קרן אורה/נדרים/יח/ב
משנה סתם נדרים להחמיר כו' צריך לדקדק בטעמא דמילתא דאזלינן בזה להחמיר דאין לומר דמספיקא אזלינן לחומרא ככל ספיקא דאורייתא דהא משמע דהוי נדר גמור ולאו מספק והרא"ש ז"ל כתב דסתם נודר דעתו לאיסור כיון דלא שתק וצ"ל אע"ג דהוא אומר שלא נתכוין אלא למה שאמר כבשר מליח בלי שום פירוש לא לאיסור ולא להיתר מפרשינן דבריו לחומרא לאופן האסור כיון דיש לפרש דבריו לאיסור ולהיתר והוא לנדר קמכוין אזלינן בתר פירוש האיסור והתוס' ז"ל כתבו דאמר בפירוש שנתכוין למה שהלשון משמע וכיון שיש במשמע הלשון איסור ג"כ אזלינן בתריה ולחומרא והוי נדר גמור ולדבריהם צריך לומר ג"כ כמ"ש הרא"ש ז"ל כיון שנתכוין לנדור מסתמא דעתו הוא לפירוש האיסור ולפ"ז אין זה ענין כלל לספק נדר בעלמא דהכא לאו מספיקא הוא דאזלינן לחומרא ולקמן בגמרא יתבאר יותר בס"ד:
משנה הרי עלי כחרם כו' אם סתם אסור והקשה הל"מ ז"ל לדברי הרמב"ם ז"ל דפסק סתם חרמים לכהנים אמאי הכא סתם אסור ותירץ דהכא שאני דרוצה להתפיס ודאי לאיסורא קמכוין ובירושלמי בשמעתין מוקי להא דתנן במתניתין בגליל אסורין שאין אנשי הגליל מכירין בחרמי כהנים דמשמע הא מכירין מותרין היינו כמ"ד סתם חרמים לכהנים ומסיק א"כ אפילו בגליל יהיו מותרין ומשני דאנשי גליל רגילים בחרם של עכן מש"ה אסור וביהודה שאין רגילים בחרם של עכן את אמר מותר משמע דלמ"ד סתם חרמים לכהנים אם התפיס בחרם סתם ג"כ לחרמי כהנים הוי ומותר. ורישא דמתניתין דתנן גבי חרם אם סתם אסור ע"כ אתיא כמ"ד סתם חרם לבדק הבית וא"F אמאי פירושן להקל אטו בחרם גמור אם החרים סתם יכול לפרש דבריו אח"כ דלחרמי כהנים קמכוין. זו לא שמענו כיון דמקרא ילפינן דסתם חרם לבדק הבית. משמע דאינו יכול לפרש דבריו אח"כ. ואפשר דהירושלמי מפרש ופירושן להקל כחד פרושא שכתב רש"י ז"ל דמפרש בשעה שנדר. ומש"ס דילן משמע דס"ל דלא שייכא הא דמתניתין בפלוגתא דסתם חרמים בעלמא. מדלא משני הכא לקמן דברי ר' יהודה ועיין רש"י ז"ל שכתב דחרמי בדק הבית לא ניתן לפדות. וז"א. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ערכין וחרמים. ובערכין במשנה שם חרמי כהנים אין להם פדיון ברש"י ותוס' ז"ל שם:
וכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ"ב מהלכות נדרים הלכה י"א בד"א במקום שמשמע כא' מאלו שני ענינים אבל מקום שדרכן שאין קוראין חרם סתם אלא לחרמי בדה"ב בלבד ואמר שם הרי הן עלי חרם הרי זה אסור וכן אם אין קוראים חרם סתם אלא חרמי כהנים ה"ז מותר על זה יש לדקדק לפי שיטתו שפסק דסתם חרם לכהנים. א"כ בכל מקום חרם סתם נקרא חרמי כהנים וע"כ צ"ל כמ"ש הלח"מ ז"ל דאע"ג דסתם חרם לכהנים אבל אם התפיס בחרם אמרינן דלאיסורא קמכוין וא"כ אין הדבר תלוי בקריאת המקום והא דתנן שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים צריך לפרש לשיטתו דבגליל חרם סתם אינו נקרא חרמי כהנים אלא חרם בדה"ב ואטו לענין חרם עצמו ג"כ יש חילוק בין יהודה לגליל ובגליל לכ"ע אם החרים סתם הוי לבדה"ב ואמאי לא תנן הכי בערכין בדין חרם עצמו אלא משמע דגזירת הכתוב הוא סתם חרם לכהנים לרבנן ולריב"ב לבדה"ב ולא שייך לפלוגי בזה במקומות והא דאמרינן שאין אנשי גליל מכירין היינו שאין מצוי ביניהם חרמי כהנים ומש"ה אסורים לכ"ע וכן הא שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה נמי מפני שאין מצוי ביניהם אבל לא מפני שסתם תרומה נקרא תרומת הגורן דהא סתם חרם בכל מקום אינו נקרא אלא חרמי כהנים ואפ"ה סתם חרמים אסורים לת"ק וצ"ע יותר בזה:
גמ' והתנן ספק נזירות להקל כו' ופי' ז"ל כגון שאמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה יש לדקדק מאי קושיא דלמא בספיקא אזלינן לקולא גם בנדרים והכא לאו מספק הוא דמחמרינן בסתם נדרים אלא נדר גמור הוא וכמש"ל וי"ל דבכלל ספק נזירות הוא גם כן היכא דיש ספק בלשונו אי מכוין לנזירות או לד"א דהוי דומיא דסתם נדרים ואפילו הכי אזלינן לקולא ולקמן בשמעתין יתבאר יותר:
גמ' אמר ר' זירא הא רבנן הא ר"א דלר"א לא מעייל ממוניה לספיקא וכ"ש גופו וכוותיה אתיא הא דספק נזירות להקל ואין להקשות דלמא ע"כ לא קאמר ר"א דלא מעייל ממוניה לספיקא אלא התם דההקדש חל על חיה ובהמה ודעתו על הודאי ואין דעתו על הספק אבל הכא אי לא מעייל נפשיה לספיקא אם כן יצאו דבריו לבטלה ודלמא מודה ר"א בהא דע"כ עייל נפשיה לספיקא די"ל דהכא נמי דעתו היה על הודאי דסבור היה דאין במשמעות לשונו אלא אופן אחד ואילו ידע דהלשון ספק הוא ומתפרש בשני פנים לא הוי מעייל נפשיה לספיקא ועיין בפי' הרא"ש ז"ל בפ"ב מהל' בכורים שהקשה התם מתניתין אהדדי דתנן התם הכותב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי והיינו כר"א דאמר דממוניה לא מעייל לספיקא ובסיפא תנן דאם אמר הריני נזיר שזה חיה הרי זה נזיר דאפי' גופו מעייל לספיקא ולפמ"ש יש לישב דלמסקנא ר"א מודה בהא שלא יהיו דבריו לבטלה ודוקא בהקדיש חייתו ובהמתו הוא דפליג כיון דלא יצאו דבריו לבטלה אבל לפי האי פרושא דחייתו ובהמתו היינו חייתו או בהמתו בלא"ה אין כאן קושיא דכ"ע מודו בכותב חייתו ובהמתו לבנו דאין הכוי בכלל משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם אלא דהרא"ש ז"ל מפרש חייתו ובהמתו היינו שניהם וא"כ הא דאין הכוי בכלל משום דלא מעייל ממוניה לספיקא וכר"א ומש"ה הקשה מה שהקשה וכן צ"ל לדברי הר"ש ז"ל אבל להאי פרושא קשיא טובא מנ"ל דס"ל לרבנן דמעייל ממוניה וגופו לספיקא הא לאו ספיקא הוא התם דממ"נ קדיש בין חיה בין בהמה וכן יקשה בטעמא דמתניתין אמאי לא כתב לו את הכוי כיון דכתב לו חיה ובהמה ומידי דהוה אהא דתנן בב"ב אם ילדה זכר יטול מנה נקבה מאתים וילדה טומטום נוטל כפחות שבשניהם מטעם ממ"נ וכן תנן בתמורה אם ילדה זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים וילדה טומטום ואנדרוגינוס קדושה חלה עליהם אם לא למ"ד דבריה בפ"ע הוא והדברים ארוכים בזה וכבר דברו התוס' ז"ל מזה בכמה דוכתי עיין בב"ב פרק מי שמת ובתמורה פ' כיצד מערימין ועיין תוס' ז"ל בכאן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |