רש"י/עירובין/עה/ב
תניא נמי הכי. כרב יהודה דהא מקום אחד דמתני' בחיצונה קאמר:
ובין מן הפנימית כו' שתיהן אסורות. כדפרשינן:
נתנו את עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית שתיהן אסורות. דחיצונה מיתסרא בשכחה דפנימית דלא מצי אסתלוקי מינה ועוד דליתיה לעירובה גבה:
שתיהן אסורות דברי ר"ע. ולא אמרי' תסתלק פנימית מינה כדמפרש לקמיה דעירוב החיצונה המונח לתוכה מרגילה שם:
בזו פנימית מותרת. דמשום שכחה דחיצונה לא מיתסרא אלא אחדא דשא ומסתלקא מינה:
מבטלינן לך. וכי אמר ר"ע פנימית אסורה עד שתבטל לה חיצונה רשות הרגל עירובה קאמר:
אין ביטול רשות מחצר לחצר. ואי אמרת תיסר עלה מעוותא לה הלכך אמרה לה לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי:
שמואל ורבי יוחנן. דאיפלגו לעיל בפרקין (דף סח.) בבטול מחצר לחצר:
דאסרן אהדדי. ע"י הרגל העירוב ומתוך שאוסרין מבטלין וכי אמרי אנא בשתי חצירות ופתח ביניהן ולא עירבו והוצרכה זו לטלטל לרשות של זו אין מבטלין:
אפילו לרבנן. דרבנן נמי מודו דיש ביטול ואפילו הכי עיוות קרי ליה:
דאמרה לה. פנימית:
אדמבטלית לי. בעוד שלא בטלתה את אוסרת עלי הלכך דל אנת ודל ביטולך דלא בעינא ליה:
מי קאסרת. חצר על חברתה בפתח שביניהן בלא עירוב דאי אמרת תבטיל ניהוי עיוות:
אמר רב יוסף תני רבי אם היו ג'. בין ב' החצירות אוסרין ולא מיבעיא שנים בפנימית דהויא רגל האסורה אלא אפי' שנים בחיצונה אסור עד שעירבו שתיהן יחד גזירה משום רבים בפנימית:
לא תציתו ליה. למאי דתני לה משמיה דרבי דלאו מתני' היא אלא שמעתא (דרב יוסף) היא:
ואנא אמריתה ניהלה משמיה דרב אדא. ומן הטעם הזה אמרתי לו הואיל ואני קורא רבים בחיצונה גזרי' משום רבים בפנימית. רב יוסף חלה ושכח תלמודו:
רבים ברבי אחלף לי. הטעם שאמר לי רבים בחיצונה נתחלף לי ברבי כששכחתי הדבר בחליי וחזרתי לגירסתי הראשונה נזכרתי שהוזכר לי רבים בדבר וסבור הייתי שנאמר לי בשם רבי:
הרי הוא כרבים. אם דר נכרי בפנימית ושני ישראלים בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עליהן עד שישכיר ואליבא דשמואל אמרה ר"א למילתיה דאי לרב אדא מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי אסר כי הוו שנים בחיצונה והא ליכא למימר דביחיד בחיצונה אסר דהשתא אפילו דר עמו בחצר עצמה הא קי"ל כר"א בן יעקב דאמר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה דריסת רגלו לא כל שכן דלא אסרה:
דידע. שהוא שם יחידי וידע שאין רגל המותרת אוסרת ולא נפקא מינה חורבה:
מפעא פעי. קלא אית ליה והני לא איגור ומאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת א"נ עירוב של פנימים וחיצונים מועיל במקום נכרי בלא שכירות:
י' בתים זה לפנים מזה. חיצון פתוח לחצר וכולן דריסת רגלו עליו ופנימי דורס על כולן שאין לו יציאה אלא דרך זו כולן נעשין בית שער לו ואינן אוסרין על בני חצר אלא פנימי לבדו כדאמרן בפירקין (דף עב:) והדר שם אינו אוסר הלכך כשבאין שאר דיורין הפתוחין לחצר ולערב את חצירן פנימי זה נותן פת והשאר אין צריכין:
אפילו חיצון. צריך ליתן את הפת:
חיצון של פנימית. בית התשיעי לחצר:
ג' בתים ביניהן. בית זה פתוח לחצר זו וזה לזו ובית אמצעי פתוח לב' הבתים:
זה בא בדרך זה. בן חצר זו בא דרך בית הפתוח לו ונתן עירובו באמצעי ועשה בית הפתוח לו כבית שער לעבור דרך עליו לאמצעי וכן בן חצר האחרת עשה בית הפתוח לו כבית שער ועירב באמצעי חצר האחרת אין אחד מדיורי הבתים האלה צריך ליתן פת אלו משום בית שער ואמצעי משום בית שמניחין בו עירוב: