המאיר לעולם/א/כ

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

סימן כ'

יבאר חקירה אם להרמב"ם גם ספיקא דדינא מן התורה לקולא

תנא דבי אליהו כל כשונה הלכות בכל יום מובטמ לו שהוא בן מולם כבא וכף ופירש רש"י הלכות משנה וברינהא כלמ"מ מכ"ל. וצריך להבין מאי טדיפוחא יש בהלמ"מ יותר מהדברים ככתובים בתורה וכבר יש. סברא בהיפוך דכדברים ככתובים בתורה יש לכם מדיפותא על כדברים שנאמרו במל פה למשה. וכבר מקר נזה הגאון נטל חב"ש והביא ראיה מסוכה נדד מ"א דאין גריטותא נדבר שהוא הלכה למשה מסיני יותר מהדברים ככתובים בתורה בפירוש ומיץ בגיטין ע"ב ע"ב בתוס' ד"ה הואיל וכוי. אבל מאתו טטם יהיה יתרון נדבר שהוא הלכה למשה מסיני על מה שכתוב בתורה בפירוש :

רובל זה בהקדם סקירה אמת. כנה כבר ידוט מחלוקת י הרמב"ם וכרשב"א בדין ספק של תורה דקי"ל דאזלינן למומרא אם הוא מן כתורה לסומרא או רק מדרבנן. דדטח הרמב"ם דרק מדרבנן הוא לסומרא אבל מן כתורה גם ספק דאורייתא לקולא. ודטת הרשב"א שהוא מן כתורה למומרא. ויש לסקור לדמה הרמב"ם איך הוא בספיקא דדינא אם גם בזה הוא מן כהורה לקילא או דילמא דוקא בספק הנולד נדי מעשה אבל בספיקא דדינא אולי גם הרמב"ם מודה דספיקו הוא מן כתורה למומרא וטטה כחילוק בין ספק במעשה לספק גדין יתבאר לקמן ברצות כ':

והנה ראיתי בספר שב שממתתא בשממחא א' פ"ג שכתב דלהרמב"ם לשיטתו שפיר מוכח דספק של תורה הוא מן כתורה לקולא. דכחב הרמב"ם בספר כמצות דכל מה שציוונו מז"ל למשותו וכל מה שהזהירונו כנר ציוה משה בסיני והוא אומרו על פי כתורה אשר יורוך. והזהירנו יתברך ממנור דבר מכל מה שתיקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור וט' מכ"ל. והקשה כרמני'ן דא"כ איך כקילו באיסור דרבנן לומר ספיקא לקולא וכר והספר זהר כרקיט כתב ליישב שכך הורשו מאת מתקני התקנות ללכת בהם לקולא כדי להפריד ביניכם לד"ס. אמנם כרמגץ בהשגות כקשה פודמכאדאמרו בפלוגחא דדנר מורה כלך אסר כמחמיר ובדברי סופרים הלך אמר כמיקל נדם. ובזה אינו פולס דברי זהר הרקיע. דבשלסא בספיקא במעשה איכא למימר דכך הורשו מאס מתקני כתקנות שלא יאסרו אלא בודאי. אבל במחלוקת השנויה בדברי סופרים דלדברי כמחמיר והאוסר לא הורשה להקל לזה שנסתפק בדינם כיון דכם יודמים שאסור בודאי וא"כ מאן שרי ומאן ממיל לאו דלא תסור, ולכן מוכרס להרמב"ם לומר . דכל הספיקות מדבריכם אבל מן התורה כל הספיקות מותר. משו"ה כשנסתסק אם אסרו סכמים נזה כגון מסלוקת בדברי סופרים ליכא לא תסור כיון דספק מן כהורה שריא ומדרבנן לא גזרו בספיקות אלא בדאורייסא דוקא מכייל הש"ש. הרי מוכח בהדיא דס"ל להגאון בכל ש"ש דגם בספיקא דדינא ס"ל להרמב"ם דספק מן כתורה לקולא :

וכל מוכס מדברי הר"ן בתשובה בסימן נ"א דס"ל ג"כ דגם בססיקא דדינא ס"ל להרמב"ם דספיקא לקולא מן התירה דהר"ן נשאל בכובדא דאסד שהתקיכט כס אשתו בנדב שבת בבוקר ומתוך ככם נשבע שלא יהיה בשבת בכיר ובערב יוס כששי סמוך לשקיעת החמה נתתרט על שביכתו ובא להתיר שבועתו. ונשאל כר"ן אם יכולים אז להתיר לו או לא דהא קי"ל ראי אפשר להתיר הגדר קודם שהוא תל. והשיב הר"ן דדגר זה תלוי במחלוקתן של ראשונים בריש פסתים. דלפירוש רש"י הוא מחויב לצאת מן העיר קידם השבת ולפי זה יכילים אז להתיר נדרו משום דנב־ תל הנדר אבל לשיטת המפרשים החילקים שם על רש"י איני מחייב לצאת מן העיר קידם השבת ולפי זה אינם יכולים אז להתיר לי נדרו דעדיין לא חל הנדר. וכעלה דכיאיל דזה היא פנונתא דרביותא לכן היא ספיקא דדינא אם הוא צריך לצאת מן הכיר קידם השבת או לא. וא"כ לדעת הרמב"ם דס"ל דאך ספק דאורייתא הוא מן התורה להקל אע"פ דמדרבנן הוא לתומרא וצריך כצאת מן העיר קודם כשבה מ"מ הואיל ואין זה רק מדרבנן כסן אין זה מקרי חל כנדר מן התורה ואינם יניליס להתיר לו עד שיכניס שבת. ולדעת כחולקים על הרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא הוא לחומרא מן כתורה הואיל וצריך לצאת מן הכיר קודם השבת מן התורה שפיר סל הנדר קודם השבת ויכולים להתיר לו גם קודם השבת ע"ש. והנה עיקר דברי כר"ן תמוהים מאוד לדעתי הקלושה והארכתי בזה במקיס אתר. אך זה יצא ננו מדברי הר"ן כנ"ל דס"ל דלדעת הרמב"ם דספק של תורה הוא מן התורה לקולא גם בספיקא דדינא: אמנכש לולא דבריכם כקדושים היה נלענ"ד דבספיקא דדינא גם הרמב"ם מודה דספיקא לחומרא מן כתורה דהא כיקר הלימוד של הרמב"ם דס"ל ספק תורה לקולא הוא מכא דקי"ל דספק ממזר מותר ויש לי להביא ראיה דבספק ממזר גופא בספיקא דדינא הוא להחמיר מן כתורה כאשר אבאר בס"ד: 12/1> קיי"נ דכל היכא דאיכא לאקושי נקילא ולתימרא לחומרא מקשינן כמבואר ביבמות ת' ע"א ועוד בשאר דוכתי. והנה דבר זה אינו מטעם ספק לומר דנהכי מקשינן לתימרה ונא נקולא משום דהואיל ויש לני םפק איך נעשה מוכרמין אנו להחמיר כדין כל ספק דאורייתא. אלא הא דמקשינן לחומרא הוא מטעם ודאי דמדה בתורה הוא שנקיש להחמיר וכן כתבו התוס' בב"ק ג־ ע"א ד"ה דומיא שכתבו וז"ל ואימר רביכו תם דמדה כיח בהירה לא שנא באיסורא ולא שנא בממינא עכ"ל. הרי חזינן דבתורת ודאי הוא דהא שם בב"ק מוציאין ממון משים זה בשן ורגל דלא מכליא קרנא וכן מוכח ביבמות ח' ע"א דשם משני הש'ם לקולא וחומרא לחומרא מקשינן. ואם נאמר דזה הוא רק טטכס ספק איך מקשינן כל הכריות לאחות אשה ולכן פטורות מחליצה ויבוש. היה לן לומר שחילצות ולא מתיבמוס. וסין להקשות דהא גם אם נימא דנתומרא מקשינן הוא בתורת ודאי ג"כ יקשה בהא דיבמות הנ"ל מאי חזית דמקשינן לאסית אשה שהוא חומרא במה כאסור ליבם. הא יש בזה גם קולא נ"כ שפטרינן א־ היבמה ומתירין אותה שסנשא לשוק בלא חליצה ויבום. נימא איפכא שנקיש כל העריות לאשת אח ונאמר שהחומרא היא במה שמזקיקין אותה ליבום או צחליצה ומאי הזית לתפוס החומרא שג איסור יבום אדרבה נתפוס כחומרא של איסור להנשא לשוק בלא תלילה ויבום. יש לומר דלק"מ דהא א"א לתפוס סומרות שניכם לומר דאסורה ליבום בתורת ודאי וגם צריכה מליצה בתורת ודאי דהואיל ואסורה ליבום בתורת ודאי אי אפשר להצריכה חליצה בתורת ודאי דהא קי"ל כל שאינה עולה ליבום בתורם ודאי אינה עולה לחליצה ג"כ. ולומר איפכא דתכא אסורה לשוק בלא חליצה וגם תהא עולה ליבום. זה גם כן אין סברא דמוטב לילך למומרא באיסור ינוס שהוא איסור כרת משניזיל לחומרא באיסור יבמה לשוק שהוא לאו בעלמא. ועל ידי זה נצטרך להקל באיסור יבום שהוא איסור כרת. ועוד דעיקר כחוב הוא כיבום ומצות מליצה חינה רק מסתעף ממצות יבום דאם אינו רוצה לקיים עיקר כמצוה שהוא ינום אזי יחלוץ ולכן צריכים אנו לילך לחומרא בעיקר כחיוב שהוא כיבום. ואע"ג שמסתעף מזה קולא שצא תהא צריכה גם מליצה אין בכך כלום דהכל הולך אחר העיקר והואיל ואין בה דין יבום בתורה ודאי שוב לא איכפת נן במה שיולד מזה קולא שלא תהא צריכה גם מליצה הואיל ואין חליצה העיקר רק מסתעף מחיוב יבום. אמנם כל זה הוא רק אם נאמר דהא דקי"ל למומרא מקשינן הוא בתורת ודאי אבל אם נאמר דאין זה רק מטעם ספק היה לן לתפוס שתי החומרות :

וכן מוכת מדברי התוס' בשבועות כ' ע"ב בתוס' ד"ה כל שישנו וכו' שכתבו וז"ל איפכא ליכא למימר דלמומרא מקשינן עכ"ל. ואם נאמר דהא דלחומרא מקשינן אינו רק מטעם ספק א"כ איך אפשר לחייב מיתה או קרבן לאשה המחללת שבה דילמא דרשינן איפכא :

ובהיות כן הקשה לי חכם אחד על הא דאמרינן בסנהדרין נ"ג ע"א ואלא מכה אביו ואמו קא קשיא למיתי ולמיגמר מאוב וידעוני עד דגמרי מאוב וידעוני לגמור מא"א דאי אהה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה. והקשה לי כחכם כנ"ל דמאי קשה לו לבעל הש"ס הא קי"ל דלחומרא מקשינן והוא בתורת ודאי ואף לחייב מיתה על ידי זה כמבואר מדברי התוס' בשבועות הנ"ל דהא מחייבינן מיתה לאשה המחללת שבת מכח הא דקי"ל דלחומרא מקשינן וכנ"ל. וא"כ שפיר קשיא ליה א"א אמאי הוא בחנק ליתי ולגמור מאוב וידעוני שהוא בסקילה דהא לקולא וחומרא לחומרא מקשינן בתורת ודאי.

ואמרתי לו ליישב קושיא זאת בהקדם שתי הקדמות.

א) דאנן לא משגחינן רק על חומרא העיקרית ואין אנו משגיחין על מה שמסתעף מזה וכמו שהוכחתי לעיל מכך דיבמות ח' ע"א. ב) דלא אמרינן לחומרא מקשינן בתורת ודאי משום שהיא מדה בסורה רק במקום דגם אם לא היה מדה בתורה והיה מסופק לנו אם נקיש לקולא או לחומרע היה לנו לאקושי למומרא מטעס ספק כמו דקיי"ל דספק דאורייתא לחומרא בזה היה כמדה בתורה דנקיש לחומרא בתורת ודאי כלומר שיתהפך כספק להיות ודאי. אבל במקום דספיקו לקולא לולא היה המדה בתורה דלחומרא מקשינן והיה מסופק לנו למאי נקיש אם לקולא או לחומרא היינו מקשינן לקולא משום דספיקו להקל. בזה לא אמריצן דמדה בסירה דלחומרא מקשינן. אלא אדרבה אמרינן דלקילא מקשינן וג"כ מדה בתורה בתורת ודאי. וראיה לזה משבת פ"ג ע"ב דמקשה שס הש"ס. ורבנן למאי כלכתא איתקיש לשרן וכו' אימא להומרא וכו' ומשני טומאת ע"ז דרבנן הוא ולקונא וחומרא לקולא מקשינן לחומרא לא מקשינן כרי הזינן דגספק דרבנן דאזליגן לקולא לקולא מקשינן ולא לחומרא. וכן מבואר בתענית כ"ז ע"א דסקשה שם הש"ש ומאי מזית דמקשית לקולא אקיש לחומרא ומשני אסמכתא נינכו מדרבנן ולקולא. ואחר שידענו שתי ההקדמות כאלו שוב לק"מ מס שהקשה החכם כנ"ל בסנהדרין נ"ג ע"א. דבשלמא ביבמות ח' דלולא שכיס כמדה בתורה שנקיש לחומרא. וכיס מסופי, לנו אם נקיש כל כעריות לאשת אח או לאחות אשה. גם כן היינו מחויבים לילך לחומרא לאסור ליבום את כעריות מטעם ספק. ולכן באה כמדה בסורה מקיש לאמות אשה לסומרא ויהיה אסור ליבם אחת מכל העריוח בתורה ודאי. ואף שמל ידי זה אנו פוטרים אה היבמה לשוק בלא מליצה שהוא קולא אין אנו חוששין לזה מאחר דסיקר כמיוב והמצוה הוא יבום ומצוה מליצה היא רק מסתעף מחיוב יבום לכן אין אנו משגיחין רק על רצות יבום שהוא עיקר החיוב ולא פל חובת מליצה שהוא רק מסחטף ממצות יבום. והואיל דלענין יבום אזלינן למומרא במורח ודאי ממילא שהיא פטורה גם מחליצה כמו דקי"ל דבכל מקום שאסור ליבם בתורת ודאי והיא מחייבי כריתות שפטורה גם מחליצה. וכן בשבועות כ' ע"ב שפיר כתבו התוס' ד"ה כל שישנו וכר איפכא ליכא למימר דלחומרא מקשינן וכו' טכ"ל. אפ"ג דעל ידי זה ממייבין מיתה וקרבן לאשה המחללת שבת מ"מ הואיל ויש לנו שני דרכים אם להקיש לקולא שמירה לזכירה ותהיה אשה פטורה לגמרי מאזכרת שבה כלומר לא מנפיא שלא תתחייב מיתה או קרבן אם תפשה מלאכה בשבת אלא שאפילו לכתחילה תהא מותרת לפשות מלאכה בשבת הואיל ואינה בזכירה אינה בשמירה. ויש לנו דרך אמר לומר איפכא להקיש זכירה לשמירה דלפי זה לא מיבמיא שאסורה האשה לכתחילה לפשות מלאכה בשנת אלא שאף בדימבד אם פשתה מלאכה בשבת חייבת מיתה או קרבן אם פשתה בשוגג. וא"כ הספק אם נקיש לקולא או למומרא לא על חיוב מיתה לסוד מספקא לן רק מסתפקין גם פל פיקר האזכרה שלא לפשות מלאכה בשבת אם חל על אשה או לא. והואיל שלענין האזהרה שלא חפשה האשה מלאכה בשבת צריכים אנו להקיש למוסרא זכירה לשמירה ממילא אמרינן דכאשה מוזכרת לבל תפשה מלאכה בשבת בתורת ודאי דכן הוא המדה בתורה דנכל מקום שצריך לילךבספיקולמומרא במורת ספק אמרינן דאם יש להקיש לקולא ולחומרא צריך להקיש לסומרא ויהיה אסור בתורת ודאי. וא"כ לפנין כאזהרה של פשית מלאכה האשה מוזכרת שלא לפשות מלאכה בתורת ודאי ואט"ג שגם מיתה מחייבין לאפה המחללת שבת מ"מ אין זה קושיא דהא החיוב מיתה מסתטף מהאזהרה וכבר נתבאר דאין אנו משגיחין רק על כפיקר ולא על המסתעף מזה וחייבת נס סקילה בתורת ודאי. דהא לא מצינו חילוק באבות מלאכות ותולדותיהן בין כאזהרה למיתה רק באמת מכס אליבא דאיסי בן יהודה כמבואר בשבת ו' מ"ב. וכל היכא שיש אזהרה ודאית על כמלאכה יש חיוב מיתה ג"כ בודאי. וכל זה הוא רק שם דכספק אם נקים זכירה לשמירה או בכיפך הוא גם למניין פיקר כאזהרה של מלאכות שבח. משא"כ בכך דסנכדרין נ"נ פ"א דשם במכה אביו ואמו דמסחפק כש"ס אם ללמדו מאוב וידפוני או מאשת איש לא לפנין כאזהרה נסתפק לנו דהא אזכרה יש בודאי במכה אביו ואמו מקרא דלא יוסיף כמבואר בסנהדרין פ"ה ע"א פ"ש בתוס' ד"ה הא בבני וכו' וכל מיקר כספק הוא רק פל חיוב המיתה איזה מיתה הוא חייב אם סקילה כאוב וידמוני או חנק כמו כבא פל אשת איש. ולכן אמרינן איפכא דלקולא מקשינן לדונו במיתה הקלה דהא אם היה כמדה בתורה שנקיש לחומרא בתורת ודאי והיה מסופק לנו באיזה מיתה חייב מכה אביו ואמו אם סקילה כאוב וידעוני או חנק כמו כבא על אשת איש בודאי היינו אומרים דמספק אי אפשר לחייבו מיתה כחמורה רק • חנק כקל. לכן פתה שיש לנו כמדה בתורה ואנו מסופקיגן אם להקיש לאוב וידעוני או לאשת איש אמרינן כאן דלקולא וחומרא לקולא מקשינן. וכאן לא שייך לומר דכמיובמיתה מסספף מהאזהרה. דהא על האזכרה לא איסתפק לן כלל דבודאי יש אזכרה במכה אביו ואמו כנ"ל. ועוד לכאן לא שייך לומר דנסייגנכו ־ סקילה כאוב וידעוני הואיל והוא מסתעף מכלאו דהן אמס דכמיוב מיתה מסתפף מכלאו אבל לא מטעם זה אנו מוכרמין לומר דמסתפף מזה חיוב סקילה דהא בבא על אשת איש גם כן יש לאו ואין בה חיוב סקילה רק חנק ונתישבה קושית כחכם כנ"ל בטוב טעם :

ועל פי כנ"ל אמרתי לבאר דברי התוס' בב"ק גי ע"א ד"ה דומיא דרגל וכו' שכתבו וז"ל וא"ת ונימא איפכא וכו' ואומר ר"ה דמדה הוא בתורה לא שנא באיסורא ולא שנא בסמונא פכ"ל. והנה יש להקשות פל דברי תוס' אלו מדברי כתוספות ביומא פ"א ד"ה נעביד וכו' שכתבו שם דלא שייך לומר תפסה מרובה לא תפסת רק במקום שאם נתפוס כמרובה אין לדבר סוף. והוקשה לכם דא"כ איך אמרינן גר"ה ד' דמשום הכי מקשינן חג השבועות לחג כמצות שיהיה לו משלומין כל שבעה ולא מקשינן לחג הסוכות שיהיה לו חשלומין כל שמונה משום דחפסת מרובה לא תפסח. והוקשה לכם הא שם יש קצבה דהיינו שמונה ימים, ותירצו דכתם קאמר לחומרא תפסח מרובה גא תפסח דפר ז' יש לו תשלומין ממ"נ אבל טפי לא דילמא ממג כמצות ילפינן. ובפרק קמא דקדושין גבי הענקה נמי אמר תפסת מרובה לא תפסת אע"ג דממ"נ יש לדבר קצבה י"ל דכתם נמי קאמר דחפסת מרובה לא תפסת דמספיקא לא מפקינן ממונא מן כאדון פכ"ל התוס' שם. והנה מתחילה צריך להבין מש"כ לענין תשלומי חגיגה דהא דמשני כש"ס תפסת מרובה לא תפסת היינו משום' דכוא לחומרא מה שאין לו תשלומין רק שבעה ולא שמונה ולפי כנראה הוא משום דלמומרא מקשינן. ולכאורה אדרבה חומרא הוא בהיפוך אם נימא שיש לו סשלומין כל שמונה דכשתא דאמרינן שאין לו חשלומין רק שבעה אם עברו כל כשבעה ימים ולא הביא אח חגיגתו אינו צריך עוד להביא ביום השמיני משום שכבר פגרו ימי החשלומין והוא מפות לא יוכל לתקן כדתנן בחגיגה ם' ע"א. סםא"כ אם נאמר דים לו תשלומין כל שמונה יהיה חייב להביא ביום שמיני וא'יכ כלא אדרבה כמומרא הוא בהיפוך לומר שיש לו תשלומין כל שמונה. ואין לתרץ על סי דמקשה הנדס בחגיגה ד' ע"א הברייתא דממפט טומטום מראיה מכלזכורך. ומקשה כש"ס טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא לספוטי ספיקא כלומר דבלא מיעוטא דקרא ג"כ היה סטור הואיל והוא ספק חייג ספק אינו חייב. ש"מ דכל היכאשיש לנו ספק בחיוב הבאת חגיגה אזלינן בססיקא לקולא ופטור מלהביא. ואם כן לפי מה שכתבתי לעיל דבכל מקום דלולא הסדה בתורה דלחומרא מקשינן כוה אזלינן בססיקו לקולא אמרינן בהיפוך דלקולא וחומרא לקולא מקשינן. ואם כן מאחר דלפנין ספק בחיוב הנאת חגיגה אזלינן גספיקו לקולא א"כ אמרינן שכמדה בתורה היא דלקולא מקשינן בתורת ודאי ואם עברו השבעה ימים ולא הביא חגיגתו והוא עומד בעם שמיני יש לנו לאקישי למג כמצות לומר שאין לו סשלוסין רק שבפה ולא יותר ופטור מלהביא ביום שמיני וא"כ אין כאן חומרא בהיפוך אם עברו ז' ימים והוא עומד ביום מ' דהא מספק אין להביא ביום ח'. ולכן תססינן כמומרא לומר דאין לו חשלומין רק שכפה והיינו דאם היה לו חשלומין כל שמונה והוא עומד ביום שביעי ועדיין לא הביא חגיגתו אינו מחויב להביאה כיום ורשאי להמתין עד יום ממר. ואם אין לו סשלומין רק שבפה מוכרח הוא לכביאה כיום בל יהיה בכלל מפוח לא־ יוכל לתקן. והגם דקי"ל דכסאמד כרי זה מגונה כמבואר ברמב"ם סרק ראשון מהלכות חגיגה הלכה כ' ומשמע מדבריו דלאו דוקא כמאמר מיום ראשון סל יום שני אלא שאף אם עבר יום ראשון והוא פומד ביום ב' או בשאר כימים ומאמר על יום שלאסריו גם כן הרי זה מגונה. מ"מ זה הוא רק ממידה מסימה והוא בכלל מה שאמרו זריזין מקדימי[ למלוח אבל מעיקר הדיי רשאי היא להמהין על יום המחר. ורק לדמותה מיום ראשון על יום שני או שאר ימי התשלומין אפשר דאינו רשאי לעשות כן אף מעיקר הדין לכחהילה משום דעיקר מיובו הוא ביום ראשון כמו שנהב רש"י בחגיגה ז' ע"ב ד"ה ביו"ט ונו' ע"ש. ולפי זה יש לכאורה להקשות לרבי אושעיא דס"ל בדף ע' ע"א דכולן תשלומין זה לזה ופירש רש"י פס ד"ה נולן ונו' דלר' אישעיא יום ראשון שהוא נראה להביא עיקר למדיה וימים שלאחריו תשלומין לו ע"ש. וא"כ לנאורה לרבי אושעיא אם נא נראה עד יום שביעי גם אם נאמר דיש לו תשלומין כל שמונה לא יהא רשאי לדחותה לכתחילה על יום ח' גם מעיקר הדין מאחר שיום ז' הוא העיקר ויום ח' הוא רק בתורת חשלומין ליום ז' וא"כ לדידיה אי אפשר לומר כנ"ל דהחומר הוא לומר דאין לו תשלומין רק שבפה הוא דלפי זה לא יהא רשאי לדחותו מיום שביעי ליום שמיני. משא"כ אם יהיה לו תשלומין כל שמונה יהיה רשאי לדמותו מצד הדין על יום שמיני. דז"א דגם אם יהיה לו תשלומין נל שמונה לא יהיה רשמי על פי הדין לדחותו מיום שביעי על יום שמיני מאחר שיום שבימי הוא עיקר ויום שמיני הוא רק בתורת חשלומין לשביעי וא"כ יקשה הא דאמרינן בחגיגה י"ז ע"ח אר"א א' רבי אושעיא מנין לעצרת שיש לו תשלומין כל שבעה ונו' עד תפסת מרובה לא הפסה. וקשה לפי מש"כ התוס' ביומא ע"ב ע"א ד"ה נעביד וכו' דמה דמשני כאן בהגיגה י"ז ע" א תפסת מרובה לא תפסת הוא משום דהוא לחומרא. וא"כ כאן דמרא דשמעתא היא ר"א משום רבי אושעיא תקשה מה מומר הוא לדידיה במה שנאמר דאין לו השלומין רק שבעה כלא גם אם יהיה לו תשלומין כל שמונה ג"כ לא יהא רשאי לדחותו מיוס שביעי על יוס שמיני דהא ר' אושעיא סובר דכולן תשלומין זה לזה. יש לומר דגם לרבי אושעיא יש חומר בהא דאמרינן דאין לו תשלומי[ רק שבעה אם נראה להביא החגיגה ביום ראשון או בשאר הימים קודם יום השביעי והוא לא הביאה עד יום השביעי. אם יהיה לו תשלומין כל שמונה יהיה רשאי על פי הדין לדחותה מיוה שביעי על יום שמיני הואיל וכבר עבר עיקר יוס חיובו דהא כבר נראה להביא קודם יום השביעי ואז גם יום השביעי הוא רק בתורת תשלומין. משא"כ אם יש לו תשלומין רק שבעה. ועוד נראה לי לומר דכבר כתב הלח"מ בפ"א מהלכות חגיגה הלכה ד' דרבי אושעיא דס"ל כולן חשלומין זה נזה אין זה רבי אושעיא ששנה הברייתות שהוא רבו של רבי יוחנן אלא ר' אושעיא אחר הוא כדברי התוס' בעירובין ס"ח מ"א בתוס' ד"ה אמר וכו' וא"כ לק"מ דמה שאמר ר"א משום רבי אושעיא בחגיגה י"ז ע"ב דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה מהקישא דחג המצות הוא רבי אושעיא ששגה כברייתות והוא רבו של ר' יוחנן מדאמר רבי אלעזר מימרא משמו ואין זה רב אושעיא המוזכר בחגיגה ט' ע"א החולק על רבי יוחנן. ורבי אושעיא דסובר דכולן השלומין זה לזה אפשר דלא יליף הא דעצרת יש לו סשלומין כל שבעה מהקישא דחג המצות רק מהא דתנא רבה בר שמואל בחגיגה י"ז ע"ב מנה ימים וקדש חודש מנה ימים וקדש עצרה מה חודש למנויו אף עצרת למנויו. דלפי זה אין אנו צריכין להקישא דחג המצית :

א שנם לקושטא דמילהא עדיין הקישיא הנ"ל על ההוספות ביומא במקומה עומדת והוא דמה דמקשה הש"ס בחגיגה ד' ע"א על טומטום איצטריך קרא למעוטי ספיקא לא מוכח כלל מזה דאם יש ספק אם חייב להביא חגיגה או לא שיהא הדין בספיקו לקולא שלא יצטרך להביא. דהא כבר הקשו התוס' ד"ה אלא וכו• דיכול להביא על תנאי דאם אשה היא להוי נרבה ותירצו דיבטל מסמיכה. וזה לא שייך רק שם דהספק הוא על הטומטום שמא היא אשה ואם היא אשה אי אפשר לסמוך. משא"כ הכא דהספק הוא על יום השמיני אם נס הוא שייך לתשלומין דעצרה בודאי אם עברו הז' ימים ולא הביא החגיגה אז עליו נהביא ביום השמיני ולהתנות שאם יש חשלומין כל ח' יהיו קרבן חגיגה ועולת ראיה. ואם אין לעצרה תשלומין רק שבעה תהא עולת נדבה ושלמי נדבה ולא שייך כאן לומר דיסבטל מסמיכה דהא גם עולת נדבה ושלמי נדבה טעונין סמיכה. וא"כ הואיל ומדה בתורה היא דצקילא וחומרא לחומרא מקשינן נהפך הספק לודאי וחייב להביא החגיגה והראיה בתורת ודאי. וא"כ כדרא כקושיא הנ"ל על התוס' ביומא לדוכסה דמאי הזית דתפסת החומרא אם עדיין לא עבר יום ז' ויהיה חומרא במה שאסור לדחות על יום שמיני. משא"כ אם נאמר דיש לו תשלומין כל שמונה דיכא רשאי על פי כדין לדמותה על יום המחר. אדרבה נתפוס ההומרא אם כבר עבר יום השביעי והוא עומד ביום השמיני דאז החומרא הוא בכיפיך דאם אין לו תשלומי! רק שבעה שוב אינו מחויב להביא ביום שמיני ואם יש לו תשלומין כל שמינה מחויב להביא בשמיני ונימא דתשלומין הוא שמונה: ואולי נאמר דלכן תפסיק החומרא מה שהוא חמור אם לא עבר עדיין יום השביעי משום שיום שביעי הוא קודם בזמן ליום שמיני לכן תפסיק כחומרא כשייכה ביום הקדום ושבקינן כחומרא השייכה ליום השמיני המאוחר. ועוד דיוס ז' הוא יותר שייך לכתחילה מיום כח' דאע"ג דגם יום ז' הוא בתורת דיעבד דהא לכתחילה צריך להביא בראשון או בשאר ימים הקודמים ליום ז' ולא להמשיך על יום ז' מ"מ יום ז' הוא יותר לכתחילה מיום ח' דאם עדיין לא הביא עולת ראיחו וחגיגתו והוא עומד ביום ז' בודאי צריך להביאה ביום ז' לפחות ממצות זריזות ולא להמתין על יום כח'. וא"כ יום כה' הוא יותר דיעבד מיום הז' ולכן שבקינן כחומר מה שהוא שייך אם הוא עומד ביום ח' שהוא דיעבד כיותר גדול שאינו שכיה שיביא אדם את עצמו לידי דיעבד כזה ותפסיק המומרא השייכה אם עדיין לא עבר יום הז' שהוא שכיח יותר לכקרות ולכמצא ועיין צ"ע :

ועוד צריך לעיין במה שכתבו התוס' ביומא שם על הא דאמרינן בקדושין לענין הענקה תפסת מרובה לא תפסת דהיינו משום דמספיקא ממונא לא מפקינן מן האדון. וקשה טובא דהואיל ואיכא לאקושי לקולא ולמומרא היינו שיש להקיש לטבד שיהא שיעור הענקה שלשים סלעים וגם יש להקיש לערכין ויהא שיעור הענקה חמשים סלעים א"כ כו"ל לאקושי לחומרא לערכין אף להוציא ממון מן כאדון כמו שכתבו התוס' בב"ק ג' ע"א ד"ה דומיא וכו' לעני! כקישא דשן ורגל. אמנם דברי התוס' בב"ק שם בעצמותם הס תמוכים מאוד דלו יהא שמרה־ בתורה היא לילך גכה"ג לחומרא אבל מי יאמר לנו שהחומרא צריכה להיות להנתבע דילמא צריכה להיות לכתובע דהא בכל מקום דמספקא לן בדיני ממונות איך הוא הדין אזלינן לקולא להנתגע ומיין בסנהדרין ג' מ"ב בתוס' ד"ה מוקי וכי'. ואין לומר דזה הוא דוקא במקום שיש ספק לכן אזלינן בספיקו לקולא לנתבע משום דאי אפשר להוציא ממון מספק. משא"כ בהא דקי"ל לחומרא מקשינן שאין זה משום ספק רק הוא בתורת ודאי כמו שהוכחתי לעיל אפשר דאזלינן להומרא על הנתבע דז"א דמוכח בכרא"ש פ"ק דב"מ סימן מ' בדין דחזר ולקחה מבעלים כראשונים בפלוגתא דרב אחאי ורבינא לענין מתנה מוכח שם בכרא"ש דגם במקום שאינו בתורת ספק אזלינן בדיני ממונות לקולא לנתבע. וראיתי לכרשב"א בחידושיו בב"ק ב' ע"ב ד"ה אבל וכו' שכתב וז"ל קשיא לי אזרגא אימא כולה ממה היא לשלם חצי גזר, לחוד דכל לאפוקי קולא לחובט וחומרא לנחבע. ויש לומר דאדרבה בגיזקין מפיקי דידהו להחמיר כאיסורין עכ"ל. אמנם גם זה 5"מ. ולפי מה שכחבתי לעיל יחישבו דברי הסום' בב"ק כנ"ל על נכון גם לא יהיה סחירה לדבריהם מדין הטנקה דבפ"ק דקדושין. והוא דידוע דמה שחייב כאלם לשלם בטל נזקי בהמתו מסתעף ממה שחייב כל אדם לשמור את בכמחו שלא תזיק כדחנן בב"ק נר ט"ג כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את . נזקו. והנה אם נסתפק לנו מתחילה כדין על טיקר חיוב כשמירה אם הוא מחוייב לשמור את בהמתו מכיזק כזה או לא. כדין נותן שמספק הוא מחוייב לשומרה דקודם שנעשה ככיזק והספק הוא על חיוג כשמירה דין זה הוא כדין כל האיסורים שאזלינן לחומרא בספיקא. וראיה לזה מדברי הרמב"ם בפרק ט' מהלכות שכנים הלכה יייג. כיבד במכ"ב ורינן טליתו וכו' בכל אלו בטל כאוצר מטכב מליו. ואם מבר ופשה תנור וכיוצא בו אין גמל כאוצר יטל להסיר כתנור בכל אלו טכ"ל הרמב"ם. וכתב כרב כמגיד ודל וכתב כרב ז"ל דמספק אין לו להזיק למבירו. ואם סגרוטשככממע"כמכ"ל ככ"מ. ופסק כן כמחבר בשו"טמו"מ סימן קנ"ה סט' ג*. כרי מזיגן דלכתחילה למשות ככיזק למבירודין איסור יש טואזלינן בספיקו להחמיר ומיין בביאורי כגד'א שם ס"ק מ' שכתב ג"כ דטטם של הרמב"ם דכיון דמן כתורה נזקין אסור אזלינן גספיקו לחומרא. וא"כ כמו כן לפנין נזקי בהמתו כשנסתפק לנו על חיוב כשמירה אם ממוייב הוא לשמור לבהמתו מאיזו כיזק פרטי או לא. ממוייב הוא לשומרה מספק. וא"כ כשיש לנו למילף לקולא למנין חיוב כשמירה שלא יהא חייב לשומרה מזה ככיזק. ויש לנו למילף למומרא שמחויב הוא לשומרה אז למומרא מקשינן וסחוייב הוא לשומרה טדאי כנ"ל. וא"כ ממילא מסתעף מזה שאם לא שמרה מזה ככיזק והלכה והזיקה הוא חייג לשלם. וכל זה הוא רק לענין חיוב נזקי בהמתו שחיוב ההשלומין נצמח מחיוב השמירה שמחויב לשומרה שלא תזיק. אבל לענין חיוב כמנקה לסבד פגרי שאין החיוג מסתעף משום דבר א"כ אם יסתפק לנו כמה מחויב לתן לכסבד המנקה שחייב לו אם ממט אם הרגה. כדין הוא שא"צ לסן לו רק ממם דבספק ממון אזלינן לקולא לנהבט אף בספק מ"פ נמו דתנן כמה משניות בבכורות למנין ספק בפדיון בכור דאינו ממוייב לפדותו מספק ומיין בכר"ן נדרים ז' פ"א לענין ספק בצדקה. ובמקום אמר כתבתי שגם כרמב"ן דס"ל דאזלינן לחומרא בגמיא דיש יד לצדקה הוא רק שם דפיקר חיובו הוא רק משום ספק גדר וקאי בספק בל יחל וכלאו דגל יחל מיקר לא על דגר שבממון קאי דהא אם יאמר קונם ככר זה מלי או קונם צרור זה טלי לזריקתו לים ג"כ אם יטבור סל נדרו קאי בבל יחל אלא דכשתא שאמר סלמ זו לצדקה כלאו דגל ימל פוגט בדבר שבממון אבל סיקר כלאו דבל יחל לא על דבר שבממון קאי לכן אם נולד לנו בזה ספק כגון שאמר סלט זו לצדקה וכדין. שים לנו ספק אם מנתו ומשמפו וכדין נמי. או משמפו של וכדין לנפקותא בטלמא. ואי־כ יש לנו ספק אם יש עליו איסור בל יחל אם לא יחן את הסלט כשני לצדקה והואיל ומיקר כלאו דבל יחל לא למנין ממון נאמר רק למנין איסור לכן אזלינן גספיקא של הלאו כזה לחומרא כמו באיסורין אף דמתה הוא פוגט בטנין ממון, מםא"כ למנין משה לנתינת פאה לפניים וסמן מיוב בפדיון כבן ושארי מתנות כהונה שטיקר כמצוה למנין ממון נאמר שציותה כתורה לתן מממונו לטניים ולככנים לכן אזלינן בספיקם לקולא כמו בספק ממון שכתורה לא הממירה בציווי של נתינת ממון זה לסניים או לככנים יותר מבשאר חיוג ממון להדיוט ובזה מיושבים הקושיות שמקשה הריין מל הרמב"ן והרשבייא מחולין ומיומא. שוב מצאתי בספר מחנה אפרים בהלכות נדרים סימן ח' שלדפתו מש"כ כרמב"ן וכרשב"א גספיקא דיש יד לצדקה דאזלינן למומרא הוא משום דים בזה ספק נדר דקי"ל בפיך זו צדקה ט"ש כל לשונו וכונתו הוא כמו שכתבתי לפיל. ולכן גבי כמנקה שאין חיובו מסתעף מאיזו דבר של איסור דינו בספיקו כבכל ספק ממון שדנינן קולא לנתבע. ופתה כשיש לפנינו קולא ומומרא לקולא מקשינן בתורת ודאי. ואפילו למה שכתב כשייך בחו"מ סימן פ"ו ס"ק ג' דכפנקה של עבד דין צדקה מליו. הא כגר נתבאר דגם בספק ממון מגיים אזלינן לקולא כמו בשארי ספק ממון. ולא מבטיא לדמה כרין בפ"ק דנדרים ז' ע"א אלא דאפילו לדמה כרניב"ן וכרשג"א דפסקו בספיקא דיש יד לצדקה דספיקו נמומרא כמו בספק איסור מ"מ הא כבר כתבתי לעיל דזה הוא דוקא בצדקה שחיובו הוא מדין נדר כמו לענין כגפיא דיש יד לצדקה דמיקר חיובו הוא מדין בל יחל ועיקרו לענין איסורים נאמר לכן ספיקו להחמיר. אבל בצדקה שאין חיובו מדין נדר כמו הענקה דק ממון יש לו ואזלינן בספיקו לקולא ונתישבו דברי כרשג"א בחידושיו לנ"ק ב' ע"ג שכתב דניזקין ספיקי דידכו להחמיר כאיסורין ודו"ק:

ואין להקשות על מה שכתבתי לפיל מהא דמותיג רב פפא 1 לרגא בס"ז מיץ טיב. וכל היכא דאיכא קולא ומומרא לקולא לא פרכינן והא הזאה דפסח דפציגי רבי אליעזר ורבי מקיגא וכר וקא פריך רבי עקיבא לקולא וכוי. והנה זה אין להקשות דכאן הוא סברת כש"ס דכצד של דחייה פסח את כשבת משיב מומרא אע"ס שאגו מקילין באיסור שבת מ"מ השיב ליה מומרא משום דלפי זה חל עליו כחיוב של משית פסח. והצד של אי דמית שבס משיב קולא משום דלפי זה פטור מלטשות פסח אט"פ שאנו מממירין באיסור שבה ואלו .ביבמות מ־ ע"א לפגין יבום של מריות אמרינן בהיפוך דכצד של דמית מצות יטם לעריות משיב קולא אמ"ס שלפי זה חל עליו חיוג מצות יבום. והצד של אי דמית מצות יטם לעריות חשיב מומרא אס"פ שלפי זה לא יחול עליו מצות יבום והוא ממש בהיפוך ממה דאסרינן במ'ז לפנין דמית פסח אה השגת. אך זה לק"מ דבשלמא ביבמות שפיר משיב את צד הדחה של מצות יבום למריות קולא דמקילינן באיסור מריות דיש במצות ימם הנאת הגוף ג"כ דלפסמים הוא מפן בה גם זולת כמצוה של יגום. דאף לאבא שאול דסובר כמיגם את יבמתו לשם נוי או לשם אישות הוא כפוגע בערוה. זה הוא רק מדרבנן. אבל מדאורייתא מודה אבא שאול דמותר ליבם גם בשביל נוי ואישות וכ"כ הריטב"א בחידושיו בריס כבא על יבמתו לכן משבינן צד כרמיה של יגום לטריות קולא דמקילינן באיסור מריות אמ"פ דים בזה חומרא ג"כ דלפי זה על עליו חיוב מצות יטם מ"מ הואיל ואיסור מריות הוא איסור כרה לכן הקולא דמקילינן באיסור כרה היא גדולם מהמומרא שמממרינן עליו שיחול עליו מצות יבום. סשא"כ ננדז לענין דחית פסח אה כשבת לא חשיב צד הדמיה לקולא אמ"פ שאנו מקילין באיסור שבח שהוא כרה וסקילה דהואיל ואין במשיס הפסח מאח כגוף לכן אין זה קולא מה שמקילין ליה לדחות את השגת דמה בצע ליה בדחיתו את כשבת. לכן אמרינן בהיפוך דכצד של אי דמית פסח את כשבח משיב קולא דלפי זה משסרשי ליה שפטור מלמשות הפסח. והצר של דמית פסה את כשבת משיב חותרא דלפי זה על סליו כמיוג לפשית כפסח וזה פשוט. אך זה יש לכאורה להקשות לפי מה שכתבתי לעיל דכל מקום שכולכין בספיקו להקל אמרינן בהיפוך דלקולא מקשינן. א"כ מאי מקשה הש"ס בע"ז מפסמ הא שם הספק הוא לקולא שלא למשות פסח בשבת דהא אי אפשר לדחות שבס מספק ואייה שפיר אמרינן בהיפוך דלקולא פרכינן. אך לק"מ דהא עיקר הקדה שלא ידחה פסח את השבת הוא רק מדרבנן דהא הקדה הוא מהזאה והזאה שאינה דוחה אה השבת הוא רק מדרבנן. וא"כ אתי שפיר דהשיש נינו ספק •אה יש איסור דרבנן על שחיטת הפסה בשבת או לא הדין הוא דחייב לשחוט את הפסח אף שהוא שבת דהא ספק דרבנן הוא ולקולא אזלינן באיסור שבת וא"נ שפיר מקשה שם הש"ס דהיה לנו לשבוק הפירכא שהוא להקל ברציה פסה.שלא לעשותו בשיח ולתפוס הפירכא להומרא לחייבו נעשית הפסה :

ואחר שנתברר לנו כל זה יבואר מה שהתחלתי בראש דברי שיש הוכהה דבספיקא דדינא מודה הרמב"ם דהספק בשל תורה אסור מן התורה משום דכל עיקר ראיהו של הרמב"ס הוא מספק ממזר שהתירה התורה כמו שנתבהר"ן סוף פ"ק דקדושין בסוניא דספק ערלה. ולפי מה שכתבתי לעיל יש ראיה דבספק ממזר גופא לא התירה התורה רק אם הספק הוא במעשה. אבל אם כספק הוא בדין אם הוא ממזר או לא אזלינן בספיקי להומרא דין תירה. דבקדישין ס"ז ע"ב חקרו בש"ס מנא לן דלא תפסי קדושין בחייבי כריתות. והמסקנא דילפינן בהקישא דרבי יונה מאחות אשה ובדף ס"ה שס מקשה הש"ס. אי הכי אפילו נדה נמי לא יתפסו בה קדושין ומשני שאני נדה דנני בה קרא בהדיא שקדושין תופסין בה דכתיב ותהי נדחה עלי'. שיב מקשה הש"ס מכדי מיכא לאקושינכו לאחות חשה ואיכא לאקישינהו לנדה מאי הז־ה דאקשיה לאחות אשה אקשה לנדה ומשני קילא ותומרא לחומרא מקשינן. והקשו התיס'שם בד"ה להומרא וכוי וז"ל וא"ת אדרבה הומרא הוא לאדר דתפסי בה קדושין וכו' וי"ל דאדרנה הומרא הוא לאמר דלא תפסי בה קדושין ד־גחוך כך אנו אומרים דהול־ ממזר וכו' עכ"ל, והנה לכאורה יש להקשות רזה על הך כללא שכללתי לעיל דבכל ויקום דאמרינן לקילא והומרא להומרא מקשינן אזלינן בתר העיקר ולא בתר המסתעף מן העיקר והבאתי ראיות לזה. וא"כ בהך דקדושין ס"ה הפאר קישיה כתיס' דאדרגה הומרא הוא לאמר שיתפסו הקדושין לאוסרה לעלמא. ומה שתירצי דאדרבה הומרא הוא לאמר שלא יתפסו כקדושין ד"תוך כך יהיה הילד ממזר לכאורה נא יספיק לנו תירון זה דהא מה שהולד ממז־ מסתעף ממה שאין קדושין תופסין וכבר בארתי דלא אזלינן בתר המסתעף רק בתר העיקר וההתחלה וכאן ההתחלה היא מה דלא תפסי בה קדושין שהוא אדרבה קולא שלא לאוסרה לעלמא :

ונראה לתרץ זה דלכאורה יש להקשות על קושית ההיס' שהקשו, אדרבה חומרא הוא לאמר שקדושין תופסין לאוסרה לעלמא. דהא בדף ב' ע"א הקשו התוס' בד"ה ב"ש וכו' וז"ל במס' עדיות תני לה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. ואע"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוי ב"ש לחומרא. מיהו לאו להכי מתשל וכו' עכ"ל. כרי שתפסו התוס' להך דין דג"ש דבפחות מדינר לא כוי קדושין לחומרא משום דלפי זה אם תקבל קדושין מאחר יתפסו בה הקדושין של אחר. ואלו בדף ס"ח ע"א הקשו בהיפוך דאם נאמר דחפסי קדושין בעריות חשיב חומרא מה שנאסור לעלמא אע"ג דלפי זה אם הקבל קדושין מאחר לא תצטרך ממנו גני. והוא בהיפוך ממה שתפסו בדף ב' מ"א:

אמנם האמת יורה דרכו דבין בדף ב' ט"א ובין בדף ס"ח ע"א דעת התוס' הוא דכל כה"ג שמספקינן אם הקדושין תופסין בהאשה או לא. לא שייך כלל לקרות לשום צד בין להצד דתפסי הקדושין ובי! להצד דלא תפסי כקדושין לא קילא ולא חומרא. מאחר דלכל צד משני הצדדים יש קולא וחומרא דאם נתפוס הצד דהפסי בה הקדושין אע"ג דלענין כקדושין של ראשון חשיב סומרא מה דתפסי בה הקדושין שלו דלפי זה צריכה ממנו גט. מ"מ הא לפי זה הצד אם תקבל קדושין מאחר לא תצטרך ממנו גט ונמצא שנתכפכה כסומרא לקולא. וכן בהיפוך אם נתפוס את הצד דלא תפסי בה קדושין אע"ג דלענין קדושין של ראשון חשיב זה קילא שלא תצטרך ממנו גט מ"מ הא אם תקבל אחר כך קדושין מאחר תצטרך גט מהשני. א"כ נהפכה הקולא לחומרא. ובכיות כן כל כה"ג דמספקינן אם תפסי קדושי! גכאשהאו לא לא שייך כלל לקרות לשני הצדדים הן להצד דתפסי כקדושי! והן להצל דלא תפסי הקדושין לא קילא ולא חומרא. ולכן אין דברי התוס' סותרים זה את זה דבין בדף ב' ובין בדף ס"ח דעת התוס' שוה כנ"ל. ולא דמו להך דיומא פ' ע"א דמקשה שם הש"ס א"כ הוי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. שם מה שמקילין ג"ש בסתם אדם אין זה גורס החימרא לעוג מלך הבשן דהא כבר אפשר להיות דבסתס ארס שיעורו ביביעית ובעוג מלך כבשן במלא לוגמיו, אלא דלקישטא דמילתא סנרי ב"ש דגם בעוג מלך הבשן הוא ברביעית. ונמצא דאע"ג דיש בדברי ב"ש קולא וחומרא מ"מ הקולא אינה גורמת החומרא רק דלענין סתם אדם הוא קולא ולענין עוג מלך הבשן הוא חומרא ולכן מקשה הש"ס דהואיל ולענין סתם אדם הוא קולא לתניא בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה דהא סיף סוף לענין סתס אדס הוא קולא. משא"כ לעני! תסיסת קדושין באשה לא שייך לאמר דצד כתפיסת קדושין הוא חומרא ולא קולא דהא בכל אשה תפסי קדושין פעם אחת וכשיתפוס בה קדושין פעם אחת לא יתפוס בה קדושין בפעם ב' ומה לי אם יתפוס בה קדושין עתה ולא למחר או שיתפוס בה קדושין למחר ולא עתה. ולפי זה מה שכתבו התוס' בקדושין נ' ע"א ד"ה ב"ש וז"ל ואע"ג דאי קבלה קדושין מאחר כוי ב"ש לחומרא וכו' אין כונתס להקשות דאדרבה ב"ש כוי לחומרא אלא דכונתס דלא שייך לקרות דברי ב"ש לא קולא ולא הומיא. וע"ד זה יתפרש גם קושית התוס' בקדושין ס"ח ע"א ד"ה לחומרא וכו' וא"ת אדרבה חומרא לאמר דתפסי בה קדושין עכ"ל. אין כונתס לאמר דבאמת הוא חומרא אלא דכונחס דאין זה בסוג קולא ולא בסוג חומרא ואיך תופס כש"ס לחומרא מה שאין קדושין תוססין הא יש חומרא כזאת בהיפוך. ולפי זה מסולק מה שהקשה הגרע"א בחידושיו למשניות בפ"ד דעדיות משנה ז' ע"ש ודו"ק. ובהיות כןלק"מ מה שהקשיתי לעיל על מה שתירצו התוס' בקדושין ס"ח ע"א ד"ה לחומרא וכו' דמומרא הוא לאמר דלא תפסי בה קדושין דמתוך כך אנו אומרים שהולד ממזר. וכקשתי לפיל דלפי הכלל שכללתי דאזלינן אחר העיקר ואחר ההשחלה אך לא אחר המסתעף. ולפי זה אתי שסיר דרק במקום ששייך לומר קולא וחומרא בהעיקר אז אזליגן אחר העיקר ולא אסר המסתעף ממנו. משא"כ כאן לעני[ תסיסת קדושין בעריות דלא שייך בזה לקרות לא קולא ולא חומרא לכן הואיל ואין בהעיקר לא קולא ולא חומרא לכן שפיר אזלינן בתר המסתעף ממנו אם בכמסתפף יש חומרא או קולא :

אמנם עדיין יש להקשות לסי מה שכתבתי לעיל דלא אמרינן לחומרא מקשינן רק במקום דהססק הוא לחומרא אבל במקום דאזלינן בהספק לקולא אמרינן בהיפוך דלקולא מקשינן. וא"כ כאן בספק ממזר דקי"ל דססק ממזר מותר מן התורה וא"כ אדרבה היה לן לאמר דלקולא מקשינן ונסתר תירוץ כתיס'. אלא ודאי צריך לאמר דמה דאמרינן דספק ממזר מותר מן התורה הוא רק אם הספק הוא במעשה. אבל בספיקא • דדינא כספק הוא למומרא מן כתורה. ולכן כאן דהספק הוא אם הולד מטריות שיש בהם כרת הוא ממזר כמו באחות אשה או שאינו ממזר כמו בנדה דכוא ספיקא דדינא בספק זה אזלינן לסומרא גם בספק ממזר ולכן אמרינן גזה ולקולא ומומרא לחומרא מקשינן. ואם כן מוכח דכספיקא דדיגא מודה הרמב"ם שהוא אסור מן כהורה דהא כל מיקר לימודו וספק של חורה הוא מן מתורה לקולא. הוא מספק ממזר כמבואר בכר"ן סוף פרק קמא דקדושין וכבר נתבאר דבספק ממזר גופא אזלינן גספיקא דדינא לסומרא. ומיין נמל"מ בפרק ב' מהלכות טומאת צרעת הלכה א' שכתב כן למנין ספק נגפים דקי"ל דספיקו להקל הוא ג"כ רק אם כספק במציאות איך הוא. אבל בספיקא דדינא כספק הוא למומרא וכממם הוא משום דליכא ספיקא קמי שמיא:

מכאן ואילך חסר וחבל על דאבדין: