פרשת דרכים/ו
פרשת דרכים 
ו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דרך הקדש
ובו ארבעה דרושים למעלת ארץ ישראל
הדרוש הראשון (דרוש ו): בו יתבאר אם קדשה ראשונה קדשה לעתיד לבוא. / לעתיד לבוא אינו מקדש מחדש מלך המשיח את ארץ ישראל לאותם הארצות שנתקדשו מקדם, ולעולם בקדשתם עומדות, ואף לעתיד שכובש אותם מלך המשיח ונותן מהם חלק לשבט לוי לא בשביל זה פקעה קדשתם. / אך הארצות שכובש אותם מחדש שלא כבשום יהושע ועזרא ה"ן המלך המשיח יקדש אותם ואינם חיבות בתרומות ומעשרות.
הדרוש השני (דרוש ז): יבאר דאוירא דארץ ישראל מחכים וירושלים יש בה סגלות הרבה, והשלשה דברים דאיתנהו בכרכים לגריעותא, הלוא המה: דישיבת כרכים קשה שהבתים קרובים זה אל זה ואין אוירם טוב, ושהם פרוצים בגזל ועריות, ודאיכא מושלים רעים בעלילות ברשע, הני תלת מלי אשתני שמיהו למעליותא בתוככי ירושלים. / זרע פסול לא מקרי זרע, ואף פסול בעברה כגון עובד עבודה זרה נמי לא חשיב זרע, כן כתב מהר"ר יחיאל בסן ז"ל, ושקל וטרי בדבריו. / האריך להוכיח דקיני וקנזי וקדמוני שהם אדום ועמון ומואב נכרת עליהם ברית להנחילם לישראל, ושלא כדברי הרא"ם ז"ל שכתב דמעקרא נתנם השם לאברהם כדי שיתן שנים מהם לבני לוט ואחת לבני עשו.
הדרוש השלישי (דרוש ח): יבאר דזכותא דארץ ישראל מגן הוא לבטל יצרא דעבודה זרה. / הקשה היאך כבש משה ארץ סיחון ועוג, שהרי בכלל שבעה עממין הן? / קונם לביתך שאני נכנס ונפל ובנאו, אם מתר לכנס בו.
הדרוש הרביעי (דרוש ט): יבאר דארץ ישראל מחזקת היא בידנו מימי קדם, משעה שנאמר לאברהם 'לזרעך נתתי את הארץ' זכה בה, והוכיח זה בראיות.
דרוש ששי
שמות רבה (פרשה טו סימן גן) וזה לשונם: "החדש הזה לכם" (שמות יב, ב). הדא הוא דכתיב (משלי ה, יז): "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך". הצדקה שלכם, שנאמר (דברים כד, יג): "ולך תהיה צדקה". הרחמים שלכם, שנאמר (שם יג, יח): "ונתן לך רחמים". ארץ ישראל שלכם, שנאמר (ויקרא כה, לח): "לתת לכם את ארץ כנען". ולא ארץ ישראל בלבד, אלא אפלו כל הארצות, שנאמר (דברים יא, כד): "כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה". עד כאן.
הנה זאת חקרנוה כן היא, כמה גדלה מעלת ארץ ישראל מכל הארצות, קדשת עולם קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, שרב גופי תורה תלויים בה. ואמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב נו ע"א): אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה חיב במעשר. לאפוקי מאי? לאפוקי קיני וקנזי וקדמוני. ופרש רשב"ם ז"ל: כל שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה בשעת מיתתו, דהם שבעה עממים הכתובים בכל מקום, חיב במעשר; אבל קיני וקנזי וקדמוני, שנתנו לאברהם אבינו בין הבתרים, לא יתחיבו במעשר לעתיד לבוא כשיחזירם לנו לעתיד. עד כאן.
הן אמת, דמימרא זו דשמואל היא תמוהה בעיני מכמה אנפי. חדא, במאי דקאמר כל מה שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה, דהינו ארץ שבעה עממין, חיב במעשר. פשיטא! ואי הני לא מחיבי, מאן מחיב? והלוא אין ארץ ישראל גמור אלא ארץ שבעה עממין. וכי תימא לדיוקא אתא, לאשמועינן דמה שלא הראהו הקדוש ברוך הוא למשה פטור מן המעשר, אם כן לא הוה לה למימר אלא כל מה שלא הראה הקדוש ברוך הוא למשה פטור מן המעשר, דבמה שהוא חיב לית בה חדושא כלל. עוד אני תמה במאי דקאמר שמואל דקיני וקנזי וקדמוני לא יתחיבו בתרומות ומעשרות לעתיד, דהן לו יהי שהם חוץ לארץ גמור ולא נכרת עליהם ברית לאברהם שינחילנה לישראל, וכסברת הרא"ם ז"ל שאכתב לקמן בדרוש שביעי, אכתי קשה, דהא שנינו בספרי פרשת עקב וזה לשונו: "כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה". אמר להם: כל מקום שתכבשו חוץ ממקומות אלו הוא שלכם. הרי שכבשו חוצה לארץ, מנין שמצות נוהגות שם? הרי אתה דן: נאמר כאן 'יהיה', ונאמר להלן 'יהיה'; מה 'יהיה' האמור להלן — מצות נוהגות שם, אף 'יהיה' האמור כאן — מצות נוהגות שם. ואם תאמר: מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם? אמרת: דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה: משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאין לכבש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן, אלא חוזר וכובש ארם נהרים וארם צובה, ואת היבוסי סמוך לירושלים לא הוריש. אמר לו הקדוש ברוך הוא: סמוך לפלטין שלי לא הורשת, היאך אתה חוזר וכובש ארם נהרים וארם צובה? עד כאן. וכן כתב הרמב"ם בריש הלכות תרומות (פ"א ה"ג) וזה לשונו: ארם נהרים וארם צובה אין להם דין כארץ ישראל. ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל? מפני שכבש אותם קדם שיכבש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעה עממין. ואלו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואחר כך כבש ארצות אחרות, היה כבושו כלו כארץ ישראל לכל דבר. עד כאן. הרי בהדיא, שאף חוץ לארץ אם כבשה מלך ישראל כדינה חיבת בתרומות ומעשרות, ואם כן יש לתמה למה זה קיני וקנזי וקדמוני לא יתחיבו במעשר לעתיד לבוא? וכי תימא שמלך המשיח כובש אותם קדם שיכבש כל ארץ ישראל ומשום הכי אינם חיבים במעשר דומיא דסוריא, לא ידעתי מהיכן קבלו דבר זה. ועוד, הדבר הוא תמה בעיני, שחלילה לאדוננו משיח צדקנו שיעשה שום דבר שלא כרצון השם. ועוד, דאיך יתכן שיהא נכשל במה שנכשל זקנו דוד ונענש עליו? ועוד, דארצות אלו דקיני וקנזי וקדמוני נכרתה עליהם ברית לאברהם דומיא דשבעה עממים, כמו שיתבאר לקמן בדרוש שביעי, ואם כן אף אם יכבש אותם מלך המשיח בתחלה קדם שיכבש שאר ארץ ישראל — פשיטא דאין בזה עון אשר חטא, דפלטין של מלך הוא ודינו כארץ ישראל לכל דבר. ואם כן למה לא יתחיבו בתרומות ומעשרות?
ונראה דזה יובן עם מה שכתב הרמב"ם בסוף הלכות שמטה ויובל (פי"ג הי"א) וזה לשונו: יראה לי, שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ויצחק ויעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם; אבל שאר כל ארצות שכובש מלך ממלכי ישראל — הרי הכהנים והלוים באותם הארצות ככל ישראל. עד כאן. הרי דאזהרה הלזו שלא ינחלו הכהנים בארץ אינה אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם, אך בשאר הארצות שכובש מלך ישראל, אף שכובש אותם כדין, הרי הכהנים נוטלין חלק בה. והראב"ד השיג עליו שם ואמר: אם כן לא יטלו בהם תרומות ומעשרות, כי הם היו תחת חלק הארץ. עד כאן. וכתב שם מרן בכסף משנה וזה לשונו: ואני אומר שאין זו השגה, דאימא דאין הכי נמי, וסוריא תוכיח שאין בה תרומות ומעשרות מן התורה. עד כאן.
ודברי מרן הללו תמוהים הם בעיני. דאדרבה, השגת הראב"ד היא מסוריא. שהרי סוריא מה שלא נתקדשה הוא לפי שכבשה דוד קדם שיכבש כל ארץ כנען, ועל זה השיגו הראב"ד. דלפי סברת הרמב"ם, דבכל הארצות חוץ מן שבעה עממין שבט לוי נוטל חלק בארץ, אם כן צריך לומר דסוריא אין בה תרומות ומעשרות לפי שהלוים נוטלים בה חלק. ולפי טעם זה, אפלו שסוריא היה כובש אותה דוד לאחר שהיה כובש כל ארץ כנען לא היו תרומות ומעשרות נוהגין בה, לפי שהתרומות והמעשרות הם תחת חלק הארץ; ולפי האמת, אלו היה דוד כובש כל ארץ כנען ואחר כך היה כובש סוריא, היו תרומות ומעשרות נוהגים בה כארץ ישראל לגמרי. באפן שעקר קשית הראב"ד היא מסוריא.
עוד אני תמה בדברי מרן. שנראה מדבריו שהבין בדברי הראב"ד שכל מקום שנוטלים הכהנים חלק בארץ אין בה חיוב תרומות ומעשרות כלל, שאין מפרישין בה תרומות ומעשרות, שהרי כתב וסוריא תוכיח, וסוריא אין מפרישין בה תרומות ומעשרות. וחס לה לאדוננו הראב"ד מזה. ששתי מצות יש בתרומות ומעשרות: האחת היא ההפרשה, שהזהרנו שלא לאכל טבל בלתי הפרשה, וזה אינו תלוי בחלק הארץ, שהרי אפלו הכהנים והלוים הזהרו מלאכל טבל קדם הפרשה וכמבאר. ובמצוה זו דהפרשה טעם אחר יש בדבר, גלה סודו אל עבדיו הנביאים. ומצוה אחרת יש לאחר הפרשה, והיא הנתינה לכהן וללוי, וזהו שתלה הכתוב הטעם לפי שהם תחת חלק הארץ. וזהו שכתב הראב"ד אם כן לא יטלו בהם תרומות ומעשרות, כי הם היו תחת חלק הארץ, ולא אמר אם כן לא יפרישו בהם תרומות ומעשרות, דודאי ההפרשה אינה תחת חלק הארץ. ואם כן, מהו זה שכתב מרן על השגת הראב"ד: אין הכי נמי וסוריא תוכיח? דעל כרחין סוריא טעם אחר יש בדבר, שהרי אין מפרישין בה תרומות ומעשרות כלל. והטעם הוא, לפי שכבשה דוד קדם שיכבש כל ארץ כנען ולא נתקדשה בקדשת ארץ ישראל. באפן שדברי מרן מרפסן אגרי וצריכין תלמוד.
והנה כפי סברת מרן דאית לה בדעת הראב"ד דחיוב הפרשת תרומות ומעשרות הוא תחת חלק הארץ, ואם היו נוטלים חלק בארץ לא היו תרומות ומעשרות נוהגים בהם, יש לדקדק מאותה שכתב הסמ"ג עלה דהך אזהרה ד"לא יהיה לכהנים חלק ונחלה" (דברים יח, א), דלעתיד לבוא נוטלין הכהנים חלק בארץ, וכדאיתא בפרק יש נוחלין (ב"ב קכב ע"א). והינו מדאמרינן: תניא, עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר, דכתיב (יחזקאל מח, לא): "שער לוי אחד". וכן כתב שם הרשב"ם בפרוש, דלעתיד לבוא שבט לוי נוטל חלק בארץ. ולפי סברת הראב"ד שכתבנו, שחיוב תרומות ומעשרות הוא תחת חלק הארץ, ואם נוטלין חלק אין בה חיוב תרומות ומעשרות, אם כן לעתיד לבוא אין נוהגים תרומות ומעשרות. ובפרק חלק (סנהדרין צ ע"ב) אמרינן: מנין לתחית המתים מן התורה? שנאמר (במדבר יח, כח): "ונתתם ממנו תרומת יי לאהרן הכהן". וכי אהרן לעולם קים? אלא מכאן לתחית המתים מן התורה. עד כאן. והנה עקר קשית הגמרא, דקאמר וכי אהרן לעולם קים, הוא: דאמרינן סוף פרק קמא דקדושין (מ ע"ב): תניא, רבי יוסי אומר: גדול תלמוד, שקדם לחלה ארבעים שנה, לתרומות ומעשרות חמשים וארבע. עד כאן. הרי מבאר שלא נתחיבו בתרומות ומעשרות אלא לאחר ארבע עשרה שנה שכבשו וחלקו, ואהרן לא נכנס לארץ, ואיך אמר הכתוב "ונתתם ממנו תרומת יי לאהרן הכהן", והלוא בזמן אהרן לא נהגו תרומות ומעשרות? אלא מכאן לתחית המתים מן התורה, ואמר הכתוב דלעתיד לבוא יתנו תרומות ומעשרות לאהרן הכהן. ולפי סברת הראב"ד, לעתיד לבוא דשבט לוי נוטל חלק בארץ למה יהיו נוהגין תרומות ומעשרות?
ונראה דזה יובן עם מאי דאמרינן בפרק הערל (יבמות פב ע"ב): תניא בסדר עולם: "אשר ירשו אבתיך וירשתה" (דברים ל, ה) — ירשה ראשונה ושניה יש להם, שלישית אין להם. עד כאן. ופרש רש"י: ירשה ראשונה בימי יהושע הויא ירשה, וכן שניה דבימי עזרא, דכשגלו גלות ראשון בטלה קדשת הארץ. שלישית אין להם — כלומר, לא בעי למהדר ולמירתה, דירושה ועומדת היא. ואשמעינן האי קרא דלא בטלה קדשה בגלות טיטוס. עד כאן. ולפי זה, רבנן דפליגי עלה דרבי יוסי סבירא להו, דכשם שבטלה קדשת הארץ בגלות ראשון הכי נמי בטלה בגלות טיטוס, ויש לנו ירשה שלישית. וכתבו התוספות, ששאל הרב רבנו שמואל את ר"י, דהכא קאמר רבי יוחנן כרבי יוסי דירשה ראשונה ושניה יש להם, דקדשה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, ובפרק השוחט (זבחים קז ע"ב) קאמר תלמודא דלרבי יוחנן קדשה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ומשום הכי חיב רבי יוחנן את המעלה בזמן הזה. והשיב ר"י, דלמעשרות ודאי לא קדשה הארץ לעתיד לבוא, אבל קדשת ירושלים והבית קדשה, שקדשת מחצות קימא כל שעה, מ"אשר לא חמה" (ויקרא כה, ל), דדרשינן במגלה (י ע"ב): אף על פי שאין לו עכשו והיה לו קדם לכן. אי נמי, קדשת ירושלים משום דאקרי נחלה אין לה הפסק. אי נמי, משום דכתיב (תהלים קלב, יד): "זאת מנוחתי עדי עד". עד כאן.
ונראה שיש נפקותא בתרוצים אלו. דלתרוצא קמא — כל קדשת מחצות קדשה ראשונה קדשה לעתיד, ונפקא מנה לקדשת בתי ערי חומה, ולפי השני תרוצים האחרונים — דוקא ירושלים קדשה לעתיד לבוא, אבל שאר כל העירות משגלו גלות ראשון בטלה קדשת הארץ, ואפלו קדשת בתי ערי חומה בטלה.
ואם תאמר: אכתי קשה, דלמאי אצטריך רבי יוחנן לחיב את המעלה בזמן הזה משום קדשה ראשונה דקדשה לעתיד, תפק לה משום קדשת עזרא דלא בטלה? ואף על גב דלמעשרות בטלה קדשה ראשונה, סבירא לה לרבי יוחנן דקדשה שניה לא בטלה; ואם כן, גבי קדשת ירושלים, אף דנימא דקדשה ראשונה בטלה, מכל מקום יש לחיב את המעלה בזמן הזה משום קדשה שניה דלא בטלה. ויש לומר, דרבי יוחנן סבירא לה כרב הונא, דאית לה בפרק שני דשבועות (טז ע"א) ד'בכל אלו' תנן, ומאן דאית לה הכי על כרחין אית לה דקדשה ראשונה קדשה לעתיד, וכדאיתא התם; דאי לא תימא הכי, לא היה קדשת מחצות בזמן בית שני, וזה הוא מן הנמנע. ומשום הכי אצטריך רבי יוחנן לחיב את המעלה בזמן הזה מטעם קדשה ראשונה, דאי לאו האי טעמא לא היתה קדשה אפלו בימי עזרא. וריש לקיש דפטר ואית לה דקדשה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, סבירא לה כרב נחמן, דאמר 'באחד מכל אלו', ועזרא הוא שקדש קדושי מחצות, וסבירא לה דכשם שנתבטלה קדשת מחצות בגלות ראשון הכי נמי נתבטל בגלות שני, ומשום הכי פטר את המעלה בחוץ. וסבירא לה דמעשרות וקדשת מחצות אחד הם, וכלם נתבטלו בגלות ראשון ובגלות שני, ומשום הכי פטר את המעלה בחוץ בזמן הזה, ואית לה נמי דתרומה דרבנן. ורבי יוחנן פליג עלה בתרתי. חדא, דסבירא לה דקדשת הארץ אף שנתבטלה בגלות ראשון לא נתבטלה בגלות שני; ועוד, דקדשת מחצות לא נתבטלה בגלות ראשון.
ותרוץ זה נתן להאמר אם רבי יוחנן עצמו דחיב את המעלה בחוץ נתן טעם לדבריו משום קדשה ראשונה — ניחא; אבל אם הם דברי סתמא דש"ס, שרצו לתת טעם לסברת רבי יוחנן, קשיא לי, דמנא להו דרבי יוחנן אית לה ד'בכל אלו' תנן? אימא דרבי יוחנן וריש לקיש כלהו סבירא להו דקדשה ראשונה לא קדשה לעתיד, וסבירא להו כרב נחמן דאמר ד'באחד מכל אלו' ועזרא קדושי קדש אף על גב דלא הוו אורים ותמים, אלא דאזלי לטעמיהו, דרבי יוחנן אית לה דקדשה שניה לא בטלה למעשרות והוא הדין למחצות, ומשום הכי חיב את המעלה, וריש לקיש סבירא לה דקדשה שניה בטלה למעשרות והוא הדין למחצות, ומשום הכי פטר את המעלה בזמן הזה. ומנא להו לסתמא דש"ס דרבי יוחנן מחלק בין מעשר לקדשת מחצות?
והנראה אצלי הוא, דקדשה שניה קדשה לעתיד הוא דוקא בקדשת ארץ ישראל בכללה שנתקדשה על ידי כבוש, ובהא קא משתעי קרא ד"אשר ירשו אבתיך", ואשמעינן דשתי ירשות יש להם ושלישית אין להם; אבל בקדשת מחצות, שהוא דבר התלוי במעשה — או בכל אלו או באחד מכל אלו, למר כדאית לה ולמר כדאית לה — אין לחלק בין קדשה ראשונה לשניה, ואם קדשה ראשונה לא קדשה אלא לשעתה — קדשה שניה נמי לא קדשה אלא לשעתה, דהא לית לן קרא לקדשת מחצות לחלק בין קדשה ראשונה לשניה. ומשום הכי, רבי יוחנן שרצה לחיב את המעלה בזמן הזה והוי מטעם קדשת מחצות, הצרכו בגמרא לומר דטעמה הוא משום דסבירא לה דקדשה ראשונה קדשה לעתיד, דאי הוה סבירא לה דלא קדשה כי אם לשעתה — גם קדשה שניה לא נתקדשה אלא לשעתה.
עוד הכריחו התוספות חלוק זה, דאף מאן דאית לה דקדשה ראשונה לא קדשה לעתיד שהוא דוקא למעשרות אבל למחצות קדשה לעתיד, דהא רבי אליעזר ורבי יהושע אית להו בפרק קמא דמגלה (י ע"א) דקדשה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובריש ביצה (ד ע"א) אית להו דתרומה בזמן הזה דרבנן. אלא ודאי דיש לחלק בין קדשת הארץ לקדשת מחצות, ואף מאן דאית לה דתרומה בזמן הזה דרבנן מצי סבר דקדשת מחצות לא נתבטלה בגלות ראשון, וקדשת הארץ אף שנתבטלה בגלות ראשון — בימי עזרא שחזרה ונתקדשה לא נתבטלה עוד. וריש לקיש סבירא לה, דבין קדשת הארץ ובין קדשת מחצות הכל נתבטל בגלות ראשון ובגלות שני. ורבי אליעזר ורבי יהושע אית להו, דקדשת מחצות לא נתבטלה בגלות ראשון, אבל קדשת הארץ כשם שנתבטלה בגלות ראשון כך נתבטלה בגלות שני.
ואיך שיהיה עלה בידנו מסוגיא הנזכרת, דלעתיד לבוא אינו מקדש מלך המשיח את ארץ ישראל, אלא הרי הן מקדשות ועומדות, או בקדשה ראשונה, דהינו מה שקדשה יהושע, למאן דאמר קדשה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, או על ידי קדשת עזרא, למאן דאמר קדשה ראשונה לא קדשה אלא לשעתה. וכל זה הוא דוקא בארצות שנתקדשו מקדם, אך אם יכבש מלך המשיח ארצות מחדש שלא נתקדשו מקדם — פשיטא שמלך המשיח יקדש אותן. וכל זה נתבאר בדברי הראב"ד בהלכות שמטה ויובל.
והנה כל הארצות אשר נתקדשו ונתחיבו בתרומות ומעשרות — לעולם בקדשתן הן עומדות, ואף לעתיד לבוא שכובש אותן מלך המשיח ונותן מהן חלק לשבט לוי — לא בשביל זה פקעה קדשתן, דקדשה שבהן להיכן הלכה? והוא אינו מקדש אותן מחדש. והרי אפלו עכשו שארץ ישראל היא ביד גוים לא פקעה קדשתה וחיבת בתרומות ומעשרות, וכל שכן לעתיד לבוא. אך הארצות שכובש מלך המשיח מחדש, שלא כבשן לא יהושע ולא עזרא, וקדשתן באה על ידי מלך המשיח, והוא נותן מהן חלק לשבט לוי — אינן חיבות בתרומות ומעשרות, לפי שתרומות ומעשרות הם תחת חלק הארץ, והארצות הללו לא היו מקדשות מקדם. ולפי זה, מה שאמרו שאהרן לעתיד לבוא יזכה בתרומות ומעשרות, הינו באותן ארצות שכבר נתקדשו מקדם או על ידי יהושע או על ידי עזרא.
וזהו כונת שמואל באמרו: כל מה שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה חיב במעשר. דשמואל סבירא לה כמאן דאמר קדשה ראשונה קדשה לשעתה, וכמו שכתבו התוספות. ואמר: אל יעלה בדעתך דלעתיד לבוא דשבט לוי נוטל חלק בארץ דלא יהיו נוהגים תרומות ומעשרות, אלא כל מה שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה, דהינו מה שכבש יהושע וקדשו, לעולם חיב במעשר; דמאחר שנתקדש ונתחיב במעשר לא פקעה קדשתה לעולם, ואפלו בזמן מלך המשיח דשבט לוי נוטל חלק בארץ. לאפוקי קיני וקנזי וקדמוני, שאף שהן מהארצות שנכרת עליהן ברית לאברהם, מכל מקום אינן חיבות במעשר, מאחר שלא נכבשו מעולם ולא נתקדשו לא על ידי יהושע ולא על ידי עזרא, ומלך המשיח עתיד לקדשן ונותן מהן חלק לשבט לוי, ואינן מקדשות לתרומות ומעשרות לפי שהן תחת חלק הארץ ולעתיד נוטלין הלוים חלק בארץ. ולפי זה, בכל החלקות — הן בחיוב המעשר הן בפטור המעשר — השמיענו שמואל דברים מחדשים.
ובזה נבוא לישב מאמר הקודם. ויש לדקדק בו, דמאחר דסופנו לרבות כל העולם, אם כן למה אמר בתחלה ארץ ישראל לכם? הוה לה למימר בקצור: כל העולם הוא לכם, שנאמר: "כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה". ועוד יש לדקדק במה שאמר: ולא ארץ ישראל בלבד אלא אפלו כל הארצות, דלמה זה שנה הלשון בכאן? דבכל החלקות אמר: הצדקה לכם, הרחמים לכם, ארץ ישראל לכם; הכא נמי הוה לה למימר כל הארצות לכם, ולמה זה שנה ואמר: ולא ארץ ישראל בלבד אלא כל הארצות? ובמה שכתבנו יתבאר. שהדבר ידוע דארץ ישראל מקדשת מכל הארצות קדשת עולם בתרומות ומעשרות, ומאותה שעה שעלתה בחלקו של מקום נתקדשה קדשת עולם, וכדאיתא במדרש. והנה מתחלה אמרו שנתן לנו השם הצדקה והרחמים, ואחר כך אמר שנתן לנו ארץ ישראל, שהיא ארץ קדושה שנתקדשה מאז ומקדם קדשת עולם, וחזר ואמר שמלבד זאת המעלה אשר נתן לנו את הארץ הקדושה הלזו עוד נתן לנו מעלה אחרת, שנתן לנו כח שאף שאר כל הארצות יהיה בנו כח לקדשן בקדשת ארץ ישראל. וילף לה מדכתיב: "כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה", והינו הפסוק עצמו שדרשו בספרי ללמד ממנו שאף חוצה לארץ דינו כארץ ישראל. וזהו מה שאמרו: ולא ארץ ישראל בלבד יש בה זאת הקדשה של תרומות ומעשרות, אלא אפלו כל הארצות נתן לנו זאת המעלה לקדשן בקדשת ארץ ישראל לעתיד לבוא, ובא אשר לו הבית ונגילה ונשמחה בו.
 |
מהדורה זמנית - הבהרה הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |