תוספות יום טוב/פסחים/א
|
מפרשי הפרק רע"ב מפרשי המשנה פירוש המשנה לרמב"ם |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
כתב הרמב"ם שסידר פסחים אחר שבת ועירובין. כי היא מצוה שניה לשבת בפ' המועדות והיא תחלת המצות הנתונות על ידי משה ע"כ:
פסחים בא השם בקבוץ. מפני שיש פסח ראשון ושני. מסכים לפי' ב' דתוספות בר"פ בתרא. דאילו לפי' א' [*ערב ששוחטין בו פסחים. הכא לאו על שם קרבנות קרי לה אלא ע"ש המועד. וא"כ קרי לה פסחים כלומר] פסחים דעלמא והרי שבת סוכה וחגיגה ור"ה. והרבה שלא נקראו על שם דעלמא אלא ר"ל דמסכת זו מפורשים פסח ראשון עד פרק מי שהיה טמא ואותו פרק כולו בפסח שני. ובדפוס הגמ' קרי פסח ראשון לארבעה פרקים ראשונים דמיירי בדיני חמץ ומצה דנהגי בכל זמן ופסח שני קרי מפ"ה עד פ' בתרא דמיירי בדיני הקרבן של פסח:
א
אור לארבעה עשר. כתב הר"ב ליל וכו' ולישנא מעליא נקט. מסיים הרמב"ם שלא תהיה פתיחת הספר בשם ההעדר. והרז"ה והר"ן כתבו עוד על שם פתח דברך יאיר (תהלים קיט קל):
בודקין את החמץ. כתב הר"ב ואע"ג דבביטול בעלמא סגי דילפי' מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. כדפירש"י דף ד' ע"ב. ומ"ש שמא ימצא וכו' וימלך על בטולו ויחשב כו'. כלומר דכמו שבביטול בעלמא דהיינו בלב שיחשוב בלבו כאילו הוא עפר סגי בכך. אע"פ שלא הוציא בשפתיו כלום ה"נ במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה בה דמחשבה מבטלת מחשבה[1]:
כל מקום שאין מכניסין בו חמץ. מפרש בגמ' לאתויי הא דת"ר חורי הבית העליונים והתחתונים וגג היציע וגג המגדל [משום דמשופעין] ורפת בקר ומתבן ולולין ואוצרות יין ואוצרות שמן א"צ בדיקה. ואהא מהדר ומקשה ולמה אמרו כו' דהא אוצרות יין ואוצרות שמן אין צריך בדיקה. ומשני במרתף כו':
שתי שורות על פני [כל] המרתף. ז"ש הר"ב עד שמי קורה פירש"י עד התקרה והוא כמו שמי השמים. ומ"ש וחוזר ובודק וכו' וע"פ ארכו ורחבו כו' וכן ל' רש"י וכלומר דהיינו ע"פ ארכו ורחבו דארכו הוא שאמר שבודק שורה חיצונה מן הארץ כו'. ורחבו הוא שאמר וחוזר ובודק החביות העליונות. וכתב רש"י שאף היא נקראת שורה אם באת למנות מלמעלה למטה. [*ומ"ש הר"ב ועשויה כמין גא"ם יונית כו' מסיים רש"י ועשויה כמין כ"ף שלנו פתוחה [ועי' בפ"ג דמדות מ"ט[2]] שורה אחת כמין גאם היינו שורה בזקיפה ושורה עליונה בשכיבה כאדם הבודק כותל הבית מבחוץ והגג הרואה את הקורה דהיינו כל גג השורות עכ"ל. ולפי' קורא החיצונה אורך והעליונות רוחב שאותה של שכיבה ראויה להקרא רוחב ושל זקיפה ראויה להקרא אורך. עוד יש לפרש שעל פני ארכו ורחבו חוזר על כל הב' שורות (ששתיהן) הן על החיצונה הן על העליונה ששתיהן בודק לאורך ולרוחב של כל המרתף. אבל לפרש שעל פני ארכו ורחבו קאי על העליונה דסמיך ליה לחוד אין נראה דהא אף בחיצונה בודק על פני כל המרתף ולמה יפרש כך רק בעליונות]:
שתי שורות החיצונות שהן העליונות פירש הר"ב שורה העליונה הרואה פני הפתח ומסיים רש"י והאי פתח לאו כנגדו ממש קאמר אלא הכותל שהפתח בו קרי הכי. ומ"ש הר"ב ושלמטה הימנה הכי מפרש רב בגמ'. ודייק מדתנן ברישא חיצונות ש"מ דתרוייהו חיצונות בעינן. ודתנן בתר הכי עליונות למעוטי תתאי דתתאייתי. כלומר שלישית ושתחתיה. ואע"ג דבספרי גמ' גרסינן והלכתא כוותיה דשמואל דמפרש עליונה ושלפנים הימנה אל תתמה על החפץ להר"ב לפרש אליבא דרב. דגירסא זו דידן לא נמצאת להפוסקים. שכן הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ב ה"ו) והרא"ש (סי' יד) והטור פוסקים נמי כרב ומשום דהלכתא כרב באיסורי וכן מצאתי בכ"מ (שם) ועי' לקמן פ"ד מ"ג (תוס' יום טוב ד"ה בן בתירא מתיר בסוס):
ב
חולדה. אע"פ שבל' הכתוב נקרא שם המין בל' זכר. כדכתיב (ויקרא יא כט) החלד והצב. ה"נ במ"ב פי"א דחולין תנן רחלות וכתיב (בראשית לב טו) רחלים מאתים. וקאמר ר' יוחנן בגמ' [קל"ז ע"ב] דלשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן ועי' ריש מסכת תרומות (פ"א מ"א תוס' יום טוב ד"ה לא יתרומו) [*ועי' בפרק אחרון דעירובין משנה י"ג (תוס' יום טוב ד"ה יבלת)]:
ג
רבי יהודה אומר וכו' ובשעת הביעור. כתב הר"ב דטעמיה דלאחר הביעור לא יבדוק דלמא אתי למיכל מיניה וגבי שמן במשנה ד' פ"ב דשבת לא גזר דלמא יסתפק מנר הדולק דמשום חומרא דשבת מבדיל בדיל. גמרא:
בתוך המועד. פירש הר"ב בשעה ששית שהוא מועד הביעור [עי' במשנה דלקמן] לאחר המועד עד שתחשך כך פירש רש"י וכתב הר"ן ואיכא למידק ומשתחשך ואילך למה לא יבדוק. ואפשר דהיינו טעמא משום דאפי' רבנן מודו דכל היכא דענוש כרת אפי' מחזר עליו לשורפו חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה. ולא סמכינן אהאי טעמא אלא עד שתחשך דליכא כרת עכ"ל. והא דלא רצה רש"י לפרש כאית דמפרשי כתבו התוספות דלטעמיה אזיל שהוא מפרש כפירוש קמא במתניתין א' שכתב הר"ב דטעמא דבדיקה שלא יעבור על בל יראה ולאחר פסח ליכא בל יראה. והר"ן כתב דאפי' הכי ניחא לאית דמפרשי דסברי דכי היכי דקנסוהו רבנן משום דעבר על בל יראה לאסרו בהנאה עשו חזוק לדבריהם כשל תורה, להצריכו אף בדיקה ע"כ. אבל הכריח פירוש דאית מפרשי מכח קושיית התוספות דלר' יהודה קרי שעת הביעור. ולמה שינה לשונו למקרי ליה מועד. ואני אומר דרש"י מפרש מועד שעת הביעור משום דהכי איתא בפ' הגוזל עצים ד' צ"ח ע"ב אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו. לאחר הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן וכו'. והתם מועד היינו משעה ששית שמועדו לבערו. ולהכי לא קאמר התם לאחר המועד אלא לאחר הפסח. משום דלאחר המועד היינו אחר הביעור עד שתחשך. ואילו התם כל עוד ימי הפסח מצווים עליו לשרפו ולבערו. הלכך הכא דתנן מועד ולאחר המועד ודאי פירושו כמועד דהתם דהיינו שעת הביעור. ולענין קושיית התוס' יש לומר משום דחייב אדם לומר בלשון רבו כדתנן פ"ק דעדיות (מ"ג) ור' קבל הלשון מר' יהודה ששנה לתלמידיו בלשון ביעור וקבל מהחכמים ששנאו בל' מועד וקבען במשנתו כלשון איש ואיש:
ומה שמשייר. בלילה לצרכו שיאכל בלילה גם בבקר. הר"ן:
כדי שלא יהא צריך בדיקה. דהא דתנן לעיל דאין חוששין היינו מספק. אבל הכא איכא למיחש שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה. גמרא ד"ט ע"ב:
ד
ושורפים בתחלת ו'. כתב הר"ב ואע"ג דכל שעה ששית מדאורייתא שריא שנאמר (שמות י"ב) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ומפי השמועה למדו שהראשון זהו י"ד. ראייה לדבר זה מה שכתב בתורה (דברים ט"ז) לא תאכל עליו חמץ. כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה. לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי יום. הרמב"ם בפרק א' (ה"ח) וב' (ה"א) מהל' חמץ:
תולין כל ה'. פירש הר"ב גזירה משום יום המעונן. עי' מ"ג פרק ה' מסנהדרין (תוס' יום טוב ד"ה שבחמש):
ה
של תודה פסולות. פי' הר"ב כל מי שהיה עליו קרבן תודה מביאה בי"ג וכו' דלשהויי עד אחר הפסח עובר בעשה דובאת שמה והבאתם שמה (דברים י"ב ה'-ו') כמ"ש הר"ב בריש מסכת ר"ה (פ"א מ"א ד"ה ולרגלים):
על גג האיצטבא. הכי גרסי'. ועי' פ"ד דסוכה מ"ד (תוס' יום טוב ד"ה על גב) [*ובמשנה ח' פ"ג דתענית (תוס' יום טוב ד"ה עד שיצאו)]:
ו
השמן. פי' הר"ב של תרומה מדקתני מלהדליק בנר. דאילו שמן של קודש כשנפסל נשרף בקדש בבית הדשן ואין לכהנים היתר בהם אבל שמן תרומה כהנים מדליקין בו דכתי' (במדבר י"ח ח') ואני נתתי לך משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסיק תחת תבשילך. רש"י:
בנר שנטמא בטמא מת. אבל כשנטמא בשרץ דנעשה ראשון אע"ג דעושין לשמן שהם משקין להיות תחילה דלעולם משקין נעשין תחילה כדפי' הר"ב בי"ח דבר דריש מס' שבת (פ"א מ"ד ד"ה ושמונה עשר) ונמצא שהוסיף אדרבי חנינא שנעשה שלישי ראשון מאי אמרת דהאי דנעשין תחילה מדרבנן היא. הא הך דאוכל מטמא אוכל נמי מדרבנן היא. ועי' במשנה ב' פרק ה' דסוטה. אלא היינו טעמא דדייק לומר שנטמא בטמא מת. משום דאיהו סבירא ליה דמן התורה משקין מטמאין אוכלין ואשמעינן השתא דכשנטמאו בנר שנטמא בטמא מת. הוסיפו על טומאתן שנעשה ראשון ומטמאין אוכלין מדאורייתא גמרא. והביאו הרמב"ם בפירושו. ועי' בסמוך לקמן. והא דמפרש הר"ב דר"ע הוסיף להחזיר הג' ראשון לישנא דגמרא נקט ובכלל זה דלר"ח לא נעשה [שני][3] אלא מדרבנן ע"י אוכל ולר"ע נעשה ראשון מדאורייתא ע"י כלי ומה שכתב הר"ב דכל הכלים דינם שוים לכלי מתכת וכן כתב הרמב"ם עי' בריש מסכת אהלות (פ"א מ"ב תוס' יום טוב ד"ה כלים הנוגעים במת):
ז
מדבריהם למדנו. מ"ש הר"ב שנטמא במשקין שנטמאו בכלי שנטמא בשרץ דהא אוקמינן לעיל שנטמא בולד ולד וכ"כ רש"י והקשה דסוף סוף כיון דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן [כדפי' הר"ב לעיל (מ"ו ד"ה מלשרוף)] מה קא מהני ליה האי בשר לבשר שלישי אי לשויה שני מדרבנן מעיקרא נמי שני מדרבנן הוה דאילו משקים שנגע בהן תחלה היו מדרבנן דהא נגע בראשון. ואפי' ע"י שני הן נעשין תחלה [כמ"ש לעיל]. אלא על כרחך להאי שינוייא סבירא ליה אוכל מטמא אוכל בקדשים מדאורייתא. ואשמעינן ר"ח דשני דרבנן עבדינן ליה שני דאורייתא ולרבי מאיר ש"מ שני דרבנן טהור מעליא דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא. והוא הדין לתרומה טהורה שנשרפת עם הטמאה ולר"י אשמעינן דשני דרבנן והוא שלישי דאורייתא עבדינן שני דאורייתא. הלכך אינה היא המדה. ולמ"ד אין אוכל מטמא אוכל א"צ לאוקמא בנטמא במשקים וכו' ומדבריהם מדר"א ורבי יהושע ע"כ. והשתא הר"ב שפי' לעיל אליבא דמאן דס"ל דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא הדרא קושית רש"י לדוכתא. וכן קשיא להרמב"ם דמפרש לעיל והכא כפירוש הר"ב וצ"ל דס"ל כמ"ש התוספות בדף ט"ו בד"ה ולד טומאה כו' דאומר ר"י דאכתי לא נגזרה גזירה דכל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחלה ע"כ. ולפי זה הך סוגיא שהבאתי לעיל דדייק בגמ' אדר"ע ממשקים שנעשו לעולם תחלה אתיא אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל בקדשים מדאורייתא דלא צריך לאוקמי למתניתין דנטמא במשקין וכו' דמדבריהם אדר' אליעזר ור"י קאי וה"נ ס"ל דלאחר גזירה אמרו לדבריהם שהרי היו לאחר ב"ש וב"ה שגזרו לגזירה זו. וקשיא להרמב"ם שהביאם בפירושו ומפרש אליבא דמ"ד אין אוכל מטמא אוכל. דאליביה קודם שנגזרה מיירי [*דאי לאחר כך לא צריך לאוקמי למתניתין דנטמא במשקים וכו' דמדבריהם אדר"א ור"י קאי] ומיהו אשכחנא בתוס' דף י"ד ע"א בד"ה עם בשר וכו', הקשו בסוגיא דהתם דהוי מצי לדקדק נמי בדרבי חנינא מהא דמשקים נעשים לעולם תחלה כמו דדייק לר"ע. ותירצו משום דרבי חנינא קאמר מימיהם של כהנים משמע שמעולם כך הוא אף קודם י"ח דבר דגזרו על המשקים להיות תחלה. ע"כ. הרי שלא חלקו בין הסוגיות כמו שחלקנו אלא כולה סוגי' כמאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל. וצ"ל דלא גרסי בדברי רבי עקיבא מימיהם של כהנים ור"ע לאחר גזירה מיירי ולהכי מדקדק תלמודא בדבריו:
ששורפין תרומה טהורה כו'. כתב הר"ב דרבי מאיר סבר טומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא וכו' [*עי' בפירוש הר"ב במ"י פ"ד דטהרות] וכתבו התוספות בדבור המתחיל התם פסול וכו' ואם תאמר א"כ ר"ח נמי מוסיף אדרבי עקיבא ° דמדרבי עקיבא דאמר דפסול מדאורייתא מותר לעשות ראשון לא שמעינן שיהא שלישי דרבנן מותר לעשות שני. ובירושלמי פריך לה וקאמר למ"ד בולד טומאה דרבנן לא בא רבי עקיבא אלא לפחות תפתר בטבול יום דבית הפרס שהוא מדבריהם ע"כ. והשתא אתי שפיר לישנא דמדבריהם. דמדבריו מיבעי ליה [כדפריך בגמ' למאן דמוקי מדרבי אליעזר ורבי יהושע] דהא רבי עקיבא לא קאמר אלא בשלישי דאורייתא. אלא ודאי רבי עקיבא נמי בשלישי דרבנן מיירי:
התלויה. פי' הר"ב דכתיב משמרת תרומותי כו'. עי' משנה ח' פרק שמיני דתרומות:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |