מגיני שלמה/ביצה/יג/ב

מגיני שלמה ביצה יג ב

דף י"ג ע"א

ד"ה היא ה"א פי' רש"י ומה מצינו עד משמע לפי' דלר"י אפי' אכילת קבע וכו'. ותימא דהלשון לא משמע כן. ולעד"נ דגם לפירושם יש לדקדק קושיא זו דמאי משמע לשיטתו דמתני' ר"י ב"י היא מ"מ תקשי דגם לר"י משכחת לה כגון שהכניס שבלים לעשות מהן עיסה דהכנסתן לאו גרנן היא ואח"כ בי"ט רצה לאכול מהן קבע א"כ חייב בתרומה בי"ט כדקי"ל בכל דבר שלא נגמר מלאכתו דלא שרי אלא לאכול ממנו עראי אבל קבע אסור עד שיעשר כמבואר במקומות אין מספר ולקמן ס"פ המביא גם בשמעתין מוכח דלא שרי ברישא אלא לאכול עראי וכן פירש"י ריש פרק כל הצלמים. ולע"ד יש לדקדק על התו' איך חשבו כזאת על רש"י שר"י פוטר אפי' בקבע ומי גרע מה שהכניס למללן מאלו נשארו בשבלים אפילו בשדה דאסור לאכול מהן קבע כמ"ש רש"י בהדי' פרק כל הצלמים אם לא שנאמר דס"ל דמלילה מקרי הכל עראי אפילו קבע שלהם דוגמת אכילת בהמה שכתב רש"י שם דמקרי הכל עראי א"כ לא הקשו כלום על רש"י. וצ"ל דלדעת רש"י לפי סברא זו ס"ל דאפילו בשדה גזרו טפי על קבע שמא יבא לגורן אח"כ אבל מלילה ס"ל לריב"י דלא הוי גורן ואין לאסור בו אפילו קבע. וא"כ למה הקשה המקשן דנמלך עליהן למללן דמשמע דנתחרט מלעשות עיסה משבלים ההם רק נמלך למללן תיפוק ליה אפילו לא נמלך מלעשות עיסה רק נשאר בדעתו הראשון אלא שאוכל מהן קבע חייב בתרומה ואם כן זכאי בהרמתה דבי"ט כי אוכל מהן קבע בא להן החיוב:

ודוחק בעיני לומר דהאי ונמלך פירושו שנמלך קצת ולאכול מהן קבע והשאר נשאר בדעתו הראשון דאין זכר לאכילת קבע בשמעתין גם לשון ונמלך עליהם על כל השבלים שהכניס משמע. ולענ"ד נראה עוד דלענין קבע אפילו לא נמלך אלא היה בדעתו אתמול לאכול ממנו קבע בי"ט מ"מ אין מחויב לתרום מאתמול עד שיאכל כיון שהשבלים אין להם חיוב השתא עד שעת אכילה וכל זמן שאינן אוכל אין עליהם תורת תרומה כלל ומה לנו בדעתו ואולי ימלך ולא יאכל. וגדולה מזאת כתבו התו' לעיל דף ט' גבי חלה אע"ג דגלגלה מעי"ט אלא שלא גמר העיסה אעפ"י שהיה יכול להפריש מאתמול מ"מ כיון שאין רגילות להפריש עד אחר הגמר שרי להפריש בי"ט אע"ג דהפרשת חלה הוה בכלל הגבהת תרומה עכ"ל. א"כ אם משום רגילות אעפ"י שיש חיוב על העיסה אינו מחויב להפריש מאתמול. עאכ"ו בשבלים שאין עליהן חיוב כלל ופשיטא שאין מפרישין עד האכילה שהוא כשמולל לאוכלן וכן מוכח בפי' בכאן בתו' שכתבו דלר"י ב"י בא להן החיוב בי"ט כשמללן א"כ ס"ל דכשאכלן במלילה חייב בתרומה אלא שאין הכנסתן גרנן לחייבן מיד וא"כ למה זכאי בהרמתן והלא היה בדעתו מעי"ט לאכלן במלילה שהרי הכניסן לכך וא"כ לחייב אלא ש"מ דכל כה"ג פטור עד זמן עשייתן א"כ כ"ש היכא דהכניסן בתחילה לעיסה וא"כ תקשי למה פריך מנמלך למללן ה"ל למפרך מקבע כמ"ש אלא מאי אית לך למימר דאה"נ אלא דעדיפ' מינה פריך דמשכחת לה לר"י דטבלי לגמרי אפי' לאכילת עראי א"כ לשיטת רש"י נמי נימא הכי דודאי לר"י בקבע חייב ומשכחת לה דזכאי בקבע אלא דהמקשן פריך דאפילו בעראי משכחת לה והתרצן לא סליק אדעתיה:

ואע"ג דיש לחלק דלשיטת התו' היה המקשן צריך להקשות מ"מ מהכניס לעשות עיסה א"כ ניחא ליה למפרך מהאי מלתא אפילו בעראי אבל לשיטת רש"י היה יכול להקשות מהכניס למללן ולא היה צריך להאריך למפרך מהכניס לעיסה מ"מ נ"ל דגם לשיטת התו' הוא מאריך בקושיא זו יותר. דהא ע"כ צ"ל הא דקאמר נמלך למללן פירושו שהוציאן מן הבית וחזר והכניסן למללן דאלת"ה קשיא לי הא ק"ל פ' הפועלים דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או פני החצר ואמרינן בברכות ריש פרק אין עומדין ובע"ז פרק כל הצלמים מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ופי' רש"י וכן התו' דצריך לראות פני הבית בדגן לא בשבלים והוכיחו מהכא דקתני רישא הכניס שבלים אוכל מהן עראי. ואע"ג דהתם אמעשר קאי והכא אתרומם מ"מ איך אוכל עראי שהרי התרומה לעולם קודמת למעשר ואי ס"ד דנתחייב במעשר הרי הכא ע"כ לא עישר שהרי לא תרם עדיין. וא"כ פשיטא שלא עישר. ודוחק לאוקמא שעבר בלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר ועישר כבר הלכך מייתי התו' שפיר ראיי' מהאי ברייתא, והקרוב בעיני שגם תרומה לא מחייב אלא בראית פני הבית או אפשר שהתוספות מפרשים ברייתא זו אמעשר. ואע"ג דבשמעתין אתרומה קאי מ"מ לענין דישה ומרוח תרומה ומעשר. אח"כ מצאתי לקמן עמוד ב' ד"ה מה ראית דמשמע בפי' דגם בתרומה בעינן ראי' פני הבית:

וכתב עוד רש"י דאפילו מרחו אח"כ בתוך הבית פטור דפני הבית חייב ולא תוך הבית וא"כ למה לו להאריך לפרוך בפשיטות דאפילו אם נשאר שם ואכל מהן קבע חייב:

ואין לתרץ קושיא הנ"ל די"ט קובע למעשר כמו שבת דאמרינן לקמן פרק המביא דקובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואפילו בלא ראיי' פני הבית כדאיתא התם. זה אינו דא"כ אפי' בלא נמלך נמי:

גם אין לתרץ איפכא דסוגיא דכאן כר"י דלקמן דאמר אין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וא"כ כי נמלך למללן זהו גמר מלאכתו ואז י"ט קובעו. דזה אינו דהא נמלך למללן לר"י לא הוי גמר דמי עדיף שבת מראית פני הבית גופה דלר"י אם הכניסן למללן לא הוי גורן ולא מקרי נגמר מלאכתו ופשיטא דשבת לא עדיפא כיון דגם שבת לא קבעה אלא בנגמר מלאכתו וכדמדמי להו ר"י לקמן בפי' דקאמר אחד שבת ואחד חצר אין קובעים וכו' ועוד מאי פריך דלמא רבא כר"נ ס"ל וכדמשמע קצת לקמן דבעי מיניה רבא מר"נ ופשט ליה ר"נ דקובעת אפילו בדבר שלא נגמר מלאכתו. ולכאורה משמע דקבלה מיניה. אלא ש"מ דאין לדמות י"ט לשבת. דשאני שבת דכתיב בסעודתה וקראת לשבת עונג כדאי' התם:

ומה שהקשו עוד דלר' נמי היכן מצינו שזכאי בהרמתה דהא נתחייבו מאתמול מעי"ט. לא ידעתי דמאן לימא לן דלא מיירי דהכניסן בי"ט כיון דשרי למוללן בי"ט א"כ נוכל שפיר למימר שנמלך בי"ט להכניס שבלים למלול לצורך י"ט ומה איסור יש בהכנסה כיון דאתמול לא היה בדעתו לאכול מהן בי"ט ומשום מוקצה לא הוי דב"ה היה חזי לבהמה דכיון שלא ראה פ"ה שרי לבהמתו וגם לאדם חזי לאכול עראי ואפי' היה בדעתו לאכול מהן בי"ט מ"מ פטור לתרום מאתמול עד שעת עשי' כמ"ש לעיל:

ואדרבה לענ"ד יש לדקדק והא לד"ה משכחת לה שזכאי בהרמתה כגון שדש תבואה מעי"ט ומרחן מעי"ט והכל בשדה ובי"ט נמלך עליהן להכניסן לאכול מהן דחל החיוב עליהם בי"ט דהא אתמול לא ראו פני הבית. וצ"ל דכה"ג לא התירו כיון שירד עליהם תורת חיוב תרומה אלא שהיו חסרים ראית פני הבית ה"ל להכניסן מאתמול. משא"כ אם לא ירד להם תורת תרומה כלל כ"א בי"ט שרי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף