אילת השחר/בבא בתרא/קלח/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־00:21, 30 באוגוסט 2020 מאת אילת השחר (שיחה | תרומות) (←‏top: תיקון)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהמידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' שיעורים על עמוד זה באתר "קול הלשון"
לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבנו גרשום
רשב"ם
תוספות
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
רש"ש
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא בתרא TriangleArrow-Left.png קלח TriangleArrow-Left.png ב

דף קל"ח ע"ב

ת"ר שכי"מ שאמר מנה יש לי אצל פלוני. בקובץ שיעורים הביא שי' הרמב"ן דבאומר אבי פקדני שאתה חייב לו הו"ל כברי ע"י אחר, מבואר בזה דטענת ברי אינה צריכה להיות דוקא בפני ב"ד, דאל"כ תיפו"ל דהברי ההוא דאמר, לא היה בפני ב"ד, ואין להקשות דכיון דאמר האב ברי ואילו אז היה תובע היה חייב הנתבע שבועה, ואם היה מת אח"כ יתכן דהיה חייב שבועה ליורש אע"ג דהיורש אינו יודע רק מחמת טענת אביו, וא"כ אף אם מת לפני התביעה יתחייב שבועה כאילו תבעו אז, וצ"ל דכל שלא פסקו ב"ד שבועה אי אפשר לחייבו שבועה, ואם תבעו בב"ד ולא הספיקו לחייבו שבועה עד שמת אפשר דג"כ לא יועיל הברי שלו, דכיון דכעת זה כבר נוגע להבן אי אפשר לחייב בשבועה.

והנה בשטמ"ק מבואר דמה שאמר האב שחייבים לו יועיל אם יכתבו שהאב אמר כן לענין לחייבו שבועת היסת, אמנם מהרמ"ה משמע דלא יוכלו לחייבו היסת עי"ז, דהא כ' דאם לא כתב לו שהשכי"מ נתן את החוב במתנה אסור להעדים לחתום כיון דאין שום נפק"מ בצוואה, זה עשוי להטעות כאילו הם מעידים שיודעים מההלואה, ואם נימא דיש נפק"מ לחייבו היסת הא שפיר איצטריך האי שטרא לזה, ויש לדחות.

והנה להשיטה המובאת בשטמ"ק דהוי ברי לחייבו היסת, נראה דסברתו כמו שכ' התוס' והרא"ש בב"מ (דף כ"ו ע"ב) דבנאבדו לו מעות והוא והשני חיפשו יכול אח"כ לתבוע ודאי שהשני מצא ולחייבו היסת, דהוי כתביעת ברי אף שלא ראה ממש שהגביה את הממון.

ועי' רמ"ה שהק' דאפי' אם מכירים איך מותר לחתום שנמצא דיגבה ממשעבדי והא לא אמר להם הלוה לחתום, ואין לומר דאסור להם לחתום עד שיאמר להם הלוה לחתום או עד שיקבלו קנין, דסתם קנין לכתיבה עומד, א"כ עד שיקנו או עד שיאמרו לחתום מיבעיא ליה, ועי"ש דחידש שלא יטעו לגבות ממשעבדי רק בני חרי, ולכאורה הא דמבני חורין יגבה אין בזה חסרון מפי כתבם, היינו כדעת ר"ת דרק אילם נתמעט, ולהני דסברי דפסול תמיד מפי כתבם, צריך לדחוק דאין כותבין אלא א"כ מכירין ואמר להם לחתום.

והנה יש ללמוד מהרמ"ה דכיון דאין כותבין אלא אם כן מכירים, אע"ג דאין מעידין ע"ז בפירוש מ"מ הוי לגבי זה דין שטר, דאל"ה תיפו"ל דלא הוי שטר כיון דאינם מעידים בפירוש שיודעים שלוה, ויש לעי' אם יוכחשו אם יהיה להם דין כתרי ותרי דהא לא העידו בפירוש שראו הלואה, מ"מ נראה דדין עדות שבשטר עליה ולכן היה שייך אפי' לגבות ממשעבדי, ובאמת זה תלוי בשאלה אם כדי שיהי' דין שטר צריך דוקא עדות גמורה או סגיא בהוכחה שיוצא מפי עדים, וכמו דחזינן להר"ן בסו"פ המגרש דמבאר שיטת הרי"ף דאפי' לר"א סגי בעדי חתימה, כיון דמתוך החתימה נודע שהיה מסירה והו"ל עדות על המסירה, ואע"ג דאם יבואו עדים ויעידו שלא היה מסירה לא יהיה ע"ז דין תרי ותרי, ובערכאות מבואר בגיטין (דף י"ט ע"ב) דגובה ממשעבדי, וכ' התוס' (בדף י' ע"ב שם) דהא דמהני ערכאות משום דכיון דקים לן דלא מרעי נפשייהו תיקנו חכמים שיועיל לגבות אבל לא יועיל לקנין, וכיון דמבואר דגובה ממשעבדי, הרי דדין שטר ע"ז, אע"ג דלערכאות אין דין עדים אלא נאמנות מכח חזקה דלא מרעי נפשייהו, ולא משמע דהיה תקנ"ח שבערכאות יגבה משועבדים, אלא דזה כבר ממילא כיון דהוא שטר, ובתוס' הרא"ש שם משמע דגם במתנה היה צריך להועיל ערכאות אם היה הוכחה מכח עדותן, אלא דלגבי זה מרעי נפשייהו ואין הוכחה שאומרים אמת, הרי דשייך דין שטר לקנין ע"י הוכחה שאינה מדין עדים, אמנם יש ראשונים שמשמע דרק ע"י עדים ממש הוא דמהני שטר לקנין, ועי' בתורי"ד שם, ומ"מ הא מיהא חזינן דשייך דין שטר לראיה ע"י הוכחה גרידא, וא"כ אפשר דכאן אין דין עדות עליהם לענין שיהא תרי ותרי, ואינו אלא הוכחה.


אין כותבין אלא א"כ מכירים לפיכך כשהוא גובה א"צ להביא ראיה. מבואר דאם אין כותבין אלא א"כ מכירין אפשר לסמוך ע"ז ולא ניחוש שמא העדים טעו ולא ידעו שאין כותבין אלא א"כ מכירין, ומ"מ הם אסורים לחתום דשמא ב"ד יטעו ויחשבו שהעדים חקרו ויודעים שחייבים באמת להשכי"מ, וצריך טעם למה ניחוש יותר שיטעו ב"ד מאשר נחשוש שמא טעו העדים, ואפשר דעיקר מה דיש לחוש שמא הם גורמים לטעות ולכן אסור לכתוב כיון דזה יהיה סיבה להטעות, משא"כ אם כבר כתבו דאז החשש הוא רק שמא טעו לא צריך כל כך לחוש לזה, ומה שהביאו התוס' מרש"י יבמות דמבואר דאין חוששין שמא טעו הב"ד הראשון וחלצו בלי שיכירו, ולפי הנ"ל אין הכרח דרבא חולק על הדין אם יש לחוש שמא יטעו ע"י כתיבתן, דאז באמת אולי אין כותבין שמא יטעו על ידיהן, אלא דס"ל דאין חולצין אלא א"כ מכירין וממילא כבר מותר לכתוב.


לפיכך כותבין גט חליצה. ברבינו גרשום מבואר דהעדים העידו לפני הב"ד והב"ד השני יכתבו גט חליצה, והיינו דס"ל דהעדים לא יכולים לכתוב דהוי מפי כתבם, וכמו שהביא בקובץ שיעורים (אות תע"א) מהגהות מרדכי.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א