העמק שאלה/קכה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קכה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הוי לי' דרוסה. פי' דהנקיבה בעוקץ אינו בא מחמת משיכה אלא העוקץ עצמו נוקב בדחיק' זהו פסול דרוסה כדאי' בד"ל ואין ושחט אלא ומשך ולמדו מזה פסול דרסה. והיינו כלשון משנתנו חוץ ממגל קציר והמגירה מפני שהן חונקין. ובזה מתיישב הא דאי' בדכ"ז דדרסה גמרא. והכא נ"ל מקרא דושחט. וכבר עמדו ע"ז בפרש"י וחי' רמב"ן שם. אבל לדברי רבינו י"ל דשני מיני דרסה נינהו חדא שהוא דורס ממש בלא הולכה וזה נ"ל מקרא. וחדא שבאמת מושך הסכין אלא שהסימן נחתך לא מחמת המשיכה והיינו פסול פגימה. זהו שיטת רבינו. והנה התוס' ד"ט כתבו דפסול פגימה היינו עקור. ולפי דברי רבינו דפגימת הסכין היינו דרוסה. א"כ נראה דשיטת רבינו דעיקור היינו שמוטה כבה"ג וכפי' הרמב"ם ושארי ראשונים ז"ל. [והתו' שהעלו דפסול פגימה הוא פסול עיקור הסבירו זה הכוונה בפרש"י שכ' דעיקור היינו פסוק הגרגרת. אבל בפרש"י ד"י ד"ה שמא בעור נפגמה כ' שהפגם קורע וזבחת כתיב עכ"ל. מבואר דפסול פגימה אינו משום עיקור. וכוונת רש"י ז"ל נראה מלשון הלבוש סי' י"ח דוזבחת משמע ולא וקרעת. ולי נראה דדייק מדכתיב וזבחת. דמשמע מה שאתה זובח וכדתנן בפרק ב' נפל סכין ושחט כו' שנאמר וזבחת מה שאתה זובח כו'. וכשיש פגם הוא קורע מעצמו ולא נעשה בכח האדם. הא מיהא דלא כהגאון ת"ש סי' כ"ד סק"כ שכ' דהכל מודים דפגימת סכין פסול משום עיקור. ואדרבה אין הדבר ברור כלל. וגם רבותינו התו' לא כתבו הכי אלא משום שלא מצאו לפרש מהו עיקור. אבל משמעות פרש"י דעיקור היינו פסוק בידים ממש. והכי פי' במשנה דכריתות רפ"ה דם עיקור שעקר סימניהם וע"ש בתו' ועקירת סימן א' מיקרי ג"כ פסול בשחיטה כמו שחט א' והמתין לה עד שמתה דתנן בחולין בפ' ב']: ואחר שדעת רבינו נראה כבה"ג דעיקור היינו שמוטה. ראיתי נכון לבאר דעתם. וכבר הוו בה טובא רבותינו התו' ושארי ראשונים עפ"י רומי' דתרי סוגי' בחולין. דבדף כ"א אי' אין עיקור סימנים בעוף. מוכח דעיקור אינו טריפות כלל. שהרי בטריפות אין שום חילוק בין בהמה לעוף. ובד' מ"ד א' בהא דמקשה הגמ' על הא דקאמר דשמוטה ברובו כשר והאמר רבב"ח א' שמואל סימנין שנדלדנו ברובן טרפה. ואי אי' כבה"ג דעיקור היינו שמוטה. תיקשי לי' על רבב"ח גופא. דאי בהכי הוי טריפה א"כ מהו עיקור דקיי"ל שאינו טריפה אלא שאין שחיטה מועלת בו. ויישבו התוס' בדוחק דהוי מצי למימר ולטעמיך. והרשב"א בס' תה"ב בית ב' סוף שער א' יישב בא"א ג"כ בדוחק. והרמב"ן ס"ל דבאמת שלא בזמן שחיטה הוי טריפה ובשעת שחיטה הוי עיקור. וכ"כ הרא"ה בס' בדה"ב. ולא כבה"ג שכ' שנעקרו הסימנים במקום שאינו עושה טריפה. אבל ליישב דעת בה"ג ורבינו אנו צריכים שדבריהם ד"ק: והנראה לפי שיטת הרמב"ם בנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת דהוי נבילה מחיים. כמבואר בה' שחיטה פ"ג הי"ט. וכבר הסכימו התב"ש ופליתי וש"א שאין הכוונה דמטמא מחיים. דזה ודאי א"א וכמבואר בחולין דף קכ"א ב' שאינה מטמאה טומאת נבילות כ"ז שמפרכסת עד שתמות. ולא עוד אלא אפי' שחיטתו מטהרתו כדתני' בתוספתא ניקב הוושט ואח"כ שחט שניהם שחיטתו מטהרתו דודאי גם זה בכלל הדרשה שבד' ע"ד וכי ימות מן הבהמה דמהני שחיטה לטהר טריפה. דאחר דלא מטמאין מחיים לאו בכלל מתה היא והשחיטה ממיתה מש"ה אינה נבילה לענין טומאה אפי' אחר שחיטה. ולא קאמר דהוי נבילה אלא לענין איסור אכילה. דמחיים אסורה משום נבילה מטעם דלא מהני לה שחיטה. והיינו דאי' שם דל"ב גבי נקה"ו ופסה"ג כי קתני נבילה דלא מטמאה מחיים כו' פי' נבילה הוי אבל לא מטמאה מחיים. ומפרש הרמב"ם הא דקאמר רבא שם אלו אסורות קתני ויש מהם נבילות כו' פי' דעיקר האיסור גם מחיים אינו משום טריפה ומחמת שאינו יכול לחיות אלא משום נבילה מחמת דלא מהני לה שחיטה. ומש"ה קרי לה התנא אסורה וכוללה בשאר טריפות. [ולא כשאר פוסקים דס"ל דמחיים לא הוי נבילה כלל. והא דאסורה מחיים היינו משום דהוי טריפה כשאר טריפות. והא דקאמר רבא יש מהם נבילות היינו דלאחר שישחטו לא יהיו כטריפות שנשחטו אלא נבילות ג"כ אבל כ"ז שהיא חיה אינה אלא טריפה משום שא"י לחיות. ולא כן דעת הרמב"ם ז"ל]. והיינו דהרמב"ם כשהגיע בפ"ו שם למנין טריפות שיש בנקובה לא מנה אלא נקובת תורבץ הושט ולא וושט עצמו. וכן בפ"ט פסוקה כיצד לא מנה פסוקת הגרגרת. ובסוף פרק י' שמונה והולך עה"ס שבעים טריפות לא מנה ג"כ נקה"ו ופסה"ג. וכשיטתו דהני אין בהם טריפות כלל. ורק משום דלא מהני להו שחיטה אסורין וקרי להו טריפה. ובאמת כשתמצא לומר מבואר הכי בסוגי' דמ"ג בתורבץ הוושט רב אמר במשהו מקום שחיטה הוא שמואל א' ברובו לאו מקום שחיטה הוא. וקשה לי מאי שייטא דשחיטה לענין טריפות. הא לא תליין אלא ביכול לחיות. אלא כמש"כ. דעיקר נקובת הושט ופסוה"ג יכולין לחיות ולא הווין טריפות אלא משום שאינן בר שחיטה. והכי ס"ל לרב ושמואל. ומסקנת הסוגי' דגם לרב אינו מקום שחיטה ומכ"מ נקיבתו במשהו והכי גמירי דשם היא טריפה ממש כשאר טריפות. ומזו הסוגי' עצמה הוא שלמדנו דכמו בפסוקת הגרגרת הוי נבילה מחיים הכי נמי בנקובת הוושט. אף על גב שלא נתבאר בסוגי' דד' ל"ב אלא פסוקת הגרגרת וכבר תמה ע"ז בשו"ת פני אריה סי' צ"ה. אבל מסוגי' זו דתורבץ הושט מבואר יפה טעמו ונימוקו של הרמב"ם. דלל"ק נקה"ו אינה טריפה כלל. ומכ"מ היא נבינה משום שאין לה שחיטה. וה"נ בל"ב דוקא בתורבץ הושט היא טריפה שאינה חיה ולא בושט עצמה. ויש עוד להוכיח מדאי' בד' מ"ג אמר רבא קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום. ובד' מ"ח א' קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום והסכמת הפוסקים דה"ה בכל הנקבים המטריפים. וכפרש"י בד' מ"ג בד"ה אינו קרום ואם ניקב כו' דכל נקובי דטריפות לא מהני להו סתימה דסלקא כו'. ולא כרא"ה בבד"ה. וא"כ קשה למאי נקיט רבא הני תרתי. בשלמא הא דנקיט ביחוד ריאה וכן ביבמות דע"ז אי' זהו פסול שחוזר להכשרו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום. ניחא לי הא דנקיט ריאה משום דבחולין דמ"ח ס"ד דהש"ס לפרש זהו למעוטי ניקב הריאה ודופן סותמתה וסביך בבשרא ומסיק דזה כשר וזהו למעוטי קרום כו' מש"ה נקיט ריאה. ובאמת רבינו בשאילתא קנ"ב הביא סוגי' זו ואי' שם זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה שבריאה ושבושט. אבל הא ק' למאי נקיט רבא הני תרתי ריאה וושט דהקרום אינו מועיל. אבל לדעת הרמב"ם ניחא שפיר דפסולי דידהו לא דמיין להדדי ולא היינו למדים זמ"ז. ואי קאמר ריאה דטריפה משום דסופו ליסתר כפרש"י ס"ד הא וושט שאינו טריפה אלא משום דלא מהני לה שחיטה כ"ז שהוא נקוב ומה לי דסופו ליסתר השתא אינו נקוב קמ"ל דלא מהני. ואי קאמר ושט ה"א דוקא בהא דהלכה הוא דלושט נקוב לא מהני שחיטה ומאי מהני הקרום אפי' הוא מגין ולא יהא נסתר סוף סוף הושט הוא נקוב אבל ריאה מהני קמ"ל. ודוק בלשון הרמב"ם שכ' בפ"ג ה' כ"א נקב הושט ועלה בו קרום וסתמו אין הקרום כלום והרי הוא נקוב כשהי'. וגבי ריאה כ' בפ"ז ה"ג ריאה שניקבה ועלה קרום במכה ונסתם הנקב אינו כלום. ולא סיים והרי הוא נקוב כשהי'. והיינו משום דטעם פסול הריאה הוא משום שישוב הנקב למקומו כשיסתר הקרום אבל בשעה זו אין נקב. משא"כ בושט הרי הושט נקוב כשהי'. ועפי"ז מיושב עוד הא דאמר רבא בנדה דכ"ה ושטו נקוב אמו טמאה לידה. ופרש"י ותו' דס"ל לרבא טריפה חיה והקשו מכ"מ וע' תו' תמורה די"א ב'. ולפי דברינו ניחא דרבא לטעמי' דנקה"ו אינו טריפה משום שא"י לחיות. מיהו מזה המאמר אין ראי' להענין לפי דברינו בסי' ק"ג אות ט' דיש נ"מ בין אדם לבהמה. הא מיהא דעת הרמב"ם ברור דבנקה"ו ופסה"ג אין בהם טריפות כלל ויכולין לחיות י"ב חודש אלא שנקראין טריפות משום דלא מהני להו שחיטה. ולפי זה ה"ה שמוטה דלא מהני להו שחיטה. אע"ג דיכול לחיות אסורה מחיים משום נבילה ומיקרי טריפה אע"ג שאין בהם טריפות. ומעתה ניחא שפיר הא דא' רבב"ח א"ש סימנין שנדלדלו ברובן טריפה אע"ג שאינה טריפה אלא משום דלא מהני לה שחיטה. ועדיין יש לנו לבאר שיטה זו לפי מה שהעלינו דעת הרמב"ם דנקה"ו ופסה"ג אינם טריפות כלל. וא"כ אפשר שיכולין לחיות י"ב חודש. ולא מהני בהו אם יש ספק שתשהה י"ב חודש. והכי ודאי דעת הרמב"ם שהרי ז"ל בה"ש רפי"א כל בהמה או עוף שנולד ספק טריפות מטריפות אלו כגון בהמה שנפלה כו'. דייק מטריפות אלו היינו שמונה וסופר על הסדר שם שבעים טריפות וממילא אין שני אלו בכלל הדין של ספק טריפות. אבל ק' מדתנן בסוף משנה ראשונה דפ' א"ט זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה. ואמר עלה ר"ל רמז לטריפה שאינה חיה מה"ת מנין מדקתני סיפא זה"כ כל שאין כמוה חיה טריפה כו'. הרי דמפרש למשנתנו דהני דתנן אלו טריפות א"א לחיות י"ב חודש. וממילא אם נולד בהן ספק משהין י"ב חודש. והרי נקה"ו ופסה"ג בכלל. ומבואר כהני פוסקים דס"ל נקה"ו ופסה"ג טריפות הן מצד עצמם ולא מצד דלא מהני להו שחיטה. איברא כד דייקת פלוגתא דאמוראי היא דר"ל לטעמי' בד' ל"ב ב' דמשני על רומי' דמשנתנו בפסה"ג כאן ששחט במקום חתך כאן ששחט שלא במקום חתך. ושלא במקום חתך כד"א גורם ליפסל דמי' ומכש"כ עד שלא שחט כלל ודאי אינו אלא טריפה. מעתה אפי' להמסקנא דרמי דר"ל אדר"ל מהא דאמר שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה משום דכמנחא בדיקולא דמיא לא הדר אלא בהא דבאמת לא מהני שחיטה בפסה"ג אפי' שלא במקום חתך משום דדמי למנח בדיקולי כיון שנפסק הרוב. אבל בהא לא הדר ר"ל דהוי טריפה משום שא"י לחיות ומכש"כ נקה"ו. וכן נקדרה הקנה דמבואר בחולין דנ"ז ששאל ריב"נ את ריב"ל קדירת קנה בכמה כו' א"ל והלא רחל אחת היתה בשכונתנו שנקדר קנה שלה ועשו לה קרומין ש"ק וחיתה כו'. הרי דקדירת הקנה טריפה כשאר טריפות שאינן מתקיימות י"ב חודש. והרמב"ם כ' בה' שחיטה דהוי נבילה ובריש פרק י"ב שמנה שבעים טריפות שאינן מתקיימות י"ב חודש לא חשיב נקדרה הקנה כמו דלא מנה נקה"ו ופסה"ג. אלא כמש"כ דתליין במחלוקת אמוראי. והני אמוראי ס"ל כרשב"ל דכל פסולי סימנים טריפות ממש הן. ואנן קיי"ל כרבא דס"ל דהני לאו טריפות הן רק משום דלא מהני להו שחיטה קרינן להו טריפות. ורב ושמואל דפליגין בתורבץ הושט כרבא ס"ל. ובזה עמדנו על עומק כוונת התו' בשם ר"ח בהא דמקשי הגמ' ריש פ' א"ט ותו ליכא והאיכא הא דא' רבב"ח א' שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה. וכ' התו' בשם ר"ח דלמאי דמסיק להלן בדמ"ד א' היינו שנתפרדו זה מזה. ואינו מובן מאי בעי רבינו חננאל בכאן לפרש מסקנת הסוגי' דלהלן. אבל למש"כ ניחא. שהרי לר"ל דס"ל נקה"ו ופסה"ג טריפות ממש א"כ לאמצינו דכל שלא מהני שחיטה הוי לי' דין נבילה מחיים. וא"כ שמוטה שאינו טריפה אלא משום דלא מהני לה שחיטה באמת כשרה לגמרי בחיים. מעתה לפי הס"ד בד' מ"ד בהא דא' שמואל סימנים שנדלדנו ברובן טריפה. דהיינו עיקור ושמוטה ע"כ א"א לאוקמי כר"ל. אלא שמואל לטעמי' בסוגי' דתורבץ הושט דנקה"ו אינו טריפה אלא משום דלא מהני לה שחיטה ומקרי מש"ה טריפה ה"נ שמוטה. מעתה קשה הא דמקשה הכא והאיכא דא' שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה. והרי כל הסוגי' אזיל אליבא דר"ל כאשר יבואר בסמוך. וע"כ שמואל לא אתי כרשב"ל. מש"ה פי' ר"ח דסוגיין אתי לפי המסקנא דפי' סימנים שנדלדלו ברובן היינו שנתפרדו זה מזה. זהו כוונת ר"ח. ולמדנו דר"ח ג"כ בשיטת בה"ג קאי בכ"ז. ועדיין יש לבאר שיטה זו דנקה"ו ופסה"ג אינן טריפות כלל ויכולין לחיות י"ב חודש. ולא כר"ל ר"פ א"ט דמפרש הא דתנן זה"כ כל שאין כמוה חיה טריפה דבא. לפרש דכל הני דתנן במשנתנו אינן יכולין לחיות. אבל לרבא א"א לפרש הכי שהרי נקה"ו ופסה"ג אינו כן. וא"כ זה הכלל למאי אתי. וכי תימא הא אתי לרבות בסג"ר וש"ש דלא תנן וכדמפרש בגמרא. הא ליתא שהרי גם לר"ל קאמר הגמ' הכי. ואע"ג דקאתי לפרש הני דתנן. וע"כ צ"ל דתרי כללי מפרשינן לתרי מילי. היינו זה הכלל. לרבות בסג"ר וש"ש. כל שאין כמוה חיה לפרש הני דתנן כפרש"י בד"ה אלא מנין לטריפה שאין סופה לחיות לפרושי מתניתין דקתני כל שאין כמוה חיה עכ"ל. ומעתה לרבא ק' מאי אתי בזה הכלל השני. איברא למדנו מלשון הרמב"ם בה' מ"א פ"ד ה"ט וענין הכתוב [של ובשר בשדה טריפה ל"ת לכלב תשליכון אותו שמפרש שם בה"ז שיהי' הבשר ראוי לכלב] שהנוטה למות מחמת מכותיה וא"א לחיות מחמת מכה זו אסורה מכאן אמרו חכמים זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה עכ"ל. ולכאורה קשה למאי הביא על זה הכלל קרא דובשר בשדה וגו' לכלב גו' מי סני לן מקרא דקאמר ר"ל זאת החיה חיה אכול שאינו חיה לא תאכל. אלא בא רבינו ללמדנו דיש מיני טריפות שאינן מקובלין ורק משום שהיא נוטה למות בודאי מחמת מכותיה ה"ז טרפה והיינו ניטל לחי העליון שפסק הרמב"ם דטריפה וכ' בתשובה משום דודאי אינה יכולה לחיות וכלל זה הטריפות בזה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה. ואין פי' משנתנו כר"ל דקאי על הטריפות שמנה במשנתנו ולענין ספק. אלא ללמד שיש עוד טריפות משום שא"א לחיות בשום אופן כמו ניטל לחי העליון. ובאמת יש ללמוד הכי מדאי' בדנ"ד בהא דמחו בכוליא וקטלי ומכשיר ומקשה והא קא חזינן דמתה ומשני גמירי דאי בדרי לה סמא חיי. מבואר דאי בברור דלא מהני לה סמא הוי טריפה אע"ג שאינו במשנה ואינו מקובל וע"כ הוא נכלל בכל שאין כמוה חיה. אלא שזה אינו במצוי ואי אפשר לומר ע"ז שברור וכמש"כ הרמב"ם ה"ש פ"י הי"ג ואין להוסיף על הטריפות אלו כלל שכל שאירע כו' אפשר שתחיה ואפי' נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות עכ"ל. ר"ל דאמרינן אולי יש איזה רפואה ואנו לא ידענו. משא"כ המקובלים שבעים טריפות שמנו חז"ל הוא להיפך דאע"ג דיש להם רפואה טריפה כמש"כ הרמב"ם שם וכן אלו שמנו חכמים ואמרו שהן טריפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים שנא' ע"פ התורה אשר יורוך עכ"ל. ולכאורה תמוה הרי אנו אומרים שאינה חיה וכבר עמדו ע"ז בהא שמתרמי דטריפה חיה י"ב חודש. וכ' הש"ך סי' נ"ז ס"ק מ"ח שהוא נס. ובשם מהרש"ל כ' דע"פ רוב אינה חיה אבל מיעוטא דמיעוטא חיה. וכ"ז הוא דוחק. אבל נראה דפי' אינה חיה היינו מעצמה שלא ע"י סמים. משא"כ ע"י רפואה וסמים אפשר שתחיה ומכ"מ מיקרי אינה חיה כמש"כ התו' בכורות דף ל"ח ב' לענין מום קבוע דמכ"מ יש לו רפואה אלא שאינו עובר מעצמו. וה"נ מיקרי אינה חיה בלי רפואה. ומש"ה בספק טריפות שנשתהה י"ב חודש כשר דזה אינו מצוי שיקרה להבהמה סמים המרפאים מש"ה תולין במצוי. אבל בודאי טריפה אמרינן שבע"כ אירע איזה עשב וכדומה המרפאת ומכ"מ היא טריפה דטריפה אין לה תקנה כדאי' בדף ס"ח ב'. מיהו כ"ז בטריפות המקובלין דנ"ל מזאת החיה. אבל שאינן מקובלין אינו כן ולא מיקריין טריפות אלא באופן שיהא עומדים לכלבים. היינו דלא מהני להו סמא כלל ונ"ל מלכלב תשליכון אותו. ומש"ה כשר בהא דמחו בכוליא ובגידא נשיא. וכן בדף נ"ז בנקדרה הקנה ושמוטת ירך בעוף וניטלה הנוצה שהביאו ראיה שאינן טריפות מדחיו ע"פ מעשה. כל זה משום שלא באו בקבלה אלא מסברא. זהו דעת הרמב"ם ז"ל. ולא כהרמב"ן חי' חולין דע"ז והר"ן פ"ג גבי תרי אוני דסמיכי שלמדו מהא דאי' גבי מחו בכוליא דגמירי דאי בדרי לה סמא חיי. דה"ה בכל הטריפות לא מהני להו סמי. אבל לדברינו א"צ לומר כן אלא במקובלין אפי' מהני להו סמא טריפות דמכ"מ שאינה חיה מיקרי משום שאינה חיה מעצמה. משא"כ אינן מקובלין תליא בלכלב תשליכון אותו כאמור. ומעתה נתיישב הני תרי כללי דמשנתנו. דזה הכלל אתי לרבות בסג"ר וש"ש בכלל מקובלין. אבל בכל שאין כמוה חיה נכלל הנוטה למות מחמת מכותיה ואין יכולה לחיות בש"א וכלשון הרמב"ם בה' מ"א הנ"ל. ובזה נתיישב הא דפסק הרמב"ם דלקותא דרכיש טריפה. וגם פסק כהא דעולא דאמר שמונה מיני טריפות הן ומפרש הגמ' לאפוקי דרכיש ב"פ וכבר הוו בה טובא גאוני בתראי. ונראה דכל הסוגי' שקיל וטרי אליבא דר"ל דאמר דכל שאין כמוה חיה אתי לפרש הני דמשנתנו. ומקשה הגמ' והאיכא בסג"ר וש"ש. בשלמא בלא ר"ל הייתי אומר דהני אמוראי שהעלו הני שמעתתא חזו שאינן יכולים לחיות בשום אופן אפי' ע"י סמא ונכללו בכל שאין כמוה חיה. אבל לר"ל דכל שאין כמוה חיה פי' הוא על הני ששנינו במשנתנו א"כ אין רמז במשנה טריפות אחרות ומשני דמכ"מ נכללו בזה הכלל. ולפי זה אחר דעולא מונה שמונה מיני טריפות. ע"כ לאפוקי מדרכיש דאין לומר דאף ע"ג שאינו מקובל מכ"מ הוא טריפה משום שברור שאין לו רפואה. דזה אינו מרומז במשנה. ואין לומר דגם זה אתי בזה הכלל וכמו בסג"ר וש"ש דאם כן אמאי חשיב עולא שמונה מיני טריפות ולא יותר. אלא ע"כ בא לאפוקי מדרכיש. אבל לרבא והכי קיי"ל אמרינן דבסגר וש"ש הן מקובלים ונכללו בזה הכלל. והויין כמו ח"י טריפות שבמשנתנו. אבל לקותא דרכיש הוא מין טריפות שבברור דלא מהני לה סמא. ונכלל במשנתנו כל שאין כמוה חיה. ועולא לא חשיב אלא שמונה מיני טריפות המקובלים. אבל מה שאינו מקובל אינו מונה כלל. היוצא מכ"ז. דדעת הרמב"ם דנקה"ו ופסה"ג אינן טריפות כלל. ומכ"מ אסורין מחיים משום שאין להם שחיטה. וה"ה עיקור דהיינו שמוטה. ולפי זה אי אירע ספק בהני שני מיני טריפות לא מהני שהוי י"ב חודש. וח"י טריפות שהם שבעים טריפות אינן יכולים לחיות מעצמם ומכ"מ אפשר שיחיו ע"י סמים. ומקובלים שהן באזהרה דטריפה ל"ת. ואפי' חיו י"ב חודש משום דאמרינן שנזדמן להם סמים ונתרפאו ומכ"מ כלל גדול הוא דטריפה אין לה היתר בידי אדם. [משא"כ בידי שמים. לשיטת רש"י ורא"ש שביארנו בסי' קנ"ב אות י"ד בס"ד. כמו ריאה שניקבה ודופן סותמתה וסביך בבישרא וכן ניקבו הכליות ואח"כ ניטלו ב"ש דכשרו' דאע"ג דטריפ' אינה חיה מאליה כמש"כ. מכ"מ היינו כ"ז שהטריפות כמו שהן. אבל אי נשתנה בידי שמים אפשר דכשרה ג"כ ומכ"מ קודם שנשתנה ה"ה טריפה. אבל תקון בידי אדם אפי' התקון טוב ומועיל ה"ז טריפה] וטריפות שאינן מקובלים אינן טריפות אלא א"כ אין להם רפואה בידי אדם כלל. אבל אם אפשר לעשות רפואה כשר אפי' עד שלא נעשה רפואה:

ב

כיון דאיכא פגימותא טריפה אנא ידענא דבעי בדיקה. לפנינו אי' בגמ' פשיטא כיון דכי נקב טריפה בעי בדיקה. ומשמע דכל הפשיטות הוא משום שחיטת הושט. דטריפותו בנקב דבבהמות מיירי קרא דושחטתם בזה. ולכאורה אינו מובן הא גם משום קנה פשיטא דבעינן בדיקה מיהא במקום שנוגע בסכין בסוף השחיטה. וצ"ל דפשיטא להגמרא דודאי פוסל פגימה אפי' בעוף אפי' היכא דקיימא ארישא דסכינא שלא נגע אלא לפני הרוב. אלא כך ניתנה הלכה שכל שבמעשה השחיטה פוסל אפי' בקנה בכ"ש. וזהו דעת הרש"ל בפי' דברי הרמב"ם ז"ל וש"ע סי' כ"ד דדרסה וחלדה פוסל במיעוט קמא דקנה ולא דמי לשהייה דאינו בהמשך השחיטה כיון שהפסיק באמצע. והשתא ניחא דיוק הגמ'. דבשלמא אי לא מיפסל בנקב כ"ש שפיר איצטריך להביא ראיה על בדיקת הסכין כולו. דס"ד דפגימה אינו פוסל אלא במקום שנוגע ברוב. וא"צ בדיקה אלא בסופא דסכינא במקום שנוגע ברוב קמ"ל דבעינן בדיקה בכולה. אבל בבהמה דבעינן שחיטת הושט וכי נקיב טריפה. פשיטא דבעי בדיקה בכולו. למדנו מזה דלפי האמת פגימה פוסל בקנה כ"ש וכדעת רש"ל דאלת"ה ולא בעי בדיקה משום קנה אלא בסופא דסכינא למאי דקדק הגמ' הקו' על וושט דמיפסיל בנקב הא משום קנה ג"כ קשה פשיטא. מיהו לפי לשון רבינו אין מכאן הכרע. ובאמת מקשה דודאי בעינן בדיקה במקום שפוסל בושט לפי שהוא ובקנה לפי שהוא.

ג

ואמר רב הונא כו' עד סוף העובדא דרבא בר חיננא אי' לעיל שאי' צ"ב. וע"ש אות ו' ביאור הענין לדעת רבינו. ובכת"י איתא האי עובדא בחיננא בר פפא.

ד

אמר רב הונא כו' אף פגימת סכין כו'. הרי דפסק רבינו כר"ח. וע' מש"כ שם אות ד' בדעת רבינו שהוא לחומרא דמפרש חגירת צפורן הרגשה כ"ש כדעת הרא"ה בבדק הבית. ומש"ה מפרש דמי' לסאסאה חריפה כסאסאה ע"ש בביאור:

ה

חיישינן שמא בעצם נפגמה. בגמרא ליתא האי חיישינן. מיהו אפי' נוסחת רבינו מתפרש להקל. וכמש"כ רש"י והר"ן שבת ד' קנ"א דמצינו לשון חיישינן להקל וע' בעה"מ שם. ואפי' בלא חיישינן אינו מדוקדק כ"כ לשון שמא בעצם נפגמה דלשון שמא משמע בכ"מ להחמיר. אלא ה"פ תולין להקל דמצוי יותר. וע"ע בספר הצבא להבעה"מ מדה ט' שמנה מאמר זה מהמיעוט דשמא להקל:

ו

הילכך טבח צריך למיבדק כו' בין כל חדא וחדא חיותא כו'. ולא כתב רבינו רבותא יותר דצריך לבדוק אחר שחיטה של אחת. משמע דס"ל לרבינו כהראב"ד פ"א מה"ש ובעה"מ ובדק הבית בית א' שער א' שא"צ לבדוק כלל. אף לכתחילה אלא בשוחט כמה בהמות יש לו לבדוק בין כ"א וא' משום דנוגע בהרבה עצם המפרקת כמש"כ הבעל המאור. וחיישינן שמא ימצא פגומה ויטרפו כולהו. והכי מסיק בהא דר"כ דלהכי מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא דאי לבסוף כו'. ובגמרא אי' כמאן כרב הונא ולמיפסל קמייתא. מזה הוכיח בפרש"י שפיר דצריך בדיקה אפי' לא כדי למפסל קמייתא אם ימצא פגימה. אבל מדברי רבינו נראה דגריס ולמכשר קמייתא. וה"פ דלהכי בדיק אחר הראשונה שמא ימצא פגימה אחר כמה בהמות יהי' הראשונה כשרה. ומשני לא כר"ח ולמכשר בתרייתא. והכי משמע לשון הבעה"מ שכ' בדקינן לה בין כל חדא וחדא דליתכשרן לר"ה כולהו לבד מבתרייתא ולר"ח דמתכשר אפי' בתרייתא כו'. וזהו נוסח' רבינו. וא"כ נראה עוד דהרי"ף שכ' הילכך צריך בדיקה בין כל חדא וחדא דאי לא בדק בין כ"ח וחדא נמצאת הסכין פגומה כל מאי דשחיט בה אסור כו'. ולא הזכיר בדיקה אחר שחיטת אחת כדי לאטרופי אלא מוכח דגם הרי"ף בשיטת רבינו. והיינו שכ' הראב"ד בהשגות דכבר הסכימו חכמים שא"צ בדיקה אא"כ רוצה לשחוט אחרים כו'. וע' כ"מ ולח"מ. מיהו מלשון הסכימו מבואר שידע מחלוקת הראשונים בזה. והיינו דעת בה"ג שכ' בזה"ל אלמא צריך למיבדק סכינא בתר דשחיט בה שמא בעור נפגמה וטרפה היא הילכך צריך למבדקה על כל חדא וחדא מקמי שחיטה וכן לבתר שחיטה עכ"ל. והיינו לשון הרמב"ם ממש ומבה"ג למד הרמב"ם. ורבינו והרי"ף בשיטת הראב"ד ובעה"מ ובדק הבית קיימי ותלי' בנוס' הש"ס כמש"כ. וידעתי דדעת האחרונים דהרי"ף כהרמב"ם ס"ל. אבל הנראה לי כתבתי וגם הרמב"ן במלחמת ה' לא הכריע בזה והביא שני הדעות ע"ש:

ובא כהן ליטול המתנות כו' כצ"ל. וכ"ה בכת"י. ולעיל שאי' פ"ז:

אמר מר זוטרא. בכת"י אי' אמר רב וכ"ה בגמ' והכי עיקר דפליג שם עם רב אסי תלמידי' ובר פלוגתי' בכמה דברים.

ז

[זו ששנו חכמים מנכה לו מן הדמים כו'. נראה דרבינו מפרש הא דלא שנו כדעת הרמב"ם דבשקל לו טבח רשאי הלוקח לאכלן וגם הגזלן א"צ לשלם וממילא אינו מנכה לו מן הדמים כיון דרשאי לאכלן. והא דפי' רבינו דהא דמנכה לו מן הדמים ולא מפרש הא דנותנן לכהן. משום דלא תימא דרב קאי ארישא ג"כ דתנן בלא לקחן במשקל דנותנן לכהן משום דמת"כ לא מזבין אינש כדמפרש רבא בד' קל"ח ב' וע"ז קאמר רב דבנתן לו הטבח בידו הוי כפי' בהדיא דמוכר לו המתנות והוא גוזלן ופטורין הלוקח והמוכר מליתן לכהן. קמ"ל רבינו דרב לא קאי אלא על בבא דמנכה לו מן הדמים דהוא סיפא דמתניתין. דדוקא התם דשקל לו הטבח המתנות במשקל הוי כפי' בהדיא דמוכר המתנות לעצמו. אבל ברישא דמתני' דלא שקל לו במשקל אפי' נתן לו הטבח בידים ג"כ נותנן הלוקח לכהן דמשום דמתנות דכהן לא מזבין אינש. ואמרינן דלא מכר לו הטבח המתנות בשביל עצמו לאכילה אלא לזכותו במצות נתינה לכהן אם לא היכא דפי' הטבח בהדיא דמוכר לו לעצמו. מבני הרב הג' מוהר"ר חיים ברלין יחי']:

ח

כהן שיש בו מומין כו'. בכת"י אי' שיש בידיו מומין וברגליו לא ישא א"כ. וכ"ה במשנה דמגילה. כהן שיש בידייו מומין כו'. דבכל הגוף רשאי לישא כפיו. וכן הוא לעיל שאילתא קכ"ג. מיהו קרוב לומר דהנוסחא במשנה כהן שיש בו מומין'. והכי נראה מלשון הברייתא שבגמרא תנא מומין שאמרו בפניו ידיו ורגליו. אלמא דבמשנה תנן סתמא. דאי מפורש בידיו. הכי מיבעי פניו ורגליו כידיו:

ט

כל כהן שאינו נושא את כפיו עובר על מה שכתוב בתורה כו'. בזה המאמר יש נוסחאות שונות. נוס' הגמ' לפנינו כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר על ג' עשה כו'. וכן הוא בה"ג. וקמ"ל דאע"ג דבאמת אינו אלא מ"ע א' מכ"מ ה"ה כעובר על ג' מ"ע. וכן לשון הרמב"ם שלהי ה' תפלה וש"ע סי' קכ"ח ס"ך. ונוסחת רבינו צריך באור פשיטא דעובר בעשה. ונראה דה"ק אע"ג שאינו נכנס לבהכ"נ ואינו שומע כשקוראים כהנים. וא"כ אינו מחויב במ"ע משום דכתיב אמור להם ות"א כד תימרון להון מכ"מ אם בפשיעה אינו הולך לבהכ"נ להתחיי' במ"ע זו עובר על מ"ע דכה תברכו ופי' מבטל חיוב מ"ע זו. והרי זה דומה למצות ציצית שאינו מחוייב אלא כשיש בו ד' כנפות. מ"מ כשאינו לבוש טלית של ד' כנפות כלל אי' במנחות ד' מ"א א' ענשיתו אעשה. הרי דמיקרי מבטל מ"ע. וכן חגיגה אינו מחויב אלא כשהוא בירושלים כמש"כ רש"י פסחים ד"ע ב' ד"ה וישב לו בדרום כו' מכ"מ מיקרי מבטל מ"ע זו כשאינו בא להתחייב עצמו בירושלים וכן תרומות ומעשרות אע"ג שיכול לפטור דרך קרפיפות. וכן הרבה מ"ע. ומש"ה עלה עה"ד בירו' נזיר פ' כה"ג והביאו התו' בסוטה שם דעשה דב"כ ידחה ל"ת דטומאת כהנים. ולכאורה הא אפשר לפטור עצמו ממצוה זו שלא נכנס לבהכ"נ כלל. והרי זה דומה להא דאי' בכתובות ד"מ א' היכא אמרינן ניתי עשה ודוחה ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה. אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. וה"נ בב"כ אי לא עייל לבהכ"נ מי איתא לעשה כלל. אלא ודאי מכל מקום מיקרי עובר ומבטל למצות עשה. והיינו שכתב הר"ר מנוח והביאו הב"י שם דהא דאמרינן שאין הכהן עובר כשאין אומרים לו לברך היינו שאינו עובר בג' עשה. אבל בעשה דכה תברכו עובר שהכהנים מצווים לברך את ישראל יאמרו להם אם יחדלו עכ"ל. והשיגו הב"י מהג"מ וש"ע שם ס"כ בש"ץ כהן שלא יאמרו לו לעלות ואי כהר"מ דאעפ"כ עובר מאי מהני כשלא יאמרו לו לעלות הא מכ"מ עובר. אבל לדעתי כוונת הר"מ שעובר ומבטל מ"ע אם אינו משתדל לבא לידי חיוב משא"כ אם הוא בשביל מצוה כש"ץ ודאי אינו יכול להשתדל ואינו עובר. והיינו מימרא דריב"ל לנוסחת רבינו. והנה בגמ' אית' כל כהן שאינו עולה לדוכן כו' ובנוס' רבינו אי' שאינו נושא כפיו כו' ולמש"כ מדויק שפיר דבגמרא מיירי שכבר הוא בבהכ"נ ואינו חסר אלא לעלות לדוכן. מש"ה שפיר עובר על ג' מ"ע. אבל לנוסחת רבינו מיירי שאינו הולך לבהכ"נ ואינו עובר אלא מ"ע דכה תברכו: והנה ברה"ש ד' כ"ח ב' אי' דכהן שנשא כפיו והדר עייל לבהכ"נ הדר מברך כולי יומא. ושוב אי' שם התם לא סגיא דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך. וכ' התו' מכאן משמע דכיון שעלה לדוכן פעם א' ביום שוב אינו עובר בעשה דאמור להם דהא קאמר אי בעי לא מברך. וכ"כ הטור וש"ע שם סכ"ח אבל אם בירך כבר צבור א' ובא למקום אחר ומצא צבור שלא הגיע לב"כ יכול לברכם פעם אחרת. מבואר שאינו עובר. ולכאורה ק' האיך יברך אשר קדשנו כו' וצונו כו' הא רשות הוא. וצ"ל דהתו' לטעמייהו שיכולין נשים לברך וצונו משו' שיכולין לחייב א"ע. וכ"כ המ"א סי' י"ד סק"ה וס"ק ח' בהא שמברכין על טלית שאולה דלא כהט"ז וכ"כ בתשובות משכנות יעקב ח' א"ח. הכי נמי יכולין לחייב א"ע. עוד הקשה המ"א סק"מ הא איכא בל תוסיף ויישב דליכא ב"ת בעשיית המצוה שני פעמים. והוא מדברי התו' רה"ש ד' ט"ז ב' ד"ה ותוקעים. מיהו הרי"ף ברכות פ"ג כתב דתפלה שני פעמים ה"ז כמקריב שני תמידים ועובר על בל תוסיף. וברכת כהנים היינו כמו עבודת התפלה וע' בסמוך. מ"מ לק"מ דדוקא תפלת שמ"ע כולה שהוא נגד תמידים והתם כתיב בפי' א' ולא שנים. כ"ז לדעת התוס' והטור: אבל הרמב"ם ה' תפלה פרק ט"ו הי"א כתב כהן שנשא את כפיו בבהכ"נ והלך לבהכ"נ אחר ומצא צבור שמתפללין ולא הגיע לב"כ נושא ידיו להם ומברכין ואפי' כמה פעמים ביום. מבואר הלשון שהוא חובה ממש כמו בפעם ראשון. וכ"כ המאירי מגילה פ"ד דכל פעם שנו"כ מחויב לברך. ובאמת משמע הכי מהא דביום שיש בו ד' תפלות כהנים נושאים את כפיהם בכולם אלמא דלא משמע מן הכתוב פעם א' ביום. וצריך לומר לדעת התו' וטור דבתפלה שני' הוא מדרבנן. אבל לא כן דעת הרמב"ם אלא אי עייל לבהכ"נ ואמרו לו לברך מחוייב אפי' כ"פ. וכמו עבודת בהמ"ק כ"ז שמביאים קרבן מחוייב להקריבו. והא דאי' ברה"ש אי בעי לא מברך ה"פ שבזה אינו דומה לקרבן שמחוייב הכהן במשמרו להיות כל השבוע בבהמ"ק. ואולי יביא מי מישראל קרבן ומצא מי שיקריבנו וזהו דכתיב לבד ממכריו על האבות. משא"כ ב"כ אם כבר יצא י"ח מצוה זו וקיים אותה פעם א' אינו מחויב ליכנס בבהכ"נ עוד. אבל אי אתרמי לי' ציבורא וקראוהו לדוכן הדר רמי חיובא עלי'. וזהו שדקדק הרמב"ם ז"ל ומצא צבור שמתפללין ולא הגיע לב"כ נושא ידיו כו' דאי הגיע לב"כ פשיטא דהיינו דכתיב אמור להם ואפי' כמה פעמים. אלא אפי' עדיין לא מטא לב"כ מכ"מ צריך שימתין ולברך. וז"ל הרי"ף מגילה פ"ד ושמעינן מינה דכהן דפריס ידיו בחדא דוכתא ואזיל לדוכתא אחריתא ואשכח ציבורא דלא מטו לב"כ כד מטו לב"כ פריס ידיו ושפיר דמי עכ"ל. פי' ראוי לעשות כן. והוא לשון גאונים ראשונים ז"ל כמו שהביא הרא"ש בסוכה פ"ג סי"ד ממלא אותו הדס שוטה ושפיר דמי. פי' רשאי לעשות הכי וכשר הדבר. והוא לשון ר"נ גאון ע"ש. וה"נ פי' רשאי לישא כפיו וראוי לעשות כן. אף ע"ג דאפשר לצאת מבהכ"נ עד שלא הגיע לב"כ מכ"מ ראוי לישא כפיו. איברא זה הפי' שכתבנו לדעת הרמב"ם בהא דאי בעי לא מברך היינו שלא יכנס לבהכ"נ עוד. א"א אלא לפי נוסח' רבינו דפירשנו דאפי' אינו עולה לבהכ"נ עובר בעשה דכה תברכו. וברה"ש אין הפי' כמש"כ התו' דכיון שעלה לדוכן פ"א אינו עובר בעש' דאמור להם דלפ"ז ע"כ מיירי אפי' הכהן בבהכ"נ דבל"ז אינו עובר לעולם על אמור להם. אלא כך יש לפרש דשוב אינו עובר על כה תברכו וכמש"כ ובאינו עולה לבהכ"נ מיירי ומשו' שכבר קיים כראוי. זהו ביאור נוסחת רבינו במימרא זו: ועוד יש נוסחא אחרת בזה המאמר בירו' ברכות ספ"ה ר"י בן פזי בשם ר"א בן כהן כהן שעומד בבה"כ ואינו נושא את כפיו עובר בעשה. ולפי זה הנוס' ודאי ק' מאי רבותא יש בזה דעומד בבהכ"נ עובר בעשה. וי"ל דה"פ דקמ"ל דמחוייב לעקור רגליו ולהכשיר עצמו כשיקראוהו ואם לא עקר רגליו אע"ג דאסור לעלות לדוכן מכ"מ עובר על מ"ע דאמור להם. והיינו דאי' בירו' שם והביאו הפוסקים ר"ש בן פזי כד חזיק רישי' קאים לי' אחורי עמודי ור"א נפיק לברא. ולא סגי להו במה שלא עקרו רגליהם בעבודה. משום דמכ"מ יעברו על מ"ע ולא כדמשמע מדברי מג"א שם סק"ב וסק"ל ע"ש. ולכאורה א"א לפרש הירו' הכי דלא נצרכנו לזה שעוברים על מ"ע זו אפי' לא עקר רגליו בעבודה דבהכ"נ. שהרי ב"כ בגבולין מה"ת ותפלה מדרבנן. והאיך אפשר לומר דמשום שלא עקר רגליו בעבודה שבבהכ"נ יהא פטור מב"כ אלא ודאי עיקר זה הדין הוא בבהמ"ק ועשו חכמים עבודה שבתפלה כעין בהמ"ק ויש כח בידם לעקור מ"ע שבתורה בשוא"ת כידוע וא"כ מאי רבותא בזה דעובר על מ"ע. מיהו יש לומר דלא עקר רגליו בעבודה שבתפלה פטור מה"ת. דבאמת אינו ברור כ"כ שעקרו רבנן מ"ע מה"ת שלא במקום גזירה שיעברו על לאו החמור. מש"ה יותר נראה דאע"ג דתפלה דרבנן. הא עיקרו דאורייתא לדעת הרמב"ם. ואפי' לשיטת הרמב"ן דתפנה בכל יום עיקרו מדרבנן. מכ"מ בעת צרה היא מה"ת כמש"כ בסה"מ מ"ע ה'. והיא עבודה שבלב ומה"ת שיקבעו בתפלת הצבור ברכה דעבודה ואז ב"כ מה"ת. או נימא דאע"ג שאין מצוה בתפלה מה"ת מכ"מ אי קבעו ברכה דעבודה מצוה אז על הכהנים לברך ובל"ז אין שום מצוה לנ"כ. וכיב"ז כתבנו בסי' נ"ג אות ד' ע"ש. ומצאתי בשו"ת ח"ס סי' כ"ב שכוון למש"כ דבכל תפלה שבצבור דוקא ב"כ מה"ת ע"ש. [אך דעת הר"מ מינץ והלבוש מבואר להפך. דנ"כ במדינה בכל יום מה"ת. ולכאורה יש להוכיח הכי דעת הר"ן שכ' במשנה דמגילה פ"ב טעם על שאין נ"כ אלא בעשרה. ואי כמש"כ דנ"כ מה"ת אינה אלא בתפלת צבור הא ממילא אינו אלא בעשרה. אבל הל"ק דע"כ הא דתנן ואין נו"כ אלא בעשרה לא איצטריך אלא משום דאם התחילו להתפלל בעשרה ויצא א' מהן דגומרין בתפלה ובהא תנן שאין נו"כ. וכיב"ז צריך לפרש הא דתנן אין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה ותקשה לן הא אין הפטרה בלא קה"ת אלא צ"ל כמש"כ דאם יצא א' באמצע קה"ת גומרין ואין מפטירין. וה"נ אם יצא א' בתוך תפלת שמ"ע הש"ץ גומר ואין נ"כ. ובזה הוצרך הר"ן לפרש טעם]. מעתה אפשר לפרש הירו' כמש"כ דקמ"ל דאפי' לא עקר רגליו בעבודה עובר בעשה:

י

אר"ז כו' עד שיפסוק אמן מפי הציבור. לפנינו בגמ' ובה"ג ורי"ף אי' עד שיתחיל הש"ץ ש"ש. ועפ"ז קשה טובא הא דאי' שם אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור. ובאיזה ברכה מיירי. אי בברכה דיברכך. הא בעי המקרא להקרות. ואי בברכה דאחר ב"כ והיינו רבש"ע דלהלן. הא אמרי כי מהדרי אפייהו מצבורא. ואין מחזירין פניהם עד שיתחיל ש"ץ שים שלום. וכבר הוו בזה טובא הב"י וש"א. והרמב"ם למד מזה שאין הקורא מקרא יברכך ולא כמש"כ בפי' המשניות פ' א"ע וא"כ קאי על יברכך. והתוס' ברכות דל"ד א' הביאו זה המאמר בזה"ל אין שליח ציבור רשאי להתחיל בברכה אחרת כו'. והיינו הש"ץ המקרא יברכך ומיושב שפיר. אבל ע"פ נוס' רבינו כאן אפשר נפרש נוס' שלפנינו אין הכהנים רשאין כו' על ברכת רבש"ע שאחר ב"כ. ומעתה לא קשה ע"ז הפי' הא לא אמרי לה עד דמהדרי אפייהו די"ל דאין ה"נ ותרווייהו משיכלה אמן מפי הצבור ולא משיתחיל ש"ץ ש"ש והא דהוצרך לומר זה העת משיפסוק אמן מפי הצבור. ולא סגי בזה דאמר מכי מהדרי אפייהו. היינו משום שאין החזרת פנים הכרח כ"כ אלא בשביל כבוד ההיכל שלא יהי' אחוריהם להיכל שלא לצורך הא אם מברכין במקום שאין היכל א"צ להחזיר פנים כלל ומתחילין ברכת רבש"ע משיכלה אמן מפי הצבור. והגר"א ז"ל סי' קכ"ח כ' ע"ז הפי' דקאי על ברכת רבש"ע שהוא דחוק. והיינו משום דקרו לה ברכה. ובגמרא איתא על תפלה זו מאי אמרי ולא נזכר לשון ברכה. אבל רבינו כ' להלן וכד מהדרין אפייהו מצבורא מאי מברכין רבש"ע כו'. וכיוב"ז תנן במשנה תמיד פ"ה ובשבת מוסיפין ברכה א' למשמר היוצא ומפרש בגמ' ברכות ד' י"ב שהוא תפלה בעלמא וקרו לה ברכה:

יא

צריכין לברך קודם שיברכו כו'. לשון צריך משמעו חובה כלשון שכ' רבינו בסי' ע"ב גבי הפרשת תלה דמיבעי ליה לברוכי. וכמו כל ברכת המצות דא' שמואל צריך לברך עובר לעשייתן. אבל א"כ קשה הא דאי' בסוטה שם ומגילה דף כ"ח דשאלו את ר"א בן שמוע מפני מה הארכת ימים והשיב מעולם לא נשאתי כפי בלא ברכה. [ומפרש בסוטה מאי מברך א"ק. משמע דר"א ב"ש קאי בברכת א"ק. ולא כהמאירי במס' מגילה שפי' בברכת רבש"ע] הרי דאין זה חובה כ"כ. וכבר כ' הגר"א שם ס"ק ל' שאין הברכה מעיקר דינא והביא ראי' מכאן. אבל לא נודע הטעם מ"ש מצות ב"כ מכל מ"ע. והגאון טורי אבן במגילה כ' בזה"ל שמא מתחלה לא תקנו ברכה קודם נ"כ ור"א הוא דתיקן לברך דהרבה מצות שאין טעונין ברכה כו' עכ"ל. ואין הדבר מחוור. דודאי על כל המצות חובה לברך. והני מצות שאין מברכין אמרו הראשונים טעם כמבואר בתשובה המיוחסת להרמב"ן ובשארי ראשונים ז"ל. וכאן אין טעם א' שמבואר שם. איברא יש מקום לדבר ע"פ מש"כ בעל המאור שלהי מס' רה"ש בד"ה ומה שנהגו. שאין ברכה א"ק בצבור על תק"ש מדינא דגמרא לפי דעתו שא"צ לברך מיושב לפני תפלת מוסף משום שאינו עיקר המצוה. ועל תקיעות שעל סדר ברכות מלכיות זו"ש אין לברך כלל. וסיים בזה"ל אבל באמת אין לנו ברכת התקיעה מדברי רבותינו אלא ברכה של תפלה בלבד עכ"ל. הכוונה דכיון שיש ברכות של תפלה שוב לא נתקן ברכת א"ק כמו שלא תקנו א"ק על ק"ש. משום שיש לפניו ברכת אהבה רבה. ובאמת הקורא ק"ש בלא ברכת אה"ר צריך לברך א"ק כמש"כ בשם רב עמרם גאון בקורא ק"ש ערבית לפני הזמן שחוזר וקורא בזמנו ומברך א"ק לקרות שמע. הרי דברכת אהבה רבה פוטרתו ה"נ ברכת מלכיות זו"ש. כ"ז לפי דרך בעה"מ. לפי זה ה"ה ברכת הודי' הטוב שמך פוטר א"ק של ב"כ. וראב"ש תקן ברכה זו משום דהלכה כר"ג דבכל השנה אסור לצאת בתפלת הש"ץ. וא"כ הכהנים כבר התפללו ואין ברכת הודי' של ש"ץ פוטר מברכת א"ק שעליהם. משא"כ תק"ש דע"פ דין הכל יכולים לצאת בתפלת הש"ץ במוסף דרה"ש. וא"כ ברכת התפלה פוטר ברכת א"ק של התוקע וכל הצבור. מיהו הרמב"ן במלחמות חולק על המאור וכ' בזה"ל אבל אנו רואין שאפי' בצבור שתקעו על הסדר מברכין באמצע תפלה כדרך שעושין בנ"כ עכ"ל. מבואר דלא ס"ל עיקר סברא זו. ולא דמי לברכת ק"ש שפוטר א"ק דעל ק"ש דהתם לכתחילה תקנו ברכת אהבה רבה לק"ש ובלא ק"ש אין מברכין אותה כלל. משא"כ ברכת שמ"ע היא מצוה בפ"ע. משו"ה אם נזדמן בה מצוה אפי' השייך לתפלה כמו תק"ש ונ"כ חובה לברך א"ק. וא"כ קשה הא דראב"ש. ונראה ברור דאע"ג שהרמב"ן ס"ל שחובה לברך על תק"ש וב"כ. ואין ברכת התפלה פוטר. מכ"מ אם עומד בתוך התפלה אסור לברך משום הפסק. והרי אפי' בין גאולה לתפלה מבואר בש"ע סי' ס"ו דהמניח תפלין אסור לברך אע"ג דמחויב לברך. מכש"כ בתוך התפלה כמש"כ התוס' ברכות דף י"ג ד"ה שואל דתוך תפלה חמור מסמיכת גאולה לתפלה. ובאמת ודאי התוקע. בצבור מחויב להתפלל בפ"ע כדי שיוכל לברך ולהוציא הצבור. דמי שיוצא בתפלת הש"ץ אסור לברך ולהפסיק כמו המתפלל עצמו וכמש"כ תוס' ורא"ש ס"פ שלשה שאכלו לענין יוצא בבהמ"ז. והוא הדין בברכת כהנים שהמתפלל עצמו ונושא כפיו אע"ג שחייב לברך א"ק מכ"מ אסור להפסיק בזה. וכמו כן מי שיוצא בתפלת הש"ץ כמש"כ. מעתה ניחא הא שהתפאר ראב"ש שמעולם לא יצא בתפלת הש"ץ אפי' ברה"ש ויוה"כ דמותר לצאת מ"מ כדי שיהא יכול לברך א"ק על נ"כ התפלל בפ"ע. ולמדנו מזה דהש"ץ הנושא כפיו אסור לברך משום הפסק. וכן אסור לענות אמן על ברכת א"ק אפי' בטוח שלא יטרף דעתו. דהא דתנן בפ' א"ע לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף דמשמע דבלא זה יענה אין זה אלא באמן של ברכת כהנים עצמה. דכמו שהיא תפלה ממש כאשר יבואר באות י"ג. ה"נ אמן מגוף הברכה והתפלה הוא. אבל ברכת אשר קדשנו שאינו אלא ברכת המצות אין המתפלל יכול לענות אמן כמו על שארי ברכות המצות. וכ"ז דלא כהט"ז סי' קכ"ח ס"ק י"ד שהבין מש"כ התו' דאמן אינו חשוב הפסקה משום שצורך תפלה הוא קאי גם על אמן של א"ק ולפי פרש"י במשנה שכת' דליכא טרוף אלא משום שהוא צריך להקרות ברכה שני' לפני הכהנים וכ"כ בפי' המשניות להרמב"ם. ומוכח שאין באמן של א"ק חשש טרוף מש"ה העלה דבאמת יש לענות אותו אמן. וכ"ז ליתא שהרי סתמא תנן ולא יענה אמן אחר הכהנים. וכל אמן במשמע שאין עונין. אלא ע"כ להיפך. דאמן של א"ק פשיטא שגם בלי שום טעם דטירוף מן הדין ג"כ אין עונין. ולא נשנית הטעם אלא משום אמן של ב"כ. וע"ז כתבו התו' דצורך תפלה היא דכמו ברכת כהנים עצמו. הוא צורך תפלה וה"ה אמן. אבל באמן של א"ק ברור שאינו ענין לתפלת שמ"ע. וכן כתב הא"ר דלא כט"ז. והיינו שנתקשה המבי"ט סי' ק"פ והביאו המג"א בס"ק י"ז אמאי אין כהן א' מברך א"ק ומוציא שאר הכהנים כדתני' בתוספתא ברכות עשרה שעושין מצוה א' אחד מברך לכולם. ועל גוף ב"כ אין להקשות שא' יברך ושארי כהנים יצאו בשמיעה משום שהיא כתפלת שמ"ע ואסור להוציא אם לא למי שאינו בקי. אבל ברכת א"ק אינו ענין לגוף התפלה. שפיר הקשה אמאי הוא משונה משאר בה"מ דא' מוציא לרבים. נחזור לענין דברכת א"ק דב"כ היא ככל בהמ"צ וממינא אין המתפלל רשאי לברכה. ותו ממ"נ אי נחשבת מגוף התפלה הרי תמני סרי תקון שתסרי לא תקן וכמו שהקשה הכי הש"ס ברכות דל"ג ב' בהבדלה. ואי אינו מענין תפלה ה"ז הפסק בתפלה. אלא לא יברך ויכוין הש"ץ כשהוא כהן ונושא כפיו לצאת מהמברכים. ואפי' לדעת רבינו ובה"ג שכתבתי בסי' א' אות כ"ה שאסור להפסיק לקדיש ולקדושה אפי' לשמוע מהצבור ש"ה שהשהוי הוא הפסק. משא"כ כאן שמוכרח להשהות ולהמתין על אחיו הכהנים ממילא רשאי לשמוע הברכה ולכוון לצאת אלא שלא יענה אמן דזה הפסק וכבר קיי"ל שמע ולא ענה יצא.

יב

אקב"ו לברך וכו'. בגמרא אי' בקדושתו של אהרן. וכ"כ הפוסקים והכי אי' בכת"י ובתוספתא ברכות פ"ה תני' הי' מקריב זבחים בירושלים אומר ברוך שהחיינו וכשהוא מקריבם אומר אקב"ו להקריב זבחים. ולפי נוסחת הש"ס צ"ל א"ק בקש"א. וכ"כ הרמב"ם שלהי הל' תרומות כהן האוכל תרומה כו' ואח"כ מברך אשר קדשנו בקש"א וזה פשוט. ובעבודה יהי רצון. כצ"ל ופי' כי עקר כרעי' בעבודה. ואל ימצא בה מכשול כצ"ל וכ"ה בכת"י:

יג

צריך לב"כ. בגמ' אי' מתאוה לב"כ. ופרש"י ד"ה ושמו גו' ולא עשאה צורך ישראל אלא צורך המקום עכ"ל. ועניין זה ידוע דעבודה צורך גבוה היא ותפלה במקום עבודת קרבנות היא. כדאי' ריש מס' תענית איזה עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה. וברכת הנהנין ג"כ בכלל צורך גבוה. והיינו שאמרו ריש פ' כ"מ כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנא' גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית ואר"ח ב"פ חבר הוא לירבעם ב"נ שהשחית את ישראל מאביהם שבשמים ור"ל שמונע השפעת ברכה על אותו המין ובזה גוזל את הקב"ה שתאב להשפיע ברכה על ישראל ודומה לירבעם שמנע ברכה עפ"י שלא הקריב בבהמ"ק [ופרש"י דחוק]. וכש"כ ב"כ שהיא תפלה ממש כלשון תר"י ישעי' א' עה"פ ובפרישכם כפיכם וגו'. וכד כהנייא פרסין ידיהון לצלאה עליכון. ומש"ה נהגו כשהש"ץ כהן והוא מובטח שיחזור לתפלתו נושא כפיו אפי' יש כהנים אחרים ולא כהש"ע שם ס"כ. והמג"א תמה ע"ז ובסי' תקפ"ה ס"ק י' כ' דשופר הוא צורך תפלה וברכת כהנים אינו כן. וכ"ז ליתא אלא העיקר דב"כ הוא תפלת ש"ע עצמה. ואין בזה שום הפסק בתפלה. ויותר מזה אי' בדברים רבה ריש פ' תבא דאפי' אמן של ב"כ צריך לענות הש"ץ אם הוא מובטח וכש"כ ב"כ עצמו. וכבר הביא בתוי"ט אותו מדרש. ודחה בקש. ובשו"ת זכרון יוסף סי' י"ג נדחק ליישב עפ"י דרשה וג"ש שהעלה מאמן דברכת הר גריזים. וזה תמוה דאי איתא שהוא מה"ת מאי מהני טרוף. בשלמא ב"כ עצמו ניחא משום שאין קוראים לו כהן ואינו עובר משא"כ אמן. אבל כ"ז ניחא ופשוט דאמן דברכת כהנים מעין הברכה עצמה היא וכמו בכל הברכות וכפרש"י שם דמ"ז א' ד"ה עד כו' דאף עניית אמן מן הברכה הוא ה"נ האי אמן הוא מעין תפלה ועי' מש"כ לעיל אות י"א:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף