אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ביצה/יג

יום שני ז תשרי תשפ"ב - מסכת ביצה דף יג

תרומה גדולה ניטלת באומד

תמיהת התוספות שחיטה אחת פוטרת את הכרי

תניא אבא בן גימל אומר 'ונחשב לכם תרומתכם' בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר, כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. כך נשנית הברייתא המובאת בגמרא במסכת ביצה (יג:), בגיטין (לא.) ובכמה מקומות.

והקשו התוספות בבכורות (נח: ד"ה כשם), מה שייך לומר שתרומה גדולה ניטלת באומד, והלא מן התורה חטה אחת פוטרת את הכרי ולא נתנה בה תורה שיעור, ואם כן כל מה שנותן אף אם נותן באומד סוף סוף מקיים בכך עיקר דין תרומה באותו שיעור שנתן.

פירוש רש"י שנידון הגמרא הוא ביחס לשיעור דרבנן

ובדברי רש"י מבואר שתרומה גדולה ניטלת באומד היינו ביחס לשיעור התרומה מדרבנן. שהרי מדאורייתא תרומה גדולה לא נתנה בה התורה שיעור, ככתוב (דברים יח ד) 'ראשית דגנך', וחיטה אחת פוטרת את כל הכרי. אלא שמדרבנן תקנו להפריש אחד מארבעים, מחמישים או משישים. ועל השיעור מדרבנן אמרו שיכול להפריש מאומד. וז"ל רש"י בגיטין (לא. ד"ה באומד): באומד, אחד מחמישים שאמרו חכמים, מפריש באומד. דאם טעה אין כאן איסור דמדאורייתא חטה אחת פוטרת הכרי, דלא נתנה בה תורה שיעור אלא 'ראשית דגנך', עכ"ל. וכן מבואר ברש"י בביצה ובשאר מקומות.

אלא שיש להעיר על פירוש זה שהרי בסוגייתנו לומד התנא דין תרומת מעשר הניטלת באומד אף ששיעורה עשירית, מתרומה גדולה הניטלת באומד - ואילו לפירוש רש"י כל דין 'אומד' בתרומה גדולה הוא רק ביחס לשיעור דרבנן ונובע מכח מה שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי, ואם כן כיצד נלמד ממנו לדין אומד בתרומת מעשר ששיעורה עשירית מדאורייתא.

ואמנם הרשב"א הקשה עוד לדעת רש"י מדוע לא נלמד מדין תרומה גדולה לדין תרומת מעשר, שכשם שתרומה גדולה חיטה אחת פוטרת את כל הכרי, ה"ה תרומת מעשר תפטור חיטה אחת את כל הכרי. וכיון שודאי אי אפשר ללמוד כן שהרי שיעור מעשר כתוב להדיא בתורה, ע"כ שאי אפשר ללמוד זו מזו, וא"כ לא נלמד כן אף לא לענין אומד. ויישב הרשב"א: וניחא לי דלזה אי אפשר שהקישו הכתוב דהא 'מעשר מן המעשר' כתיב, אלא שלהקישה למה שאפשר להקישה בא הכתוב, ומאי ניהו, להיות ניטלת באומד ושלא לדקדק בשיעורה, כשם שאין מדקדקין בתרומה גדולה שהיא פוטרת את הכרי כך תרומת מעשר, עכ"ל.

דהיינו שבאמת הילפותא היא שכשם שתרומה גדולה אין מדקדקים בשיעורה כך אין מדקדקים בשיעור תרומת מעשר, אלא שבתרומת מעשר שנכתב שיעור מפורש יהיה 'אי הדקדוק בשיעורה' שונה מבתרומה גדולה שלא נתבאר בה שיעור. שבתרומה גדולה אין מדקדקין בשיעורה וחיטה אחת פוטרת את כל הכרי, ואילו בתרומה גדולה אין מדקדקין בשיעורה וניתן להפריש השיעור הכתוב בה באומד.

ולפי זה סרה גם הקושיה הנזכרת כיצד פירש רש"י שהאומד בתרומה הוא בשיעור דרבנן, כיון שהתנא עוסק בילפותא דאורייתא מתרומה גדולה לתרומת מעשר. ולפי מה שנתבאר אתי שפיר כי באמת הילפותא אינה מהאומד בתרומה גדולה אלא ממה שאין מדקדקין בשיעורה כיון שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי.

הטעם שהזכיר רש"י שיעור דרבנן אף שהילפותא היא ממה שחיטה אחת פוטרת

ומה שהוסיף רש"י וכתב דין אומד בשיעור דרבנן אף שהוא לא נצרך לילפותא שנלמדת בכלל ממה שאין מדקדקין בשיעור תרומה בכך שחיטה אחת פוטרת את הכרי, יש לומר שמכל מקום בא רש"י לפרש לשון התנא 'שתרומה גדולה ניטלת באומד', ועל כך פירש שגם בתרומה גדולה יש מציאות של אומד. ועוד יש לומר, שבא רש"י להורות לנו כיצד ניתן ללמוד דין אומד כשיש שיעור ממה שאין מדקדקין בשיעור במקום שחיטה אחת פוטרת את הכרי. ועל כך פירש"י שכשם שנתנו חכמים שיעור ואעפ"כ ניטלת באומד מחמת שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי, הוא הדין שאפשר ללמוד דין אומד בשיעור מעשר של תרומת מעשר מדין חיטה אחת פוטרת את הכרי של תרומה.

אמנם יש להעיר על כל זה שברש"י מבואר שהסיבה שסגי באומד מחמת שהשיעור אינו אלא מדרבנן ואפילו אם טעה אין כאן איסור כיון דמדאורייתא חיטה אחת פוטרת את הכרי. ולפי זה תמוה טובא כיצד לומדים מכאן לדין תרומת מעשר שהרי שם אם יתן באומד ויטעה ע"כ יעבור על איסור, וע"כ שמכל מקום למדנו מתרומה לתרומת מעשר שנתינה באומד אף כשיש חשש שיחסר מהשיעור אין בכך איסור, ואם כן גם בתרומה עצמה היה צריך להיות דין זה ומדוע תלה רש"י את הדין בכך שכל השיעור הוא מדרבנן ואף אם יטעה לא יעבור על איסור דאורייתא [ומשמע שדין אומד בתרומה מתפרש רק על דין חיטה אחת פוטרת את הכרי, אבל אם היה שיעור היה באמת איסור לתת באומד, ואילו בתרומת מעשר הנלמדת מתרומה יתפרש דין אומד על אומדן השיעור של מעשר ואף אם יטעה, וצ"ע].

ביאור הראשית ביכורים ע"פ יסוד הריטב"א שכל אסמכתא העיר הקב"ה שראוי לעשות כן

ובראשית ביכורים (בכורות נח:) יישב עיקר הקושיא כיצד העמיד רש"י את נידון הגמרא על דין אומד בהפרשת תרומה בשיעור דרבנן, על פי דברי הריטב"א (ר"ה טז.) הנודעים בגדר ענין אסמכתא: שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק, העיר הקב"ה שראוי לעשות כן, אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים. וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר, שזו דעת מינות הוא. אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים אם ירצו, כמ"ש 'ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך'. ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה, כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם, וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסרה כלום, עכ"ל.

ומעתה, מבאר הראשית ביכורים, מאחר ששיעור אחד מארבעים, חמישים ושישים, הוא אמנם מדרבנן אך מצאו חכמים אסמכתא לדבריהם. כמבואר בתוספות בקידושין (מא. ד"ה תורם) מירושלמי (תרומות פ"ד ה"ב): א"ר לוי בינונית א' מן החמשים ונפקא ליה מתרומת מכס, דכתיב 'וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים' - כל מה שאתה אוחז, אחוז א' מחמישים. וכמו שמצינו תרומת מכס אחד מחמשים אף כל תרומה תורם אחד מחמישים וזו מידה בינונית. עי"ש שהוסיפו להביא אסמכתא גם לעין יפה ועין רעה אחד מארבעים ואחד משישים, עכ"פ מדברי נביאים. וכיון שעכ"פ לשיעור אחד מחמישים יש אסמכתא מן התורה נמצא לפי דברי הריטב"א שהעיר הקב"ה שכך ראוי לעשות, וממילא שפיר יש לומר דאף בתרומה שייך אומד מדאורייתא ואפשר ללמוד דין דתרומת מעשר מדינה.

ועפ"ז יישב קושיית התוספות בתמורה (ד.) על המבואר שם בגמרא 'ודמעך' - אלו תרומה, ופירש רש"י: לפי שהיא מדמעת ועולה באחד ומאה, מפיק לה קרא בלשון דימוע. והקשו התוספות על דבריו: ולא נהירא, שהרי זה אינו אלא מדרבנן. אמנם לפי מה שהתבאר שהתורה בדבריה מלבד מה שהיא רומזת לדינים אלו באסמכתא, אף כותבת היא דברים בהתאם למציאות הדין שאחר תקנת חכמים, כמו לגבי הילפותא מתרומת מעשר שבאה אחר תקנת חכמים בשיעור תרומה - הוא הדין שתכנה התורה תרומה בלשון 'דימוע' על סמך תקנת חכמים שתרומה עולה באחד ומאה.

דעת התוספות רי"ד, הנודע ביהודה ומהר"ם חלאווה שיש שיעור נתינה בתרומה גדולה

ובעיקר קושיית התוספות בבכורות מה שייך לומר לגבי ילפותא דאורייתא שתרומה ניטלת באומד, כיון שמדאורייתא אף חיטה אחת פוטרת את הכרי, בגליון הש"ס על הירושלמי שם כתב על כך יישוב נפלא. וזאת בהקדם דעת התוספות רי"ד (הו"ד במשנה למלך מתנות עניים פ"ו ה"ז) שהקשה על דין הגמרא שחיטה אחת פוטרת את הכרי: ראיתי מקשים, והא 'תתן לו' כתיב ובעינן כדי נתינה. ומכח קושיא זו חידש הרי"ד: ונ"ל לתרץ דבודאי מצוה ליתן דבר חשוב, כדתנן גבי ראשית הגז כו' שיהא בו כדי נתינה. אבל מיהו אע"פ שמצותו בכך, אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חיטה אחת מכל הכרי, נתקן מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה.

דהיינו שאף שמדאורייתא חיטה אחת פוטרת את הכרי, היינו רק לענין איסור טבל, אמנם כדי לקיים מצות נתינת תרומה לכהן, צריך שיהיה בתרומה כדי שיעור נתינה. ומעתה, מיישב בגליון הש"ס, כיון שאף בעיקר דין תרומה דאורייתא יש שיעור נתינה, אם כן שפיר יש לקיים את דין הגמרא שתרומה גדולה ניטלת באומד, גם ביחס לשיעור מדאורייתא, והיינו לגבי שיעור הנתינה מדאורייתא שמותר לתנו באומד.

וכדעת התוספות רי"ד כן כתב הנודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סימן רא) מדעת עצמו, וכן מבואר בדברי מהר"ם חלאווה (פסחים לב:). אמנם המשנה למלך שם כתב לדחות שיטתו מכמה מקומות, ובכלל דבריו הקשה מדברי הירושלמי על המשנה הראשונה במסכת פאה (פ"א מ"א) אלו דברים שאין להם שיעור כו', והקשה הירושלמי אמאי לא מנתה המשנה גם דין תרומה בכלל הדברים שאין להם שיעור. ולכאורה לפי סברת התוס' רי"ד נמצא שגם בתרומה יש שיעור מדאורייתא דהיינו שיפריש כדי נתינה.

ועוד הביא המל"מ מתוספתא שם נתבאר להדיא: אבל במתנות כהונה ולוייה נותן כל שהוא ואינו חושש, הרי שגם לקיום דין הנתינה סגי בנתינה כל שהו. והסיק המל"מ: ואין ספק דאישתמיט ליה תוספתא הלזו, דדוקא במתנות עניים נאמר שיעור זה משום דכתיב 'ושבעו', אבל במתנות כהונה ולוייה דלא כתיב 'ושבעו' לא אמרו שיעורים הללו.

ביאור הקרית ספר שדין 'אומד' מתקיים בתרומה ביחס לשיעור שרצה לתרום

בספר אבני המקום ציין לדברי הקרית ספר, מהם עולה מהלך חדש בביאור אופן קיום דין 'אומד' בתרומה דאורייתא. וזה לשון הקרית ספר (תרומות פ"ג ה"א-ה"ד): תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה... אפילו חיטה אחת פוטרת כל הכרי מן התורה, דהא הוי ראשית. ואין תורם מה שבדעתו לתרום במידה אלא באומד, כדכתיב 'ונחשב לכם תרומתכם' במחשבה אתה תורם ולא במידה במשקל ובמנין, עכ"ל.

הרי שהתקשה הקרית ספר בקושיית התוספות מה שייך דין אומד בתרומה, כיון שמדאורייתא אפילו חיטה אחת פוטרת את כל הכרי, ולכן הדגיש בדבריו שמכל מקום "אין תורם מה שבדעתו לתרום במידה אלא באומד", והיינו שאף שסגי בתרומת חיטה, אך ודאי אם נוטל יותר מכך וקורא עליה שם חל שם תרומה מדאורייתא על כל מתנתו, ועל שיעור זה נאמר שיטלנו באומד ולא במידה.

הערה נפלאה מספר צבא הלוי בחשבון דעתו של רבי יוסי ברבי יהודה

ובגמרא בקידושין (נח:) מביאה הגמרא מחלוקת תנאים בדין גונב טבלו של חבירו, דלדעת רבי משלם לו דמי טבלו של חבירו ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה אינו משלם אלא דמי חולין שבו. ולאחת האוקימתות בגמרא בהו"א נחלקו רבי ורבי יוסי ברבי יהודה בדברי שמואל האומר חיטה אחת פוטרת את הכרי, דמר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל. והיינו שרבי המצריך לשלם כל דמי טבלו סובר שחיטה אחת פוטרת את הכרי וממילא יכול לפטור עצמו בחיטה אחת וממילא חשיב הכל שלו ומשלם לו דמי כל טבלו, ואילו רבי יוסי ברבי יהודה לית ליה דשמואל, ולכן משלם רק דמי חולין שבו.

ובגמרא בבכורות (נח:) מבואר שאם נוטל עשרה בהמות מתוך מאה ואומר הרי אלו מעשר, ואינו מעבירם תחת השבט, אינם מעושרים. ואילו לדעת רבי יוסי ברבי יהודה הרי הם מעושרים. ומבואר בגמרא שדעת רבי יוסי ברבי יהודה כדעת אבא אלעזר בן גומל שתרומת מעשר ניטלת מאומד כתרומה גדולה, ולכן אף מעשר בהמה ניטל באומד [ומבארים התוספות שחשיב מעשר באומד כיון שאין הבהמות שוות].

ובספר צבא הלוי (גיטין סימן פז) תמה בחשבון הדברים, לפי אותה אוקימתא בגמרא בקידושין שדעת רבי יוסי ברבי יהודה שחיטה אחת אינה פוטרת את הכרי ואם כן ע"כ שיש שיעור כלשהו לתרומה, ואם כן כיצד נעמיד דעת רבי יוסי ברבי יהודה כדעת אבא אלעזר גן גומל הסובר שתרומה גדולה ניטלת באומד, דבר שנסמך בעיקרו על הדין שחיטה אחת פוטרת את הכרי, וכמו שפירש רש"י.

ויישב, שצ"ל שאף אם לדעת רבי יוסי ברבי יהודה יש שיעור לתרומה היינו רק לפחות אך להוסיף מותר, וכיון שכן שפיר חשיב שניתן להפריש באומד עכ"פ לענין להוסיף על השיעור, ודבר זה נלמד לתרומת מעשר שיכול להפריש מאומד ולהוסיף על השיעור.