אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/ח

יום רביעי ד' סיון תשפ"ג - מסכת גיטין דף ח

אי מלאכותי בים התיכון אם הוא בכלל ארץ ישראל

מחלוקת חכמים ורבי יהודה בגבול המערבי של ארץ ישראל

תנן בגיטין (ב.) המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם.... רבי יהודה אומר, מרקם למזרח [- עד סוף העולם הוי מדינת הים. רש"י] ורקם כמזרח, מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום, מעכו לצפון ועכו כצפון וכו' [- אבל מערב של ארץ ישראל אין צריך גבול, שהים הגדול גבולה, כדכתיב (במדבר לד ו) "וגבול ים והיה לכם הים הגדול"]. והגמרא (ז:) מעלה סתירה בין שתי ברייתות בנוגע לדין המביא גט בספינה: תני חדא, המביא גט בספינה כמביא בא"י. ותניא אידך, כמביא בחו"ל. יישובו של רב נחמן בר יצחק, המובא בהמשך הסוגיא (ח.) שתנאים אלו נחלקו בדינו של הים הגדול, האם שפת הים היא גבול ארץ ישראל וכל הים התיכון הוא 'חוץ לארץ', או שישנם חלקים בים שאף הם מארץ ישראל.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת שבה נחלקו תנאים בדין זה במפורש: דתניא, איזהו ארץ ואיזהו חוצה לארץ, כל ששופע ויורד מטורי אמנון ולפנים – ארץ ישראל, מטורי אמנון ולחוץ – חוצה לארץ. הנסין [- איים] שבים, רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנון [- בצפון] עד נחל מצרים [- בדרום, מערבית מטורי אמנון], מן החוט ולפנים – ארץ ישראל, מן החוט ולחוץ – חוצה לארץ. רבי יהודה אומר, כל [- הים] שכנגד ארץ ישראל [- ואפילו עד האוקיינוס שבצד מערב], הרי הוא כארץ ישראל, שנאמר "וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול זה יהיה לכם גבול ים", ופירש רש"י: 'הים הגדול וגבול' - האי 'וגבול' קרא יתירא הוא, למימר דאף רוחב הים בכלל התחום, ע"כ.

ונמצא שבין לדעת חכמים ובין לדעת רבי יהודה מקצת מהים התיכון הוא בגבולות ארץ ישראל, לדעת חכמים במתיחת חוט מטורי אמנון לנחל מצרים, ולדעת רבי יהודה במתיחת חוט מטורי אמנון ונחל מצרים מערבה, בכל שטח הים התיכון, וכפי שלמד מהכתוב 'וגבול' הכולל גם את רוחב הים.

ויש לדון, האם רק האיים שבים הם החשובים כחלק מארץ ישראל, או שאף שטח הים עצמו הרי הוא חלק מארץ ישראל. ונפקא מינה באופן שייבשו חלק מהים או שיבנו אי מלאכותי בים התיכון בשטח שבתוך גבולות ארץ ישראל - האם יהיה לו דין ארץ ישראל לענין המצוות התלויות בארץ או לא.

דקדוק בנידון זה מדברי רש"י וביאור הכרחו מסוגיית הגמרא

והנה רש"י בסוגיין כתב: דלא תימא שפת הים הוא הגבול, ואפילו במקום שמתפשט ונכנס לתוך בין שני מקצועות התחומין, ועוד כתב: האי 'וגבול' קרא יתירא הוא, למימר דאף רוחב הים בכלל התחום, עכ"ד. ומדברים אלו משמע לכאורה שלאו דוקא הנסים שבים הם בכלל ארץ ישראל, אלא כל הים שבתוך ה'חוט' הרי הוא בכלל ארץ ישראל, ועמו אף הנסים שבו. וכך מפורש להדיא בדבריו (ד"ה מן החוט): מן החוט ולפנים לצד חבירו, דהיינו לפנים, כלומר בין שני החוטין, הוו הנסין ארץ ישראל. 'והוא הדין למים' ונסין דנקט משום דחורשין וזורעין בהם וחייבין במעשר ובשביעית.

ובאמת הוצרך רש"י לפרש כן, וכמו שממשיך בדבריו: והנן תרתי מתנייתא דלעיל, פליגי שנכתב הגט בים הגדול להלן מחוט המתוח מטורי אמנון עד נחל מצרים. מאן דאמר כמביא בארץ ישראל - רבי יהודה היא דאמר כל שכנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל, ואידך - כרבנן, ע"כ. וכיון שרב נחמן בר יצחק בא ליישב בדבריו את סתירת הסוגיות בדינו של המביא גט 'בספינה', והוא מיישב זאת על ידי מחלוקת התנאים בדין 'נסין שבים' - על כרחך שנידון זה אינו רק בנסין שבים כי אם גם בים עצמו, וממילא נחלקו התנאים באופן שהביא גט בספינה באותו מקום בים המוטל במחלוקת.

ביאור האחרונים שנחלקו רבי יהודה וחכמים גם בנידון זה אם הים עצמו בכלל ארץ ישראל

ואמנם בגמרא מבואר שנחלקו רבי יהודה וחכמים בביאור דרשת 'וגבול', שלדעת רבי יהודה יש לדרוש מפסוק זה שכל מה שכנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל. והגמרא מקשה: ורבנן האי 'וגבול' מאי עבדי ליה. ומיישבת: מיבעי ליה לנסין. ופירש רש"י: דמן החוט ולפנים לצד מזרחי, דלא תימא שפת הים הוא הגבול ואפילו במקום שמתפשט ונכנס לתוך בין שני מקצועות התחומין, ע"כ. דהיינו שלדעת חכמים בא הכתוב ללמדנו שהאיים הנמצאים בתוך מתיחת החוט מטורי אמנון לנחל מצרים, הם בכלל ארץ ישראל, ואין שפת הים הגבול. ובדעת רבי יהודה מוסיפה הגמרא: ורבי יהודה נסין לא צריכי קרא. ופירש רש"י: כיון שבתוך התחומין הם.

וכתב בספר מראה המקום שלכאורה נראה לפי דברי הגמרא שנחלקו חכמים ורבי יהודה בשני עניינים, א' שיעור הים שהתרבה להיכלל בכלל גבולות ארץ ישראל, אם במתיחת חוט מטורי אמנון לנחל מצרים או במתיחת שני חוטין למערב. ב' אם הריבוי היה לאיים בלבד או אף לים. והדברים תלויים זה בזה, שלדעת חכמים שהנסין צריכים ריבוי, אם כן יש לומר שאך הם התרבו. אך לדעת רבי יהודה שהנסין שבתוך החוט מטורי אמנון לנחל מצרים אינם צריכים ריבוי, אם כן הריבוי הוא מעבר לגבולות ארץ ישראל, בהרחבת הגבול למערב, ואם כן מהיכי תיתי לצמצם ולחדש שהתרבו רק האיים, הלא בפשטות התרבה בפסוק שגבול הארץ הוא בכל שטח מתיחת שני החוטים, ואם כן נכלל בזה גם הים וגם האיים.

ובמשנת יוסף (שביעית פ"ו מ"א הערה ז) כתב להסתפק בספק הנזכר: יש להסתפק, אי מיתורא ד'וגבול' מרבה את כל שטח הים שמן החוט ולפנים שהוא ארץ ישראל. או שהים עצמו חוץ מהגבול, ורק הנסין שבים שבתוך החוט נכללים בגבול ארץ ישראל. ונפקא מינה, למי שיושב בספינה בתוך החוט אם יצא על ידי זה מארץ ישראל או לא. ועוד נפקא מינה, אם ימלאו אדמה בים וירחיבו את היבשה לתוך הים, דאם הים עצמו חוץ לגבול, אם כן הרי זה רק הפך ים של חו"ל ליבשה, שאין בכחו עכשיו להרחיב את ארץ ישראל, אבל אם עד החוט גם הים בתוך הגבול אם כן הרחיב את יבשת ארץ ישראל והוי ארץ ישראל ממש.

ואף הוא הביא דברי רש"י שנקט לכאורה להדיא ש'הוא הדין למים', אלא שהוא רצה לדייק מדברי רש"י להיפך - שכן רש"י מעמיד את דבריו על דעת רבי יהודה, ומשמע שרק לדעת רבי יהודה התרבה כל השטח שבין החוטים להיות ארץ ישראל, ובכלל זה הים והנסין. אבל לדעת חכמים משמע שאין המים בתוך הגבול.

ואמנם מה שכתב רש"י 'דלא תימא שפת הים הוא הגבול, ואפילו במקום שמתפשט ונכנס לתוך בין שני מקצועות התחומין', כתבו בדעת חכמים, ואם כן משמע שלפי האמת לא שפת הים הוא התחום אלא החוט. אלא שהמשנת יוסף כתב לדחוק שכוונת רש"י שלא שפת הים הוא הגבול כיון שהרי אף אחר שפת הים יש חלק מארץ ישראל באיים שבים, אך באמת המים עצמם הם חוץ לגבול.

דקדוק נוסף כדבריו מביא המשנת יוסף מפסק הרמב"ם (גירושין פ"ז ה"י) הנהרות שבארץ ישראל והנסין שבים הגדול שבתוך התחום של ארץ ישראל, הרי הן כארץ ישראל, ושחוץ לתחום כחוצה לארץ, ע"כ. ולכאורה אם אכן גם הים עצמו הוא בכלל ארץ ישראל, מדוע לא פירש זאת הרמב"ם כדרך שפירש ש'הנהרות שבארץ ישראל... הרי הן כארץ ישראל'.

מדוע הוצרך רש"י לפרש מחלוקת הברייתות בגט הבא מחוץ לחוט

ופלא גדול על דבריו, שהרי כפי שנתבאר רנב"י בא ליישב סתירת הברייתות בדין המביא גט בספינה, ותולה הברייתות במחלוקת התנאים בדין נסין שבים, ומפרש רש"י שהמחלוקת היא בספינה הנמצאת בים הגדול מחוץ לחוט המתוח בין טורי אמנון לנחל מצרים, אך כנגד ארץ ישראל, ובזה פליגי התנאים, שלדעת חכמים כיון שהוא מחוץ לחוט הרי הוא כחו"ל, ולדעת רבי יהודה כיון שהוא כנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל.

והנה, אם אמת כדבריו שלדעת חכמים לא התרבו מ'וגבול' אלא הנסין שבים, אבל הים אינו בכלל ארץ ישראל, מדוע הוצרך רש"י לפרש שמחלוקת הברייתות היא באופן שהגט הובא מהים 'להלן מחוט המתוח' - הרי כיון שהגט הובא מספינה, כלומר מהים ולא מהנסין, אם כן גם בתוך החוט המתוח תהיה מחלוקת בין רבנן לרבי יהודה, שלרבי יהודה גם הים הוא בכלל ארץ ישראל, ואילו לחכמים רק הנסין הם בכלל ארץ ישראל וגט זה יהיה דינו כחוצה לארץ.

ובאמת יש להבין מדוע הוצרך רנב"י לפרש שסתירת הברייתות היא מחלוקת חכמים ורבי יהודה, הרי לכאורה היה אפשר לומר ששתי הברייתות הם כדעת חכמים, והברייתא האומרת שדינו כמביא בארץ היא באופן שהספינה בתוך ה'חוט', והברייתא האומרת שדינו כמביא בחו"ל היא באופן שהספינה מחוץ ל'חוט'. וכבר עמדו בזה רבותינו האחרונים.

ואם ננקוט שאכן נחלקו חכמים ורבי יהודה גם בנידון זה, אם הים עצמו התרבה או רק הנסין [לחכמים בחוט שמטורי אמנון לנחל מצרים, ולרבי יהודה בין החוטים המתוחים למערב], אם כן יבואר היטב, כי לדעת חכמים בכל אופן המביא גט בספינה כמביא בחו"ל, כי לא התרבו אלא הנסין, ואילו לדעת רבי יהודה כמעט כל שטח הים הוא בכלל ארץ ישראל, ולכן הוצרכה הגמרא לבאר שהברייתות חלוקות בדבר זה - שברייתא אחת כחכמים והשניה כרבי יהודה.

דברי רש"י התמוהים שנחלקו תנאים אם שפת הים היא גבול

עוד כתב רש"י בסוגיין (ד"ה כי פליגי): ופליגי תנאי, איכא למאן דאמר שפת הים הוא גבול וים גופיה לאו ארץ ישראל הוא, ואיכא למאן דאמר ים גופיה מארץ ישראל, ע"כ. והאחרונים תמהו מה כוונתו בזה, הרי בין לדעת רבי יהודה ובין לדעת חכמים חלק מהים הוא בכלל ארץ ישראל, וכל מחלוקתם היא באופן מתיחת החוט אם נמתח מטורי אמנון לנחל מצרים או לכיוון מערב.

אמנם לפי מה שנתבאר יש שרצה לומר (האוצר מז עמ' תו) שלדעת רש"י נחלקו חכמים ורבי יהודה במחלוקת נוספת אם הריבוי הוא רק לאיים או אף לים עצמו, שלדעת רבי יהודה התרבה אף הים עצמו ואילו לדעת חכמים התרבו רק האיים שבים, ואם כן לדעת חכמים שפת הים היא אכן גבול ארץ ישראל ורק שהתרבה שגם האיים שבים הם בכלל ארץ ישראל, אבל הים עצמו אינו מארץ ישראל משפת הים. ואילו לדעת רבי יהודה ים גופיה מארץ ישראל, ודברי רש"י פשוטים וברורים.

ובמשנת יוסף דקדק מהירושלמי (חלה פ"ב ה"א) שאף הים עצמו הוא בכלל ארץ ישראל, שכן מבואר שם שספינה שנכנסה לארץ אם קירמו פניה [- של העיסה] מן החוט ולפנים חייבת, הרי שגם הים עצמו בכלל ארץ ישראל. וכך אמרו שם (פ"ד ה"ה) לענין יין של תרומה ששותהו בחו"ל: בספינה איכן שותהו, מן החוט ולחוץ. וגם בתוספתא (תרומות פ"ב הי"ב) משמש שמן החוט ולפנים גם לים יש דין כנהרות ארץ ישראל.

וכן הביאו לשון הרדב"ז בתשובה (ח"ד סימן ל): וכל מה שבתוך החוט הוא ארץ ישראל, אפילו הנסין שבים, ע"כ. ומשמע שלמד בקל וחומר שהים ודאי הוא בכלל ארץ ישראל.

האם יש חשש איסור יציאה מארץ ישראל ברחיצה בים התיכון

ובמשנת יוסף שם העיר שאם אכן הים אינו בכלל ארץ ישראל, אם כן יש לאסור רחיצה בים כיציאה לחוץ לארץ. וב'האוצר' הביא שם מש"כ האילת השחר (במדבר לד ג) להסתפק אם גבול ארץ ישראל מצומצם במקום שנגמרת היבשה או גם קצת מהים שייך לארץ ישראל. והביא מהגרח"ק זצ"ל שאמר בשם החזו"א שאפילו לדעת הראשונים שגבול מערב א"י הוא עד הים והים אינו בכלל, מכל מקום המקום שרגילים להיכנס לרחוץ מסתבר שזה ארץ ישראל. ולכאורה הסברא בזה שהים שסמוך ממש באופן שרגילות לרחוץ בו הוא נטפל לארץ ישראל.