אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/מז

יום שני כה אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף מז

תוספת שבת

מסירת הבת לחופה בלא ביטול מלאכה

שנינו במשנה (מו:): האב זכאי בבתו בקידושיה... זכאי במציאתה ובמעשה ידיה... והגמרא (מז.) מציעה מקור למה שזכאי האב במעשה ידי בתו, וזאת מסברא ממה שיכול למוסרה לחופה ואף שבמסירתה לחופה מבטלה ממעשה ידיה, ועל כרחך שמעשה ידיה שלו.

והגמרא דוחה ראיה זו, שכן יתכן שזכאות האב למסור את בתו לחופה אינה סותרת לבעלותה על מעשה ידיה, שכן יתכן ומותר לו למוסרה לחופה אך הוא מחוייב לשלם לה את שכר בטלנותה ממעשה ידיה באותה שעה. ועוד, שהרי אפשר שימסור אותה לחופה בשעה שבלאו הכי בטלה ממלאכה, בלילה או בשבתות וימים טובים.

על אפשרות זו, שהאב ימסור את בתו לחופה בשבתות וימים טובים, מקשים התוספות מהמבואר בגמרא במסכת מועד קטן (ח:), שם דורשת הגמרא את הפסוק "ושמחת בחגך" - ולא באשתך, כמקור לדין המבואר במשנה שם שאין נושאין נשים בחולו של מועד, והיינו משום שאין מערבים שמחה בשמחה. מעתה, כיון שביום טוב אסור לשאת אשה, תמהים התוספות על דברי הגמרא בכתובות המציעה שהאב ימסור את בתו לחופה ביום טוב, נגד המבואר בגמרא במועד קטן.

ומיישבים התוספות ביישובם הראשון: איכא למימר, דהכא איירי שעה אחת לפני יום טוב, שהוא כיום טוב לענין מלאכה דתוספת דאורייתא, ובטילה באותה שעה מן המלאכה. כלומר, התוספות מפרשים שאין כוונת הגמרא שמוסרה ביום טוב עצמו אלא רק בערב יום טוב בשעת תוספת יום טוב, בשעה שבה ישנה קדושת יום טוב כך שהאשה אסורה במלאכה, ומאידך אין בה דין 'אין מערבין שמחה בשמחה' לפי שאין דין שמחה אלא ביום טוב עצמו ולא בתוספת יום טוב.

עוד מיישבים התוספות בדרך נוספת, שמסרה האב לשלוחי הבעל או שעשו נישואין בלא סעודה, באופן שאין חשש מערבין שמחה בשמחה, מאחר שבאופן זה אין השמחה גדולה, ומאידך אין ביטול מלאכה במסירת לחופה כיון שהוא יום טוב.

חקירת האחרונים בגדר דין תוספת שבת אם הוי שבת או יום שישי מקודש

האחרונים רצו לתלות את ב' יישובי התוספות, ואת הטעם שמיאנו התוספות ביישובם השני ביישובם הראשון, בחקירה בגדר דין תוספת שבת ויום טוב. האם גדר הדין שאכן על ידי תוספת שבת נחשב הדבר כאילו התחילה השבת וקדושתה כבר מעת התוספת. או שודאי השבת עצמה אינה מתחילה אלא בשעת תחילת יום השבת בצאת הכוכבים, ותוספת שבת גדרה שניתן לקדש את יום שישי, כך שיהיה ביום שישי קדושת שבת.

עפ"ז יש מהאחרונים שרצו לומר שבדבר זה נחלקו ב' יישובי התוספות. דהיינו שנקודת המחלוקת בין יישובי התוספות היא, האם יש דין שמחת יום טוב בתוספת יום טוב, שלפי יישובם הראשון נקטו התוספות שדין שמחת יום טוב אינו בזמן התוספת, וממילא מצאו התוספות מועד שבו מתבטלת האשה ממלאכה ומאידך אסורה בנישואין - בזמן תוספת יום טוב. ואילו לפי יישובם השני, כיון שנתקדש יום טוב בתוספת יום טוב, חל מיד גם דין שמחת יום טוב, וממילא אין זמן שבו מתבטלת ממלאכה ומותרת בנישואין.

ושורש מחלוקתם תלוי ועומד בחקירה הנזכרת בגדר דין 'תוספת שבת ויום טוב', כי ביישובם השני נקטו התוספות שדין תוספת גדרו שהשבת מתחילה כבר בזמן התוספת, וממילא כשם שחלה קודשת היום כך גם חל דין שמחת יום טוב. משא"כ ביישובם הראשון חילקו התוספות בין הדבקים, כי סברו שגדר תוספת שיכול לקדש את ערב יום טוב בקדושת יום טוב - אך דין שמחה תלוי בשם 'יום טוב', ויום טוב אינו אלא משתחשך.

מחלוקת המהרש"ל והט"ז לענין ברכת לישב בסוכה בתוספת שמיני עצרת

נידון זה מקור מפורש לו כבר במחלוקת המהרש"ל והט"ז, בדין אכילה בתוספת שמיני עצרת. המהרש"ל בתשובה (סימן סח) מביא שראה הג"ה בשם מהר"ר טעביל, שלא היה אוכל בכניסת יום שמיני עצרת עד הלילה, שכיון שעדיין יום הוא הרי צריך לאכול בסוכה ולברך לישב בסוכה, ומאידך כיון שכבר קיבל עליו קדושת יום טוב ממילא צריך לקדש, ואם כן נמצא שסותר עצמו מיניה וביה, כי אם יאמר 'לישב בסוכה' הרי שנוקט שהוא חול וקידוש למה לי, ואם רוצה לקדש את יום טוב שהרי קיבל עליו קדושת יום טוב אם כן 'לישב בסוכה' למה לי.

והוסיף על זה המהרש"ל, שאין לומר שכיון שמוסיף מחול על הקודש, אם כן עבר היום, דזה אינו, שאף שמוסיפין בתפילה וכמו שמצאנו בברכות (כז:) שרב היה מתפלל תפילת שבת בערב שבת, אך מכל מקום לא להשוות לילה, שהרי קריאת שמע היה אומר בשעתו, וכן ספירת העומר אין לו לספור אחר הקידוש בשבת אלא משתחשך.

על דברי המהרש"ל כותב הט"ז (סימן תרסח סק"א): ואף שאין משיבים הארי לאחר מותו, וקל וחומר בשועל כמוני, מכל מקום אחוה דעתי שדברי הרב מאד תמוהין, ואין הדעת של עניות דעתי סובלן. והט"ז מאריך בדברים לסתור את דברי המהרש"ל הגוזר תענית משעת כניסת שמיני עצרת עד הלילה, ובתוך דבריו כתב: ובאמת סברא שבנה הרב עליו הוא אינו קיום כלל, דודאי מי שמוסיף מחול על הקודש, הוא עושה על פי ציווי תורתנו, כבר חלף והלך ממנו חובת היום מה שהיה עליו קודם זה, והוה כמו בלילה ומחר ממש.

ועל מה שהביא המהרש"ל ראיה לדבריו מקריאת שמע וספירת העומר, שאינם אלא משתחשך, כתב הט"ז: תמהתי על גברא רבא דעימיה שרי נהורא, מה חשב בזה, דלא קרב זה אל זה, דקריאת שמע ועומר זמנם בלילה, ולמה יקדים מבעוד יום לעשותם שלא כדינם בשביל מה שקיבל שבת עליו. דהיינו שאף שעל ידי תוספת יום טוב 'כבר חלף והלך ממנו חובת היום... והוה כמו בלילה ומחר ממש', היינו רק להגדיר שעתה כבר החל יום טוב, אבל סוף סוף אינו לילה - ולכן קריאת שמע וספירת העומר שיש בהם דין שיהיו בלילה, לא שייך לקיימם בתוספת יום טוב.

מחלוקת הב"ח והט"ז בדין אכילת סעודת שבת בזמן תוספת שבת

השו"ע (או"ח סימן רעא ס"א) כתב: כשיבוא לביתו [- בליל שבת] ימהר לאכול מיד. וכתב הביאור הלכה, ש'מיד' היינו אפילו קודם חשיכה, שכיון שקיבל עליו שבת אחר פלג המנחה, יכול לקדש, אע"פ שעדיין הוא יום.

ובטעם דין זה הביאו הפוסקים (מגן אברהם, הו"ד בביאור הלכה) שני טעמים; האחד לפי דעת הסוברים דין תוספת שבת, שלדבריהם יכול לקדש מבעוד יום מחמת דין תוספת שבת. והשני לדעת הרמב"ם הסובר שלא נאמר דין תוספת אלא ביום כיפור, ואעפ"כ כתב הרמב"ם שיכול לקדש מבעוד יום. ובביאור דעתו כתב בתוספות הרא"ש (ברכות כז.) שכיון שבפסוק נאמר "זכור את יום השבת" ולא כתיב 'ביום השבת', ילפינן מינה שיכול לזוכרו בכניסתו קודם כניסתו, וביציאתו אחר יציאתו.

ולדעת הסוברים שההיתר לקדש מבעוד יום הוא מדין תוספת, נחלקו הב"ח (או"ח סימן תעב) והט"ז (סימן רצא) האם יכול לצאת ידי חובת סעודת שבת בזמן תוספת שבת. ודעת הב"ח בשם מהר"ל שצריך לאכול עכ"פ כזית אחר צאת הכוכבים, ואילו דעת הט"ז שיכול לאכול את כל הסעודה קודם השקיעה.

ובביאור מחלוקתם כתב המשנה ברורה (סימן רסז סק"ה) על דברי השו"ע שם שמפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפילת ערבית ולאכול מיד, שהוא משום שכיון שקיבל עליו שבת והוסיף מחול על הקודש, הרי נחשב זמן זה כשבת לענין זה שיכול לקדש ולאכול מיד, ויכול גם לגמור סעודתו מבעוד יום. והוסיף המשנ"ב להביא שיש חולקים וסוברים שיזהר למשוך סעודתו עד הלילה ויאכל כזית בלילה, וטעמם שכיון שדין שלש סעודות נלמד (שבת קיז:) מהכתוב 'היום' ג' פעמים לגבי אכילת המן בשבת, לכן צריך שיקיים את כל הג' סעודות ביום השבת עצמו. וסיים המשנ"ב: ולכתחילה נכון לחוש לדבריהם.

ולכאורה ביאור מחלוקתם בחקירה הנ"ל, אם גדר תוספת שבת הוא שהשבת מתחילה כבר בזמן התוספת, או שלעולם השבת מתחילה רק משתחשך אלא שקדושת השבת חלה גם ביום שישי, והרי לפנינו יום שישי מקודש בקדושת השבת. והט"ז הלך בזה לשיטתו, שכשם שבמחלוקתו עם המהרש"ל נקט שכיון שקיבל עליו שמיני עצרת אין כל טעם לברך לישב בסוכה, כך גם לענין סעודת שבת סובר הט"ז שכיון שקיבל שבת יכול לאכול את הסעודה כולה מבעוד יום ואינו צריך למושכה ולאכול כזית משתחשך.

ביאור טל לישראל שדעת הט"ז בכמה מקומות שהיום מתחיל בזמן התוספת

בספר טל לישראל לרבי ישראל גנס שליט"א (סימן א) ציין לכמה מקומות שבהם מבוארת דעת הט"ז שגדר דין תוספת הוא שמזמן התוספת מתחיל היום, השבת או היום טוב. תחילה ציין לדעת הט"ז באכילת סעודת שבת מבעוד יום, ובאכילת סעודת שמיני עצרת וכמו שנתבאר, ועל כך הוסיף עוד שתי מקומות שגם בהם נראה שהלך הט"ז לשיטתו שגדר התוספת הוא שכבר מתחיל היום מעת קבלת התוספת, וכמו שיבואר.

במשנה במסכת פסחים (צט:) שנינו: ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ובברייתא המובאת בגמרא שם תניא: לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה. והרא"ש (פסחים פ"י סימן ב) עמד על שינוי הלשון, שרק לענין ערבי פסחים נקט התנא לשון 'עד שתחשך'. ויישב הרא"ש שבא התנא להשמיענו שאע"ג שבשבתות ובשאר ימים טובים יכול לאכול קודם שתחשך, מכל מקום בערב פסח יאכל רק משתחשך.

אם תפילת מעריב בליל שבועות מבעוד יום סותרת ל'תמימות'

והנה דעת הט"ז (סימן תצד) כתב שבליל שבועות ראוי שלא להקדים את התפילה קודם הלילה, כדי שתהיה ספירתו שבעה שבועות תמימות. ואמנם מדברי הרא"ש, שלא חילק בין יום טוב זה לזולתו, משמע שבכל יום טוב יכול להקדים ואפילו בשבועות, וכך דקדק הקרבן נתנאל (שם אות ב) מדברי הרא"ש שאינו סובר בזה כדעת הט"ז.

וביאר הטל לישראל שגם כאן שורש מחלוקת נטוע בחקירה הנזכרת, כי הרא"ש סבר שאפילו אחר שקיבל עליו קדושת שבועות והתפלל ערבית, עדיין נשאר היום חלק מהשבע שבתות תמימות, ואין כל גריעותא במה שנתקדש עתה בקדושת יום טוב. משא"כ הט"ז הלך בזה לשיטתו שעל ידי שמקבל תוספת יום טוב נעשה יום השבועות ממש, וכבר אינו חלק מהשבוע השביעי - וממילא חסר בקיום דין תמימות.

בני עיר שנגזל שופרם וקיבלו שבת ואחר כך בא שופר אם יתקעו

עוד מצאנו בט"ז (או"ח סימן תר) שאלה בקהל אחד שהיה להם בערב ראש השנה שופר, ובאו שודדים וגזלו אותם ונטלו גם את השופר, ושלחו הקהל שליח לקהילה אחרת לשלוח להם שופר, אמנם התעכב השליח מחמת אונס ולא בא עד סוף יום השני, ובאותה שנה חל ראש השנה בימים ה' וו', ובשעה שבא השופר כבר התפללו הציבור של שבת וקיבלו עליהם את השבת, אבל עדיין היה היום גדול. ויש לדון האם יתקעו באותה שעה.

ונקט הט"ז שתקיעתם בשעה זו יש בה סתירה למה שקיבלו עליהם שבת, אלא שהסיק להתיר משום שקבלתם היתה בטעות ואפשר ע"י היתר לבטל הקבלה. אך עכ"פ מבואר מדבריו שעצם הקבלה סותרת לקיום דין התקיעה, והביאור בזה, שאף כאן הלך הט"ז בשיטתו, שגדר דין תוספת הוא שכשמקבל על עצמו קדושת שבת מתחילה השבת, ואם כן נמצא שאחר שקיבלו בני אותה העיר את השבת עליהם, הרי שאין כאן עוד ראש השנה אלא רק תחילת יום ג' תשרי, וממילא לא שייך שישמעו תקיעת שופר של ראש השנה.