רשב"א/בבא מציעא/ז/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וכו'. איכא דקשיא להו, כיון דאי לא מודה לא יחזיר, אלמא חיישינן לפרעון, וכיון שכן כי מודה נמי אמאי יחזיר, ניחוש לפרעון ולקנוניא. ותירץ הרמב"ם ז"ל, דברייתא בכתובת אשה שאין בה אחריות נכסים, ואליבא דר' מאיר דמתניתין (יב, ב) דמצא שטרי חוב, דאמר בזמן שאין בהן אחריות נכסים יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן, ומאי דפריש במתניתין לא איצטריך לפרש בברייתא, דלא אתא הכא אלא לחדותי דינא דכתובה משום דר' יוסי, ולי נראה שאין צורך בכך, דאיכא למימר דהאי תנא חייש לפרעון ולא חייש לפרעון ולקנוניא, דהא כולה שמעתא לקמן (שם) הכי הוה רהטא מעיקרא. ועוד שמצאתי בתוספתא [פרק קמא] (ה"ד) כן מפורש, מצא אונקלטיא בזמן שלוה מודה יחזיר למלוה ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה, מצא דיתיקאות אפותיקאות ומתנות, בזמן שהנותן מודה יחזיר למקבל, ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה, אלמא כל שהמחוייב מודה בדבר איכא מאן דאמר דלא חיישינן לקנוניא כלל, ודילמא תנא דהא ברייתא נמי הכי סבירא ליה. וכשתמצא לומר דהאי תנא חייש לקנוניא, לא דחקינן ומוקמינן לה דלא כהלכתא, דאיכא למימר בדכתב לה שלא באחריות מפורש.
ואמור ליה רבנן אימור צררי אתפסה. פירש רש"י ז"ל: צררי אתפסה בשעה שנשאה. ואינו מחוור בעיני, דבכי האי אמאי לא יחזיר, אטו מי שלוה בשטר והניח משכון מי לא מהדרי ליה שטרא, אי ידעינן דמיניה נפל. ועוד דלא אשכחן חשש צררי, אלא בחוב שהגיע זמנו, הא תוך הזמן לא חיישינן, וכדאמרינן בהקובע זמן לחברו (ב"ב ה, ב) דפסקינן הלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ושקל אפילו בלא שבועה, והכא תוך זמן הוא, כל שהיא תחת בעלה. אלא נראה לי דהכי קאמר, אימור כשאבדה כתובתה התפיסה צררי, משום דאסור להשהותה אפילו שעה אחת בלא כתובה, [ובהתפסת] צררי שריא ליה לשעה, כדאמרינן בפרק קמא דכתובות (ז, א) בההיא דלא כתב לה כתובה ואתו ושיילו בשבת, ואמר להו ר' אמי אתפסוה מטלטלי. והוא הדין דהוה ליה למימר הכי ורבנן משום דחיישינן לב' כתובות, אלא משום דאדם מצוי להתפיסה צררי לשעה, כדי שלא תאסר עליו ביני ביני עד דמייתי ספרא וסהדי וכתיב ליה. ורבינא דאמר לקמן ורבנן משום דחיישי לב' כתובות, הוא הדין דהוה מצי למימר משום דחיישינן לצררי, אלא משום דאסור לשהותה לעולם בהתפסת צררי, כדאמרינן (כתובות פב, ב) התקינו שלא יהו עושין כן כדי שלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת לך על השלחן, משום הכי נסיב ליה טעמא דשתי כתובות, והוא הדין לחשש צררי דביני ביני, כן נראה לי.
רבינא אמר לעולם איפוך וטעמא דרבנן הכא לאו משום דחיישי לפרעון אלא משום דחיישי לב' כתובות. וכתב ר"ח ז"ל דמסקנא דשמעתין כרבינא ומהפכינן לה למתניתין ולדבריו הלכתא כדר' יוסי דאמר לא יוציאו עולמית, דחיישינן לפרעון ולקנוניא כמסקנא דשמעתא דמצא שטרי חוב (לקמן יג, א) ומכל מקום בעודה תחת בעלה לא חייש ר' יוסי לפרעון, משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ולצררי נמי לא חייש ר' יוסי, ואף על גב דנפל דאיתרע ליה. ואם תאמר ומי פליג ר' יוסי [אמתני'], דתנן (כתובות פז, א) הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה, וטעמא משום דחיישינן לצררי, ותנן (שם) הנפרעת מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה. איכא למימר, שאני התם דא[י]מור סמוך למיתה אתפסה כי היכי דלא תתבזה בבית דין, ואי נמי סמוך לפרישתו בים אתפשה צררי מההוא טעמא, ולא פלוג רבנן בין מת מתוך הדעת ובין קפצה עליו מיתה, בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת, ותקנו שלא תפרע אלא בשבועה, משום דפעמים אתפסה צררי, אבל בעלמא לא חיישינן כדלא חיישינן הכא. אי נמי [איכא] למימר, דהתם תקנה הוא דתקון משום דחיישינן לשמא בעלמא, דלא תפרע אלא בשבועה, ובשבועה מיהא גביא, אבל להפסידה לגמרי כתובתה בנפילה משום חשש צררי, כולי האי לא עבדינן, ומתשובותיו של הרי"ף ז"ל נראה שהוא סבור כלשון הראשון שכתבנו, דלגבי יתמי דוקא אמרו, הא בעלמא לא, שכך כתב (שאלה מח), וששאלת מי שגירש את אשתו ותובעתו כתובתה, ואמר לה פרעתיך או אתפסתיך צררי, יש לו להשביעה על כך או לא. טענה זו שטען דאתפיסה צררי לכתובתה קודם גרושין אינה טענה, לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, וכן אמרו (ב"ב ה, א) הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן, אלא נותן לה ויחרים סתם. אלמא לא חיישינן לצררי אלא לגבי יתמי, הא בעלמא לא, דאף על גב דלגבי הקובע זמן לחברו אפילו מיתמי גבי, כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא (ה, ב), גבי אשה החמירו מהאי טעמא דאמרן, דאינו רוצה שתתגנה בבית דין כיון שהוא קרוב למיתה, אבל מחיים דידיה לא. ובעודה תחת בעלה עדיפא לדעתיה דר' יוסי משטר דבעלמא, [ד]חיישינן לפרעון כיון דנפל ואפילו תוך זמנו, והכא לא חיישינן, משום דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים ואין אדם עשוי לפרוע כלל, דדילמא לא אתיא לידי פרעון, דדילמא איהי מתה ברישא, מה שאין כן בחוב דעלמא, דכיון דודאי לפרעוןקאי ונפל, איתרע ליה וחיישינן דילמא אדקדים ופרעיה דכי אתי זמניה לא ליתי ולטרדיה.
ולי נראה דלא איצטריך לכולי האי אליבא דר' יוסי, דר' יוסי תנא הוא ואימא פליג, וסבר דלא חיישינן לצררי כלל, ובין נפרעת שלא בפניו ובין נפרעת מן היתומים נפרעת שלא בשבועה. ותדע לך, שעל כרחין לאוקימתא דרב פפא [לית] ליה, דהא לא חיישינן לפרעון ולצררי ואפילו נתאלמנה או נתגרשה, וכיון שכן אין אנו צריכין לדחוק ולתרץ לר' יוסי ואפילו לאוקימתא דרבינא בעודה תחת בעלה, דחשש צררי לית ליה. אבל נתאלמנה או נתגרשה חיישינן לפרעון כשנפל, כדחיישינן אפילו בשטר דבעלמא ואפילו תוך זמנו, ואף על פי שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו, דכיון דנפל איתרע ליה. וביוצא מתחת ידו, לא חיישינן כלל לא לפרעון ולא לצררי. ומיהו ודאי לענין הלכתא לא קיימא לן כר' יוסי, אלא כרבנן דחיישי לצררי ואפילו לב' כתובות, חדא דרבים נינהו, ועוד דשמעינן ליה לרבא דאית ליה הכי בשלהי פרקין (יט, ב) גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעלה.
מחלוקת בשניהם אדוקין בטופס וכו'. פירש רש"י: מאי לשון מחלוקת [חלוקה], וכיוצא בו בפרק בית כור (ב"ב קו, ב) בטלה מחלוקת. ופירש הוא ז"ל: שהתורף הוא גילויו של שטר, מקום המלוה והלוה והערב והמעות והזמן והוא בראש השטר, וטופס הוא מה שמחזירין בסוף השטר קודם לשיטה אחרונה, ומחזירין הכל חוץ מן הזמן שאינו מחזיר בסוף השטר, ועל זה שנינו (ב"ב קסה, ב) כתוב בו מלמעלה מנה ולמטה מאתים. והא דאקשינן טופס למה לי בדנקיט ליה לוה קאמר, דכיון דתורף שהוא עיקר השטר ביד המלוה מאי מהני ליה ללוה טופס דבידיה, דאי משום עדים דחתימי בטופס הא אית ליה לרבן שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, והאי נמי מודה הוא, וכיון שכן הרי מלוה טורף חובו משלם בתורף שבידו, וטופס שביד לוה לא מעלה ולא מוריד. אבל אי נקיט ליה מלוה לתופס לא קשיא ליה מידי, דטובא מהני טופס למלוה דגבי ביה מבני חרי מיהא. ומשני לדמי לומר שאין אומרין שיטול זה תופס ממש וזה תורף ממש, אלא רואין השטר כלו ושמין כמה שוה שטר שיש בו זמן יותר משטר שאין בו זמן, ולפי מה שהוא ענין, אם יש לזה בני חורין הרבה או מעט, וחולקין דמי השטר כאלו אין בו זמן, שהרי שניהם שוים בתפיסת השטר חוץ מן הזמן, ומי שהתורף שלו נוטל דמי הזמן יתר על מחצה שלו, בין שהוא ביד לוה בין שהוא ביד מלוה. ויש להקשות על פירושו, חדא דמאי דקאמר דאי משום עדים הא אית ליה לרבן שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, מנא ליה לתלמודא דר' אלעזר נסיב אליבא דרבן שמעון בן גמליאל דלמא כרבי סבירא ליה דאמר צריך לקיימו, דקיימא לן נמי כותיה. ויש לומר דכיון דרשב"ג אמר בהדיא יחלוקו, ורבי לא אדכר ליה בהדיא, אף על גב דלענין דינא ודאי אף לרבי יחלוקו ובמקויים, מכל מקום כיון דאיהו לא אמר בהדיא יחלוקו, ורשב"ג הוא דאמר הכין, אף מחלוקת דקאמר ר' [אלעזר], אליבא דרשב"ג נסיב לה. ושמא ר' [אלעזר] כותיה סבירא ליה, דר' יוחנן רביה הכין סבירא ליה, כדאיתא בבבא בתרא בפרק מי שמת בשמעתין דבני ברק (קנד, א). ומיהו עדיין קשה, דעד כאן לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל אלא בשטר שעדים חתומים בו, וטעמא דרשב"ג דמדאורייתא קיום שטרות לא בעי, דעדים חתומים כמי שנחקרה עדותן (גיטין ב, ב), אלא שחששו להם חכמים כדי לברר הענין, וזה שמודה בה שכתבו, הרי נתברר אמתתו של ענין. ועוד דמילתא דעביד לאגלויי הוא, ולא מצי כפר ביה, דשמא יבואו עדים ויעידו, והילכך אין צריך לקיימו דאין כאן מגו ולפי שטתו ז"ל היה אפשר לומר, שאף על פי שאין עדים בתורף, כיון שהדבר ברור שהיו עדים בו, אף על פי שאלו יחלק לא יהיו עליו עדים, הרי זה כשטר שנמחקו עדיו בפנינו והרי אנו קיומו (עי' ב"ב קסח, ב), וגבי בו מן הדין, ואי נמי, דהוה ליה כשטר שאין בו עדים שנמסר בעדים, דאנו כעידי מסירתו כיון שנתברר לנו שאינו מזויף. אלא דאכתי קשה הא דמקשה סתם, תופס למה לי, ולא קשיא ליה אלא אלוה ולא אמלוה, והוה ליה למימר בפירוש לוה טופס למה ליה, ועוד בגמרא דבני מערבא בריש פרקין דהכא (ירושלמי ה"א), גרסי בדרבי אלעזר איפכא, דגרסינן התם,אמר ר' אלעזר הכל הולך אחר התופס בעדים עד כאן, וזה מפורש שלא כדברי רש"י ז"ל, דאדרבה לפי דבריו העדים לא מעלין ולא מורידין.
ויש מפרשים, דטופס הוא בראש השטר, ואין כותבין בטופס אלא זמן בלבד, ובתורף שהוא למטה, כותבין המלוה והלוה והערב והעדים, אלא שאין כותבין בו זמן, וכי קא פריך טופס למה לי, בין דנקיט ליה לוה בין דנקיט ליה מלוה קא קשיא ליה, דכיון דאין בו אלא זמן בלבד, אי נקיט ליה מלוה לא מהני ולא מידי, ואי נקיט ליה לוה מאי אהני ליה, דהא מלוה גבי חוביה מבני חרי מיהא בתורף שבידו, וכיון דטופס לא מהני ולא מידי לא הוה ליה לר' אלעזר למימר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף, אלא הוה ליה למימר הכל הולך אחר התורף, ומשני לדמי, כלומר, לא שאנו חולקין גופו של שטר ונותן לזה תופס ולזה תורף, אלא שמין כמה שוה עם התורף למלוה, ואם המלוה תפוס בתורף והלוה בתופס פורע לו חובו, ומנכה לו דמי הזמן, דשמין שטרא דאית ביה [זמן] כמה שוה למלוה יתר משטר שאין בו, ומנכה ליה מאי דביני ביני, אבל אם הלוה אדוק בתורף והמלוה בטופס, לא מהניא ליה טופס ולא מידי אלא לצור על פי צלוחיתו, ומכל מקום כיון דאילו נקיט ליה לוה לטופס מהני ליה לדמי זמן, תו לא מצי ר' אלעזר למימר הכל הולך אחר התורף, דהא אי נקיטי ליה מלוה לתורף אין הכל הולך אחריו, אלא על כרחין אמרינן זה נוטל וזה נוטל, דודאי לעולם זה נוטל וזה נוטל, ופעמים דמהני ליה תפיסת טופס בדנקיט ליה לוה כדאמרן. והא דמשני לדמי, הוא הדין דהוה מצי לשנויי מהני דלא גבי ממשעבדי דיליה, ואפילו לכשתמצא לומר דחולקין ממש גופו של שטר, אלא דאי אית ליה בני חרי לא מהני ליה ולא מידי, הילכך ניחא ליה טפי לשנויי הכין, דאפילו כי אית ליה בני חרי טובא נהני ביה, משום דלעולם שטר שאין בו זמן דמיו פחותין שמא ישתדפו בני חרי, או ימכור לוה נכסיו, ויהא צריך מלוה לגבות מן המשועבדין, והילכך לעולם שמין ומנכה ליה דמי זמן.
האי דאקשינן לר' אלעזר דאמר זה נוטל וכו'. הוא הדין דהוה מצי לאקשויי לר' יוחנן, דרבי יוחנן נמי הכין סבירא ליה, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהא כי אמר לעולם חולקין אקשינן עליה ואפילו אחד אדוק בתורף ואחד אדוק בטופס, ופריק לא צריכא דקאי תורף בי [מיצעי], אלמא באחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף אפילו ר' יוחנן מודה ביה, אלא משום דר' אלעזר אמרה בהדיא, אקשינן לרבי אלעזר.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |