כלי חמדה/שמות/בשלח/ב

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

כלי חמדה - פרשת בשלח - סימן ב

ב) איברא דבעיקר הדבר בענין שבת דמרה אם הי' חמור יותר משבת שלאחר מתן תורה או שהי' קיל בהרבה דברים כבר הארכנו בזה בקונטרס נר מצוה בדיני שבת בכמה ענינים וכן בספרי דרך חיים סימן י"ג כתבתי בדברי הספורנו הנ"ל בדרך שכתבנו כאן אמנם בתשו' שכתבתי לאחד מתלמידי כתבתי דרך אחר בכל ענין דשבת במרה לזאת הנני להעתיקה בזה כפי אשר יצאה מתחת ידי לעורר לבב התלמידים. וז"ל:

שלום לך ידידי היקר וכו'. מכתבך קבלתי והנאני שאתה שוקד על דלתי התורה והנה נפשך בשאלתך לבאר לך דברי התוס' שבת (דף פ"ז ע"ב) ד"ה אתחומין לא איפקד שכתבו דאין צ"ל דאתיא כר"ע דס"ל תחומין דאורייתא [דהרי משמע דמשעת מ"ת לכ"ע איפקד אתחומין וע"כ דר"ע הוא] דלאו דוקא נקט תחומין אלא הוצאה ופליגי אי איפקד על הוצאה במרה ואע"ג דבפרשת מן כתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן מיני' הוצאה איכא למימר שלאחר מ"ת נאמר אחר שנעשה המשכן כמו שאמר הקב"ה למשה להניח צנצנת המן ומשום דשייכי למילי דמן כתבינהו התם ולמ"ד איפקד אע"פ שבמרה נאמר כתבי' התם כדפרישית עכ"ל התוס'. וע"ז תמהת. א' דהרי מריש דבריהם נראה מבואר דאם אמרי' תחומין דאורייתא נצטוו עוד בסיני ובסוף דבריהם כתבו דהוצאה ג"כ לא נפקדו מיד במתן תורה אע"ג דהוצאה וודאי דאורייתא. ב' מה זה שכתבו דלאחר שנעשה המשכן נאמר מה כוונת התוס' בזה ואמאי לא כתבו בפשיטות דמיד לאחר מ"ת אמר להם מ"ר דין זה דאל יצא איש ממקומו ומה ענין זה לצנצנת המן שלא הי' שייך לאומרה קודם שנעשה המשכן משא"כ מלאכת הוצאה. ועוד דהרי ילפינן הוצאה מויכלא העם להביא וזה הי' באמצע מלאכת המשכן קודם שנעשה המשכן וא"כ כיון דכתבו התוס' דצריך קראי להוצאה דעני והוצאה דבעה"ב א"כ בוודאי נאמר להם הכל בב"א. אלו תוכן דבריך ובקשת תשובתי:

והנה במה דסיימת אפתח מה שהקשית אמאי דחקו התוס' לומר דהי' כאחת עם הציווי בצנצנת המן דילמא מיד אחר מתן תורה נאמר זה לישראל י"ל בפשיטות כיון דמיד לאחר מתן תורה עלה משה על ההר סיני ואח"כ שיבר את הלוחות עד יוה"כ ואח"כ כשצוה אותם בפרשת ויקהל על מלאכת המשכן ועל שמירת שבת לא אמר להם מאמר זה לכן כתבו התוס' דזה נאמר להם ביחד עם המאמר דצנצנת המן לכן כתיב בפרשת המן [ובאמת מטעם אחר לא אדע מה שייכות לקרא זה עם פרשת המן דבשלמא למ"ד דאיפקד מיד א"ש דהפירוש אל יצא ממקומו עם הכלי ללקט המן כמו"ש רש"י ותוס' אמנם למ"ד דלא איפקד עד לאחר מתן תורה וזה הי' עכ"פ זמן רב לאחר מ"ת לאחר ירידת משה מן ההר וכבר היו כל ישראל יודעים דהמן אינו יורד בשבת א"כ איזהו אזהרה שייכא לא תצאו ללקט את המן אחר כי לא נמצא מן כלל וע"כ הוא איסור הוצאה על דברים אחרים ואין לו שייכות למן כלל]:

אמנם בעיקר הדבר במצות שבת אי נצטוו מיד כל פרטי המצות כמות שהוא הן בשאר מלאכות והן בהוצאה או שנאמרה להם כמות שהיא כתוב לפנינו זה צ"ע לפנינו והנה כבר ישב על מדוכה זו רבינו הגדול בעל פני יהושע זל בשבת (דף מ"ו) וכתב בפשיטות דלדעתו הי' נראה דבסיני דנצטוו על ל"ת כל מלאכה לא הי' נפ"מ בין מלאכה שצריכה לגופה ובין מלאכה שאצל"ג ועד שנצטוו עוד הפעם במלאכת המשכן לא הי' כלל הבדל זה והביא ראי' לזה ממלאכת יו"ט דכתיב בי' סתם כל מלאכה לא יעשה בהם וא"כ וודאי דגם מלאכה שאצל"ג אסור ומהיכי תיתי לחלק בין שבת ליו"ט אלא שחזר בו אח"כ מכח סוגיית הגמ' שבת (דף מ"ד) עיי"ש. והנה מה שחזר מכח הסוגיא הנ"ל כבר כתבתי בקונטרסי דרך חיים שיש לתרץ בטוב טעם:

אך בעיקר הענין קשה לומר שלא נצטוו בדיני שבת על בורי' עוד במתן תורה כיון דהוא יסוד הראשי לתוה"ק. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שבוודאי ישראל במ"ת שנזדככו לגמרי כמלאכי השרת בוודאי כששמעו כל דיבור ודיבור מפי הקב"ה הכינו הכל מה שכלול בו וכששמעו ל"ת כל מלאכה כיון דהוצאה בכלל מלאכה כמו דהוכיח הגמ' מקרא דויכלא העם מהביא בודאי השיגו כונת התוה"ק על בורי' כמו א"א דקיים אפי' עירובי תחומין או תבשילין היינו דברוח קדשו השיג כל דיני התוה"ק וא"כ מכ"ש עתה כששמעו בפירוש מפי הדיבור ל"ת כל מלאכה בודאי שהשיגו הכל מה שהוא בכלל האיסור דמלאכה ומה שהוא מחובת השביתה וכל מה שצריכין אנו למקראות היינו לגלות לנו מהיכן נשמע דכל אלה נאסרו בשבת והמה בכלל מלאכה שצוה עליהן הקב"ה בעשרת הדברות אבל ישראל שכאותו הדור שעמדו על הר סיני לא היו צריכים לכל זה שהם השיגו זה מיד כששמעו את הדיבור דשמירת שבת ולכן אין ספק בעיני שמיד שמרו את השבח כהלכה בכל הפרטים דאבות ותולדות וכל הדינים מה היא מלאכה ומה אינה מלאכה:

ונראה דאפי' לר"י דס"ל בחגיגה (דף ו') דרק כללות נאמרו למשה רבינו בסיני היינו רק שאר המצות שאינם נכללין בעשרת הדברות אבל עשרת הדברות אינם בכלל זה וישראל השיגו מיד כל פרטי המצוה בשלימות כאשר צוה השי"ת. וי"ל בזה ענין מה שבדברות האחרונות נאמר כאשר צוך ודרשינן כאשר צוך במרה והיינו בכ"א ושבת וקשה א"כ אמאי בדברות הראשונות לא נאמר כאשר צוך:

אמנם להנ"ל א"ש דבדברות הראשונות שהשיגו בעצמם כל פרטי המצוה לא הי' צריך לומר להם אופני ופרטי המצוה ולא היה צריך להזכיר להם כאשר צוך במרה אמנם בדברות האחרונות שלא היו בבחינה זו אמר להם כאשר צוך במרה להורות על הפרטים. אך לפי"ז יצא לנו מזה דבמרה הוזהרו על כל הפרטים של כל מלאכת שבת וקשה למ"ד אתחומין לא איפקד וכתבו התוס' דה"ה הוצאה ובמתן תורה נראה דנצטוו על הוצאה כיון דהוא בכלל כל מלאכה ועיי' בחידושי הר"ן שבת שם שכתב דה"ה דלא נצטוו במרה בלאוי דשבת היינו על מחמר ושביתת בהמתו והרי הכא מפורש בתוה"ק לא תעשה כל מלאכה וגו' אתה ובהמתך וילפינן מיני' למחמר אחר בהמתו לכן נראה דפירוש המקראות כך הם שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך במרה ונוסף לזה הנני מצוה אתכם ל"ת כל מלאכה וגו' ועל מה שנצטוו במרה לא צריך להזהיר עוד הפעם דזה נכלל בכלל שמור דהשמר דלאו לאו:

ובאמת לבי מגמגם טובא אם נצטוו במרה כל המלאכות עם התולדות ומסברא נראה דבמרה לא נצטוו אלא באבות מלאכות והתולדות לא נצטוו אלא ממתן תורה ואילך:

שבתי וראיתי בספר צפנת פענח שנדפס מחדש ממש מכבוד הגאון המובהק מוהר"י מדינענבערג שיחי' בפ"ז מהלכות >>>