חיי אדם/ב/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

חיי אדם ב ג

כלל ג
באיזה ענין מותר ליתן מלאכה לנכרי בע"ש (סי' רמ"ד רמ"ה רמ"ו רנ"ב)

א אסרו חכמים להניח לנכרי לעשו' מלאכת ישראל בשבת וסמכו זה על פסוק כל מלאכה לא יעשה בהם משמע אפילו ע"י נכרי ודוקא למסור לו המלאכה בשבת או עפ"י אופנים שנבאר אבל ליתן לו מע"ש מותר ולכן פוסק אדם עם הנכרי על המלאכה בע"ש אפילו סמוך לקבלת שבת ואעפ"י שהנכרי עושה המלאכה בשבת ודוקא עפ"י אופנים אלו:

א) שלא יעשה בבית ישראל שעכ"פ יוציא הכלי מבית ישראל קודם השבת.

ב) שיפסוק שכר וזה נקרא קצץ.

ג) שלא יהיה שכיר יום אלא בקבלנות.

ד) שלא ייחד לו המלאכה בשבת ואפי' לומר לו ראה שאני צריך למלאכ' זו תיכף אחר שבת דהוי כמו יחד מלאכתו לשבת.

ה) שיהיה דוקא מלאכת תלוש ולא יהיה לצורך מחובר כלל וכ"ש מלאכת מחובר עצמו.

ו) שלא יהיה מפורסם שמלאכה זו הוא של ישראל זה אם הנכרי עושה המלאכה במקום מפורסם.

ז) שלא ירויח הישראל במה שעושה הנכרי המלאכה בשבת.

ח) שלא יהיה הנכרי מושכר לו לשנה לעשות לו תמיד מלאכה ונבאר כל פרט ופרט באריכות:

ב פן א' שיוציא קודם השבת מביתו של ישראל אע"ג שפסק עמו כבר שאם יצא בשבת עם הכלים מחזי כנותן לו בשבת ושוכרו בשבת ולכן אפילו הניח הכלי' בבית מיוחד שבביתו וייחד המקום לנכרי אפ"ה אסור (עיין בסי' רנ"ב במגן אברהם ס"ק ד' דבשאלה יש להקל בייחד לו מקום אבל הכא נ"ל דלכ"ע אסור וגרע ממכירה שמחמיר המגן אברהם שם ע"ש) ולכן מי ששכר נכרי להוליך סחורתו צריך להוציאו מביתו קודם שבת אבל אסור להניחו ליקח מביתו בשבת (סימן ש"ז):

ג (פן ב') קצץ ר"ל שיאמר לו שיתן לו שכר כראוי או שהדבר ידוע שלעולם נותנין שכר על מלאכה זו [א] אעפ"י שלא קצץ עמו כמה שכר יתן לו דכיון שהנכרי יודע בוודאי שיתנו לו שכרו ואם כן כשעושה המלאכ' בשבת בשביל עצמו עושה כדי למהר להשלים מלאכתו. וה"ה אם הנכרי מתחיל ואומר לישראל תן לי מלאכה זו ואני עושה לך בחנם דידוע דבודאי כבר קיבל הנכרי הנאת מישראל והוי כנותן לו שכר אבל אם הישראל מבקש הנכרי לעשות לו בחנם אע"ג דמסתמא הנכרי עושה בשביל הנאה שקיבל או שיקבל מישראל מכל מקום מיחזי שטורח בשביל ישראל ונכון להחמיר בזה אם לא במקום צורך (סימן רמ"ז) אבל כשהנכרי מסופק אם יתנו לו שכר כלל ואלו היה יודע שלא יתנו לו שכר לא היה עושה בחנם א"כ מיחזי כשלוחו של ישראל ואסור לכולי עלמא. ומיהו דווקא בערב שבת אם אין שהות לגמור המלאכה קודם שבת אבל אם יש עדיין שהות לגמור קודם שבת מותר לכ"ע אפי' בלא קצץ ובד' או בה' אעפ"י שהיא מלאכה שלא יוכל לגמור קודם שבת יש מתירין דדוקא בע"ש מיחזי כשלוחו (סימן רנ"ב במגן אברהם) ויש לסמוך עליהם ואם היא מלאכה ניכרת שהיא של ישראל יש להחמיר אם לא לעת הצורך ושליחות איגרת הוי מלאכה ניכרת שהוא של ישראל אם הוא בכתב יהודית (סי' רנ"ב במגן אברהם ס"ק ס'):

ד (פן ג') שלא יהיה שכיר יום אלא בקבלנו' ופירש קבלנות שמקבל עליו לעשות מלאכה זו בעד סך כך וכך. ונ"ל דה"ה אם שוכרו שבעד שבוע א' נותן לו כך וכך בין יעשה בשבת או לא דאל"כ הוי כאלו מצווה לו שיעשה בשבת:

ה (פן ד') שלא ייחד לו מלאכתו בשבת דאל"כ הוי אמירה לנכרי שבות. ואין חילוק אם אומר לו בשבת או שאומר לו קודם השבת שיעשה מלאכה בשבת אלא יתן לו סתם וכיון שרשות לנכרי לעשות מתי שירצה אף כשעושה בשבת אינו אלא למהר להשלים פעולתו ולכן אסור ליתן לנכרי מעות מערב שבת לקנות לו בשבת ואפי' אינו אומר לו בהדיא לקנות בשבת אך שהדבר ידוע שא"א לקנות אלא בשבת שאז הוא יום השוק. אבל בד' וה' מותר ליתן לו בסתם אף על גב שיודע שיקנה בשבת וכן מותר ליתן בערב שבת אם אפשר להשיג בשאר ימים ובלבד שלא יאמר לי קנה בשבת. ומותר לומר לנכרי בערב שבת קנה לעצמך ואקח ממך אחר שבת. (סי' ש"ז) ואתן לך ריוח (עיין סי' תמ"ח) ועיין לקמן כלל ק"א סימן ג' דבדיעבד מותר אם קנה הנכרי בשבת (ובט"ז סימן ש"ו נעלם דין זה):

ו (פן ה') שיהיה דוקא מלאכת תלוש אבל מלאכת מחובר אפילו עומד במקום דאין ידוע שהוא שלו אסור לפיכך הפוסק עם הנכרי לבנות לו חצר ובית או לקצור שדהו אם היתה המלאכה במקום שיש לחוש שיבואו שם יהודים בשבת אעפ"י שהוא דר בין הנכרים כיון שיש קרוב למלאכה זו יהודים בתוך תחום שבת אסור לו להניח לנכרי לעשות המלאכה בשבת אעפ"י שקצץ עמהם שכר בקבלנות ומותר מדינא מ"מ אסור מפני הרואין שאינם יודעים ויחשדוהו שהם שכירי יום וזה אסור מדינא ואפילו לקצור שדה שדרכו ליתנו באריסות דהיינו שהנכרי עובד ונותן לבעה"ב מחצה או שליש וזה מותר מדינא גם חשד ליכא שהרואים יאמרו שהוא אריס ולצורך עצמו עושה בשבת וא"כ היה לנו להתיר בקבלנות שהרואים יאמרו שהוא אריס מ"מ אסרו חכמים בקבלנות דהא דהתירו ליתן באריסות היינו דוקא כשהאמת כן הוא שנותן לו באריסות אבל כשלא נתן לו באריסות כיון שיראו אח"כ שיהודי ניטל כל התבואה ואם כן ידעו שלא היה אריס ויחשדוהו שמסתמא שכר הנכרי כדרך לשכור דהיינו שכיר יום ומ"מ כיון דאינו אלא מפני חשד אם היתה המלאכה חוץ לתחום וגם אם אין עיר אחרת בתוך תחום של מקום שעושין בו מלאכה מותר שהרי לא ידעו כלל יהודים אם עושה הנכרי מלאכה בשבת ואסור לבנות אפי' ב"הכנ בשבת אע"ג דהוי צורך מצוה ושל רבים (רמ"ד):

ז ובדיעבד שעשה נכרי מלאכתו מלאכת מחובר אם היה שכיר יום דזה אסור מדינא אסור להשתמש באותו בית לו לעולם ולאחרים בכדי שיעשו מדינא (ועיין בא"ר שדעתו נוטה להקל) ונכון להחמיר לעולם אפילו לאחרים אלא שימכור לנכרים ואם שכרם בקבלנות דאז מדינ' מותר רק שאסור משום מראית עין יש לסמוך בדיעבד להתיר מיהו אם התנה עם הנכרי שלא יעשה מלאכתו בשבת והנכרי עשה בע"כ למהר להשלים מלאכתו אין לחוש כלל (שם):

ח מתוך זה נתבאר דאסור לשכור נכרי אפי' בקבלנות לפנות זבלו מחצר דהוי מלאכה דאורייתא ואפי' לפנות הרחוב דהוי של רבים ואיכא למימר דבשל רבים ליכא חשדא מ"מ גם בזה יש לאסור (ועין במלאכת בונה דין משוה גומות סי' א') [ב]

ט מלאכת תלוש לצורך מחובר כגון לפסול אבנים ולתקן קורות וכיוצא בו לצורך בנין שהוא בתוך התחום (לבוש) אם מפורסם שהוא של ישראל אף על פי שהנכרי עושה בביתו דינו כמחובר לכל דבר. ומ"מ בדיעבד במקום הפסד יש לסמוך ולהתיר לשקעם בבנין כמש"כ רמ"א (סימן רמ"ד וע"ש בח"ר) (ובספר דגול מרבבה כתב וז"ל נלענ"ד דאיסור זה דוקא כשהאבנים והקורות הם של ישראל ונתנם לאומן נכרי לתקנם ולסתתם. אבל אם הנכרי מסתת אבנים שלו ומתקן קורות שלו שהישראל עשה עמו קבולת על הכל והברירה ביד הנכרי לסתת אבנים אחרים ולהחזיק אלו לעצמו. אפילו עושה האומן לצורך ישראל אם אינו בביתו של ישראל אפילו מפורסם שעושה לצורך ישראל אפילו הכי מותר שזה עדיין לא נקרא מלאכת ישראל כו' ע"ש):

י (פן ו') מלאכת תלוש אינו מותר אלא דוקא כשהנכרי עושה בביתו ואפילו אם הדבר ניכר וידוע לכל שהוא מלאכת ישראל אבל אם הוא ידוע שהיא מלאכת ישראל והנכרי עושה במקום מפורסם אף זה דינו כמחובר. ודוקא בדבר שכבר נקרא שם ישראל עליו אבל נכרי שעושה מנעלים וכיוצא בו לישראל או עגלה חדשה אף על פי שהוא ידוע ומפורסם שעושה לישראל זה אין צריך למחות בידו שהרי עדיין לא נקרא שם ישראל עליו שאם ירצה הנכרי ימכור אותו לאחר ויעשה לישראל אחרות ואמנם נ"ל דבדברים שידוע שמנהג כל בני העיר ליתן בקבלנות כמו כלים לכובס וכלי עגלה וכיוצא בו אף על פי שידוע שהוא של ישראל והנכרי עושה במקום מפורסם כגון ברחוב מותר דלא גרע ממרחץ ותנור לקמן סי' י"ג [ג] ובביתו של ישראל הכל אסור ולא מהני שום היתר כדלקמן סי' כ"ז דמיחזי כשלוחו שציוהו לעשות בשבת (ועוד שהרי אפי' בקבלנות היה מן הדין שימחה אלא שלא ישמע לו כדאיתא בהגמ"ר וכיון שהוא בביתו ודאי אסור):

יא מתוך זה נתבאר דאסור ליתן איגרת על הפאצט בשבת אלא דוקא מע"ש דעל הפאצט הוי קצץ דאף שאינו משלם כאן מ"מ יצטרך לשלם למי שנשתלח לו ואם שולח על ידי שליח מיוחד בעינן נמי קצץ או לעת הצורך אף בחנם ולפי שרבו הדיעות בעושה בחנם ולכן יותר טוב שלעולם יאמר לנכרי ליתן לו שכר או יי"ש והוי כקצץ כיון שקיבל עליו שיהיה זה שכרו (עיין בי"ד סימן קע"ז) ונ"ל דאסור ליתן איגרת לנכרי המכירו אפי' בקצץ שהוא יתן האיגרת בשבת על הפאצט שהרי מייחד מלאכתו בשבת ואפי' במקום שיש עירוב מ"מ לא גרע ממה שאימר לנכרי שישכור לו פועלים בשבת דאסור כדאיתא בכלל ס"ב וצ"ע (עיין במל"מ פ"ו הל' ט' שכתב דאפי' אמירה לנכרי בערב שבת בדבר שאינו אלא מדרבנן אפ"ה אסור ומייתי ראיה משכירות פועלים) ומ"מ נ"ל דבהפסד יש להתיר בכ"הג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר ודוקא בענין נתינה לנכרי אבל אין ללמד מזה לבנות בקבלנות בכה"ג שהרי כיון שהוא בביתו של ישראל ומפורסם יאמרו שהוא שכיר יום משא"כ באיגרת שהוא דבר של צינעה:

יב (פן ז') שלא ירויח הישראל במה שהנכרי עושה בשבת לפיכך מי שיש לו מרחץ שרוחצין בו או תנור שחופין בו בשכר אסור מדינא לשכור נכרים להחם ולהסיק אפי' כששכרו לחדש ולשנה וכן אסור מדינא להשכיר אוחם לנכרי שיתן לו בעד כל יום ויום סך ידוע שהרי הישראל מרויח עי"ז שמסיקין בשבת. וכיון שהמנהג להשכיר ע"ד זה מרחץ ותנור אסרו חכמים אפי' להשכירם לנכרי בהבלעה דהיינו שיתן לו בעד כל שבוע או בעד כל חודש כך וכך בין יסיק בשבת או לא אעפ"י שאז אין לו ריוח לישראל כלל במה שמסיק בשבת מפני הרואים שיחשדוהו ששכר הנכרי או שהשכיר לנכרי לימים כיון שכן הוא המנהג:

יג ודוקא במרחץ ותנור שהם של ישראל דכיון שמפורסם הדבר שהם של ישראל איכא חשד אבל אם הם של נכרי רק שהישראל שכרם מנכרי ואפי' כבר ישב בהם הישראל (עיין א"ר) או אפי' קנאם מנכרי אלא שלא ישב בהם מעולם ולא נקרא שם ישראל עליו מעולם או שהמרחץ הוא בבית דירה שאינו דר שם ואין רוחצין בו כלל יהודים אחרים אלא בני ביתו ושכיניו והם יודעים שהשכיר המרחץ ותנור לנכרי מותר דאין כאן חשד (ועיין א"ר שמתיר אפילו הוא בביתו אם אין רוחצין בו אלא ב"ב):

יד וכן אם נתפרסם הדבר שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם לנכרי לשנה או שמנהג אנשי מקומו כך מותר. אבל אסור לשכור פועלים לחודש או לשנה דהא מ"מ יש ריוח לישראל. ומכל מקום אין ללמוד מזה להתיר להעמיד תנורי בית החורף אף על גב שמפורסם הדבר שדרך לשכור בקבלנות לעולם שהרי ידוע דדוקא עשיית התנור עושין בקבלנות אבל המסייעים בדריכ' הטיט וכיוצא בזה דרך הוא לשכרם בשכיר יום וא"כ אף שישכרם הכל בקבלנות אסור כדלעיל סימן ו' וכ"ש כשהוא בביתו שדר בו שצריך ליטול ממנו מפתח דהכל אסור כדלעיל ססי' י':

טו ולכן דבר שהמנהג כך להשכיר לנכרי בין שמשכירו שיתן לו חלק החצי או שליש כשדה ובין שמשכירו ליתן לו בעד כל שבוע כך וכך והנכרי יטול כל הריוח כרחיים בימים הקדמונים שהיה המנהג כן מותר שלא יחשדוהו כיון שהמנהג כן אבל אסור לשכור הנכרי שיעשה מלאכה ברחיים אפי' בשכרו לחדש ולשנה ושיטיל היהודי כל הריוח דכיון שהישראל מרויח במלאכתו בשבת אסור מדינא ברחיים ובשדה אסור משום חשד כדלעיל סימן ו' (ועיין בש"ע סימן ת"ן בט"ז שם לעניין רחיים:

טז ומזה תדע שישראל שיש לו ברייא הייז או ציגעלנע או הוטע שעושין בו זכוכית והם דברים שהישראל מרויח על ידי המלאכה בשבת וא"כ דינם לפי מנהג אנשי המקים כמרחץ ותנור או כרחיים ודיקא שהגוף ברייא הויז וכדומה שייך לישראל אבל אם הגוף הוא של נכרי רק ששכר מנכרי אף על פי שהכלים והעצים הם של ישראל מותר לשכור נכרים פיעלים בקבלנות דהיינו כשתעשו לי כך וכך שכר או זכוכית וכיוצא בו תקחו כך וכך אבל אין היתר לשכור הנכרי על שבת וחודש דמ"מ מרויח במלאכתו ואין לו היתר אלא בקבלנות (רש"ל בתשו' סי' ק' הביאו המגן אברהם סי' רמ"ד ס"ק י"ז):

יז וכן ישראל המחזיק המכס ושוכר הנכרי לקבל המכס בשבת מותר בקבלנות דהיינו שאומר לו לכשהגבה ק' דינרים אתן לך כך וכך דאף על גב דהוי פרהסיא וגם שקובע לו מלאכה בשבת מ"מ משום פסידא התירו ואם חושש שיגנוב מותר להושיב שומר ובלבד שיהיה נזהר שלא ידבר עמו בשום עסק וכן יכול להשכיר לו המכס לכל השבתות והנכרי יקח הריוח של כל השבתות דזה דומה כאלו לקח ממנו סחורה (ועיין מגן אברהם שם ס"ק י"ח):

יח לפי המתבאר אין תקנה למי שיש לו ברייא הויז וכיוצא בו אלא אם כן שימכור אותו לנכרי ויפרסם הדבר שמכר אותו לנכרי והנכרי יעשה אותו באפותיקי מפורש בתורת משכון ואז כיון שהגוף של נכרי אף שהכלים יהיה הכל של ישראל דינו כמו שנתבאר בססי' ט"ו שיכול לשכור גוי בקבלנות דהיינו שמכל סך יתן לו סך כך וכך [ד]

יט ודע דהיכא שביארנו דאסור מדינא אז אפילו בדיעבד אסור ליטול השכר ואפילו אם אפה הנכרי בתנור של ישראל בע"כ ונתן לו פת בשכרו אסור לקבל ממנו אבל במקום דמדינא מותר אלא שאסור משום מראית העין שכרו מותר בדיעבד:

כ (פן ח') שלא יהיה הנכרי מושכר לו לשנה לעשות כל מלאכתו או לעשות לו תמיד מלאכה מיוחדת דאז ישראל מרויח במלאכתו במה שעושה בשבת דאל"כ יתבטל יום אחד המלאכה ואסור לכ"ע אבל כשאינו מושכר לו לעשות תמיד רק למלאכה מיוחדת וכשיש לישראל מלאכה זו עושה וא"ל יושב ובטל לרמב"ם מותר להניחו לעשות המלאכה עפ"י אופנים המבוארים לעיל ולראב"ד אסור ועכ"פ בד' וה' מותר ליתן לו המלאכה אעפ"י שיודע שיעשה בשבת (ססי' רמ"ז במגן אברהם):

כא כל הדברים האמורים הוא כששייך המלאכה לישראל לבדו אבל ישראל ונכרי שיש להם בשותפות שדה או תנור ומרחץ ורחיים וכיוצא בו או שהם שותפין בסחורה דבזה ליכא חשדא כיון שיודעין שיש לנכרי חלק בו אם הם עוסקין בעצמן במלאכה כל אחד ביומו (עיין מגן אברהם בסי' רמ"ה) יתנו בתחלת השיתוף שיהיה שכר השבת לנכרי לבד וישראל יטול יום א' כנגדו בחול וכן גבי שדה יתנו שהנכרי יחרוש ויקצור בשבת ויטול בשעת קצירה כנגד עמלו בשבת וישראל כנגד עמלו בחול דכיון שהתנו לא היטל על הישראל מעיקרא לעשות בשבת וא"כ אין הנכרי שלוחו. ואם לא התנו והוא הפסד גדול מותרים לחלק סתם וכ"ש במקום ששניהם עוסקים ביחד כל ימי החול ובשבת עוסק הנכרי לבדו דמותר לחלוק עמו כל השכר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד כיון שאין המלאכה מוטלת כלל על הישראל לעשות שיאמר לו כיון שאני לא עסקתי במלאכה לא היה לך ג"כ לעסוק [ה]

כב מותר להשאיל כלים לנכרי ואפילו כלים שעושים בהם מלאכה כגון כלי מחרישה וכיוצא בו. בע"ש מותר להשכיר כלים שאין עושין בו מלאכה ובלבד שלא ישכירם לשבת לבדו ואפילו חדר לדור בו דאסור ליטול שכר שבת אלא יחכירם על איזה ימים ושבת מכללם בהבלעה ובלבד שיצא מביתו קודם שבת שהרואה אותו שיוצא מבית ישראל יחשדוהו שהנכרי הלוהו או מכר לו בשב' (רמ"א סי' רמ"ו מ"א סק"ו) ולפ"ז אפילו בעיר שמותר לטלטל בכולו אסור אבל י"א דשאלה לנכרי אינו אסו' אלא משום שהרוא' סבור שהישראל צוה לו להוציאו ולפ"ז בעיר שמותר לטלטל מותר ויש לסמוך ע"ז לעת הצורך אפילו בשבת וכן מותר להשכיר אפי' כלים שעושין בהם מלאכה בד' וה' אע"ג שהנכרי יעשה בו מלאכה בשבת שאין אנו מצווין על שביתת כלים אלא דבע"ש אסור דמחזי כשלוחו כיון שנוטל שכר ע"ז ואם לא היה יכול לעשות גם בשבת לא היה נותן לו שכר כ"כ א"כ מחזי כשלוחו. ועיין לקמן בכלל פ"ב:

כג יכול ישראל ליתן לנכרי מעות להתעסק בהם. ואעפ"י שהנכרי נושא ונותן בשבת חילק עמו כל השכר בשוה מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל כלל וגם אין העסק ניכר ממי הוא אבל אם גם הישראל מחוייב לעסוק דינו כמו בסימן כ"א:

כד מותר לישראל ליתן סחורה לנכרי למכור אם קצץ לו שכר ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת:

כה ישראל ונכרי שיש להם בהמה בשותפות יזהיר ישראל את הנכרי שלא לעשות בה מלאכה בשבת ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו ואפי' מאונסים ויכתוב כן בערכאותיהם לפרסם הדבר וא"כ אף אם עושה בה בשבת אינה בהמת ישראל שהרי הנכרי חייב באונסין ועיין עוד לקמן כלל נ"ז כל פרטי דינים כיצד יתנהג עם בהמתו להשכירה ודין מי שהחשיך לו בדרך יתבאר לקמן כלל נ"ח:

כו מותר ליתן חטים ברחיים של מים ע"ש קודם חשיכה ולא חיישינן להשמע' קול שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת. ודוקא שהנכרי הטוחן הוא מושכר בקבלנות בענין שנתבאר לעיל באיזה ענין מותר לנכרי לעשות מלאכה. ודוקא במקום פסידא אבל בלא"ה אסור משום השמעת קול והוי זילותא דשבת אם לא שהשכיר לנכרי ואם הרחיים של נכרי פשיטא דאין לחוש ובלבד שלא יעמוד הישראל שם דאז מחזי כשלוחו ולצורך הפסח מותר לישראל להיות עומד שם לראות שלא יתחמץ וכן מותר להושיב שומר שלא יגנוב הנכרי ובלבד שלא ידבר עמו בשום עסק (ט"ז ססי' רמ"ד):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.