שו"ת מהרי"ט/ב/יורה דעה/כז

שו"ת מהרי"ט ‏ ב יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

החקירה הד' בדין נדרי שגגות שיש שהתירו חכמים לגמרי ויש שהצריכו התרת חכם ואיכא למידק בהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב דה' שבועות אינו חייב עד שיהא פיו ולבו שוים לפיכך אם נשבע א' בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר שלא אצא היו' וטעה לשונו והוציא אכילה שלא היה בלבו הרי זה אינו לוקה וכו' וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי עד"ז ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא הי' פיו ולבו שוים או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה ובתוספתא דטהרות איתא הכי נאמן אדם ע"י עצמו כיצד אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו נדרת ואמר לא נדרתי משהגיעו אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו וכתב הרב בעל כסף משנה ומצאתי כתוב דאיתא בתורת כהנים כיוצא בו אמר רבי מאיר אמרו לו נזיר אתה אמר תנאי היה בלבי שומעין לו ופירש הראב"ד ז"ל תנאי היה בלבי כלומר ונשאלתי לחכם והתירני על ידי אותו תנאי כדאמרינן בענין שאלת חכם אדעתא דהכי מי נדרת ואמר לא ושרי ליה דאילו שלא על פי חכם מה יועיל התנאי שבלבו והלא דברים שבלב אינם דברים ע"כ כדברי הראב"ד ז"ל איתא בפ' אמרו לו מודה ר' מאיר באומרים לו נדרת והוא אומר נשאלתי על נדרי שהוא נאמן לכך פי' הא דתניא בת"כ נמי בכה"ג וצ"ע דהא דתניא בתוספתא נאמן אדם על ידי עצמו שהותר לו עפ"י חכם קאמר דומיא דאשתך נדרה דקתני התם בלבי היה להפר והפר לה קאמר ואם תאמר הא מצי למימ' הותר לי עפ"י חכם לאחר מכאן שאינו מכחיש בזה דבריו הראשונים בשלמא גבי נדרי אשתו ביום שמעו בעינן וכבר עבר היום ויש לומר דמכל מקום הרי הוחזק כפרן לאותו נדר כדאמרינן גבי ממון דתו לא מצי למיטען טענה אחרת הפוטרתו אפילו לאחר מכאן שכבר הוחזק כפרן לאותו ממון אי נמי דמשהגיעו קתני דמשמע דתיכף משהוכחש מהעדים אמר כן שלא בא לכלל ספק אם הותר לו לאחר מכאן ולהרמב"ם קשה דטעמא דפיו ולבו שוים כגון שנתכוון לומר שלא אצא וטעה בלשונו ואמר שלא אוכל דומיא דהמתכוין לומר עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה שאיני נהנה לראוב' ואמר לשמעון דלישנ' אתקילא ליה ואמר מה שלא נתכוון לאומרו ולא קרינן ביה האדם בשבועה אבל תנאי היה בלבי מהו אם לענין דברים שאמר בכוונ' אמרן וקרינן בהו שפיר האד' בשבוע' ואם למה שלא הזכיר תנאי שבלבו דברים שבלב אינם דברים ומ"ש הרב מהר"י קארו ז"ל דתניא היה בלבי היינו שהוציאו בשפתיו בלחש לא משמע כן דבלבי משמע שלא הוציא בשפתיו אבל נראה דתנאי היה בלבי הוי כעין ההוא דנודרין להרגין וכו' ומפרש בגמרא באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם אף על גב דהתם מטעם אונסין הוא דשרי כדאמרינן לגבי אונסין שאני פירוש דאונסין מפר' לדבוריה דהיום קאמר משמע דשלא במקום אונס לעולם משמע ודברים שבלב אינם קרוים דברים התם אם לא היה האונס הענין מוכיח כשהוא נודר להבטיח או לקיים כל דבר אינו נודר אלא בדברים שמצטער עליהם הדבר שיהא לבו בטוח שיקיים דברו ולא יעבור ואם היה לשעה אין זה צער ואין זו הבטחה ואילו היה מעצמו או' קונם שלא אוכל היה אפשר לפרש שלא אוכל היום קאמינא. אי נמי כמו שאמרו התוס' בפ' שבועות שתים דהנודר לבקשת חברו אינו יכול לומר על דעתי נדרתי דעל דעת חברו נדר דאם איתא הוה ליה לפרושי אלא גבי אונסין כיון דמענשין אותו שלא כדין ולא היה יכול לפר' על דעת עצמו הוא נשבע. ולהראב"ד ז"ל קשה אמאי פירש כי ההי' דהרוצ' שלא יתקיימו נדריו של כל השנה אומר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר שיש מי שמורה כן כדכתב הרמב"ם בפ"ב מה' נדרים והראב"ד ז"ל הסכי' עמו ואמר יפה הורה והצריך שיאמר בלבו על התנאי אני סומך. וי"ל דלא משמע ליה הלשון דתנאי היה בלבי בכה"ג דהתם התנאי צריך שיוציא בשפתיו תחלה כדי שנאמר אתי דבור ומבטל דבור והול"ל תנאי היה לי וסמכתי עליו. ומהא דכתב הראב"ד ז"ל דשלא על פי חכם מה יועיל תנאי שבלבו אין להוכיח דסבירא ליה דלא מהני היכא דנדר על דעת דבר אחר ונמצא הפכו דהתם ודאי נדר בטעות הוא ולא מיקרי דברים שבלב שלא היה לו לפרש אבל היכא דאומר תנאי הוה בלבי לא היה מוטעה וכל שהיה לו לפרש ולא פירש אדבורו סמכינן ודברים שבלבו לא הוו דברים.

וגבי נדרי שגגות שהתירו חכמים שנינו קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכת' את בני ונודע שלא הכת' ושלא גנב' ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהם אחרים ב"ה אומרים אלו ואלו מותרים ומרישא דמתניתי' משמע דוקא לפי שאמר שגנבה את כיסי וכו' הא אם לא אמר כלום אעפ"י שאח"כ אמר לא אמרתי אלא על דעת שגנבה את כיסי חל הנדר שפיר וכן משמע מדברי התוס' שכתבו אין לפרש אם גנבה דהא פשיטא שלא חל הנדר וכן מוכח מדברי הר"ן ז"ל שכתב וז"ל וטעמא דמילתא דכיון שאילו היה יודע שאביו ואחיו היו עמהן היה מוציאן מן הכלל הרי זה מוטעה בעיקר הנדר שלא היה מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוי' ובטל מעצמו ומשום הכי בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפי' שגנבה את כיסי דאי לא אף על פי שהיה בדעתו בשביל כך מ"מ כיון דלהדיר את אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר ע"כ ויש לתמוה אם כונתו לומר מאי איכא בין רישא לסיפא הא טובא איכא בינייהו דברישא אם לא פירש לא היינו יודעים הטעם ובסיפא אין צריך לפרש שהדבר ידוע שלא היה מקפיד על אביו ואחיו שאוכלים תאנים שלו דברשות קא עבדי ועוד אם הוא קורא טעות בעיקר הנדר מה שלא נתכוון להדיר את זה מעולם אם כן מאי איריא אביו דקתני אפילו אמר לא הייתי יודע שהוא ראובן שאם הייתי יודע לא הייתי נודר הרי לא נתכוון להדיר את ראובן מעולם ועוד אם קרינן טעות בעיקר הנדר זה שהדיר את האוכל כסבור שהוא שמעון ונמצ' ראובן אף המדיר את זה הגונב כיסו כסבור שהי' גנבו ונמצ' שאחר גנבו טעו' בעיקר הנדר מיקרי ועוד כל מידי דהוי טעות שחשב שגנבה ולא גנבה אדעתא דהכי לא נדר דכה"ג גבי ממון אמרינן קנין בטעות חוזר אפילו בסתמא כההיא דרב ענן בפרק חזקת וכהנהו גינאי דסוף פ"ק דגטי' ובטור סוף סי' כ"ה בעושה פשרה עד שהיה חייב שבועה וקנו מידו ואחר כך ידע שלא היה חייב שבועה קנין בטעות הוא והרמב"ם ז"ל בפ"ח דנדרים הביא דין זה דגנבה את כיסי ואח"כ כתב ולא עוד אלא מי שראה אנשי' מרחוק וכו' אעפ"י שלא פי' הסבה שבגללה נדר מותר שהדבר מוכיח שלא אסר עליהם אלא שהיה בדעתו שהם זרים וכן כל כיוצא בזה משמע דברישא שאין הדבר מוכיח כ"כ בעינן שיפרש הסבה.

ומיהו אשכחן בנזיר דתנן בפרק ב"ש מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה אם משנגנבה בהמה נדר אינו נזיר משמע שלא חלה עליו הנזירות שיאמר אילו הייתי יודע שנגנבה הבהמה לא הייתי נודר אעפ"י שאין הדבר מוכיח כל כך דמי ליכא מי שנודר על מנת לקנו' בהמה מן השוק והרמב"ם ז"ל בפר' ב' כתב אם אחר שנגנבה נדר אינו נזיר שזה נדר בטעות וכן משמע מדברי רש"י ז"ל ומסתמא דלא אמר הרי זו לנזירות' דהא הפריש את בהמתו סתמא קתני ומיהו התוספו' שם פי' אינו נזיר כלומר הויא חרטה מעליא ומתיר לו החכם וקשה קצת דאטו אם עד שלא נגנבה אמאי נזיר אמאי אין מתירין לו הא גניבה מילתא דשכיח' היא טפי מעניות דאמרינן דשכיחא ובגמרא אמרינן שטפוה רבנן לרבי אליעזר ואוקמוה בשטתיה ותנן פותחין בנולד איכא למימר דאסיפא קאי דתנן וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש שהוא חרב אמר להם נחום המדי אילו הייתם יודעים שחרב בית המקדש הייתם נוזרים אמרו לאו והתירן נחום המדי וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו כל שנזר עד שלא חרב ב"ה הרי זה נזיר דהא ודאי נולד היא דלא סבירא דעתיה שיחרב ב"ה בזמן זה ואי קשיא נוקמה כר' אליעזר ומאי נזיר דקאמר שצריך התרת חכם וי"ל דמשמע ליה דטעותו של נחום המדי היה שלא היה להם התרה כלל דאי בהתרת חכם סגי דילמא הוא התירן אי נמי היה אפשר להתירן ומדקאמר וכשבא הדבר לפני חכמים וכו' שלא היה להם תיקון ובסיפא דמשחרב ב"ה אינו נזיר פירשו שם התוספות דנזירות בטעות הוא ולא חל מעיקרו נדר זה. והשתא קשה לטעמו של הר"ן שתלה בין טועה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו ובין כשנתכוון להדיר את אשתו וטעה שהרי זה נתכוון להזיר אלא שלא ידע שחרב ב"ה וא"א לו להביא קרבנותיו וכן כשמצאה שנגנבה ועוד שנינו בפ"ב דנזיר יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירי' לי שאיני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר מתים מותר ומפרש בגמרא מטעם נדרי אונסין. אבל הרמב"ם ז"ל הביאה בפרק א' דנזיר וכתב הרי זה אינו נזיר שאילו בכלל נדרי שגגות הם שאינם צריכים שאלה לחכם והראב"ד ז"ל כתב בגמ' אמרו שהם נדרי אונסין וכן עיקר ע"כ נראה שדעתו כדעת מי שפירש שם דחשיב אונס מה שאי אפשר לו לחיות אלא ביין או שקובר מתים וכבר הקשו התוספו' שם על פירוש זה אבל הרמב' מפרש בלשון א' שפירש רש"י שם דלביה אנסיה שסבור שיתירו לו חכמים מטעם זה וכלשון הזה אמרו בגמרא אהא דתלמידי דרב חד אמר שבועתא דהכי אמר רב וכו' אמר ליה אידך אנא בשקר' אשתבעי אמר ליה את לבך אנסך ובפרק ד' דנדרים קרי ליה שבועות שגגות והכי נמי קחשיב קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה דהיינו נדרי שגגות וכה"ג מפקינן ליה בפרק שבועות שתים האדם בשבועה פרט לאונס והשתא קשה להרמב"ם מדידיה אדידיה דזה ודאי אין הדבר מוכיח כל כך שהיה בדעתו שחכמים יתירו לו מאותו הטעם שאינו יכול לחיות אלא ביין ולהר"ן נמי אין זה טעות בעיקר הנדר ואין לומר שהוא מפרש דאנוס הוא בכך שאינו יכול לחיות אלא ביין דהא גבי נדרי אונסין דתנן חלה הוא או בנו כתב הר"ן ז"ל עצמו שם אע"ג דלאו אונס גמור מותר לפי שלא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא שיוכל לבא בלא אונס כלל וכו' עכ"ל טעמא דלא עלה על דעתו ואילו הכא האונס ידוע היה אצלו שמצטער על היין ואעפ"כ נדר איך יהא מותר ולא יחול עליו איסור היין כלל.

ונראה לי דהא דנקט במתניתין שגנב' את כיסי ושהכת' את בני ה"ה שאם לא פי' הטע' אלא שידוע לנו שאמרו לו שגנב' ושהכת' וע"ז היה קטטה ביניה' ועכשו שנוד' לו שלא גנב' ושלא הכת' הרי זה ידוע לנו שמוטע' הו' בכך אלא רבותא קמ"ל אפי' אין זה ידוע לנו כלל אלא משיחתו אנו למדים ממ"ש שגנבה את כיסי ואפשר דלא הכי הוא אלא שרוצ' להדיר' ובא עליה בעלילה והשתא מהדר קהדר ביה קמ"ל דהואיל והוא אמר כן בשעה שנדר או בתוך כדי דבור הדבר מוכיח מההיא שעתא מפיו אעפ"י שאין ידוע לנו ואין צריך התרת חכם אי נמי רבותא אשמועינן דאפי' שפיר' הטעם שבשבילו נדר טעמא דנודע שלא גנבה ושלא הכתה שהנדר מתחלה טעות אבל אם החזירה לו כיסו אח"כ או שפייס' את בנו לא ולא תימא דהוי זה כתולה נדרו בדבר כגון קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע שאם מת או עשה תשובה מותר וכן מוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל שהביא תחלה מי שנדר ופי' משעת נדרו דבר שנדר בגללו כגון שאביה רע וכו' אבל הנודר או הנשבע שאינו נושא את פ' הכעורה ונמצאת נאה שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ונודע וכו' ואם איתא שגם בזה צריך לפרש הטע' שבגללו נדר הול"ל וכן מאי אבל דקאמר אלא ה"ק אע"ג דתרוייהו כמפרש דבר בגללו מ"מ טובא איכא בינייהו דהתם ממה שפיר' חשיב כתולה נדרו בדבר כאילו אמר כל זמן שאביה רע אבל זה לא חשיב תולה בה דפי' הכעורה קאמר ולבזויה קאתי אי נמי אין דרך הכעורה להיו' נאה כדי שיתלה נדרו בכך כמ"ש הר"ן ז"ל שם ואידך דקונם אשתי נהנית לי שגנבה ושהכתה לשעבר משמע ולא חשיב תולה נדרו בכך וכתב אח"כ ולא עוד אלא שמי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאני' וכו' הרי אלו מותרים אעפ"י שלא פירש הסבה שהדירן בגללה הרי זה כמי שפיר' שהדבר מוכיח שלא אסר עליה' אלא שהיה בדעתו שהם זרים ומדקאמר ולא עוד משמע דאם בההיא דשגנבה והכתה טעמא משום דאלמלא שפיר' לא היינו יודעים כלל הסבה ואילו היה הדב' ידוע לנו שאמרו לו שגנבה את כיסו ושהכתה את בנו ועל דבר זה הרגיל קטטה עליה ומתוך כך הדיר' אעפ"י שלא פיר' הרי זה כמי שפיר' דכל שיש רגלים לדבר הסבה שעליה נדר אין צריך לפרש וההיא דסבור הייתי שחכמים מתירין לי הדבר מוכרח במה שאנו יודעים שקשה עליו לפרוש מן היין הילכך כשנותן אמתלאה לדבריו שהיה סבור שמפני שכך לא יאסרוהו עליו חשבינן לי' נדרי טעות וכן זה שהפריש את בהמתו ואח"כ נזר גלי דעתיה דלא בעי לקבל הקרבן כנדר עליו אלא בתורת נדבה הפרישה וכשהלך להביאה מצאה שנגנבה רגלים לדבר דע"ד שתהא בהמתו מזומנת לו נדר בנזיר וכן ההוא דמשחרב ב"ה שאילו הודיעוהו שחרב לא היה נוזר ובכה"ג אין צריך התרת חכם דדוקא בשאר פתחי' דלא מוכחי לכל הוא דצריך התרה הני לא ונראה דמה שהזכיר הר"ן ז"ל טעות בעיקר הנדר לא שהוקש' לו רישא לסיפא דלזה שפיר הוה מצי לשנויא דבסיפא ברור לנו הדבר אעפ"י שלא פיר' הטעם וברישא לא היינו יודעי' הטע' אם לא שהוא עצמו פירש בלשונו או בתוך כדי דבור לנדרו וטעמא דמלתא דקאמר אהא דאין צריכין התרה לחכם קאי דמ"ש מההיא דמייתי עלה פותחין בשבתות ובי"ט דצריכין שאלה לחכם לכך פיר' דהתם לא שנעלם ממנו שהיו בכלל שבתו' וי"ט שמי שאסר על עצמו בשר ויין שנה וכו' יודע הוא שיעברו עליו שבתות וי"ט אלא שאילו היה יודע שאסור להתענות בהם לא היה נודר כגון זה פותחין לו אילו הייתי יודע וכו' ומ"ש ומ"ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה כדי שיהא ברור אצל השומעים שהוא טעות בעיקר הנדר שאל"כ מנא ידעי שאפי' אם הוא יאמר שכך היה בדעתו אכתי כיון שלהדיר את אשתו נתכוון והדבר זה אצל השומעים כמו אביו ואמו מ"מ הרי הדירה ולשום סבה עשה אלא שלא ידענו' ואעפ"י שהוא אומר' אח"כ הואיל ולא הית' גלויה אליו בשעה שנדר צריך התרת חכם אבל אם היה ידוע לנו שהקטטה היתה לפי שהיה סבור שגנבה את כיסו טעות בעיקר הנדר מקרי וטעותו ניכרת ואין צריך התרת חכם.

ואפשר עוד דבמדיר את אשתו לפי שגנב' את כיסו לא שייך כ"כ לומר דמפני שגנבה את כיסו או שהכת' בנו מדיר' מנכסיו שיהיה מוכרח להוציא ולתת כתובה וע"כ בדרך כעס ורגזנו' עשהו אפי' אם ידענו שבתחלה אמרו לו שגנבה את כיסו אפשר שהקפדה אחר' נתגלגלה באמצ' הקטט' שעליה הדירה מנכסיו לכך בעינן שיזכיר בדבריו הסבה שעליה נדר אי נמי בתוך כדי דבור לנדרו כדי שיהא מוכיח תדע דאמרי' לעיל אין נזקקין לאלקי דישראל חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנב' את כיסי ונודע שלא גנבה למאן דגריס הכי פיר' הרשב"א דצריך התרה ובמעמיד דבריו ואומר אעפ"כ היה בדעתו להדירה והיינו משום שאין הנדר שייך אל ההקפדה ולא תקונו עד שנאמר שע"ד כן נדר אבל אם היה נודר שאינו משליטה ואינו מאמינה אפי' על פלכה ועל עיסתה לא היה צריך לפרט דאנן ידעינן ממילא דאינה נאמנת אצלו לפי שאמר לו שגנבה את כיסו ואם אשתכח שקרא הנדר בטל מאליו דומיא דראה אותם אוכלים תאנים ואסרם עליהם כקרבן דממילא ידעינן שאינו מכיר שאביו עמהם שאם היה מכיר לא היה מונען מלאכול והנה הרב מהר"י ן' לב ז"ל בח"ב סי' נ"ב על הנשבע שלא ימכרנו לאחר ולא שני ליה לומר שאין זה טעות בעיקר הנדר שכל שדעתו מבוארת אצלנו שהדבר כן טעות בעיקר הנדר מקרי.

ומצאתי להרא"ש ז"ל שכתב בתשובה על מי שנשבע לחברו לתת לו כ"כ מעות לפי שאמר לו שהשר כלל אותו בפשרתו דגריעא הא מלתא משבועות שגגות ואעפ"י שלא פירש וגם רבי' ירוח' כתב על מי שנשבע על דבר אחד שלא יעשנו בחשבו שהו' איסור גדול ונודע לו שאינו איסור כ"כ שלא חלה עליו שבוע' כלל. וגם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה הובא בב"י נראין לי הדברי' שכל שנדר ואמר על דעת כן נדרתי אעפ"י שהוציא מפיו דברים שהיתה כונת השומעים בהפך מותר והביא מההיא דסבור הייתי שחכמים מתירין לי שאיני יכול לחיות אלא ביין וכו' הרי שהגדולים הללו לא הצריכו שיוציא בפיו הסבה שעליה נדר אלא כל שהוא אומר על דעת כן נדרתי ורגלים לדבר הרי אלו כנדר טעות. וכבר כתבתי למעלה דאפי' תימא שיהא צריך התרת חכם היינו מדרבנן שלא יהיו נוהגים קלות ראש בנדרים דמדאורייתא אין הפרש בין גלה הטעם שעליה נדר ללא גלה דנאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים.

ומעתה בנ"ד הדבר ידוע שנשואי הבן מצוה דרמיא עליה דאבוה היא כדאמרי' בפ"ק דקדושין מדכתיב קחו לבניכם נשים וכשדרך בני העיר לתת החתן תכשיטין לכלה מצוה על האב ליתן כי היכי דמצוה עליה לתת נדוניא לבתו כי היכי דנקפצי עלה מהאי קרא גופיה דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים כדאמרי' בפרק נערה שנתפתתה וכיון דרמיא עליה לקיומי מצוה בגופיה ובממוניה עליה דידיה רמיא לבקש לו מנוח אשר ייטב לו והוא יחריש וזהו כבודו ואפי' באשה שבחר האב לאו אורח ארעא שיאמר הבן אותה קח לי כדאמרי' בהאיש מקדש לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח בהדיא אלא ארצויי מרצי אבוה קמיה ושתיק. וכ"ש דלא חציף למאן ולסרב ולקפוץ לאסור איסר על נפשו למרות עיני כבודו ומה גם למי שיש בו תורה שמלבשתו ענוה ויראת חטא אלא מאחר שידוע שבתחלה לא היה רצון אביו כלל שיקח את בת בנו הגדול וגלה דעתו אל זה הבן פעמים הרבה הדבר מוכיח שע"ד שעוש' רצון אביו בזה עשה וכסבור להציל אביו מהעלותו על שפת לשון ודבת עם ומה גם כי אנשים גדולים היו מסרבין בו ומגנים אותו שהיה מונע את בנו מליקח את בת אחיו ולכך בטא בשפתיו להודיע כי ממנו המניעה ולא מאביו ונאמן הוא על עצמו במה שאמר שאם ידע אז באמת שנשתני' דעתו של אביו לקרב ולא לרחק לא היה נודר וכחוט השערה לא יחטא מכוונת אביו ורצונו והרי זה טעות גמורה וניכרת לכל כ"ש בנדר כי הא דקיל טפי דבחרטה כל דהו הוה סגי ליה וכ"ש כי הוי אסמכתא וכ"ש לדבר מצוה רבה דמזקקינן למשרי ליה בהסכמת רבוותא מורי הוראה נר"ו והנראה לעניות דעתי כתבתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף