ערך/שופר

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי שופר

גדר המצוה

לרוב דעות ההמצוה היא בשמיעה ולא בתקיעה. וכן כתב הרמב"ם בכמה מקומות וכמה ראשונים אף כתבו כן בשם הירושלמי. וראה בהערות לראבי"ה (ח"ב תקלד). אולם יש שנראה מהם שהתקיעה היא המצוה, דלשיטתם נוסח הברכה היא על התקיעה. כמו כן יש הסוברים שהמצוה בתרוייהו - תקיעה ושמיעה. ויש המבארים שהמצוה בשמיעה אלא שבלא תקיעת בר חיובא לא שומעים "קול שופר".

בדעת הסוברים לברך על התקיעה יש לדון שהוא רק מפני שהתקיעה היא "גמר המצוה" - היינו הפעולה האחרונה שבה אבל עצם המצוה גם לשיטתם היא בשמיעה, דז"ל הרא"ש: "ור"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה", ויש ללמוד מלשון זו דתקיעה באמת אינה המצוה אלא העשיה שבגמר המצוה, וס"ל לר"ת דההלכה לברך על גמר המצוה היינו מעשה האחרון שבמצוה אפילו אינו קיום המצוה, משא"כ הרמב"ם כתב בגדר דין זה (פי"א מברכות ה"ח) "וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון", הרי שהקובע הוא "ציווי האחרון" ולא "מעשה האחרון". ועכ"פ לדרך זו נמצא דגם לר"ת קיום המצוה הוא השמיעה, וממילא אפשר דכך ס"ל גם שאר גאונים וראשונים שכ' לברך על תקיעה ולא על השמיעה. ומ"מ מהר"ם אלאשקר (סי' י') ובית דוד (או"ח שצא) וברכ"י (תקפה סוף סק"ה) וחת"ס בחי' סוגיות (ר"ה כח. ד"ה ואי) נראה דלמאן דמברכין אתקיעה היא עיקר המצוה, ובברכ"י כ' דהכי משמע גם מהרא"ם.

ובאבני נזר (או"ח מ' סק"ו) כתב דאף שעיקר המצוה היא השמיעה, מ"מ מדכתיב "תיקעו" שהיא לשון מעשה צריך למעשה דוקא, ולכן אפשרי רק ע"י עצמו או ע"י מחוייבים במצוה שהם בני שליחות. וכעי"ז נמצא נראה בזכרון שמואל (ס"ס יח אות ב' בסוגריים) דהתקיעה היא המעשה שבמצוה וצריך שליחות על זה. וכן נראה בדברי הגרעק"א בדרוש וחידוש (ר"ה טז:) והכת"ס (או"ח קד) ומהר"ש קלוגר זצ"ל בספר החיים (תקפט ס"ח ד"ה נראה לפענ"ד) דמוציא רבים בשופר נחשב שלוחם. ובאבן האזל (פ"ב משופר) ביאר דמה שצריך כוונת שומע ומשמיע במצוה זו, כיון דכתיב בקרא "יום תרועה" בעינן שכל אחד ואחד יתקע, אלא דמהניא ע"י צירוף שהתוקע תוקע בעד כל השומעים.

ברם הרמב"ם (בתשובה שבהערה) כתב: "אלו היתה המצוה המחוייבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב", הרי שאם היתה מצוה בתקיעה הא היתה "מצוה שבגוף" שאינה בשליחות. וכן בחכמת שלמה (או"ח ר"ס תקפט) ובזכר יצחק (ר"ס י') כתבו שתקיעה אינה ענין לשליחות. וכן לדרכו דהאבן האזל והאחרונים שצריך בר חיובא בשביל שיהיה "קול שופר" אינו מוכרח שהוא מדין שליחות.

וב'יום תרועה' תירץ קושיית הרמב"ם דתקיעה היא מצוה שבגופו, עיי"ש. ומהשאילתות נראה לתרץ דאה"נ היא מצוה שבגופו, אבל כמו שמצוות שבדיבור הם מצוות שבגופו ואעפ"כ מועיל בהם דין "שומע כעונה", גם בשופר אמרינן דה"שומע כתוקע", ולכך מועילה השמיעה גם לגבי תקיעה אף שהיא מצוה שבגופו.

מיושב ומעומד

להתוס' בפסחים (קטו. ד"ה מתקיף) תקיעות דמעומד עיקר, אכן להרא"ש פ"ג מסוכה (סי' כ"ו) ותרומת הדשן (ח"ב קטו) במיושב כבר יצא ידי חובתו.

כוונת המצוה

הרמב"ם (פ"ב משופר ה"ד) כתב שאם לא התכוין למצוה לא יצא, אף שלגבי מצה נראה מדבריו (פ"ו מחו"מ ה"ג) שאין כונה מעכבת.

וכמה ביאורים נאמרו על כך: בנו רבינו אברהם (ברכת אברהם סי' לד) והמגיד משנה (שופר שם) כתבו דבשופר ליכא מעשה, לכן כוונה יותר מעכבת. בכס"מ שם הביא לר"ן שבשופר ליכא הנאה. ובכת"ס (או"ח קד) ובית הלוי (ח"ג נא סק"ב) כתבו דבשופר נאמר "זכרון תרועה".

אם יש הנאה במצוה זו

מחילוק הראשונים הנ"ל עולה שבשופר אין הנאה, וכך נראה מהרבה ספרים וסופרים והכת"ס (או"ח קז ריש סק"ב) אף כתב דלומר דאיכא הנאה בשופר הוא תמוה. וראה ערך כונת המצוות איך הנאה נחשבת ככוונה.

אולם מצאנו כמה וכמה הסוברים שגם שופר היא מהמצוות שיש בהם הנאה, דבר"ה (כו.) כתבו התוס' (ד"ה חוטא מתנאה) שמתנאה בקולו. וכן למד השער המלך (פר"ח מלולב ה"א) מדברי הרמב"ם (פ"ג מלולב ה"ג), והביא להפר"ח (תקפו סק"ה) שלמד כן. וכך נראה שהבין הגרעק"א (קמא סי' קכט) בדעת הרמב"ם. ובשעה"מ שם ביאר כך גם דעת הרז"ה (ר"ה ז. מדפי הרי"ף) והכלבו (ריש הל' ר"ה). ובנוב"י שם ציין כן בהג"ה מבנו.

ונפק"מ בזה: א. שתועיל כפיה למצות שופר למי שנהנה בתקיעת או שמיעת קול שופר. ב. לדעות שיש הנאת הגוף אזי אסור למודר הנאה משופר לתקוע בו.

מהות ההנאה

להתוס' ההנאה היא במה שמתנאה בקולו. ולהכלבו היא הנאה מן התקיעה, ואפשר לפרש דבריו או כהתוס', או שנהנה מעצם המעשה. והשעה"מ והפר"ח למדו מהרמב"ם דההנאה היא שמיעת הקול. והמחנ"א והנוב"י למדו שההנאה היא קיום המצוה. ובקה"י (נדרים סי' לה) דן מצד הנאה שעשה רצונו בשופר זה.

ויש לדון בב' סברות אחרונות, דלפ"ז אין לך מצוה ולהקה"י אף אין לך דבר שאין בו הנאת הגוף, דע"כ אם עשהו אזי נעשה רצונו מן הדבר ההוא.

ברכה על עשייתו

דעת הירושלמי (פ"ט מירושלמי ה"ג) בכמה מצוות שמברכין על עשייתן והכנתן, אלא שלא הזכיר שופר, אולם בערוך (ערך צץ) ובמנהיג הל' סוכה וברוקח הל' סוכות כתבו דה"ה בכל המצוות. וברמב"ם (פי"א מברכות ה"ח) כלל שופר עם המצוות שנמנו בירושלמי לברך על עשייתם [אף שהרמב"ם שם פסק לא כהירושלמי]. וכן המאירי וההשלמה (סוכה מו) ואורחות חיים (הל' ברכות אות נט) והכל בו (סי' עב ופז) כתבו דלפי הירושלמי מברכין על עשיית שופר.

לערבב השטן – ביאור

כמה דרכים נמצא בביאור עירבוב זה:

א. כששומע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו.

ב. חושש שמא הוא שופר שלעתיד לבוא שהוא יבולע בו.

ג. היצר מת בשומעו קול שופר, כענין שנא' אם יתקע שופר בעיר וגו'.

ד. כיון שרואה המשטין שמחבבין למצוות מיושב ומעומד כאילו מתעכב מלהשטין",‏‏ משמע שהערבוב הוא מקיום המצוה מיושב ומעומד.

אם יוצאים המצוה מדין שומע כעונה

מדכללו בב"י (ס"ס תקפט) ושאג"א (סי' ו') למוציא בשופר עם המוציא במצוות שבדיבור, משמע שהוא מדין שומע כעונה, וכן נראה מהרא"ם (בבי' לסמ"ג עשה מב), וכך הוא להדיא בזכרון שמואל (ס"ס חי אות ב'). אכן באבני נזר (או"ח תלא סק"ג) כתב להדיא דאי"ז מדין שוכ"ע. ובס' תענוגי ישראל (סי' כג עמ' נ') הוסיף לבאר, דאם שומע כתוקע הרי שהעיקר הוא התקיעה ולא השמיעה, והלא לא קיי"ל כן להלכה. וע"ע באהל אברהם להגר"א שאג זצ"ל (או"ח א') שגם עמד בזה.

שיעור השופר

למנ"ח (ת"י) שיעורו מדאורייתא ולפמ"ג (ס"ס תקפו במשב"ז) ליכא שיעור, ועי' בשו"ת בנין ציון (ח"א לג).

דין נשים

נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא. וע"כ פטורות ממצות שמיעת קול שופר בראש השנה, כיון שזמנה קבוע פעם אחת בשנה, אלא שנהגו נשים רבות לבוא לשמוע קול שופר, ומנהג יפה הוא^{[השלם מקור]}.

שופר בשבת

הגרעק"א בדרוש וחידוש (מערכה ח', ד"ה והנה המג"א) כתב שהתוקע בר"ה שחל בשבת יצא, וכ"כ באבנ"ז (תקיד סק"ח) לענין מגילה בשבת. ונראה שהגרעק"א לשיטתו גם לגבי מילה בשבת (ח"ג יח). אכן בבית שלמה (יו"ד ס"ס רכב) כתב שלא יצא, וכן פשוט לחכמת שלמה (או"ח תקפח).

ובקבא דקשייתא (קושיא צט) כתב שאפילו לר"ן היכא דפטרו לגמרי כשופר ומגילה בשבת, ודאי נעקרה המצוה מכל וכל. וכעי"ז כ' בהתעוררות תשובה (ח"ב יט סק"ד). וכן מדברי הט"ז (סי' תר) לענין שופר אחרי קבלת שבת, נראה קצת דלא שייך כלל חובת שופר בשבת. והרבה אחרונים ישבו על מדוכה זו.

באחרונים מצינו לחלק בין דרבנן לדרבנן [ועיקר דבריהם ליישב שיטת הגרעק"א עם הראשונים שנראה שלא יצא ידי חובתו]:

א. בשו"ת מהרש"ג (או"ח לו) וחידושי שרידי אש (ח"ב, ר"ה סי' ד', עמ' כה) ובבאר שרים (ח"ג לב יח) בשם הגרב"ש סלומון זצ"ל, שאם גזרו על חפץ המצוה כגון סוכה ששולחנה בתוך הבית - אה"נ שהבא לקיים מצוה בחפץ ההוא לא עשה ולא כלום, אולם היכא שגזירת חז"ל היא על הגברא שימנע מקיום המצוה ולא לפסול חפץ המצוה וכגון שופר בר"ה שלא פסלו השופר, בזה אם עבר וקיים המצוה יצא. ולא יקשה על הגרעק"א מתוס' ורשב"א.

אכן בציץ הקודש (נה סק"ז) כתב על מהלך זה, דמתוס' נראה דאיירו גם כשחל על האדם ולא על המצוה, דהא כתבו לפרש סוגיא דברכות גבי קרא והטה כדברי ב"ש דהתקנה על האדם ולא על הק"ש.

ב. בדבר אברהם (ח"ב כו סק"י) חילק דבסוכה איסורא הטילו עליו רבנן שלא ישב ושולחנו בתוך הבית, וכיון שאיסור דרבנן רביץ על קיום המצוה הו"ל כמצוה הבאה בעבירה, ועדיפא עוד מינה דע"י אותה מעשה מצוה גופא וקיומה עובר העבירה. משא"כ בשופר ולולב בשבת אף שאסרו רבנן, האיסור לא רביץ במעשה המצוה גופא כי אם במסובב לו.

ג. הדבר אברהם הביא שם מהגרא"ב קמאי זצ"ל, דהא דבסוכה אינו יוצא דמעורב בה דין ממון דבעינן שלכם, ומש"ה כשרצו רבנן להחמיר עליו שלא יצא גם יד"ח סוכה דאוריי' הפקירו את הסוכה בהפקר בי"ד.

ד. בס' ברכת הזמן (על ברכת שהחיינו, עמ' קכה) חילק דהיכא שתיקנו חכמים שצורת קיום המצוה תהיה דוקא באופן מסויים, אז אינו מקיים אפילו הדאורייתא. משא"כ בשופר ולולב בשבת לא תיקנו בעצם צורת המצוה, אלא גזרו איסור צדדי מחשש שמא יבא לידי איסור שבת.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף