מגיני שלמה/שבת/נא/א

מגיני שלמה שבת נא א

דף נ"א ע"א

ד"ה או שטמן הקשה בקונדרס דיפנה סביבה ויאחזנה כו' עד ק"ק דאי השיב הכא במניח א"כ במגולה מקצתה אמאי ניטל מה בין זה לאבן שע"פ החבית כו' וע"ק לר"ת ז"ל דהתנן נוטל את הכסוי כו' אפי' אינן מגולות מקצתן עכ"ל תחלת כ"ד אומר דלענד"נ מדברי רש"י ז"ל פ' כל הכלים דף קכ"ה דקאמר תנן התם באבן שע"פ החבית כו' אמר רבה אר"א אר"י ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לד"ה ופי' רש"י ל"ש דמותר לטלטל החבית והאבן עליה דקתני ואם היתה בין החביות שירא להטותה שם שלא תפול האבן על החבית שבצד' מגביה ומטה על צדה והיא נופלת עכ"ל נראה מדבריו מבואר דלהטות החביות לבד אפילו במניח שרי ולא אסור במניח כ"א להגביה דלכן פי' דהל"ש אסיפא קאי דלכאורה דבריו צ"ע דהא בגמרא לא קאי כ"א ארישא והוא פי' אסיפא אלא כמ"ש והטעם נ"ל ברור כיון דבמניח הוי בסיס והוי כמו האיסור עצמו א"כ לא אסור כ"א להגביה דאז הוי לגבי החבית טלטול גמור דאע"ג דלגבי האבן הוי טלטול מ"ה כמ"ש לעיל פ' כירה טלטול מ"ה מ"מ לגבי חבית מקרי טלטול גמור דמטלטלו להדיא משא"כ האבן מטלטל אגב החבית אבל בהטיה דגם החבית אינו מטלטל כ"א מ"ה לא יהא אלא האסור ממש והטעם נכון לדעתי ואע"ג דלקמן פ' נוטל איתא נמי להאי מימרא אמתני' ופי' רש"י שם ל"ש מטה על צדה דחבית צ"ל ע"כ דכוונתו מטה ע"צ בהגבה' דהיינו סיפא דלא תקשי דידיה אדידיה. או אפשר דס"ל דכל הטית חבית אפי' ברישא מיירי אפי' בהגבהה. ואע"ג דקתני הגבהה בסיפא היינו דבסיפא מגביה ומסלקה כולה מבין החביות כדפי' רש"י ולעולם גם ברישא מיירי בהכי ומה שפי' רש"י פ' כל הכלים מסיפא היינו שמביא ראיה מסיפא מנ"ל דהתירו בחבית בהגבהה דקא מוקי משום הכי מתני' בשוכח דלמא דווקא בצדוד שרי ושרי אפי' במניח ולכן מביא ראיה מסיפא דשרי אפילו בהגבהה ולעולם תלמודא גם ארישא קאי דגם רישא מיירי אפי' בהגבהה וקאי ל"ש אהגבהה אבל צדוד שרי אפי' במניח דוגמת שפי' התוספות לעיל דמתני' מיירי בכל גיזי צמר בין דהפתק בין שאינן של הפתק ורבא קאמר ל"ש אאינן של הפתק או אפשר דגבי חבית ס"ל לתלמודא דא"א שיפול האבן בצדוד כ"א בהגבהה וא"כ מיושב ג"כ שפיר דכשהקדירה מגולה מקצתה דהיינו פי הקדירה יוכל לאחזה ולצדדה אילך ואילך ולשמטה בנחת מתחת הכסוי עד דשריק הכיסוי ונופל אבל אם דופני הקדירה מגולין מקצתן א"א שיפול בהצדדה כיון שאין לו במה לאחזה כ"א בהגבהה כמ"ש התו' לשון רש"י ויאחזנה בדופניה ויגביהנה וכמו שכתב החכם מהרש"א ז"ל ובהא ס"ל לרש"י דאסור במניח ולפי זה מיושב גם פגה שטמנה בתבן לקמן ריש פ' כל הכלים דשרי לטלטלה אם מגולה מקצתה אע"ג דהוי מניח וכבר נתעוררו התו' ז"ל לקמן ע"ז ולפי' רש"י שרי כיון שא"צ להגביה התבן כלל כמ"ש רש"י ז"ל בהדיא לקמן כ"א אוחזה ממקום המגולה והתבן נשמט ונופל והוי כמו צדוד דהכא:

ועי"ל דאפי' אי ס"ל דגם בלא הגבהה אסור מ"מ כבר פירש"י במתני' דאין כיסוי קדירה נעשה בסיס להטמנה דאין נעשה כ"א לכסות הקדירה והטמנה משמש לקדרה לא הקדרה משמש להם וכמ"ש הר"ן ז"ל ולא דמי לאבן דאין האבן כסוי לחבית והחבית משמש לאבן דכן צריך לפרש ע"כ דברי רש"י במתני' וא"כ יש לישב שתי הקושיות. דבמתני' מיירי שכיסה בדבר שהוא כלי וע"ג הניח דבר שאין ניטל להטמינו כמ"ש רש"י בהדי' ולכן שרי לנער שאין הכסוי נעשה בסיס כמ"ש. ועוד כיון שיש כסוי כלי עליו א"כ הכסוי בולט קצת יותר מהקדירה ואפשר לנערו מלמטה דע"כ צריך לומר כן גם לפי' ר"ת ז"ל דאל"כ כיון שמכוסה כולו איך אפשר לנערו ולא יגע בדבר שאינו ניטל אם לא למטה מן הכסוי שהוא בולט כמ"ש וכל זה לפי החכם מהרש"א ז"ל אבל יותר נראה כי ס"ל לר"ת שהנגיעה שרי בדבר שאינו ניטל ולא אסרו כ"א טלטול ולא נגיעה כמ"ש הפוסקים ז"ל וא"כ נוגע בדבר שאינו ניטל ודוחף את הכסוי ומנערו והכסוי מנערו דלא הוי בסיס כיון דלא הוי במניח לר"ת אבל כסוי כעין כלי חרס שהקדירה בלועה בתוכה א"א לנערה בדחיפה אלא בהגבהה קצת ובזה דברי ר"ת נרווחים לא דחוקים כמ"ש החכם הנ"ל. וה"נ לרש"י לא הוי ס"ל בסיס כמ"ש. אבל בברייתא ס"ל לרש"י דמיירי שכיסהו בדבר שאינו ניטל לבד וא"כ הוי הדבר שניטל שהקדירה טמונה בו בסיס לדבר שאינו ניטל דדווקא הקדירה לא הוי בסיס דהטמנה משמש אליה כמ"ש משא"כ ההטמנה של הקדירה אין הכסוי משמש אליו וא"כ כיון שההטמנה נעשה בסיס א"א לפנותה אבל אם מגולה מקצתה כיון דאפשר לאחוז בקדירה אין הקדרה נעשית בסיס ושרי להטותה דאפשר להטות הקדירה. ולפי זה אין צריך לפרש דס"ל לרש"י חלוק דבדופני הקדירה צריך להגביה אבל אם מגולה מקצתה אפשר בהטיה דלעולם אין חלוק בין הגבהה להטיה. ובנוסח רש"י שלנו אין כתוב כלל דיאחזנה בדופניה ויגביהנה וכמ"ש החכם הנ"ל אלא החילוק דא"א לפנות הדבר הניטל דהוא עצמו הוי בסיס אבל אם הקדירה מגולה אין הקדירה הוי בסיס אלא דאין לשון רש"י משמע כן. לכך נראה כלשון ראשון וכן משמע מדברי רש"י שהביא מתני' דנוטל דהיתה בין החביות מגביה ומט' כו' משמע דקושיתו היא מן ההגבהה וע"ז כתב דאוקימנא התם בשוכח דווקא ומ"מ גם קושיא השניה מיושבת בהא דבמתני' כיון דאיכא כסוי בכלי ועליה דבר שאינו ניטל אפשר לנער מלמטה ויפול משא"כ אם כיסה בדבר שאינו ניטל בלבד לא ידעתי איך אפשר בעולם לנער בלא טלטול ואפי' אם נאמר דקושית ר"ת דאם מנער הכסוי מלמטה ג"כ א"א בצדוד כ"א בהגבהת הכסוי כיון דאין לו במה יאחזנה מ"מ כבר כתב רש"י דאין שייך שם דנעשה בסיס כמ"ש לעיל והלכך שרי להגביה הכסוי אבל בברייתא דליכא כסוי כלי א"א לנער בלא טלטול ממש דלא שייך שם ניעור כמ"ש. והנראה עוד מדברי רש"י דגורס במתני' נוטל את הכסוי וא"כ ע"כ צ"ל דהכסוי מגולה קצת דאיך אפשר ליטלו והלא צריך ליטול בידיו גם הדבר שאינו ניטל וכן בגמרא ע"כ נראה דרש"י ס"ל דהכסוי לעולם מגולה למעלה דהוא בית אחיזה שלו כמו שלנו דלמא יכסה הבית אחיזה כשהוא מכוסה כולו וא"כ א"ש כפשוטה ובברייתא מיירי שלא כיסה כ"א בדבר שאינו ניטל וכ"כ הטור בהדיא סי' רנ"ט דנוער את הכסוי מיירי כגון שמקצתו מגולה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף