יש לומר, דפרוזבול לאו גדר הוא פן יפרצו על דברי תורה, דאדרבה דין תורה הוא שישמט, והלל הפקיע הממון ותיקן דלא לישמיט. ואע"ג דאמרינן התם (לו.) שהתקין פרוזבול לפי שראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' – לאו איסורא לגמרי הוו עבדי כשנמנעין מלהלוות, דהא שב ואל תעשה הוא. ודרך כלל, עיקר תקנת הפרוזבול לא היה סייג לתורה אלא מפני תקנת העניים שלא תנעול דלת בפניהם, ומפני תקנת העשירים שלא יפסידו. והביא דברי רש"י בביאור 'פרוז בולי ובוטי' דהיינו תקנת העשירים שלא יפסידו והעניים שלא תנעול דלת בפניהם, הרי מבואר שעיקר התקנה לא היתה כסייג לתורה אלא כתקנה ממונית, שעליה יכול בית דין מאוחר יותר לחלוק – אם הוא גדול בחכמה ובמנין. והטעם שלא פירש רש"י כפשוטו שהוא משום סייג שלא יעברו על האיסור, הוא כנ"ל לפי שאין לתקן כן כיון שאין עוברים בקום עשה אלא רק בשב ואל תעשה.

ובגמרא ביבמות (עט:) איתא: בימי רבי ביקשו להתיר נתינים. אמר להם, חלקנו נתיר, חלק מזבח מי יתיר [- שהרי נתנם יהושע "חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה" (יהושע ט כז)]. ופירש רש"י: חלקנו נתיר, דיכולין בית דין להתיר ולהפקיר חלקם של ישראל, דקיימא לן הפקר בית דין הפקר. והתוספות (ד"ה בימי) הקשו כיצד ביקשו להתיר נתינים בימי רבי, הלא "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין", וכתבו התוספות: אין זה מבטל דברי ב"ד חברו, דהפקר בית דין הפקר, ע"כ.

והמגן אברהם (או"ח תרצ ס"ק כ"ב) למד מדבריהם שבדבר שבממון יכולים בית דין לבטל תקנת בית דין קודם, מכח הפקר בית דין הפקר. והקשה על כך: ולכאורה לא משמע הכי בגיטין גבי פרוזבול, ע"כ. דהיינו כפי שנתבאר שבגמרא מבואר להדיא שאף לגבי תקנת פרוזבול אמרו שאינו יכול לבטל דברי ב"ד חברו. ואף שהוא דבר שבממון.

ויישב המגן אברהם: ומיהו יש לומר, דהתם הוי מילתא דאיסורא, שעל ידי כן נמנעין מלהלוות, ע"כ. היינו שהמג"א מיישב שיש לדון את תקנת פרוזבול כתקנה איסורית ולא כתקנה ממונית, כיון שנתקנה כדי שלא ימנעו מלהלוות ויעברו על מה שכתוב בתורה.

ובספר שערי בקיאות העיר מדברי רש"י (גיטין לו:) במה שביאר שם רבא את עיקר תקנת שמיטת כספים ופרוזבול בזמן הזה, שהיא מדין 'הפקר בית דין הפקר', וכתב על כך רש"י: בין לרבנן דאמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקין הלל דלא תשמט, בין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט, לא תיקשי דבר, דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר, דהפקר בית דין בממון הפקר, ע"כ. הרי מבואר מדבריו שהפרוזבול הוא 'סייג וגדר'. ומשמע להדיא כדברי המגן אברהם, ודלא כדברי הכסף משנה.

· מעבר לתחילת הדף