מהרש"א - חידושי אגדות/זבחים/קב/א

מהרש"א - חידושי אגדות זבחים קב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואין זר רואה הנגעים וא"ת אהרן וכו' קרוב הוא וכו'. במשה נמי המ"ל קרוב הוא ואין קרוב רואה וכו' אלא דהאמת קאמר דזר הוא ולמ"ד נמי משה כהן היה הא מסיק דלגבי נגעים מיהת זר מקרי דאהרן ובניו כתובין וכו' וכן אלעזר ואיתמר קרובים מקרי לה אבל למ"ד פנחס כהן היה באותה שעה ק"ק אמאי לא ראה הוא ואם הוא מקרי קרוב יש להוכיח מהכא דראשון בשלישי פסול לעדות וק"ל:

חלק לה הקב"ה כבוד אני כהן ואני מסגירה ואני חולטה וכו'. הסגר הוא בשבוע ראשון והחלט בשבוע שני ויש לדקדק דהא קאמר קרא תסגר שבעת ימים ואמרי' בפרק כיצד הרגל ואביה ירק ירק וגו' הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד יום אלא דיו וכו' וי"ל דקאמר אני מסגירה ואני חולטה דהיינו י"ד כפי הסברא מתוך הק"ו וקרוב לזה כתבו התוספות בפ' כיצד הרגל דנקט י"ד יום כנגד ב' הסגרות דהיינו י"ד יום דאין הסגר פחות משבעה עכ"ל ע"ש:

חמשה שמחות היתה אלישבע וכו'. ואבלה על ב' בניה וכו' במדרש ילקוט מביאו אקרא לשחוק אמרתי מהולל מעורבב הוא השחוק ששחק מדת הדין על אלישבע שראתה ד' שמחות ביום אחד וכו' ולא חשיב שם בן בנה דהיינו פנחס וצ"ל דס"ל לההוא מדרש כמ"ד לעיל דלא נתכהן פנחס עד מעשה זמרי או עד ששם שלום וכו' גם קאמר שם ב' בניה סגני כהונה ואפשר דר"ל נדב ואביהו שמתו אבל בתלמוד קאמר בנה סגן והיינו אלעזר שנעשה סגן אחר שמתו ויש לדקדק אמאי נקט אלישבע ולמה לא נקט אהרן גופיה שראה ה' שמחות או ד' כפי המדרש שהוא כ"ג ואחיו מלך ובנו סגן ובן בנו משוח מלחמה וגיסו נשיא השבט וכו' וע' מה שכתבתי במסכת הוריות בזה:

כל חרון אף שבתורה יש בו רושם וכו'. בעל צרור המור מפרש ליה דוקא בחרון אף שנכתב לגבי השם וכתב שם טעם לפי דעתו ואינו כן דהא פריך לקמן מחרי אף דגבי משה וסתמא קאמר כל חרון אף שבתורה וכו' והנראה לפרש דכמה חרון כתיבי בתורה ובקצתם הוסיף בהם לומר אף שהוא רמז על הרושם שבא אחריו בקרא הן שיהיה הרושם במעשה שאחריו כגון וחרה אפי והרגתי וחרה אפי בהם וגו' הן שיהיה הרושם אחריו בדבור של כעס כמו ויחר אף יעקב ברחל וגו' התחת אלהים אנכי וגו' וכמוהו ויחר אף בלק וגו' ויחר אף אליהוא וגו' וכן משמע מפרש"י וכן משמע לקמן דדבור של כעס הבא אחריו מקרי שפיר רושם דקאמר והכתיב ויצא משה בחרי אף ולא א"ל מידי אבל כאן קאמר ר"י בן קרחה דלא הוזכר כלל רושם אחריו בין בדבור בין במעשה ומזה למדו לומר בפרק הזורק מהא דכתיב ויחר אף ה' בם שגם אהרן נצטרע ולמ"ד דלא נצטרע מוקי לה התם בנזיפה ונזכר זה הרושם במעשה שאחריו דכתיב ויחר אף ה' בם וילך דהיינו שפירשה שכינה מהם שהיו בנזיפה:

והלא כהן הוא ה"ק אני וכו'. פסיקא ליה דכהן היה מדעבד עבודה בשבעת ימי מלואים ולהכי כתיב משה ואהרן בכהניו ונפסקה לו כהונה אלא שניטלה ממנו בחרון אף וחד אמר דלא נפסקה לו כלל הכהונה אלא בז' ימי מלואים וי"א סברי דמעולם לא ניטלה ממשה אלא מזרעו ומייתי מדכתיב משה ואהרן בכהניו וגו' משמע ליה בכהניו קאי נמי אמשה וכינוי דכהניו קאי אקב"ה כמו שלא פסקה הכהונה מאהרן כל ימיו כך לא פסקה ממשה כל ימיו אלא מזרעו ויש לדקדק מדקאמר כתנאי משמע דרב דאמר לעיל משה רבינו כ"ג היה לא אתי כחכמים דסברי הכא לא נתכהן משה אלא בז' ימי המלואים הא רב נמי דסבר דמשה כהן גדול היה מייתי מקרא דאיל המלואים וגו' ויש לומר דרב דאמר כהן גדול אי בז' ימי המלואים הוא מאי אשמועינן האי קרא שעבד בז' ימי המלואים אלא ע"כ דאשמועינן דנפסקה לו הכהונה וק"ל:

אמר ר"ל סטרו ויצא וכו'. יש לדקדק דמשמע אף זה נאמר בו רושם היינו שנאמר מפורש בקרא כמ"ש לעיל והיכן מפורש זה הרושם בתורה ואפשר משום כבודו של מלך לא פרסמו הכתוב שסטרו ודו"ק:

מלך הוא והסבר וכו'. מפרש"י נראה דתרוייהו דריש מלשון לקראתו ע"ש. ועוד נראה לפרש למ"ד העיז פניך בו דריש ליה מונצבת דמשמע נצב לריב כמ"ש כל מקום שנאמר נצים נצבים היינו דתן ואבירם כדאמרי' בנדרים כפרש"י סוף פ' שמות וק"ל:

ואילו לדידיה לא קאמר וכו'. עי' פרש"י לכאורה לא הל"ל והשתחוית דמסקנא נמי לא הוזכר השתחואה וי"ל דע"כ בכלל ויקרא נמי הוה השתחואה דהא גבי עבדיו לא הוזכר השתחואה במסקנא אע"ג דא"ל והשתחוו אלי אלא שקיצר הכתוב במסקנא ודו"ק:

וישנס מתניו וירץ וגו'. (פרש"י אחאב כו') משמע ליה דאחאב הוה יחידי מדכתיב ברישא דענינא אחאב הלך בדרך אחד לבדו וגו' אבל מפירוש הרד"ק נראה דהשניסה והריצה גופה לפניו היא בעצמה חלוקת הכבוד והענין שראוי לחלוק כבוד אפי' למלכים הקדמונים הרשעים כאלו שזכר וכדאמרינן בפ' הרואה דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא והמזלזל בכבודם כאילו פוגע בכבוד המקום וק"ל:

ואין הלום אלא מלכות וכו'. מדשינה למכתב הלום במקום פה ובכולהו דקרא יש לדרוש על שם המלכות כמ"ש גבי דוד לשון הלום רמז למלכות כמ"ש בפ"ג דמס' ע"ז ואת העדות עדות הוא לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו וכו' ע"ש וגם הלום ראיתי וגו' דהגר שאמרה וכי סבורה הייתי להיות גדולה ומלכות בזרעי כמו שאמר לה המלאך הרבה ארבה וגו' ידו בכל וגו' אחרי רואי עניי בבית גברתי וכן מי הביאך עד הלום דשופטים דרשוהו פרק חלק לאו ממשה קאתית דכתיב ביה אל תקרב הלום וגו' ע"ש והבו לכם דבר עצה הלום דשופטים ר"ל הבו לכם דבר ועצת מלכות וכן גושי הלום ואכלת וגו' דרות רמז לה בהגשתה אליו יבא בית דוד מהם וכל אינך הלום בשמואל וד"ה נאמר בשאול ודוד וק"ל:

בשעה שפוסקין וכו'. דריש ליה מסיפא דקרא דכתיב ויושיבם לנצח כפרש"י בפ"ק דמגילה ושם מפורש דרישא דהאי קרא לא יגרע מצדיק עינו וגו' נדרש על שאול ושם יבואר (מגילה פ"ק וע"ש):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף