עצמות יוסף/קידושין/ג/א
|
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' מה ירק וכו' ואע"ג דמעשר ירק מדרבנן קשה איך הקשו מירק ולא מאילנות ועוד היכי קאמר ועוד איך עושה בנין אב וכו' דהא הבנין אב אינו אלא לשאר אילנות אבל בירקות אמר יצאו ירקות, ונראה דאתרתי הוא דקמקשו התוס' דהא מעשר ירק הוו דרבנן והכא משמע דהוו דאורייתא דקאמר יצאו ירקות שגדלים על כל מים דהוי בשעת לקיטה דאי לא הוו אלא מדרבנן הוה להו למיזל בתר גידול כגורן ויקב ולכך הקשו ואע"ג וכו' ועוד קמקשו גם כן לאילנות דהאיך עושה בנין אב מדבר שהוא דרבנן דקאמר מה גורן ויקב גדלים על רוב מים ולהכי הזכירו התוס' בדבריהם בתירוצם ירק ואילנות והך דמוכיחות התוס' ממתני' דכלל אמרו בשביעית דהוי דאורייתא לכאורה נראה דאין הוכחא משם דאפשר דהוי מדרבנן ואי משום לישנא דכלל אמרו הרי במסכת מעשר נמי תנן כלל אמרו והוי דרבנן דהא תנא אילנות וכו'. ונראה דלא דמי דבשלמא גבי מעשר כיון דמדאורייתא אינו חייב אלא דגן ותירוש ולא שאר אילנות כי אם מדרבנן דוקא הוא דחייב תני כלל גדול במילי דרבנן אבל בשביעית שנכנסו האילנות בכלל והוי דאורייתא ותנא כלל גדול מסתמא דאורייתא קאמר ונתן כלל בין לאילנות בין לירקות ודוחק ומ"ש התוס' כל שהוא אוכל וכו' נראה דהוא ט"ס דהא קתני מתני' מיני צבעים:
עוד כתבו ושמא י"ל דאזלינן בתר חנטה להחמיר וקשה דא"כ אמאי לא קתני ולירק בשתי דרכים אח' שבשעת לקיטתו עישורו ב' דאזלינן בתר לקיטה לענין שביעית דדוקא לחומרא אזלינן בתר חנטה ונראה דאי תנא הכי לא הוו דמו להדדי דמאי דדמי למעשר היינו דרבנן ומאי דדמי לשביעית הוי דאורייתא ולא תנא אלא הדמיון שיש לאתרוג עם ירק במלתא דרבנן. עוד קשה שאם כדברי התוס' דודאי אתרוג שוה לירק דאזלינן בתר לקיטה ודוקא לחומרא כשחנט בשביעית ונלקט בשמינית הוא דמחמרינן א"כ מאי פריך בפרק לולב הגזול דף ל"ט גבי מתניתין דאין לוקחים אתרוג בשביעית מעם הארץ ופריך לולב מאי שנא ומשני לולב הוא בת ששית וכו' והדר פריך אי הכי אתרוג נמי ומשני בתר לקיטה אזלינן כלומר וכיון דנלקט בשביעית אין לוקחים וכו' ופריך והא בין רבן גמליאל וכו' אתרוג בתר חנטה אזלינן דתנן אתרוג שוה לאילן וכו' ומאי קושיא הא הך תנא דהך מתני' נמי סבירא ליה דבתר לקיטה אזלינן ולא אזל בתר חנטה אלא לחומרא היכא דחנט בשביעית ונלקט בשמיני' כמ"ש התוס'. עוד קשה לרבא ולרב המנונא דסבירא להו בפרק קמא דר"ה דף י"ד דאתרוג בת ששית הנכנס בשביעית דפטור מן המעשר ומן הביעור משום דאזלי בתר חנטה אמאי לא פריך להו מהך מתני' דלא אזיל בתר חנטה כי אם לחומרא ולא לקולא ונראה דבמסכת סוכה פריך שפיר משום דבירקות אזלינן בתר רוב גידול ולא בתר לקיטה מהכרח המשניות הסותרות כמו שהקשה רבינו נסים ותירץ למעלה הילכך אע"ג דלא אזלינן בתר חנטה אלא לחומרא מ"מ בתר רוב גידול אזלינן לא בתר לקיטה הילכך באתרוג הלקוחה מע"ה בשביעית שרוב גדולו נעשה בששית כמו שפרש"י שם שמט"ו ימים שמריה עד החג לא נתגדל אזלינן בתר רוב גידול ויהא מותר כי היכי דאזלינן בירק ולהכי פריך והא בין רבי גמליאל וכו' בתר חנטה אזלינן פי' לחומרא אבל כשאינו כך אזיל בתר רוב גידול ואמאי יהא מותר ומשני הוא דאמר כי האי תנא ודאי דבירקות אזלינן בתר לקיטה מהכרח השמועות אבל באתרוג נמנו וגמרו דאזלינן בתר לקיטה דוקא ע"כ ולכך לא פריך מהך מתניתין לרבה ולרב המנונא משום דאינהו אמרי אתרוג בת ששית הנכנס לשביעי' ולישנא דאתרוג בת ששית משמע שכבר עשוי בששית אלא שנכנס בשביעית הכנסה לחודא וכיון דרוב גידול בששית ודאי פטור מן הביעור ואתי שפיר מתני' כוותייהו ואפשר שדעת התוס' בתירוץ זה דאזלינן בתר חנטה לחומרא אבל בתר לקיטה לא הזכיר מתני' דשוה לירקות משום דאי שוה לירקות איכא קולא דאזלי בתר רוב גידול אלא דעת התוס' דהך מתניתין ס"ל ככל החומרות ס"ל כההוא תנא דקאמר נמנו וגמרו דבתר לקיטה אזלינן הלכך אפי' שהיה רוב גידול בששית כיון דנלקט בשביעית אסור מ"מ היכא דחנט באיסור לא ס"ל כי ההוא תנא לגמרי דמיקל אלא דמחמיר ואזיל בתר חנטה לחומרא זה נראה נכון הן אמת כי מ"ש שם בגמרא הוא דאמר כי האי תנא קשה קצת לזה שהרי שוים הם אבל הכוונה הוא דאמר כלומר שאותו התנא שחידש דבתר לקיטה אזלינן:
עוד כתבו אי נמי וכו' כיון דלענין רבעי לא חילקתי וכו', וקשה קצת שזה שכתבו התוס' כיון דלענין רבעי וכו' לא קיימא הכי אלא למאן דתני נטע רבעי ולזה לא אמרו כיון דלענין ערלה לא חלקתו תורה וכו' והוי לדברי הכל ואפשר משום דלדעתם הלכה כמ"ד נטע והזכירו כן לאשמועינן מילתא אגב אורחיה:
עוד כתבו וא"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק לפאה וכו'. וקשה דהתנא לא חשב אלא מאי דאזיל בתר חנטה ולקיטה וכמו שהזכירו בסמוך ונראה דמ"מ ענין פאה בלקיטה תלאו וקראו לקט וכן בכורים ובתוספי הרא"ש כתב קושיא זו קודם הראשונה. ואפשר דהתוס' הקודם שייך נמי לזה. עוד קשה דמה מקשים אמאי לא תני וכו' דלא תני אלא מאי דשוה להם לענין חיוב לא לענין השלילה ועוד דהיכי מצי למתני שוה לירק שאינם מטעם אחד דטעם הירק לפי שאינו דבר מתקיים וטעם האתרוג הוא משום דאין לקיטתו כאחד דוק:
תוס' לא לחיה וכו' אפשר היינו לפרש דלא לחיה היינו טעמא משום דאין מרביעין איל על צבי אלא דזה אי אפשר לאומרו דא"כ אמאי איצטריך למתני לא לבהמה השתא על חיה כמותה אין מרביעין על בהמה מבעיא אלא ע"כ משום ספיקא הוא דתנא הכי ולכך הקשה התוס' ובתשובות הנדפסות מחדש ראיתי להריב"ל דקדק דקדוקים ובעבור שלא ראיתי בהם מן העומק לא הבאתי דבריו מניינא וכו' למעוטי חופה ה"ה דהוה מצי למימר חליפין וחזקה כדלקמן אלא דניחא ליה למימר חופה משום דנזכר במלתיה דרב הונא הפך זה:
תוס' ואשה בפחות משוה פרוטה וכו' וקשה וכו'. ויש לדקדק דאמאי לא קיימא זאת הקושיא ג"כ לדעת בית שמאי פרוטה תקדש. והתוס' כתבו לקמן דף י"ב אהא דפריך לבית שמאי וכו' מברתי' דרבי ינאי שאם קדשה בפרוטה מקודשת כנראה דוקא פרוטה. ונראה שדעת' ז"ל דהמקשה ס"ל דאפי' פשטה ידה אינה מקודשת בפחות מדינר הואיל ומקפדת וכשתירץ פשטה ידה לא קאמינא לא נחתינן כ"כ דרגי ונאמר דאפילו פחות משוה פרוטה שתהא מקודשת ודוקא בפרוטה אמרינן הכי אבל לא בפחות זה נראה לסברת ב"ש:
עוד הקשו לרש"י מאי בעי תלמודא לקמן בשטר מנ"ל נגמר משדה וכו' ויש לדקדק דהיכי מצי יליף שטר דאשה משטר דשדה דהכא הבעל כותבו ואומר בתך קנויה לי אבל בשטר המכירה המוכר כותב שדי מכורה לך וזה פשוט מאד דהכא מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא דכתיב כי יקח איש אשה כדאמרינן לקמן דף ט' ולפי המסקנא דהתם ניחא דהלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקרא וכיון שכן שפיר ילפינן שטר משדה ויהיה מכור לענין ההלכה. אבל קשה ממ"ש התוס' לקמן בד"ה ומנין שאף בשטר ז"ל ועוד כיון דלר"ח ליכא למילף וכו' דהיכי מצי למילף וכו' כיון דהלכתא נינהו. ונראה דדוקא בג"ש אמרו התוס' הכי משום דלא ילפי' אלא מאי דשייך לענין קנין לבד אבל לקמן כתבו התוס' כן על ק"ו שעשו דבק"ו שייך לומר דיו שיהא דומה ממש למלמד וזה א"א זהו מה שנראה לחלק בזה עם מ"ש התוס' לקמן עוד הקשו אשה נמי תקני בחזקה כמו שדה ק' דהא אין הנכרי קונה בחזקה ולא בשטר אלא בכסף דוקא וכמ"ש ר"ת לקמן במתניתין דע"ע דאין לחלק בין קונה למקנה וכתב דלא ילפינן משדה עפרון אלא מקניי' שדה לאשמועינן דכסף איקרי קנין אבל מקניית שדה דעלמא הוא דילפינן וכמ"ש רש"י ז"ל מה שדה מקניי' בחליפין דכתיב וישלוף נעלו וכו' א"כ מה הקשו התוס' בסמוך היכי ס"ד דנילף משדה עפרון והא שדה עפרון גופיה לא מקני בחליפין וכו' ומאי קושיא הא לא ילפינן משדה עפרון אלא דקיחה אקרי קנין ומקני' שדה ילפינן ונראה דהתוס' מקשי' לפי שיטת רש"י דילפינן מקנין שדה דבועז ולדעתו ז"ל קשה דאשה נמי תקנה בחזקה וכו':
ועדיין יש לדקדק במ"ש ר"ת בתירצו והמקשה שהקשה וכו' דלא יליף בכל ענייני שדה וכו' והכי קאמר דלא יליף מכל ענייני שדה כנראה דהוה מצי למילף בכל ענייני שדה והיכי מצי למילף הכי כיון דשדה עפרון לא מקניי' אלא בכסף ולא היה להם לומר אלא דלא יליף אלא כסף משום דשדה עפרון לא מקניי' אלא ואפשר דכוונת ר"ת היא לומר דאי הוה גמרינן לכל מילי משדה דעלמא היינו למדי' חזקה אבל בחזקה לא הקשה לפי אנו עושים הכל ענייני שדה אפילו דעלמא אבל לרש"י ז"ל שאמר דחליפין דשדה דהיינו שדה דעלמא קשה זה נראה נכון בזה עם שאפשר לומר שלדעת ר"ת הנכרי קונה בחזקה ובשטר מיהא קשיא שבפי' כתב ר"ת דהנכרי אינו קונה בשטר ומה שכתבו התוס' המקשה שהקשה ואימא ה"נ בשטר וחזקה לא הקשה לשון בשטר שכתבו התוס' קשה דהא דלא שייך בזה המקשה להקשות אלא בחזקה ואימא ה"נ אבל בשטר הא ג"כ אשה נקנית בשטר ונראה דהכי פריך ואימא ה"נ בשטר נילף מהכא ולישתוק מההיקש דויצאה והיתה ע"כ:
עוד כתבו וכן משמע מכסף מקנתו וכו'. וקשה דהא לקמן הך דרשא דמכסף מקנתו דממעט חליפין לא נאמר אלא לרב ששת דס"ל דפירי עבדי חליפין אבל לר"נ דס"ל דפירי לא עבדי חליפין איצטריך מכסף מקנתו למעט תבואה וכלים היכא דלית בהו שוה פרוטה וכיון דהתם הוי דלא כהלכתא איך היה רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד נכרי ונראה דר"ת לא מההיא דלקמן אמרה מסברא אית ליה והנכרי קונה בחליפין בשאר עניינים משום דכסף וחליפים דמו אהדדי וכלהו הוי מטעם כסף ומהך טעמא היה רגיל לשלוח הרשאה וכו' אך קשה שהטור בח"מ סי' קכ"ג והמרדכי בפ' מרובה כתבו בשם ר"ת שהיה נוהג לשלוח הרשאה מדקאמר מכסף מקנתו וכו' והנראה יותר דר"נ ורב ששת דלקמן לא פליגי אלא אי פירות עבדי חליפין אבל כ"ע מודו דהנכרי קונה בחליפין עוד קשה היכי פריך למאי איצטריך מכסף מקנתו דהא איצטריך דדייקינן דבעלמא נכרי קונה בחליפין ועם מה שכתבתי למעלה דהסברא מחייבה שהנכרי קונה בחליפין ניחא דלא איצטריך קרא להכי אבל כבר כתבתי דחייה למעלה. ועוד נראה שאם כל כוונת הכתוב היתה לכך היה ראוי לכתוב בהדיא שהנכרי אינו קונה הע"ע בחליפין והוה דייקא דהא בעלמא קונה בחליפין קרקעות ושאר דברים אבל כיון דקרא לא הזכיר אלא מכסף מקנתו ומשמע בכסף הוא נקנה אבל אינו נקנה בחליפין והדר דייקינן דוקא הכא הוא דאינו נקנה בחליפין הא בעלמא נקנה בחליפין הוה ליה הך דיוקא במעוט דמעוט:
עוד כתבו מדאיתקש עברי לעברי' וכו' דע לשון קצר, כתבו התוס' בזה דהא ע"ע הנמכר לנכרי לא איתקש לעבריה אלא ע"ע הנמכר לישראל בדוקא כדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה כדאיתא לקמן במתני' דע"ע דהא הנמכר לישראל יליף מכסף בהיקש דעברי' אלא דע"ע הנמכר לנכרי יליף מג"ש דש"ש ויליף נמכר לגוי מנמכר לישראל ועל זה סמכו התוספות עוד יש לדקדק אמאי לא הקשו התוס' דבע"ע לא צריך מיעוט לחליפין כיון דילפינן ביה שנקנה בכסף וחליפין לא הוו כסף כיון דאפילו פחות משוה פרוטה הוו חליפין דומיא דאשה דמטעם זה אינה נקנית בחליפין ונראה דכיון דאין כסף ברור בו אמרי' דקני חליפין ביה אי לאו מכסף מקנתו דמאשה לא ממעטי' דמיעוט קניינים לא ילפינן וקנין כסף יליף מאשה וחליפין הוה יליף מקנייני' שהרי כתבו התוס' כך מחליפין דשוה בשניהם אך קשה דהא כתבינן לעיל דר"ת לא יליף זה אלא מכסף מקנתו ומלישנא דוכן משמע לקמן שכתבו התוס' למעלה הוה משמע שהראשון הוא הכרח עצמו דחליפין שוה בשניהם ובהכי הוה ניחא דמקשו התו' שפיר ל"ל מכסף מקנתו דאי לאשמועינן בעלמא דקונה מטלטלים בחליפין הא ידעי' ליה דלא מיעט אלא מה ישראל בחדא למעוטי חליפין דשוה בשניהם וניחא נמי האי דתירצו התוס' מיעוט קניינים לא גמרינן דלא פרכינן השתא לשתוק מכסף מקנתו וכיון דילפינן כסף מהיכא תיתי לן לאלפויי חליפין דהוה אמרי' דקרא דאו קנה לא מיעט חליפין השו' בשניהם אבל בלשון הטור קשה כדפרישי' עוד כתבו ובפ' ב"ש יליף נותר וכו'. וקשה דבזבחים פרק ב"ש אמרינן איפכא דהתם ילפי' חילול חילול לקולא גבי מתני' דקדשי נכרים אין חייבים עליהם וגמ' חילול חילול מטומאה ובטומאה כתיב בני ישראל ולא נכרים והתוס' בפר' כל הבשר הקשו ל"ל ג' קראי נילף מנותר דהא ילפי' חילול חילול לקולא וכו'. ונראה דהא דאמר דלא גמרי להקל אלא להחמיר היינו לומר דלא גמרי' שום ילפותא מחדש מן הג"ש אלא אי הוי חומרא ולא קולא ואפי' שהג"ש נתקבלה להקל לא ילפי' מינה קולא אחרת ובזה אין שום תימא מהתם דהתם עיקר ג"ש דחילול לההיא דיליף התם למעט קדשי נכרים נתקבלה אבל לא ילפי' עוד מינה אלא חומרא ולא קולא כן נ"ל ואע"ג דבפ' ב"ש נאמר חילול חילול ג"כ לחומרא באידך מתני' לא קאי הכי אלא מולא יחללו וכו' עוד חשבתי דרך אחר עמ"ש התוס' בטומאה כתיב גבי נותר עיין:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |