המאיר לעולם/א/ה

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

סימן ה

תלוש ומחובר לענין שחיטה ועוד

ראיתי בחידושי הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל שהקשה על הא דמבואר ביו"ד סימן ו' ס"ב דהשוחט בדבר המחובר לגוף כגון בציפורן בהמה ושן המחובר בבהמה שחיטתו פסולה וע"ז הקשה הגאון למה דהעלה הש"ך בחו"מ סימן צ"ה דאדם אתקיש לקרקע אפי' בן חורין א"כ מנא להו להפוסקים דהשוחט בציפורן המחובר לבהמה דפסול דלמא לא מיירי מתניתין רק בציפורן המחובר לאדם דהו"ל הציפורן כמחובר לקרקע כמו דאמרינן בעלמא דעבד אתקיש לקרקעות וא"כ האדם הוא כקרקע והצפורן מחובר לקרקע. אבל בצפורן המחובר לבהמה יש לאמר דכשר לשחיטה דבעלי חיים דינם כמטלטלין לכל מילי לענין שומרים ומודה במקצת ואונאה ומנין דשחיטה יצתה מכלל כל אלו זה הוא תוכן קושיתו. והיא קושיא אלימתא לכאורה דהא קי"ל דאין מעילה במחובר (מעילה י"ח וגיטין ל"ט) אטו אם יקדיש יד בהמתו לבדק הבית או למזבח אליבא דר"מ ור"י דס"ל י"א ע"ב דאין כולה קדושה וכן אליבא דר"י ור"ש דמודים בדבר שאין הנשמה תלויה בו כמבואר שם אטו לא ינהוג בו דין מעילה משום דהו"ל מחובר. וכן אם ימכור אדם לחבירו יד בהמתו אטו לא ינהוג בו דין אונאה כמחובר. ונראה לע"ד ליישב דלענין אונאה ושבועה ושומרים ומעילה עיקר החילוק שחילקו חז"ל הוא בין קרקע למטלטלין ולא בין תלוש למחובר דכן אמרינן בבבא מציעא נ"ו ע"ב יצאו קרקעות וכו' וכן אמרינן שם לענין שבועה וכן לענין גזלה בבבא קמא קי"ז ע"ב. ומה שקרקע חלוק ממטלטלין לענין כל זה אינו בשביל שהוא מחובר דאף אם ימכור אדם לחברו כל כדור הארץ אע"פ שאינו מחובר לשום דבר ג"כ אינו נוהג בו אונאה ושבועה וגזלה דעיקר החילוק הוא בין קרקע למטלטלין דרכוש האדם נחלק לשני מיני רכוש רכוש קרקע ורכוש מטלטלין. והואיל ורכוש קרקע חלוק אצל התורה מרכוש מטלטלין לכן זה גורם שיהא דינם חלוק לענינים של משא ומתן כגון אונאה ושבועה וגזלה ומעילה ושומרים דאף מעילה היא מדין גזל שגזל נכסי גבוה כמש"כ התוס' בפסחים כ"ט ע"א ד"ה מאן וכו' ובכתובות ל' ע"ב ד"ה זר וכו' דתשלומי מעילה אינו כפרה רק בתורת תשלומין על שנהנה מממון גבוה וכל עניניס אלו של משא ומתן שייך בהם לחלק בין קרקע למטלטלין אבל לא בין תלוש למחובר ומה דקי"ל דאין כל אלו נוהג במחובר לקרקע אינו בשביל שהוא מחובר אלא הואיל והוא מחובר עדיין לקרקע נחשב אף הוא כקרקע דכל זמן שהוא מחובר לקרקע על שם רכוש של קרקע יחשב אף הוא. משא"כ בשחיטה וגט שאינם דברים של משא ומתן רק איסור והיתר בזה ראו חז"ל לחלק בין תלוש למחובר ולא בין קרקע למטלטלין ומה שפסלה התורה מחובר בשחיטה וגט אינו בשביל שחשוב כקרקע דבאמת לא פסלה התורה קרקע בשחיטה וגט עד שנאמר דפסול מחובר הוא משום דחשיב כקרקע ובל"ה אי אפשר לשחוט בקרקע אך הפסול הוא משום עצמית החיבור, ובהיות כן מיושב היטב קושית הגרע"א זצ"ל דבאמת יד בהמה חשיב כמחובר לענין כל דבר אלא דבאונאה ומעילה וכו' אין מחובר חילוק מתלוש בשביל עצמית החיבור רק משום דחשוב כקרקע לכן יד בהמה יש בו אונאה ומעילה וכו' דאינו מחובר לקרקע משא"כ בשחיטה דהפסול הוא מצד עצמית החיבור לכן בצפורן בהמה פסולה השחיטה:

וע"פ הנ"ל יתיישב מה שהקשה בקרבן העדה על הירושלמי הביאו הגרע"א בחידושיו למשניות גיטין פ"ב. להירושלמי שיליף פסול מחובר בגט מקרא דספר א"כ הקשה על מתניתין דגיטין דמכשיר גט הנכתב על יד של עבד. ואמאי הא עבד אתקיש לקרקע. אבל לפי סוגית הש"ס דידן דעיקר פסול מחובר הוא מקרא דונתן כמש"כ הרא"ש בפ"ב דגיטין לק"מ קושיא זו. והנה ספר קרבן העדה אינו ת"י אך לפי מס שכתבתי לעיל לק"מ דבאמח העבד צא השיב מחובר דכל העבד תלוש הוא וכן כקרקע כל הקרקע תלושה היא אלא שלענין עניני ממון חשבה התורה עבד כקרקע אבל בגט ובקתידא הוא שנא יהיה מחובר אין כאן שום ריעוחא דהא כל כעבד הוא תלוש : ן^י*ן בשבועות מ"ג ע"א בתוס' ד־־'ה כבצורות וכו' שכתבו דגם ר"מ דס"ל דענביס העועדים לבצור כבצורות דמי מילה ולענין שבש השיבי המחובר. ן־כ': התוס' בב"מ ק' ע"ב נ כ ואמר ע"ש והיינו משום דבאמס '.•ביס כעועדים לבצור ':זשיבי מחובר אלא דלענין שבועה ושא" דברים של ממון נדל לר"מ דהואיל ומוסרים לבצור שוב לא משיני כרמש של קרקע וסל שם רכיש מנולסלין יחשב. משא"כ למיין שבה דהמילוק הוא בין חלוש למחובר לכן כהולש חייב אמ"פ שמומרים לבצור דנשבת החולש ממחובראיכו בשביל שסולש מקרקע דהא הסוקר סחיכח קרקס מהארץ אינו חייב משום קיצר רק גבים חייב משום בוגה ובשרה משום הורש כמבואר בשבח מ"ג נדב. וכן המוסר גומא ואין צריך אלא למסרה סנוור. ואילו במלאכה קצירה סיקר המיוב הוא רק אם הוא צריך לדבר הנקצר כמש"כ השים' בשבח שם ד"ה וצריך וכו'> ש"מ דמיקר החיוב בשבת הוא מ"ש מחובר ולא משום דמשיב כקרקס לק סודהר"מדדינם המחובר דאמ"ג דלסנין רכוש נחשב כמנולנולין הואיל וסועדים לבציר מ"מ לענין שנח דהוא איסור והיחר חייב דמשיב המחובר. ולסנין בטל חוב כחנו התוס' דכ"ט מודים דכחלושין דמי והיינו משום דלסנץ בטל חוב תלוי במה שסמכה דסשו. תדע דהא כתג הרא"ש נס"ק דב"ק דבזמן כזה על מל סטצסלין דין שסניד משום דסמכה רמהו: אמנם מדיין יש להקשיח נכי משחיטה הואיל ולא שייך לדבר של ממון אין מקים לחלק בין קרקס למטלטלין רק בץ מחובר לתלוש ס"מ מדיין יקשה מנא לכו לכסוסקים דצסורן המחובר לבהמה כוי מחובר דלמא לא משיג מחובר רק דבר המחובר לקרקס. אך גם זה לק"מ דיש להביא .ראי' דגם מחובר לדבר אמר זולח קרקס ג"ב חשיב מחובר דגרסינן בשבח ק"ז ע"באמר רב ששת האי מאן דחלש כשוחא מכתמי וכיגי חייג משום סוקר דבר מגידולו. אמר אביי האי מאן דתליש פיטלא מאונא דחצבי חייב משום סוקר דבר מגידולו והוא חולדה ממלאכת קצירה כמבואר נרמב"ם בס"ח מהלהוא שבח הלכה ג', הרי מוכס גכדיא דגם מחובר לדבר אסר זולה קרקס ג"כ משיב מחובר דהא כשותא אין מחובר לקרקס כמש"כ רש"י בשבת וכן פיטרא מאינא דמצבי וס"מ סייג משום קוצר. וידוט דקוצר איני חייב רק בקוצר ממסובר ורק נמצץ שאינו נקוב סטור משום דלאו היינו רביחא כמבואר בשבת שם והיינו כמש"כ לעיל דבשבח לא הליס מלחא בקרקס ומטלטלץ רק במחובר ותלוש לכן בשמיטה דג"כ איסור וכיתר היא ג"כ כחילוק הוא בין תלוש למחובר ומשיב מחובר גם אם מחובר לדבר אמר זולת קרקס. ואין לכקשוח אדרבה משם מוכח איפכא דדבר המחובר לנמלי חיים אינו משוב מחובר דהא בתולש כשותא וכן בצרור שטלו בו משנים וטשבים שצמחו בחניה כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות שבת הלכה ג' דמייב משום קוצר וכנ"ל. ואילו במושיט ירו למטי לכמה ודלדל סובר שבמסיה כתב הרמב"םבפי"א מהלכות שבת סחם דחייבולא כתב משום קוצר וכונת כרמנ"ם הוא דמייב משום נטילת נשמה כמש"כ כרב כמגיד שם בשם כרמנ"ן דכן הוא דטת הרמב"ם ש"מ דמה שהוא ממיבר לבהמה לא משיב מחובר מדאינו חייב משום קוצר. אך באמת לק"מ דהא המחובר לאדם ודאי משיב מחובר כדמוכח מהמשנה בפ"ק דמולץ דפסול צפורן לשחיטה דלכל הפחות מיירי בצפורן של ארם וכקושיח כגרמ"א. ומ"מ מסתגר לי דבהושיט ידו למסי אשר ודלדל סונרשבממיה ג"כ לא יהיה חייב משום קיצר רק משום נטילת נשמה לדמת הרמב"ם וכרמב"ן דהא גוזז ששר כאדם אינו חייב רק משום גוזז ולא משים קוצר אלא ודאי דלא משים דלא חשיב מחובר הוא רק טסמא אחרינא אינא דאינו חייב משום קוצר רק נצממים ולא בנטלי חיים דבמשכן לא היה קצירה רק בצמחים ולא בבסלי חיים' ומטעם זה אילו חייג לד נתן סל הוצאת בעלי חיים משום דלא היה ימשכן הוצאה בב"ס כמש"כ התוס' בשבח צ"ד ע"א ד"ה שכחי וכו' ס"ש ומטעם זה אמרינן בשבח ע"ה ע"א דאין דישה רק בגידולי קרקס. אמנם התוס' כחנו בביצה ג' מ"א ד"ה גזרה ונקז כ"ג ע"ב ד"ה אין וכו' דלככי אסור לצוד דגים ביו"ט משום דדמי לקצירה והיה נראה דדטח התוס' דמדרמן אסור דדמיא לקצירה אבל אין בזה איסור דאורייתא. ומ"מ יש לתמוה סל הרמב"ם וכרמנ"ן לכאורה שסוברים דכושיט ידו למסי בהמה אינו חייב רק משום נטילה שטה משמט דחולש סובר סח ממעיה אינו חייב כלום ואמאי לא יהיה חייב משום גוזז וכתוס' בע"ז כ"ו ע"א ד"ה סבר כחנו בכדיא דמולש סובר ממסי אשה חייג משום גוזז" וכן בתולש סובר ממעי בהמה כדמוכח מדבריהם שם ומפשטוח דברי הש"ס בשבח שם משמע נ"כ דמדמה הושיט ידו למסי בהמה להולש כשוהא דסייב משום סוקר דגר מגידולו: אסנם כנכון אצלי דדעה הרמב"ם וכרמב"ן דמלאכח גחז הוא דוסיא דמלאכח קוצר אלא שקצירה היא בצמחים וגחז הוא בגמלי חיים וכמו שקצירה אינו טכג רק בדבר כצומח מן כארץ או אסי' צומח מדבר אמר כמו כשותא מכתמי והיגי או סיטרא מאונא דסצני אבל לא בקרקס מצמו שאם יחלוש גוש מסר מהקרקע אינו חייב משום קוצר" כמו קגזתה אינו שייך רק בדבר שצומח וגדל מגוף כאדם או הבהמה כגון שטר או צסורן משא"ב אם יחסוך ממיכה בשר מבט"ח אינו חייב משום גוזז משום דהוי כסולש גוש מסר מכקרקס דאינו חייב משום קוצר. וסחיכח יבלה לחה בכלי דמשמט במירובין ק"ג ע"א שהיא מלאכה דאורייסא היינו משום דג"כ צומח הוא מגוף כסי כן היה נראהלט"ד לכאורה. אלא דלא משמט כן מהא דקי"ל דציצץ שלאסירשו רובן כנוטלן בכלי חייב כמו שססק כרסב"ם בפ"ט מהלכוס שבה וציצין אינם צוסמץ מגוף כאדם ויש ליישב ואיןלהאריך. ואם נאמרכנ"ל ניחא עלמה שלא חייבו כרמב"ם והרמב"ן על דלדל עובר ממעי בהמה משום גוזז משום דהסונר אינו צומח מגוף אמו רק הוא גדל נסני מצמו בבטן אמו וכשסולשו מבטן אמו אמ"ג שהוא מחובר לאמו אינו אלא כתולש בשר מנמלי סיים דאינו חייב משום גוזז. קצורו של דבר דאינו חייב משום גחז רק בדבר שבולט ויוצא מן כגוף כמו שער וצפורן וציצץ אע"ס שאינן צוממץ מהגוף מ"מ מאמר שסירשו מקצתם כבר שוב-אמן בכלל הגיף רק יוצא מן כגוף ודרכן ליגזז אבל אם מתך בסר מן כמי שקודם המיסוך נחשב גם כבסר כזה סגוף כבע"ח אינו בכלל גוזז משום דאין דרכם לגזוז מהגוף כמו תולש גיש מסר מהארץ. ואין להקשוס דהן אמש שאין לתמוה סל מז"ל נמה שאצל אונאה ושבוסה ונדד חילקו נין קרקס למטלסלץ ואצל שמימה וגט סלקו בין תלוש למחובר אע"ג דלכאורה דא ודא אמת היא דבאונאה כחיב וכי תמכרו ממכר וגו' או קנה מיד עמיתך ומזה מעטטינן קרקס מאונאה משום דאינו גקח ניד וגם בשמיטה כתיב ויקח את המאכלס ומזה נסמעט ממיבר דאינו ביד. וכן בגם כתיב מחן בידה ומעטטינן ממובר דאינו ניתן ביד ולכאורה אמאי לא נמסם מט ושחיטה גם כן קרקס כמו באונאה וסנוסה, דבשלמא לו ראינו לחדל דבגט וסחיטה הוא כסילוק בין חלוש למחובר אז היה לנו רשות לאמר טמם כדבר כאשר חלקתי, אך באמח לא מצאנו זאה לחדל בשמיטה וגט א"כ מנא לכו לכסוסקים שמדל סלקו בשחיטה וגט נין תלוש למחובר ומנא לכו לפסיק דצסורן בהמה ססולה לשחיטה שמא לא פסלו מדל רק צסורן דאדם דמסנרא כנ"ל אין נכמנו רק לתרץ דברי חדל לו ראינו שחדל אמרו כן, אך טרם שנראה זאת אז מהסברא כנ"ל לסודה אין גכמגו לחדש דין חדש אבל באסה אין זה קושיא דכנר כתבתי לפיל דמוכח ממשנה דגיטין שכשר לכתוב גם סל יד סל עבד ומזה מוכס דבאיסור וכיתר חססו חדל כחילוק בין חלוש למחובר לא בץ קרקס למטלטלין דהא מבד ודאי אסקיס לקרקס וכקושיס כקרבן מדה וכדין גט כן דין שמיטה דבאלו אי אפשר לאמר שפסלה התורה קרקס דהא בל"ה אי אפשר לשמוט בקרקע אי לגרש בקרקע דהא במינן וגהן בידה יליכא ולמה לי קרא דספ־ דדריש מזה בירושלמי לפסול מחיבר דהא ביני אין מועיל מה שהקנה האשה אה כגט בשאר קניניש רק במינן שיהן בידה נמכ"כ הר"ן בגיטץ ר"פ הזירק וגם רש"י שכאב בר"ש הזירק דמיטיל בגט אם יקנה הבמל להאשה אה הנט דג: ק־קע כנר כתב בספר ביה מאיר בא"ע סי' קג"ו דרק באגב קרקמ ס"ל לרש"י דמופיל משיה דהגט נהון בהצ־ה שהוא כידה. ומיין בספר ביה מאיד שס שהאייך ליישב מדוט יא רצה רש"י לפרש שההגרש מנימה הצי ומיישב בזה שהי הקושיוה שהקשה הר"ן על רש"י דהקושיא האהה היא הירין על הקישיא השנית. ומיין בירושלמי בפ"ב דגיטין שרי זמירא במא קומי ר' מנא מסר לה במוסירה מהו מדת הדין אה אמר נקנס המקס והכא את אמרח הכין או שניא היא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולה בידה. יפלא בעיני על הר"ן בר"פ הזורק שלא הביא הך ירושלמי. וניאה לי דמ"כ לא מבעיא לר' זעירא רק בקנין מיסירה שמ"מ יש כאן נתינה לידה במקצת. ואפי' לדעת התוס' בקדושין כ"ה מ"ב ובב"ב ע"ה ע"ב דלא בעינן מיסירה מיד ליד מ"מ בירישלמי מבמיא לר' זעירא רק במוסירה מיד ליד ומבעיא לו דלמא בגט בעינן שיהא כל הגט בידה וכן מדויק הלשין שה בירישלמי, אבל בשאר קנינים שאין הגט נתין בידה פשיטא שאין מימיל בגט דמי עדיף שאר קניניס מאה אמר לה טלי גיטך מעל גבי קרקע דג"כ קנתה את הגט ומ"מ הלנה רייהת היא בש"ס דאין מועיל בגט משים דבעינן ונתן בידה וליכא. ויש לי בזה בעזה"י אריכות דברים לסגק התלונה שהתלונן בספ־ בית מאיר על הר"ן אך אין כאן מקימי : ולשיטת הש"ס דידן דנא ממעט מהובר מקרא דספר דלספירת דבריה בעלמא הוא דאתי וכמבואר במראה הפנים על הירושלמי ומה דפסלינן מתובר הוא מקרא דונתן בידה כמביאר ברשב"א ורא"ש פ"ב דגיטין' נראה לי דאין הפסול במחובר מצד שהוא מסיבר דהא גם בחלוש אם לא יתן לה הגט בידה פסיל וכל עיקר פסול מחובר אינו אלא בשביל שאי אפשר ליחן לה הגט בידה משי"ה לשיטת הש"ס דילן ודאי דלק"מ קישיח בעל קרבן העדה מעבד דלא שייך להקיש עבד לקרקע רק באונאה וש"ד דאע"ג דגם שם ממעטינן קרקע מקרא דוכי תמכרו ממכר מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד כמבואר בב"מ נ"ו ע"ב• מ"מ הה ס באונאה אין זה כטעס דמשו"ה אין נוהג בקרקע דין אונאה משום דאין נקנה מיד ליד דהא במטלטלין נוהג דין אונאה גם אם לא יקנה לו מיד ליד רק בחליפין נמצא דמה שכתבה התורה אצל אונאה מיד עמיתך אין זה הטעם רק דממה שכתבה התירה מיד עמיתך מזה ידעינן דפרשת ןאונאה מיירי רק במטלטלין ולא בקרקע. אבל מ"מ הטעם שמעטה התורה קרקע מאונאה נעלם מאתנו והוא גזה"כ שאין נוהג בקרקע ובזה שייך להקיש עבד לקרקע דאע"ג דעבד נקנה מיד ליד דהא עבד כנעני נקנה במשיכה מ"מ שפיר אתקיש לקרקע לענין אונאה דהיז דאין אונאה בקרקעות אין הטעם משום שאינן נקנין מיד ליד. משא"כ בגט מה דפסלינן מחובר מקרא דונתן סין זה פסול מצד עצמית החיבור רק משום דאינו ניחן בידה ובכה"ג גם תלוש פסול לכן עבד שניתן ביד כשר דכל מחובר לו היה ניתן ביד היה ג"כ כשר דהיה אפשר לקיים ונתן בידה. וכן נראה לי הטעם של שמואל בקדושין כ"ב ע"ב דס"ל דעבד כנעני נקנה במשיכה אע"ג דקרקע אין נקנה במשיכה ועבד אתקיש לקרקע. ודוחק לאמר דלא ילפינן בהיקשא רק רבוי קלילים ולא מיעוט קנינים כמ"ש כשום' בקדושין ג' ע"ב ד"ה ואשה. ולפי כנ"ל מיושב דאע"ג דנוכל למעט קרקע מקנין משיכה מקרא דאו קנה מיד עמיתך מ"מ הואיל ומה שקרקע אין נקנה במשיכה אין זה, גזה"נ רק בנוי על כשכג משוש ילא שייך בזה משיכה דאם היה שייך משיכס בקרקע באמש לא היה לנו מיעוט מקרא ואז גם קרקע היה הדין שתקנה במשיכה. לכן עבד דשייך בו משיכה נקנה במשיכה. והנה הארכתי בזה אע"ג דלכאורה המה דברים פשוטים מ"מ לא מנעתי עצמי מלכתוב דברים אלו יען שעפ"ז יובן לנו דברי הח"מ באה"ע סי' קכ"ד ס"ק ד' שכתב וז"ל ולח מקרי כושג על דבר מחובר מאחר שנותן לה העבד וכפרה עכ"ל. והוא תמוה לכאורה דגם באונאה נימא כן דהואיל והעבד ניס{ מיד ליד ינהוג בו דין אונאה ולפמש"כ דבריו מומים כיכוב. ובעציץ נקוב דקי"ל דאינו נקנה במשיכה ג"כ צ"ל דלא שיין בו משיכה דכל זמן שלא נפסק היניקה חשיב המחובר וכלא הזיזו ממקומו : ואין להקכית דלכאורה דבריס אלו תלויים בפלוגתא דרג כשת ורב פפא בנדה ל"ז ע"ב אם דנין בהקישא אפשר משאי אפשר דלמ"ד דדנין תקשה דיפסול גט הנכתב על יד העבד מטעם דאתקיש לקרקע ולא שייך לאמר כנ"ל דהא הקישא הו ח עבד נקרקע ובע"כ הקישן ככתוב. דאין זה קושיא דכבר כתבו התוס' שם בד"ה על כרחך וכו' דהיכא דאיצטרך ההיקש גם לדבר אחר לא אמרינן בע"כ הקישן הכתוב. ונצטרך לאמר באמת לשמואל דסובר דעבד כנעני נקנה במשיכה ס"ל כרבי עקיבא דאין דנין אפשר משאי אפשר וגם היקשא לא יועיל היאיל ואיצטרך ההיקש דעבד לקרקע גם לשארי דברים כגון באונאה דשם לא נלמד אפשר משאי אפשר וכנ"ל באריכות הואיל יבאונאה מה שנתמעט קרקע מאונאה הוא ע"פ גזכ"כ לא משיה שאין נקנה מיד ליד. וכן מתניתין דגיטין המכשרת גט הנכתב על יד העבד אתיא כר"ע דאין דנין אפשר משאי אפשר גם בהקישא היכא דאיצטרך ההיקש גם לדבר אסר : אמב□ אם נפסול מחובר בגט מקרא דספר כמבואר בירושלמי והוא כלל ופרט וכלל כמש"כ התוס' בגיטין כ"א ע"ב ד"ה ת"ל וכו' א"כ למ"ד דס"ל דדרשינן רבויי ומעוטי דריש גם הכא רבויא ומעוטא. א"כ מכל לאמר דמתניתין דגיטין אתיא אף כר"א דסובר דדנין אפשר משאי אפשר בכקישא אף אם צריך ההיקש לדבר אחר. ומ"מ אין שייך להקשות דיפסיל גט הנכתב על יד של עבד משום דעבד אהקיש לקרקע דז"א דר"א לטעמי' דדורש כל התירה בריבוי ומעוטי כמבואר בב"ק קי"ז ע"ב ומאן דדורש רבויי ומעוטי צריך שני מעוטים לקרקעות ועבדים כמש"כ התוס' בב"מ ק' ע"ב ד"ה דלמא וכי'. ואע"ג דגש"ס שלפנינו כגרסא מ"ק קי"ז הוא רביאלעזר נראה דטעות סיפר הוא וצריך לומר רבי אליעזר ובשבועות ל"ז ע"ב איתא רבי אליעזר והוא נכון' דמדברי רכ"י בסוכה ל"א ע" א ובתוס' שס ד"ה אי קרקע וכו' מוכח בכדיא דכגירסא בב"ק היא רבי אליעזר דהא בסוכה שם בודאי הוא רבי אליעזר דהא אמרינן שס דרבי אליעזר לטעמיה דאמר אין אדס יוצא י"ת בסוכה של חברו והך מלהא רבי אליעזר הוא שאמר בסוכה כ"ז ע"ב ושם הוא בודאי רני אליעזר דהא מבואר שס דר"א פ"ל דאין אדם יוצא י"ח בסוכה של חגרו הוא משים דאזיל לטעמו דאסור לצאת מסוכה לסוכה וכך מילסא רבי אליעזר הוא דאמר כמבואר בסוכה כ"ז ע"אשאל אפוטרופם של אגריפוס כמלך את רבי אליעזר וכו' ורבי אליעזר כגמל הוא היה בזמן אגריפוס המלך דאילו רבי אליעזר בן שמוע היה זמן רב אמר החורבן דרנו של רבי היה כמבואר ביבמות פ"ד ע"א, ובלא"ה אין סברא לומר דרבי אלעזר בן שסוע יסבור כבית שמאי דאין עושין סוכה בחולו של סועד סוכה ט' ע"א וישבוק בית הלל. אבל ר"א כגדול היה מתלמידי שמאי דשמותי הוא כמבואר בשבת ק"ל ע"ב ע"ש בתוס' ובנדה ז' ע"ב ד"ה שמותי וכו, וכן מאידך מעשה בסוכה כ"ז נדיב בר"א ששבה בגליל העליון בסוכתו של ר יוחנן בד אלפאי וכו' מוכח ג"כ שרגי אליעזר הגדול הוא שסובר דאין יוצאין מסוכה לסוכה פ"ש בדף כ"ח פ"א. וכןבעירוגין כ"ז ע"ב ובנזיר דה ע"ב ובסנהדרין נדה פ"ב צ"ל הגירסא רבי אליעזר: ונחזור לעניננו דלפי שימח הש"ס דילן דממעטינן מחובר מקרא דונהן בידה לק"מ קושיה הקרבן פדה רק לפי שיטת הירושלמי דממעט מחובר מקרא דססר לס"ז קשה לכאורה קושיה הק"ע וצריך לומר בישוב הקושיא כמש"כ לעיל דבגט פסול מחובר אינו מטעם קרקע דבקרקע אי אמר לגרש ואין אנו צריכין לקרא דספר ואם יכתוב גט על הקרקע ויתלוש ויחן לה הדל ממוסד מעשה בין כסיבה לנתינה דומיא דעפר עיר הנדמת בחולין ס"ט. אבל אם נימא דעיקר הפסול הוא על מחובר איצטריך קרא דספר לפסול גט הנכתב על עלה של מצין נקוב ואח"כ חלשו ונתנו לה דאמ"ג דאין זה ממוסר מעשה דאין תלישתו ניכרת כמש"כ הרץ מ"מ פסול משום מחובר מקרא דספר דגשמת הכתיבה מיה מחובר והוא פסול מן התורה. ואפ"ג דבש"סדידן מוכח דכשר מן התורה לכתוב גט על פלה של פצץ נקוב היינו משום דלפי ש"ס דידן פסול מחובר הוא מקרא מנתן בידה ונימא דפסול מחובר הוא מצד מחינה אבל בכחיבה אין פסול במחובר רק משום ממוסר •מעשה ובעציץ נקוב לא הוי מחוסר מעשה כדל. ועיין בגיטין פ"ו מ"ב אימא דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי במי ש"מ דאיןללמוד מגעי לשמה בנתינה משום דלא נכתב דבמיגן לשמה רק בכתיבה. אף אנו נאמר דהואיל ואין לנו מיעוט על מחובר רק מקרא מנתן בידה הנכתב מסינה א"א לפסול מחובר בכתיבה וכדברים קדח מכתם כמובן. לכן שיטהש"ס מדן כשר מן התורה גט הנכתב על עלה של פצץ נקוב אם נסנו בפסיקת היניקה דהא בשפת נתינה תלוש הוא וגם לא מקרי מחוסר מעשה כנ< ואי משום דבשמת כתיבה היה מחובר אין זה פסול כלל דמצד הכתיבה אין פסול במחובר לגדם מדן. אבל לשיטת הירושלמי דממעט מחובר מקרא דספר א"כ ודאי דפסול גט הנכתב עלעלה של עציץ נקוב אנדג שנתן לה ?פסיקת היניקה והיה תלוש בשפת נתינה מ"מ פסול דבשמת כסיבה עדיין כי' מחובר וזה דל כונה רש"י שפירש במשנה דאין כותבין במחוב' משום דהוי ממוסר מעשה וכן פירש לעיל ט• מ"ב ולא כתב כפשוטו משום דכחיב ונתן כמש"כ הרשב"א והרא"ש: אבל באמת דברי רש"י נכונים דמקרא מנתן אין לו רק פסול מחובר בנתינה ולא בכתיבה ובמסניסין אין כוסבין במחובר תנן משמע דכפסול הוא בכתיבה לכן הוצרך רש"י לפרש משום דהוי ממוסר מעשה דלשיטת ש"ס מדן לא אמשום מחובר רק מקרא מנתן. אבל לשיטת הירושלמי כפסול בכתיבה הוא מקרא דספר לכן פסול מן התורה אם כתב על פלה של מציץ נקוב אע"ג שנתן בפסיקה היניקה. ומש"ה אי'ש מה שלא חקרו בש"ס מדן כלל מגא לן לפסול מחובר והיה לו לבעל הש"ס להביא קרא דונחן כמש"כ הרשב"א והרא"ש. אבל לסי מה שכתבתי א"ש דהא באמת אין פסול במחובר מצד עצמו רק משום דבמינן נתינה לידה וזה הוא דגר פשוט דהא גם בתלוש אם לא יחן בידה אינה מגורשת ואם יחלוש אחר הכתיבה כו"ל מחוסר מעשה בץ כתיבה לנתינה וכבר נתפרש פסול זה במשנה הקודמת ביד של מבד וקרן של פרה. וכן הרמב"ם רפ"א מהלכות גירושין מנה שם פשרה דברים כפסולים בגט מן כחורה ולא מנה פסול מחובר ולפי כדל א"ש דלשיטת ש"ס מדן לא נפסל מחובר מקרא דספר רק מקרא מנתן גידה א"כ לא הוצרך הרמב"ם למנוס פסול דמחובר דאם יתן לה במחובר אין זה נתינה לידה וכבר מנה הרמנ"ס בפסול השביפי דבמינן שיחן לה וכונסו שיתן לה בידה ממש ולא בשארי הקנאות וממילא פסול מחובר בעת נתינה ואם יכתוב על מסוגר ויתלוש ויחן לה כדל* מחוסר מעשה וכבר מנה הרמב"ם פסול 1כ: והנה אף שנוכל לומר דלמילם גם לשיטת הירושלמי כפסול במחובר הוא משום דסשיב כקרקע ואע"ג דלא איצטריך קרא דם*־ לפסול קרקע דהא בלא"ה לא נתן בידה מ"מ איצטריך קרא דספר להורות דקרקע פסול גם מצד עצמו זולת החסרון מצד הנהמה וגפקא מינה שיפסול לכתוב גט על עלה של עציץ נקוב אנדג שיתן לה בפסיקת היניקה ויהיה חלוש בשפת נתינה וגם לא יהיה מחוסר מעשה משום דאין חלישתו ניכרת מ"מ סמל מקרא דספר דגמינן דגם בשפת ככתיבה לא יהיה כקרקע. מ"מ לסס"ד נראה מותר מסתבר לומר דכפסול הוא משום מחובר משום עצמית החימר ולא ממם דמשיג כקרקע אף שלא איצטריך לפסול קרקע וכנ"ל מ"מ התורה כתבה לפסול קרקע לכתיבת גם פדי שיכה דמ אם כתג גט על מלה של מציץ נקוב: והגם דלפי שימת שיים דידן אין לנו הוכחה דפסול מחובר בגט הוא מצד מצמית כחיבור דהא צש"ס דידן בלא"ה לא קשה קושית כקרבן עדה מ"מ הואיל דלפי שיטת כירושלמי מוכס דפסול מסובך בגט הוא מצד עצמו לכן מסתבר לומר דגם לש"ס ליק ס"ל כן דפסול מחובר בגם ושחיטה הוא מצד מצמית כחיבור דלמה נעשה סלוגחא בץ ש"ס דידן ובין ש"ס ירושלמי נדבר שלא ראינו שנחלקו. ודוחק לומר דגם לשיטת כירושלמי לא מוכח דגשמיטה וגט כחילוק הוא בין תלוש למחובר. ואי משום קושית כקרבן עדה נאמר דססניתץ המכשרת גט הנכתב על יד כעבד אתיא כרבי אליעזר דדריש רבויי ומעוטי ולדידי' איצטריך שני מעוטים על קרקעות ועבדים כמש"כ כסום' בנ"מ ק' מ"ב ד"ה דלמא וכו' דזה הוא ודאי לא מסתבר מילא אמרו כן בגמרא דמחניסין אתיא כמאן דדריש רנויי ומעוטי משמע דמחניסץ אתיא ככולי פלמא: ועוד נראה להביא ראיה גם מש"ס דידן שבדבר שאינו של ממון החילוק הוא בין תלוש למחובר דבמעילה י"ח ע"ב יליף הש"ס דאין מפילה במחובר נגזרה שוה חצזא חטא מתרומה. \ומכ שאין תרומה נוהג במחובר הוא מקרא דדגנך כמש"כ רש"י שם ובקדושין ס'יג ע"א ולדעת התוס' בקדושין שם הוא מקרא דממנו. והנה לכאורה קשה מדוע לא ניליף מג"ש חטא חטא שלא ינהג מעילה גם בחלוש רק בדגן תירוש ויצהר כמו בתרומה. וצריך לומר דלענין זה לא יליף הש"ס הואיל ולא שייך תרומה רק בדגן תירוש ויצהר משא"כ כקדש דסל סל כל דבר. אבל נפנין מחובר שסיר יליף נג"ש שלא ינכוג דין מעילה מאחר שאינו נוהג תרומה במחובר אסיג שהוא דגן תירוש ויצהר ומ"מ אין נוהג תרומה במחובר בזה שייך ללמוד לענין מפילה. וא"כ מזה סוכם דמה שאין נוהג תרומה במחובר אין הטעם משום דחשיב כקרקע רק משום עצמית החיבור דאל"כ הדרא קושיתי לדוכתא דניליף גם בתלוש שלא ינהוג דין ממילה רק בדגן תירוש ויצהר דהא גם מה שאין נוהג תרומה גמסונר הוא משום דאינו חשיב כדגן תירוש ויצהר ובכל זאת יליף הש"ס דאין נוהג מעילה במחובר והשתא לא שייך למק כמו שתירצסי לפיל דהא מזינן דסרומה אין שייך רק בדגן תירוש ויצהר והקדש סל על כל דבר. דהא אף אם אין נוהג מעילה במחובר מכל מקום איסורא איכא לכנות דכקדש סל גם סל כקרקע דמקדיש שדה אחוזה ושדה מקנה יוכיחו. אבל אם נאמר דהא דאין תרומה נוהג במחובר הוא מצד מצמית המינור לק"מ הקושיא כדל דשאסי שאר דברים דתרומה לא שייך בכו והקדש שייך בכל ישר מדאי אמריק בזה דק מינה ואוקי באתרה וזו הוא ראיה גדולה לדברי לפ"ד. ואך במרים של משא ומסן נוכל לומר דהואיל והחובר הוא לקרקע חשיב הוא כרכוש של קרקע. אבל אי אפשר לומר כן בתרומה דהואיל ומחובר הוא לקרקע השיב הוא כקרקע דזה הוא בורכא דאטו משום שהוא מחובר נסיק מתורת אוכל. ומש"ה ניחא נמי מה דקשה לכאורה מ"ש לענין שבועה ואונאה סשיטא להש"ס בלא שום קרא דמסובר דינו כקרקע. ואילו לענין תרומה צריך קרא כמש"כ נטיל בשס רש"י ותוס' בקדושין ולא סשיטא לן מסברא דמחובר דינו כקרקע וקרקע סשיטא לן שאינו חייב בתרומה דהא אינו דגן תירוש ויצהר. וכן לענין קבלת טומאה טרה בסורה ככנים לפרש מנא לן דאין מחובר מקבל טומאה עיין בתולין קי"ח ע"ב הביא רש"יאתהת"כ ואמאי לא נימא ג"כ מסברא דמחובר הוא כקרקע וקרקע פשיטא שאין מקבל טומאה דלא מצינו קבלת טומאה רק לאדם וכליס ואוכלים ומשקים ועצים ולבונה בהקדש משום חיבת הקודש אלא ודאי מונח כמש"כ דרק לענין דברים של ממון חשיב מחובר כקרקע ולא לדברים של איסור והיתר: ומתחילה עלה בדעתי לומר בישוב קישית הגרע"א וכן בישוב קושית כקרבן עדה דגם עבד וכן בני חורין לדעת הש"ך הא דאתקיש לקרקע אינו רק לענין דבר של ממון וא"כ לק"מ שחי כקושיוה הנ"ל. אך הדרנא בי דבמולין קל"ט ע"ב אמרי ליה ספונאי לרב מסנה מצא קן בראשו של אדם מהו א"ל ואדמה על ראשו מוכח מזה דגם בדברים שאינם של ממון חשיב אדם כקרקע. אמנם יש לדחות זה ואין להאריך דהא לשיטת הסום' בקדושין ז' ע"א ד"ה א"כ וכו' ובמגילה כ"ג ע"ב ד"ה שאין ובו' לא חשיב כקרקע רק עבד א"כ בע"כ צ"ל שאין ראיה מהש"ס דהולין לשאר דברים וגם לדעת הש"ך דס"ל דמקרא דוהחנחלתם מגלה לנו דגם בן חורין כוקש לקרקע ג"כ מוכח כנ"ל דרק לעדין דבר של ממון ילפינן מוכתנחלתם דחשיב כקרקע ולא לדבר אחר מדלא הביא בחולין קל"ט ע"א קרא דוהתנחלתם דאדם איתקיש לקרקע. ואם נאמר דאדס אסקיש לקרקע לכל מילי כדמוכח לכאורה פשטות דברי הש"ס בחולין שם צריך לומר בישוב קושית כגרע"א וכקרבן עדה כמשכ"ל: אמנם דבר אחד עומר לנגדי לכאורה דהא כבר הוכחתי לעיל דמה שאינו נוהג תרומה במחובר אינו משום דחשיב כקרקע רק מצד עצמית כחיבור כמו לענין שבת וא"כ כדילפינן דאין מעילה במחובר בג"ש דחטא חטא מתרומה מסתמא לענין ממילה נ"כ כחילוק הוא בין תלוש למחובר ולא בין קרקע למטלטלין ומה שאין מעילה במחובר הוא מצד עצמית החיבור וא"כ תקשה הא דמבואר בגיטין נ"ט ע"א דלמ"ד עבדא כקרקעי דמיא אין מעילה בעבדים. ולפמש"כ לעיל דכיכא דכחילוק הוא בין תלוש למחובר אין שייך להקיש עבד לקרקע א"כ תקשה הסוגיא דגיטין ל"ט ע"א. אמנם באמת אין זה קושיא דאע"ג דילפינן מעילה מתרומה לענין מחובר מ"מ סין הענינים דומים ובתרומה שהוא דבר של איסור והיתר מסתבר לחלק בין תלוש למחובר ובמעילה שהוא דבר של ממון מסתבר לחצק בין קרקע למטלטלין כמו בגזצ הדיוט שחילקו חז"ל בין קרקע לסטלטלין ומה שאין מעילה במחובר הוא משום דחשיב כקרקע. ואל תתמה הואיל ומעילה ילפינן מתרומה איך אפשר לחלק ביניכם שלא יהיה טעם שניכם שוה דאין זה סימא דהכל הוא לפי כמסתבר לחז"ל. וכיוצא בזה ראיתי בספר אבני מלואים באכ"ע סי' קס"א שכתב דאמ"ג דשטר קדושין ילפינן מגט בהקישא דויצאה וכיתה ס"מ יש חילוק ביניהם דגט שאין ענינו דומה לשארי שטרי מקנה ולא במינן רק נתינה לידה דהא מועיל במל כרמה לכן כתבו על איסורי כנאה כשר. אבל שטר קדושין דבעינן דעתה ורצונה לכן דומה לשארי שטרי מקנה ופסול אם נכתב על איסורי הנאה כמו שטר מכירת קרקע. ואדרבה מסוגיא דגיטין כנ"ל נ"ל ראיה למה שכתבתי דיש חילוק בין מעילה לתרומה דבתרומה כחילוק הוא בין תלוש למחובר ובמעילה הסילוק הוא בין קרקס למטלטלין. והוא דכתוס' בסנהדרין ט"ו ע"א ד"ה שער וכו' כתבו וז"ל אע"ג דמעילה ילפינן מתרומה ולעגין תרומה לא אמרינן כל כעומד לקצור כקצור דמי דלענין האי לא ילפינן מתרומה דתמעול מטל ריבה וכו' עכ< ואע"ג שאיני כדאי לחלוק על התוס' מ"מ בכאן דבריהם תמוכים דבחד מלחא כגון מחובר איך שייך לומר דבעיקר דין מחובר ילפינן מעילה מתרומה ובדין עומד לגזוז לא ניליך ונרבה מתמעול מעל ומכ"ט הקשיתי לעיל דאם נימא דמחובר אימעט מתרומה משום דסשיב כקרקע ואין תרומה נוהג בקרקע א"כ הוא בחדא מחתא מחובר ושארי דברים שאינם דגן תירוש ויצהר א"כ תקשה מדוע נמעט מחובר ממעילה יותר מדבר תלוש שאינו דגן תירוש ויצהר ולא מסתבר לי לומר דתלוש שאינו דגן תירוש ויצהר מרבינן מתמעול מעל דאין סברא לחלק בין מחובר לתלוש שאינו דגן תירוש ויצהר לכן גם דברי התוס' בסנהדרין תמוהים לי. אמנם לסי מה שכתבתי לק"מ קושית התוס'. דבתרומה דכחילוק הוא בין תלוש למחובר לכן אע"ג דעומד לקצור מ"מ חשוב מחובר. אבל לענין מעילה שהחילוק הוא בין קרקע צמטלטלין א"כ אם עומד לקצור שוב אינו חשיב כרטש קרקע: ועוד אני אומר דאין אנו צריכים לומר דדברי התוס' בסנהדרין יהיו מתנגדים לדברי, וגם אין אנו צריכים להדוחק אשר מבואר לעיל דאע"ג דמעילה ילפינן מתרומה מ"מ אין מעילה ותרומה שוים להדדי דזה הוא דוחק. לכן נראה לי דבאמת הואיל וילפינן מעילה מתרומה מהראוי שגם במעילה יהיה החילוק בין תלוש למחובר ואז לא יהיה דין מעילה אע"ג דלא יהי' חשיב כקרקע כגון ענבים העועדים לבצור לר"מ דחשיב לענין דברים של ממון כמטלעלין ומ"מ יודה שתשיב מחובר בדברים שאינם של ממון, וכן מחיבר לדבר אחר זולת קרקע דחשיב מחובר ולא הוי כקרקע. אלא מקרא דתמעוצ מעל ילפינן לרבות לענין מעילה כל עניני מחובר שאינם חשובים כקרקע כגון ענבים כעועדים לבצור לר"מ דס"ל דכבצורות דמי ומחובר לדבר אמר זולת קרקע. ולכן אע"ג דלענין תרומה עיקר כחילוק הוא בין תלוש למחובר ולכן אין תרומה נוהג בעננים כעועדים לבצור אפילו לר"מ מ"מ לענין מעילה מרבינן מקרא דתמעול מעל כל מחובר דלא חשיב כקרקע. ולא נמעט ממעילה בג"ש דחטא חטא רק מחובר דחשיב כקרקע דהא שני עניגי מחובר יש. כאהד חשיב כקרקע כגון המחובר לקרקע וכשני הוא מחובר לקרקע ועומד לכתלש דשוב נא חשיב כקרקע לר"מ או מחובר לדבר אסר. לכן מוקמינן כמיעוט חטא חטא במחובר דהשיב כקרקע וכרבוי דחמעול מעל מוקמינן במחובר דלא חשיב כקרקע. ומזה ידעינן דכחילוק במעילה היא בין קרקע למטלטלין ומה שאינו נוהג מעילה במחובר הוא משום דחשיב כקרקע לכן אין ממילה בעבדים למ"ד עבדי כקרקעי דמי סדמזינן שרבתה התורה שינכוג מעילה במחובר דלא חשיב כקרקע ש"מ דעיקר כחילוק הוא בין קרקע למטלטצין. וא"כ אנו נצולין מהדוחק הניל נחלק מסברא בין תרומה למעילה דלפ"ז באמת מסברא לא היינו ממלקין בין תרומה למעילה מאחר דמעינה ילפינן מתרומה אלא מקרא דתמעול מסל דמרגינן מזה מעילה במחובר דלא חשיב כקרקע מזה ידעינן לחלק בין תרומה למעילה. וא"כ מה שכתבו התוס' בסנהדרין דמקרא דתמעול ממל מרבינן מעילה במחובר כעומד לתלוש ג"כ כונתס הוא כך דמקרא דסממול אפל ידמינן דהמילוק הוא במעילה בין מטלטלק לקיקט באופן מה שכשבסי לעיל ליישב קושיה כסוסי כנ"ל בסנהדרין הוא עונש תירוץ כתוספות בעצמם, וגם אין שום סהירה מסוגיא דגינוין שם לדברינו: אמנם שבתי וראיתי דאי אפשר לומר כדרך הזה שכתבתי דהא לפ"ז מבואר דבלא רבוי דתמעול מטל באמת היינו אומרים דהסילוק הוא במעילה ג"כ בק תלוש למסוגר במו בתרומה. ולפ"ז היה נוהג מטילה במבדים אע"ג דכוקשו לקרקס. אמנם לפ"ז לא היה נוהג ממילה במחובר העומד לתלוש אלא 'דמקרא דתמעול מסל מרבינן מפילה במסובר העומד לתלוש ומזה ידטינן דכסילוק לענין מעילה הוא בין קרקע למטלטלין ולכן אין נוהג מעילה בעבדים. וא"כ כקושיא מבוארת לכל מעיין הואיל ולכל מד מהדרכים שנאמר יש קולא וחומרא לענין מעילה דאם נימא שהחילוק לענין מעילה בין תלוש למחובר יש קולא לענין מחובר העומד לחלוש ומומרא למגין עבדים. ואם נאמר דהמילוק לענין מעילה הוא בין קרקע למטלטלין יש קולא בעבדים ומומרא במחובר כעומד לתלוש. וא"כ איך שייך לומר דקרא דתמעול מעלמרגה מחובר כעומד לתלוש מה רגוי הוא זה הא לסי זה יסתעף מיעוט לענין מבדים ואיך יהיה זה הוכחה דכמילוק הוא לענין מעילה בין קרקע למטלטלין מדריגהה התורה מעילם במחובר העומד לתלוש הא גם השתא נוכל לומר דהמילוק במעילה הוא בין תלוש למחובר וקרא דתמטול סמל נימא דאתא לרמת עבדים ומזה יהיה מוכח דהחילוק הוא בין תלוש למחובר מדנוהג ממילה בעבדים. ואין לומר דלזה לא היינו צריכין לקרא דתמעול ממל דבלאו קרא היינו אומרים דכסילוק הוא במעילה בין תלוש למחובר דהא מתרומה ילפינן לה וא"כ ממילא נוהג מעילה בעבדים הואיל ואין תלוי כלל במה שהוא קרקע או טטלטלין אלא ודאי דקרא דתמפול ממל אתי לרבות מחובר כעומד לתלוש ומוכח מזה דכמילוק לסנין מפילה הוא בין קרקע למטלטלין חה איט. דהא קרא דתממול ממל אינו מיותר דאצטריך גלא"ה להא דדרשיגן במעילה י"ח ע"ג עי"ש. ומיין בב"מ צ"ם ע"ב בתוס' ד"ה *־ט וכו' שכתבו דמקרא דתמעול מעל מרבינן איסור הנאה בהקדש מי"ש, לכן נראה דעיקר הוא כמש"כ בדרך הראשון בישוב כסוגיא דגיטין כנ"ל: