קנאת סופרים/שורש/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

קנאת סופרים ‏ שורש א

כתב הרב דמלשון התלמוד תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני נתברר דאין למנות בכללן מצות דרבנן ודלא כבה"ג ואחרים עמו שמנו בכללן מצות דרבנן. והרמב"ן ז"ל נסתפק ראשונה על המימרא דלעיל אם היא דברי הכל או שהיה בה מחלוקת. ולא הבנתי מאין מצא מקום להסתפק כי האי ספקא והלא כללא הוא דאפושי בפלוגתא לא מפשינן כ"ש במקום שלא מצינו בו מחלוקת מפורש דליכא למיחש להכי דקי"ל דלא הוו שתקי מינייהו אילו היה אצלם חלוף דעות באותו מנין לא היו נמנעים מלהעתיקו אל הדורות שלאחריהם, ולפע"ד יש עוד להביא ראיה ממאי דאיתא בפ"ק דקדושין (דף ל') למה נקראו שמן סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה ויש לדון מכל שכן דודאי מונים היו מ"ע ול"ת וזהו מנין תרי"ג הנשאר אצלנו במסורת, ועוד דקרא כתיב וזכרתם את כל מצות ה' ולא יונח לזוכרן מבלי שידעו כל אותן הנכנסות במנין ומסתמא היה מניינם ברור להם מקדם אלא שנפלו ספקות אחר כך בקצתן בפרטות:

ותו קשיא לי טובא על מה שכתב עוד הרמב"ן וז"ל וספק אחר אם היא הלכה למ"מ כלומר שנאמר למשה מפי הגבורה כך וכך מצות אני מוסר לך לצוותן לישראל מורשה או שהוא אסמכתא בעלמא מן הגימטריא הזו שזה החכם ר' שמלאי הדורש זה מצא המצות כן לפי המנין שמנה בהן ונתן סימנים בהן וכו' ע"כ, דאיך יתכן להסתפק בזה והלא קי"ל בכל המצות כלן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני וכיון שקבלו פירוש כל המצות ודאי דידעו ג"כ מניינן מבלי שיצטרכו לקבל זה המנין מהלכה למשה מסיני דנימא ליחשבו להו מעצמן ומניינא במסורה למה ליה ודכוותה מקשינן בפ"ק דקדושין (דף ל') לגבי מנין אותיות שבתודה ניתי ס"ת ונימנינהו והכא נמי הלכה למ"מ על מנין תרי"ג למה לי ליתו ס"ת ולימנינהו: ותו קשיא על הצד השני שנסתפק בו הרמב"ן ז"ל שמא ר' שמלאי דרש באותו המנין שמצא הוא בעצמו כי למה אשתמטיה צד אחר שיש עוד מקום לספק בו דדלמא דרש המנין שקבל מרבותיו שהיה ג"כ במסורת אצלם איש מפי איש עד מרע"ה שבזמנו שהיו כל ישראל יודעים פירוש התורה ע"פ מפי מרע"ה שקבל מפי הגבורה עמדו הם מעצמן ומנו אותן ואחר כך נמשכה זאת הידיעה לדורות שלאחריהן ועמד ר' שמלאי ונתן סימנין בהן ואח"כ בא רב המנונא והוציאו דרך אסמכתא מן הכתוב באותה גימטריא, והתמה מהרמב"ן ז"ל למה השמיט זה המציאות אם לא נאמר שרצה הוא ז"ל לחדש שיטה מתחלפת משיטת הרב ז"ל ולכן לא כתב זה המציאות הג' שהוא האמיתי לדעת הרב וכבר כתבתי הדוחקים הנמשכים לפי הספקות שנסתפק בהן הרמב"ן דאין לחוש להן כלל ודרך הרב סלולה לפי המציאות האחרון דלעיל עד שהרמב"ן עצמו בהר בה והחזיקה אחר כך שיהא מנין תרי"ג דבר מוסכם אצל רז"ל אין חולק עליו. וכן הוא דעת בעלי התוס' ז"ל בפ"ק דסוטה (דף ג') כתבו ז"ל שם ר' ישמעאל אומר רשות תימה לר"י וכי לית להו הא דאמרינן בשלהי מס' מכות (דף כ"ג:) תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני וכו' לר' ישמעאל דאמר רשות בצר להו או לר"ע טפי להו ונראה דבשאר מצות דמפיק ר"י מקרא עביד ליה ר"ע אסמכתא ודריש ליה לדרשא אחריתי ע"כ, הרי דלא עלה על דעתן ז"ל להטיל שום מחלוקת או ספק באותו המנין שדרש בו ר' שמלאי דאלו הוו מספקי ביה לא היה מקום לתמיהתם כלל:

ועוד איכא לאתמוהי טובא על הרמב"ן ז"ל איך ייחס אל הרב בעל הלכות גדולות סברא דלפי הנראה לא דמה אותה ולא עלתה על לבו ואחרי המחילה הראויה יש לאומר שיאמר שהוא ז"ל החליף הכוונה בדעתו של בה"ג כדי להצילו מתפיסת הרב באמרו דלדידיה מימרת ר' שמלאי וכל כיוצא בה במספר הזה תפסו להם בחשבונם כל המצות הנוהגות בישראל לדורות ועשו להם סימן כמנין אבריו של אדם ומנין ימות החמה ולא היתה כוונתו של ר' שמלאי באותה מימרא אלא לדרוש מה שהוא משלים עליה בא חבקוק והעמידן על אחת וכו' ע"כ פירש דלא נחית ר' שמלאי למנין תרי"ג בדוקא אלא דנקטיה לדוגמא בעלמא כלומר הוא וכל כיוצא בו כאילו יאמר כל המצות הנוהגות בישראל ולפום קושטא דמלתא מדברי בה"ג משמע איפכא שהרי אחר שמנה המצות לפי דרכו סיים שם בזה הלשון הרי כאן תרי"ג מצות שקבלו ישראל מסיני יה"ר שנזכה לקיימן כהלכה ע"כ, למדנו מזה בדעתו ז"ל דמנין תרי"ג הוסכם בו על המצות בדוקא ולא על דרך אם כן: ועוד מדבריו למדנו ג"כ דאית ליה שקבלום כלן מסיני דהיינו דמדאורייתא נינהו ומה שכלל בתוכן קצת מצות דרבנן הוא מתוך הדחק שלחצו להמציא מנין מכוון ולזה הוכרח לכלול בהן קצת מצות דרבנן ואחשבינהו כדאורייתא מלאו דלא תסור או שמצא לרז"ל שהסמיכו אותן אל הכתובים דרך אסמכתא:

ואגב ארחין איכא למידק במאי דכתב הרמב"ן ז"ל גבי ההיא דפ' החולץ (דף מ"ז:) דקאמרה נעמי לרות אסיר לן תחום שבת וכתב הוא ז"ל עלה שיחשבו שאמרה לה ברוח הקדש אפי' מצות העתידות להתחדש כמו שאמרו מפקדינן אתחום שבת והיא מצוה מדבריהם ע"כ, נמשך הוא ז"ל לשיטתו דתחומין מדרבנן ולית להו עיקר מדאורייתא וכמו שהאריך בזה בספר המלחמות ספ"ק דעירובין ולפ"ז אפשר ג"כ לומר דאסיר לן ייחוד דקאמרה היינו אפילו ייחוד דפנויה אע"פ שהוא דבר הנאסר אח"כ בימי דוד כדאיתא בפ' אין מעמידין (דף ל"ו:) וכבר נשמר מזה רש"י ז"ל דפירש התם ייחוד להתייחד עם אשת איש לאפוקי ייחוד דפנויה שנתקן אח"כ איסורו בימי דוד ולדידיה נמי תחום שבת דהתם אתי אליבא דר"ע במ"ש המרדכי בשם ראבי"ה ספ"א דעירובין ודלא כפירוש התוס' דלאו דוקא נקט התם תחומין אלא ירצו בו ההוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן. ונמצא ג"כ לרש"י ז"ל פרק ר' עקיבא (דף פ"ז:) בההיא דמר סבר אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד ז"ל הלכך כשנסעו מרפידים נסעו בשבת שלא הוזהרו לילך יותר מאלפים אמה ע"כ, דהכא נמי כר"ע אתיא אבל בפ' כיצד מעברין (דף נ"ט.) משמע דלענין הלכתא ס"ל כרבנן ודלא כר"ע שהרי כתב התם כל מה שגזרו חכמים בעירובין להחמיר על ד"ת באו דמדאורייתא לא מיתסר מידי ואינהו גזור הלכך אזלינן בהו לקולא דהא תחומין עצמן מדרבנן ע"כ, הרי דעם כל סברתו לענין הלכה בתחומין מכוונת לדעתו של רמב"ן ז"ל מ"מ לא עלה על לבו לפרש בההיא דפ' החולץ דלעיל כמו שנדחק בו הרמב"ן ז"ל שאמרה נעמי ברוח הקדש גם המצות העתידות להתחדש ואולי גם לדידיה אפשר דלא אמרו ז"ל הכי אלא ללמדנו דבכלל המצות שמודיעים אל הבא להתגייר איכא נמי מצות דרבנן כדי שיקבל עליו גם עול מצות של דבריהם דהיינו מצות קלות וחמורות דקאמר לעיל ודרשו בכתובים דרך אסמכתא בעלמא אמנם לפי שיטת הרב פ' כ"ז מהל' שבת וסמ"ג לאוין ס"ו ור' יהונתן על מתני' דעירובין דלעיל והסכמת הגאונים כוותייהו כמ"ש הרב המ"מ שם אתו שפיר כל הנך סוגיות דלעיל אליבא דהלכתא בלשון הירושלמי המובא בהרי"ף ספ"א דעירובין דתחום י"ב מיל דאורייתא ולא אצטריכנא לדחוקי נפשין ולאוקומי להו דלא כהלכתא ואליבא דר"ע כרש"י ז"ל או לידחק עוד טפי ולמימר דנעמי דברה על העתיד כהרמב"ן ז"ל. עוד הוסיף הרמב"ן ז"ל לדקדק בחילוף נסחא בין בה"ג והרב שלא מצא כתוב בסיני בנסחתו של בה"ג והרב ז"ל נראה כעושה עיקר ממה שהיה כתוב בלשון התלמוד מלת בסיני ולפי האמת לא דקדק בזה הרב ז"ל אלא לפשיטות יותר מרווח דמלת בסיני מוכחא להדיא כדבריו אבל בלאו הכי נמי לא היה מקום להבין בלשון המימרא דתרי"ג מצות שנצטוו ישראל אלא באותן מצות שהן מדאורייתא דוקא דאילו מנינן בהו מצות דרבנן פשו להו טובא ממנין תרי"ג. ודע דמסיני דקאמר לאו דוקא אף לדעת הרב כמ"ש לקמן בשרש ג' וז"ל ואמנם כוונו לומר בסיני לפי שעיקר התורה היה בסיני ע"כ, ועוד דאילו הוה בכללן מצות דרבנן מה ראו ליחס להן מנין קבוע והלא במשך הזמנים ישתנה בפחות ויתר ולעתיד לבא נמי יתוספו עליהן מצות חדשות מדרבנן ומה שהסמיכו ג"כ זה המנין לגימטריא של תורה שכתוב בה שהיא מורשה על מצות של תורה לחוד משתמע: ועוד מלשון המימרא עצמה דבא דוד והעמידן על י"א וכו' לא יתיישב זה המאמר אלא על תרי"ג המוזכר לעיל מיניה שהוא העמידן על י"א וכינוי דהעמידן שב לאותן תרי"ג דלעיל ובימי דוד לא היו בעולם עדיין כמה מצות שמנה בה"ג בכלל תרי"ג, ולא עוד אלא דנראה פשוט דבה"ג עצמו הבין לפי נסחתו דמצות שנצטוו ישראל היינו אותן דאורייתא דוקא כמ"ש אחרי מניינו לשון דלעיל הרי לך תרי"ג מצות וכו' שקבלו וכו'. עוד הוסיף רמב"ן ז"ל להליץ בעד בה"ג וזה לשונו ועוד אפי' לפי הנוסחאות שכתוב בהן נאמרו למשה מסיני אינו דבר רחוק ונפלא להביא בכללן מיעוט מצות מדבריהן וכו'. ואני הצעיר שמעתי ולא אבין דבשלמא אילו הכניס ה"ג כל מצות דרבנן במנין תרי"ג עד שישלימו אותו הסכום בתשלום ובצמצום ניחא למימר לפי דעתו שנאמרו מסיני מפני שלא חששו לאותו המיעוט שהוא מדרבנן על דרך אין למדין מן הכללות אבל השתא דאיכא מינייהו טובא דאע"ג דמצות דרבנן נינהו לא הכניסום באותו מנין של תרי"ג ונמצא דהאי מניינא לאו בדוקא נקט ליה למה הוצרכו לכך ומה תועלת לאותה גימטריא של תורה דלאו לאגמורי מינה מידי קא אתיא:

עוד כתב הוא ז"ל דחז"ל נוהגים להביא בענינים של דבריהם לשון תורה ולחזקה כמו אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקב"ה נסכו מים לפני בחג כדי שיתברכו לכם גשמים ואמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות וכו' והדבר ידוע שאינן אלא דרבנן ושם עוד אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר רחמנא אמר אדכר ואע"פ שהן דרבנן בלא ספק ומפורש אמרו הולכין למקום שתוקעים ואין הולכים למקום שמברכין פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן עכ"ל. וגם באלה המונחים איכא גמגומי טובא, חדא דאמאי קאי חשיב לניסוך המים במידי דדבריהם והלא קי"ל דהויא הלכה למ"מ הויא ואפי' נסבול הדוחק של מהר"י די"ל דתירץ דקאמר הכי משום סופו דהיינו אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות ובו' דמדרבנן נינהו עדיין יקשה לזה מה שבא בדברי התוס' בפ"ב דחגיגה דף י"ז ע"ב ופ"ו דמנחות דף ס"ה ע"ב דלא שייך למימר אמרה תורה אלא בדבר שהצדוקים מודים בו ובההיא דלעיל דנסכו מים לפני בחג וכו' שאינו דבר שהצדוקים מודים בו שהרי רגמוהו באתרוגיהן כתבו דיש לחלק משום דהתם קאמר מפני מה אמרה תורה. ונראה לי להסביר זה החלוק דהיכא דקאמר תלמודא בניחותא דייק בלישניה טפי מהיכא דנעשה בשואל וקאמר בלשון בעיא מפני מה וכו' ואע"ג דאח"כ הביאו הם ז"ל עוד ראיה מההיא דפ"ב דמגילה דף כ"ט ע"ב עולת חדש בחדשו אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה דאין צדוקים מודים בו מ"מ עדיין לא הרווחנו אלא שיאמר זה הלשון אף במדרש חכמים דהיינו מדרש גמור אבל בדבר שלא דרשו בו אלא דרך אסמכתא בעלמא ולאו לדרשה גמורה אין לנו. ואגב ארחין כמזכיר אל המעיין אמינא ליה דבעל יבין שמועה אגב שטפיה לא דק בכללא שהביא בענין זה בסי' תקכ"א דכתב דהא דאמרינן דלא שייך למימר מפני מה אמרה תורה אלא בדבר שהצדוקים מודים בו היינו כשאומר מפני מה אמרה תורה אבל כשאומר אמרה תורה ולא מפני מה היינו אף שאין צדוקים מודים בו ע"כ. במחילה ממנו עינו הטעתו דאיפכא כתבו התוס' ז"ל:

ותו אצטריכנא למודעי בדעת הרמב"ן ז"ל דמנא ליה בההיא דאמרו לפני בר"ה דהוו מילי דמדרבנן לגמרי והלא יותר קרוב לומר דמדקרי קרא לההוא יומא יום זכרון משמע שצריך להזכיר בו הזכרה דהיינו עניינים של מלכיות זכרונות ושופרות דנפקי להו במדרש חכמים והם ז"ל בחרו בנוסח אותן פסוקים מפני שנאמרו ברוח הקדש והוסיפו עליהן נוסח הברכות ודמי למאי דכתב רמב"ן עצמו לקמן בענין הלל שנצטוה למשה בסיני שיאמרו ישראל שירה במועדיהם ובא דוד ותקן להם את ההלל הזה והכא נמי דכותיה וכן נראה שזה דעת הרב בפי' המשנה דסדר ברכות וכו' בפ"ד דר"ה וז"ל אמר ה' בר"ה זכרון תרועה ובאה הקבלה זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות ועוד אמר והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם ובאה הקבלה כי מה שהחזיר אלהיכם בנין אב כל מקום שנאמר זכרונות ושופרות יהיו מלכיות עמהן ע"כ, והיינו מה שאמרו בגמרא התם עלה רחמנא אמר אדכר שיכוונו בזה למאי דילפינן להו מקראי לבתר הכי במתניתא דאיתא התם וכן משמע מפירש"י שם רחמנא אמר אדכר כדתניא בברייתא לקמן ובפי' על התורה בפ' אמור כתב זכרון תרועה זכרון פסוקים כגון מלכיות זכרונות ושופרות לזכור להם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל ע"כ, מלשון כגון דקאמר משמע דדעתו ז"ל כמו שכתבתי דמן התורה דכתיב בה זכרון תרועה נצטוו בהזכרת דברים מעניינא דיומא והם ז"ל תקנו לזה פסוקים של מלכיות זכרונות ושופרות וכו' ועם שהרמב"ן ז"ל בפי' התורה כתב עליו דכל זה אסמכתא מדבריהם ומפורש אמרו הולכין למקום שתוקעים ואין הולכין למקום שמברכין פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן כבר השיב הרב מזרחי באופן נאות לקיים דברי רש"י ז"ל יעויין שם ומתוך דבריו ג"כ למדנו דמה שהוכיחו מן הכתובים הוא לזכור מלכיות זכרונות ושופרות אבל הברכות שתקנו ודאי שהן מדרבנן לגמרי והיינו מאי דאמרינן התם הולכין למקום שתוקעים ואין הולכים למקום שמברכין דאברכות דוקא קאי אבל ההזכרה מדאורייתא היא וכמו שנראה כן מאותה ברייתא אשר הובאה ג"כ בת"כ דמסתמא דרשה גמורה היא כדעת רש"י והרב ז"ל ודלא כמהר"י די"ל שהודה לו להרמב"ן ז"ל בזה שלא כדרכו ולא ידעתי מאין נתברר לו זה. עוד על הטעם הב' שהביא הוא ז"ל להתנצלות בה"ג נלע"ד דלא סלקא ליה כל עיקר דלא דמו אותן מקומות שהוא מביא לסיועו שדברו בהן לפי הרוב לדהכא כלל שהרי מן אותן המקומות למדנו חשבון מדוקדק בצמצום אלא שקצר הכתוב מלבאר באיזה ענין מיוחד אל אחד מפרטיו לפי שלא חש להאריך בדבר שאינו של עיקר כגון דקא חשיב כל בני יעקב וקאמר בכולהו אשר יולד לו בפדן ארם אע"ג דאיכא מינייהו שלא נולדו שם וכן ת"ל שנה של גלות מצרים ומנין עולי גולה בימי עזרא הוא מדוקדק בצמצום אלא שלא הקפיד במיעוט שהיו בהן משאר שבטים להזכירן בשם ייחוסן אבל הכא גבי מנין המצות יהיה לפי סברא זו מנין תרי"ג לא בדוקא וגם לא קרוב למנין האמיתי המצומצם דאיכא טובא מדרבנן שלא הכניסן במנין ומה הועילו חכמים במנין זה שאינו מודיע כל המצות הנהוגות בישראל ומה יתן ומה יוסיף להסמיכו אל גימט' של תורה ולתת בהן סימנין לאיבריו של אדם ולימות החמה:

ועוד הביא כמה מצות שלא נאמרו בסיני ורצה להסתייע מזה דבסיני לאו דוקא וכיון שכן לא יהא כ"כ רחוק שיוכללו ג"כ באותו מנין קצת מצות דרבנן. ונ"ל שדברי הרב ז"ל לקמן בשרש ג' יספיקו להשיב עליו וז"ל ואמנם כוונו לומר בסיני לפי שעיקר התורה היה בסיני ע"כ, דקדק הרב לומר עיקר התורה דמילי דרבנן לא הוו בכלל תורה וא"כ מלת בסיני לאו דוקא היא לענין המקום שנאמרו בו אבל המשמעות ודאי דעל מילי דאורייתא לחוד היא באה כיון שעיקר התורה מסיני ניתנה לכך סמך על אותה תיבה דמסיני לרמוז על כל התורה אבל שירמוז ג"כ למה שאינה תורה ודאי לא:

עוד כתב הרמב"ן ז"ל והנה בכאן הביא אותנו משך הענין ובו' הוא ז"ל סבור וכו'. אחרי ההשקפה במה שכתב הרב בחיבורו בהלכות ממרים וכאן בספר המצות יתברר למעיין דאין להבין לפי דעתו ז"ל שכל מי שיעבור על דבר מדבריהם יקרא עובר במ"ע של תורה דעל פי התורה אשר יורוך וכו' ועל מל"ת דלא תסור מן הדבר וכו' אלא משיעור לשונו אין לנו אלא דעובר על ד"ת מי שאינו נשמע להוראת ב"ד מחמת שהוא סומך על דעת עצמו ובוטח בשיקול דעתו לעמוד בשמועתו ולא ישוב מפני כל ואם הוא יורה לעצמו או לאחרים כך ועם שאר התנאים שפירשו רז"ל יתחייב מיתה או אם לא יעבור מחמת מרד והמראה אלא מפני שיצרו תקפו ועל דעת שהוא עושה איסור לא יהא זה עבריין במצות התורה לדעת הרב ודלא כמו שהבין ממנו הרמב"ן ז"ל ומבואר זה ממה שכתב בפ"א מהל' ממרים שאין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד מכאן מוכח דלדידיה מדרגת האיסור שוה בשניהם פי' בין העובר על לאו של לא תסור גרידא מבלי חיוב מיתה לפי שאינו בדבר שיש בו כרת בין יש בו חיוב מיתה לפי שהורה על דבר שיש בו ברת לא יתחלפו בענין זה דבתרוייהו כממרא על הוראת ב"ד נינהו וכמחזיק במחלוקת כנגדם ואינו בעיניו כעובר עבירה לפי שאינו מודה אליהם והחילוק בין הממרא שיש בו חיוב מיתה לאותו שאין בו עונש של מיתה הוא נתלה בחומרת הנושא דהיינו שיהיה על דבר שזדונו כרת או לאו אבל תרוייהו בהמראה נינהו וכן מוכח ממשמעות דברי הרב שם בריש פ"ק דהל' ממרים שכתב ז"ל ב"ד הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבע"פ וכו' וכל המאמין במשה רבינו ותורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן וכו' כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בל"ת וכו', דודאי דעתו לומר שאינו עושה כהוראתן מפני שלא האמין בהן דאדסמיך לעיל מיניה קאי ודקדק לומר מי שאינו עושה וכו' דבעינן מעשה דוקא דהיינו לעשות לעצמו או לאחרים ובלאו הכי אינו נעשה זקן ממרא שיהא בו חיוב מיתה וכן לשון הרב יורה על זאת הכוונה בלי ספק שכתב כאן ז"ל אין לי אלא מצות שנצטוו על הר סיני מצות שעתידין להתחדש כגון מקרא מגילה מנין ת"ל קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר והוא שיאמינו בכל מצוה שתקנו הנביאים והחכמים אח"כ ע"כ. הרי מה שקבלו כבר הוא להאמין בתקנותיהן ומי שאינו מאמין דוקא הוא העובר על מה שקבלו דהיינו לאו דלא תסור ועשה דעל פי התורה וגו' אבל העובר על דבריהם על דעת שהוא עושה איסור לא יהא בכלל זה לפי דעת הרב וכן במ"ע לקמן סי' קע"ד כתב ז"ל שנצטוינו לשמוע אל הב"ד הגדול וכו' דהיינו ודאי שלא להיות סרבן מלקבל דבריהם נמצא לפי זה שהחילוק מבורר בדעת הרב בין העובר דרך סרבנות והמראה אל העובר מפני שלא כבש את יצרו באותה עבירה וע"ד שהוא עושה איסור כמבואר לעיל דלא ראי זה כראי זה כלל:

ולא נעלם מבינתו של הרמב"ן ז"ל לחלק בזה כמו שניכר מכתלי דבריו במ"ש ז"ל אבל הגזרות והתקנות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו הזה אלא סמך בעלמא ואין בהן דין המראה כלל וכ"ש שהממרה בהן ועובר בא' מהן ע"ד שהוא עושה איסור שאינו עובר בלאו הזה ואינו בכלל דין פרשה זו כלל לפי שהיא כלה עונש הממרים לא החוטאים עכ"ל. הרי שהרגיש באותו החילוק שכתבנו דאיכא לאפלוגי בין העובר דרך המראה או ע"ד שהוא עושה איסור שהוא ממש החילוק דלעיל ומה שלא הרחיב הדיבור בזה לפי דעת הרב הוא משום דלפי דעת הרמב"ן ואינו אמת כי הוא סבור דאף אם יעבור דרך המראה על של דבריהם אינו נעשה זקן ממרא אפי' שיהא באותו הדבר אפשרות לבא לידי דבר שיש בו חיוב כרת וגם לא יהא בו משום לאו דלא תסור אלא סמך בעלמא ועם זה האמור לעיל ממילא רווחא שמעתא לפי שיטת הדב ז"ל ונסתלקו טענות הרמב"ן ז"ל דודאי כשאמרו על תקנות דרבנן דאלאו דלא תסור אסמכינהו היינו בעובר עליהן שלא בהמראה ומשום אסמכתא בעלמא אמרו לדמות זה העבריין אל אותו החמור שמתעצם לחלוק עליהם וניחא לפי זה להקל בספק של דבריהם או לפי הצורך כגון גבי הדביק פת בתנור וכו' וכן במה שאמרה אתי עשה דאורייתא ומבטל עשה דרבנן. ואין צורך לדחוקי נפשין ולומר שתנאי היו דבריהם לילך בהו לקולא משום היכרא בין דבר תורה לשל דבריהם כמו שכבר דחה והרחיק זה רמב"ן ז"ל וכתב שאינו דבר מתיישב על הדעת הנכון ולא דברים הגונים ולא של עיקר. ונהי דלפע"ד לא היה כ"כ רחוק לתרץ כה"ג דהרי מצינו כיוצא בו בפ"ק דמ"ק דף ג' ע"ב דקא משני ליה ר' יוחנן לר"ל אימור כך התנו ביניהם כל הרוצה לבטל יבא ויבטל ה"נ נימא דכוותה דכך התנו לאקולי באיסורין דדבריהם והסתכל בזה הלשון דנקט אימור כלומר דאפשר לדחות ולומר כך מ"מ אפי' נודה לו להרמב"ן ז"ל שאין זה הטעם מספיק לקיים דברי הרב ז"ל התירוץ האמיתי הוא דאזהרת לא תסור היא להאמין ולקבל גזירות וסייגים של ב"ד מלבד פירוש התורה שנמסר פה אל פה מפי הקבלה מסיני והדינין המחודשין שהוציאו מן התורה במדות שהתורה נדרשת בהן שגם אלה נחשבין אצלנו כשל תורה שבע"פ ובכלל לאו דלא תסור איתנהו והעובר על מידי דרבנן שלא בדרך המראה ומחלוקת כנגדם לא קאי לא בלאו ולא בעשה ובאלו אמרו בפ' מי שמתו כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו פי' סמך בעלמא כמו שביאר הרמב"ן ז"ל וכן מאי דאיתא בפ' כירה אמר רבא מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא דייק שפיר למימד עבר דהיינו עבירה גרידתא מבלי התעצמות לחלוק על הב"ד דהוה קס"ד למימר כיון שאין כאן המראה אלא דעבר אדרבנן ע"ד שהוא עושה איסור אין לקרותו עבריינא בסתר מבלי שם ליווי שמא יחשדוהו דעבר אדאורייתא קמ"ל דלא דאין צריך ליזהר מזה ואין אנו צריכין למה שנדחקו הרשב"ץ ומהר"י די"ל כדי לקרב מה שרצה לרחק הרמב"ן לומר דאין הכי נמי דאיכא למימר דתנאי היו דבריהם דבלא"ה נמי דברי הרב ז"ל שרירין וקיימין ואין לנו לאפושי בפלוגתא בין הגדולים:

אחרי כתבי זה מצאתי און לי מסייע שיש בו ממש בדברי הרב הגדול אביהן של המפולפלים האחרונים הרא"ם ז"ל בחידושיו על הסמ"ג בהל' מגילה וז"ל וא"ת כיון דניתן רשות לרבנן לתקוני תקנות מדידהו דקיימינן עלייהו בלאו דלא תסור כדאיתא בשבת פ' במה מדליקין אמאי לא קא עברינן עלייהו בלאו י"ל דלא תסור אינו אלא במי שממרה בדבריהם ובהוראותן ואינו כפוף להן כמו הצדוקין והביתוסין ודומיהם לא במי שהוא כפוף למצותן ועובר עליהן דכה"ג האוכל נבלה לתאבון והוא מודה שה' אסרה לישראל לוקה מן התורה ודיו ואילו האוכל אותה מפני שאינו כפוף במה שכתב בתורה מיתתו בסייף וכן כתב הרמב"ם בהל' ממרים כל מי שאינו עושה כהוראותם עובר בל"ת שנאמר לא תסור ומסיים בו אחד דברים שלמדו מפי השמועה וכו' ואחד דברים שעשו אותן סייג לתורה וכו' וכן הגזרות והתקנות והמנהגים וכו' וחייבין עליהן מיתה שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וכו' וכ"כ הסמ"ג במצות לא תסור וכו' עכ"ל. וגם הר"ם מטראנ"י בספר קרית ספר שלו כתב דומה לזה בדעת הרב הובא בספר לחם משנה בפ"ד מהל' ממרים:

איברא דדברי מהרא"ם ז"ל צריכין עיון לענין מה שכתב לחייב בלאו דלא תסור מי שאינו כפוף אל הב"ד כמו הצדוקין והביתוסין וכו' דלא כן כתב הרב בפ"ג מהל' ממרים דאותן שכופרים בתורה שבע"פ כצדוק וביתוס והתועים אחריהם אינו בכלל זקן ממרא האמור בתורה אלא הרי הן כשאר אפיקורוסין שמורידין אותם ואינן מעלין אבל זקן ממרא הוא שמודה בתורה שבע"פ אלא שחולק בדבר והורה לעשות שלא כהוראתם חייב מיתה אם יהיו בו התנאים המבוארים שם ואם לא יהיו אותם התנאים לחייבו מיתה עובר על לאו ועשה של תורה אלא שאינו לוקה מפני שהוא לאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ואולי י"ל דכונת מהרא"ם היתה לומר דלאותו הנדון לבד שהוא חולק על הב"ד אינו כפוף להם אבל בעלמא כפוף להם ודמה אותו לצדוקי לאותו דבר והיינו דדייק למימר צדוקים וביתוסים ודומיהם אבל מי שלא יהא כפוף לשום דבר בדבריהם מפני שהוא כופר בהם ובמשנתם אינו בכלל זקן ממרא שהוא מחוייב מיתת ב"ד אלא חמור ממנו שמורידים אותו ואינן מעלין. והנני נבוך ג"כ בדברי הרמב"ן ז"ל במ"ש כאן וז"ל ומה שהסכימו עליו רובם (של הב"ד) הוא הדבר שנצטוינו עליו מן התורה והעובר עליו וסומך על דעתו שאיננו כמו שהסכימו הם נעשה זקן ממרא בזמן דיני נפשות והוא שנאמר אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וענשו אבוד מן העולם הזה ומן העולם הבא וזוהי כת הצדוקין ששמן במזרח קראין וכו' ע"כ. הנה שגם הוא ז"ל לא הבחין בין זקן ממרא האמור בתורה לכת צדוקין וקראין ודלא כהרב ז"ל בפ"ג מה' ממרים כלשונו המובא לעיל:

ותו מ"ש עוד הרא"ם ז"ל שהאוכל נבלה מפני שאינו כפוף במה שכתוב בתורה מיתתו בסייף מדברי הרב ז"ל העתיקו שכתב כן בפ"ד מה' רוצח הובא לשונו ג"כ בש"ע ח"מ סימן תנ"ה וצ"ע מנא ליה להרב ז"ל הא ולא ניחא לי במה שנתן טעם זה בעל הלבושים משום דהוי דומיא דאנשי עיר הנדחת דמיתתן בסייף וגם לא מסתבר מ"ש בעל מאירת עינים דלאו דוקא נקט בסייף אלא כלישנא דקרא הרב נוקמת נקם ברית שהרי דרכו של הרב לכתוב בלשון יראה לי כשהוא כותב מסברת עצמו. ולע"ד נראה שלמד כן הרב מההיא דפ"ק דברכות דף ו' ע"ב בההוא גברא דהוה מצלי אחורי בה"כ ולא מהדר אפיה לבי כנישתא חלף אליהו ז"ל אידמי ליה כטייעא א"ל ?כדו בר קיימת קמי מרך שלף ספסרא וקטליה, דמדקא חשיב ליה בכלל המינין שמאמינים בשתי רשויות דהיינו אותן דקתני בפ"ב דע"ז והרגו בסייף משמע מהא דאם היה בו כח להורגן בסייף הורג כלשון הרב ז"ל דכל מיתה שלא ע"פ ב"ד בסייף היא. ואחרי שלמדנו שיש לתלות בכוונת הרב החילוק דלעיל בין העובר במידי דדבריהם דרך המראה בין לעובר דרך עבירה בעלמא ועם זה נתבטלו שפיר כל הטענות שטענו עליו כמה שהוכחנו נשאר אצלנו בתימה על הרבנים המובהקים רשב"ץ ומהר"י די"ל וגם בעל ספר הזכרונות נלוה עמם בפ"ב מספרו הנ"ל איך לא שערו בחילוק דלעיל שנ"ל לפי דעתי נכון וברור לפי שיטת הרב מלבד מה שיש לדקדק בלשונותיו נראה לעין שמהן תתברר זאת הכוונת בדבריו ז"ל, עוד יובן כן במה שכתב בהקדמתו לס' היד וז"ל גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש שנאמר ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שהנהיגו בכל דור ודור כמו שראו ב"ד שבאותו הדור לפי שאסור לסור מהם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ע"כ, דודאי לסור מהם דקאמר דהוא בלאו דלא תסור היינו שלא לקבל דבריהם כדלעיל מדלא קאמר שאסור לעבור על דבריהם דאילו העובר ע"ד שהוא עושה איסור אינו בכלל הסרה מהם כיון שהוא מודה להם ואינו בכלל לא תסור ומזה יתבאר לנו שעל זאת הכוונה עצמה באו דברי הרב עצמו אחרי כן במנין המצות ז"ל ויש מצות אחרות שנתחדשו אחרי מתן תורה וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל וכו' וכל אלו המצות חייבים אנו לקבלן ולשמרן שנאמר לא תסור מן הדבר וכו' דעל קבלתן ושמירתן דקאמר היינו נמי שלא לסרב בהן דרך המראה דומיא למה שכתב כבר בלשון הקדש שאסור לסור מהן והתימה ממה שהביא הרמב"ן ז"ל זה הלשון האחרון להוכיח ממנו מה שהוא מבין בדעת הרב ואינו אלא סתירה להבנתו דמדקאמר חייבין אנו לקבלן ובו' משמע דאזהרת לאו דלא תסור היא שלא נהיה סרבנים מלקבל על עצמנו לשמור בל מה שיתקנו ויגזרו:

ובספר לב שמח גם כן שבא לידי מחדש ראיתי שאחרי שהאריך לפלפל בכל אותן טענות של הרמב"ן ז"ל ותירצן לפי דרכו הלך גם הוא בזאת השיטה בדעת הרב וקיימם בראיות אשר קצתן נזכרו לעיל:

והרשב"ץ ז"ל בספר זהר הרקיע שלו אחרי שנעשה סניגור לשיטתו של הרב ז"ל וביתר שאת דחה טענות רמב"ן ז"ל חזר וסתר אותה סברא המיוחסת אל הרב ז"ל בטענות אשר נתחדשו אצלו כאלו יאמר דאי מהנהו פרכי דהרמב"ן ז"ל לא איריא כלל אבל אי קשיא הנך ודאי קשו ליה להרב דאיך יתכן לומר דאיסורי דרבנן בכלל לאו דלא תסור נינהו והלא איתא ברפ"ב דיומא דחצי שיעור לאו מושבע ועומד מהר סיני הוא לרשב"ל דסבר דאיסורי מדרבנן וכן בריש מס' נזיר אמרינן יין מצוה מאי קדושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני היא, ורבני צרפת פירשוהו בתמיהא כלומר כיון דמדרבנן הוא לקדש על היין לאו מושבע ועומד מהר סיני הוא, ופ"ג דשבועות ופ"ד דנדרים מוכח דמתפיס באיסורי תורה לא הויא התפסה ומתפיס באיסורי דרבנן הויא התפסה ובפסולי עדות דרבנן נסתפק הדבר לראשונים אם נתקדשה האשה לפניהם אם צריכה גט או לאו מפני שנסתפקו אם נאמר על כיוצא בזה כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ורבנן אפקעינהו לקדושי מיניה ע"כ, וכבר עמד עליהן מהר"י די"ל ועלה בידו לתרצן ואחריו הרחיב הביאור בהן בטוב טעם ודעת בעל ספר הזכרונות בפ"ב מספרו וגם בעל לב שמח מלא את ידו בזה והמעיין באותן חיבורים ימצא נחת רוח לעצמו ממה שנסתפק בו הרשב"ץ ז"ל. וכל זה לפי שיטתן של אלו הרבנים השלמים דנקטי לפי דעת הרב ז"ל דגזרות ותקנות של דבריהם כולהו מדאורייתא נינהו מלאו דלא תסור אפילו בעובר עליהן על דעת שהוא עושה איסור:

אמנם לדידן כל הטורח הזה למה אחרי שביארנו לעיל בדעת הרב מה שיש לחלק לפום קושטא דמלתא בין העובר מחמת המראה והתנגדות אל הב"ד ובין העובר ע"ד שהוא עושה איסור ונמצאו לפי זה כל הקושיות דלעיל בטלות מאליהן ונקטינן דבמילי דרבנן לא אמרו בהן שמושבע ועומד מהר סיני ומתפיסין באיסורין דרבנן בדבר הנדור וכן בשאר קולות שאמרו בהן חכמים:

עוד כתב רמב"ן ז"ל ומדין הזקן עצמו מתברר הענין ביאור נכון כי כל מה שחשב ודרש בו הרב אינו אמת אבל דבר ברור הוא שאינו נעשה זקן ממרא על דבריהם כלל וכו' הנה ירצה הרמב"ן ז"ל דמה שדרש בו הרב בפ"א מהל' ממרים דקרא דעל פי התורה אשר יורוך וגו' לצוות על השמיעה אל הב"ד בגזרות ותקנות של דבריהם הוא דאתא לאו מלתא הוא כלל דל"מ לר"י דדריש ביה עד דאיכא תורה ויודוך דהיינו דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס דודאי לדידיה לא מידרש על מידי דרבנן אלא אף לר"מ ליכא למידרש ביה כי האי דרשה ממה שבא בספרי אותה ברייתא עצמה דפרק הנחנקין ת"ר כי יפלא ופירשו בגמרא דתרגמה רב פפא אליבא דר"מ ובספרי מסיים בה אח"כ ע"פ התורה על ד"ת חייבין ואין חייבין על ד"ס כלומר שאין חיובו אלא על פירוש של סופרים בד"ת לא על דבר שעיקרו ד"ס ומכאן רצה להוכיח הרמב"ן ז"ל דלא כמו שדרש בו הרב להאי קרא דע"פ התורה וכו' לא לר"מ ולא לר"י אלא שלא יתחייב משום זקן ממרא אלא בדבר שהוא מתחייב ממש על זדונו ברת לר"מ ובמה שהוא פירוש של סופרים בד"ת ולר' יהודה אף על התפילין ויעלה מזה דתרווייהו לית להו כי הך דרשה שדרש הרב על הכתוב דע"פ התורה וכו' ודליתא להא דפסק הרב פ"ד מהל' ממרים לענין המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה ובא אחר וקדשה וכו' אדרבה מוכח להדיא דלא מחייב ביה משום זקן ממרא כיון שהמחלוקת אינו אלא מחמת של דבריהם ולעולם בין לר"מ בין לר"י אינו חייב אלא ע"ד של תורה מפורש בד"ס ולא נחלקו אלא דר"מ בעי זדונו כרת ולר"י אף על התפילין:

ולפי שיטת הרב ז"ל נ"ל דאיכא למימר דמאי דשנו בספרי ע"פ התורה וכו' על ד"ת חייבין ואין חייבין על ד"ס לאו סיפא דברייתא דלעיל וכי יפלא וכו' דאיתא בפ' הנחנקין ותרגמוה התם אליבא דר"מ אלא בפני עצמה נשנית אליבא דר"י דפליג התם בגמ' ארישא דר"מ דבעי דבר שיש בזדונו כרת ור"י קאמר ע"ד שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ובתר הכי אתא ר' אלעזר בשם רבי הושעיא על ההיא מתני' דחומר בד"ס וכו' וקא פריש להא דר' יהודה דאינו חייב אלא ע"ד שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס דאין לנו אלא תפילין וכו' והיינו הך דספרי דהכא ולאו ר"מ היא אלא ר"י הוא דקא שני לה והרב ז"ל פסק כר"מ ובמאי דתרגמה לההיא ברייתא רב פפא התם בפ' הנחנקין וכר"י דמוסיף אדר"מ אף בתפילין ונ"ל ראיה לזה מאי דתרגמו אליבא דר"מ ממך זה יועץ שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים כדתנן הם העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ואי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ע"כ. ועיקר זה המחלוקת גזרה דרבנן היא דמאן דסבר עד הפורים הוא משום הא דתניא שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום וכי מרחק להו לא צייתי ואתו לזלזולי בחמץ כדאיתא בפ"ק דר"ה ומינה למד הרב ז"ל דלר"מ אף במידי דרבנן כשהוא מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת מחייב משום זקן ממרא וכן מוכח מלשונו דפ"ד מהל' ממרים וכיצד דבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כגון שנחלקו בעיבור שנה אם מעברין עד הפורים או בכל אדר ה"ז חייב שזה מביא לידי חמץ בפסח והסמ"ג גם הוא הבין כן לדעת ר"מ ולא הבנתי איך יתכן זה להרמב"ן ז"ל כמ"ש דלר"מ אם קדש אדם אשה בחמץ משש שעות ולמעלה ואחר כך בא אחר וקדשה אם הורה הזקן לקיים קידושין הראשונים ושיהיו השניים בטלין אע"פ שהתיר בדבר שזדונו כרת לא מיחייב משום זקן ממרא כיון שהמחלוקת הוא מחמת של דבריהם ואיך אפשר לומר זה והלא ממאי דתרגמו התם בגמ' ממך זה יועץ וכו' מוכח דבמידי דרבנן כשהוא מביא לידי דבר שחיובו כרת וכו' מיחייב משום זקן ממרא מחלוקת בעיבור שנה ומאי שנא ממחלוקת בחמץ משש שעות ולמעלה והלא תרוייהו בדרבנן איפליגו אם לא נאמר דגבי עיבור שנים שאני דמן התורה הוא שיהא מוטל על הב"ד לעבר את השנה לפי ראות עיניהם ולא חשיב להא מידי דרבנן וצ"ע:

ומה שדרש הרב מעל פי התורה אשר יורוך וכו' על כרחין אינן דרשות מיוחדות לעשה לחודיה או ללאו לחודיה אלא ליתן את האמור של זה בזה נדרשו דבכל אחד מאותן דברים שדרש הרב מיתורא דקרא אם עבר עליה בהמראה הרי הוא עובר על עשה ול"ת של תורה כמ"ש לעיל להדיא וממשמעות הכתובים הוציאן דמאשר יורוך משמע טפי מה שיורו הב"ד מפי עצמן דהיינו גזרות ותקנות וכו' ומהמשפט אשר יאמרו היינו מה שידונו הם במדות שהתורה נדרשת ומאשר יגידו משמע טפי מה שהוא מפי הקבלה ומג"ש של דבר דבר גמרי דלא שייך חיוב מיתה אלא בדבר שזדונו כרת וכו' וכלהו אליבא דר"מ ואתא ר"י והוסיף אף על התפילין דהיינו דבכלל על פי התורה אשר יורוך איכא נמי דבר שיש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע ולא שייך זה אלא בתפילין והרב ז"ל פסק כתרוייהו לפי השיטה שלו הלא היא מתבארת מהרב בעל כ"מ פ"ג מה' ממרים. ולבי אומר לי שדרשות אלו לא אמרן הרב מעצמו אלא העתיקן מאיזה מדרש של רז"ל ובספר החינוך פ' שופטים סי' תצ"ב כתב גם הוא בזה הלשון דיני המצוה מה שאמרו ז"ל ע"פ התורה אשר יורוך אלו הגזרות והמנהגות וכו' וסיים שם כלשון הרב ומדכתב כן בשם רז"ל משמע שמצאו כן באיזה מדרש של חז"ל, וכן מצאתי בס' לב שמח דמשמע מלשון הרב שמצאן כן לרז"ל ולפע"ד הוא האמת:

עוד טען רמב"ן ז"ל שאין בגזרות ותקנות שהן משום סייג שום מבוא להכנס בלאו דלא תסור כי אם לסמך בעלמא והביא ראיה ממה שנדו לאלעזר בן חנך מפני שפקפק בטהרת ידים כלישנא דמתני' דפ"ה דעדיות ובפ"ג דברכות אמרו בו שהיה מפני כבוד הרב כלומר על כבוד הסנהדרין בעלי התקנה והיה זה בזמן דיני נפשות דעשה מעשה בדבר שהוא מביא לידי חיוב כרת בשל דבריהם ?כענין חמץ בשעה ששית ולא הגיע לו מן העונש אלא נידוי כי הוא חיובו בידי אדם ע"כ תורף דבריו, והמובן ממנו לפע"ד הוא דאילו לדעת הרב היה דינו להריגה כמו זקן ממרא דכיון דלא קים ליה הא דסתם ידים שניות לטומאה ומפני זה זלזל בטהרת ידים שתקנו הם ז"ל אי נגע ?בתרומה קודם נטילה לא מיפסלא לדידיה ואם קדש בה את האשה מקודשת אבל לפי הב"ד שתקנו הנטילה מחמת שסתמן שניות לטומאה אי נגע בככר של תרומה דאית ביה שוה פרוטה קודם נטילה טמא מדבריהם ולא חזי אלא להסקה ואי קדש בה את האשה אינה מקודשת דכיון דלהסקה עומד תו לית ביה שוה פרוטה כמו שכתבו התוס' ז"ל בפ' הנחנקין דף פ"ז ע"א ונמצא שיהיה זה דומה לחמץ משש שעות ולמעלה שהוא אסור בהנאה מדבריהם ומשום דקי"ל דהמקדש בו אין חוששין לקדושיו נעשה החולק עליו זקן ממרא לפי פסק הרב בפ"ד מהל' ממרים, זהו דעתי בהבנת דברי רמב"ן. וראיתי במהר"י די"ל שהבין בטענת רמב"ן ולעיל מדהקלו בהן ממה שראינו שבענשם לא חלקו רק נדו ושמתו והוא השיב עליו דחומרא גדולה לנדות ממה שילקוהו כההיא דפ' אלו מגלחין דאמר רב פפא תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן וכו' וכן מדשמתיה רב יוסף לנתן בר אסיא וקאמר מאי דעדיפא עבדי ליה פירש"י ז"ל החמורה ממנה עשיתי לו, ולדידי הצעיר לא ניחא לי דרכו ז"ל בכוונת רמב"ן ז"ל, דהוא לא הזכיר נגידא ולא מלקות אדרבה השוהו לחמץ משש שעות ולמעלה שנעשה עליו זקן ממרא ודינו ליהרג כפסק הרב דלעיל ועוד אפילו נימא דכיון הרמב"ן ז"ל להביא ראיה ממה שלא הלקו אלא נדו לא היה לו למהר"י די"ל להבין זה במכת מרדות דרבנן על ענשו של אלעזר בן חנך דומיא דהנהו ראיות שהביא מרב פפא ומעובדא דרב שהן על עונש עבירה שעבר עליה מקודם אלא לדבריו דלעיל הוה קאי רמב"ן במ"ש ז"ל ובמקומות להם מכת מרדות והוא למי שעובר על המצות של דבריהם שהן כעין של תורה והם כל הגזרות שגזרו בהן מדבריהם שמכין אותו עד שיקבל אותן או עד שתצא נפשו כמו שמפורש בתוספתא דסנהדרין לא כמו שהחמיר הרב שכתב בכל עבירות דדבריהם עד שתצא נפשו ע"כ, וקא טעין הוא על דעת הרב דלעיל ממה שלא דנו להלקות העובר עד שיאמר רוצה אני או עד שתצא נפשו כי זהו מה שהיה ראוי לגבי אלעזר בן חנוך שיכוהו עד שיקבל עליו ליטול ידיו אילו היה בדבר מ"ע של תורה שיש לו זמן לקיימה וב"ד מתרין בו לקיימה ואם מעיז פניו ואינו רוצה מכין אותו עד שיאמר רוצה אני או עד שתצא נפשו דדא ודאי חמירא מנדוי ושמתא שהרי יורדין לו עד לחייו מיד:

איברא דיש להתישב בדבר אי שייכא כפיה דלהכותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו במילי דרבנן דהרב בעל הערוך ערך מרד כתב דמי שעובר על מ"ע דאורייתא ויש בידו לקיים מכין אותו עד שיאמר רוצה אני או עד שתצא נפשו וכן מי שעובר על דברי חכמים מכין אותו בלי מספר ובלי מנין ובלי אומד ולמה קורין אותו מכת מרדות שמרד בד"ת ובד"ס ע"כ, והריב"ץ ז"ל סי' צ' השיב למי שנסתפק בלשון דלעיל דמכת מרדות הוא שמכין לעובר על מידי דרבנן לפי ראות הב"ד אבל לא נמצא בשום מקום שיאמר בהן מכין אותו עד שתצא נפשו והיינו דהרב בעל הערוך הזכיר כן בסוכה ולולב ובעובר על דברי חכמים הזכיר בלא אומד ולא מספר ולא אמר עד שתצא נפשו ע"כ, וכן רש"י ז"ל בפ' מי שהיה נשוי דף צ"א ע"ב גבי קטינא דארעא כתב מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן משום כבוד אביהן אלא שאין לב"ד לכופן על כך דלאו מ"ע מפורשת היא כסוכה וכלולב אלא מצוה בעלמא דרבנן ע"כ, משמע דלדידיה אין לכופן כסוכה וכלולב ושאר מצות דאורייתא ואין להכותן עד שיפרעו או עד שתצא נפשם, והתוס' ז"ל בפ' הכותב דף פ"ו ע"א כתבו על דברי רש"י ז"ל דאינו נראה דאשכחן דכופין במצות דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרינן בהשולח דכופין את היורשים ע"כ וכן נראה דעת ר"ח אצל הר"ן בפ' השולח מדהשוה דין יתומין שירשו מטלטלין לההיא דאמרו פריעת ב"ח מצוה כדקי"ל מצוה על היתומין לפרוע חובת אביהן דבתרוייהו להכותן עד יפרעו קאמר. ומצאתי בפ' שלוח הקן דף קמ"א ע"ב לשון רש"י וז"ל מכת מרדות רידוי בתוכחת שלא ירגיל בזה ואין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו ע"כ. לא הבנתי אם כיון הרב שיכוהו בשוטים עד שיאמר רוצה אני או ירצה רידוי בתוכחת דהיינו בדברים של תוכחת כדלעיל, ואם כיון הוא ז"ל למרדות זה שלא יהא בהכאה מאי האי דקאמר ואין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו דבדברים לא יוסר עבד וצ"ע. ותמה אני על מהר"י די"ל שלא חילק בין מרדות לרבנן דהיינו שיכו אותו על מה שעבר אדרבנן או כשמכין אותו עד שיקבל דהיינו בלי קצבה עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו דחמיר טפי:

ועוד תמיהא לי בדברי מהר"י די"ל שהבין עוד בכוונת רמב"ן ז"ל דעל אכילת תרומה בסתם ידים הוא דקאמר שיש בו כרת ולפיכך הקשה עליו דמה שגזרו בנטילת ידים לא היה משום שמא נטמאו הידים ונמצא אוכל תרומה בטומאה שהוא במיתה בידי שמים דא"כ יצטרך לטבול כל הגוף שאם נטמאו הידים נטמא גם כן כל הגוף אלא משום דסתם ידים עסקניות הן ונוגעות בבשרו במקום הטנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאסת לאוכליה בשנוגע בה בידים מסואבות וכן פירש"י בפ"ק דשבת ואי משום שעבר על גזירתם שיש בה מיתה כמו שאמרו כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים ולכן אמר שעבר על דבר שזדונו כרת וכו' הרי אין זה נקרא דבר שזדונו כרת רק במיתה בידי שמים ועוד כי אין כרת זה כתוב בתורה רק מדבריהם הוא עכ"ל, ואיך ייחס אל הרב הגדול הנחמני בכמו אלה השיבושים שלא יטעה בהם אחד מצעירי התלמידים שלא להבחין בין חיוב מיתה בידי שמים לכרת של תורה שיש בשגגתו חיוב חטאת, אלא ודאי מ"ש לעיל בכוונת רמב"ן ז"ל הוא הנכון לפע"ד:

ומה שנ"ל יישוב נכון למה שהקשה הרמב"ן ז"ל הוא הנלמד מדברי הרב בפירוש מתניתין דעדיות דלעיל לגבי בן חנוך וז"ל ומלת פקפוק על בוריו הוא הדבר שאין לו קיום והוא רופף והביא אותו בכאן ע"ד הדמיון באותו שהקל בטהרת ידים שהיא מדרבנן ונתקיימה בישראל ונתחזקה רצוני לומר שהידים מתטמאות מבלי שאר הגוף בדבר פלוני ובדבר פלוני כמו שזכרנו בזאת המסכת וכו' ע"כ, דאין לנו בזה אלא זלזול בעלמא בטהרת ידים דהיינו שהיה מערער על הב"ד ואומר דבחנם נתקנה אותה גזרה כיון דלא ס"ל הא דסתם ידים שניות לטומאה אבל לא הורה כסברתו לא לו ולא לאחרים כמו שהוא מתנאי הזקן ממרא ובלאו הכי אין בו חיוב מיתה בב"ד והיינו דחשיב ליה בפ"ג דברכות באותן שנדו משום כבוד הרב פירוש שלא היה בו אלא זלזול בעלמא בכבוד הב"ד שתקנו אותה גזרה ובהכי אתי שפיר מה שאמרו בעקביא בן מהללאל בפרק הנחנקין שלא הורה הלכה למעשה ולפיכך לא הרגוהו אלא נדוהו לת"ק דמתני' דעדיות וחלק על זה ר"י ואמר ח"ו שעקביא נתנדה ובו' אלא אלעזר בן חנוך נתנדה ותרוייהו מפני כבוד הרב נינהו למד כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומכאן מוכח דליכא חיוב מיתה בשום אחד מהם והמדות ביניהם שוות שלא הורו הלכה למעשה, ומה שנמצא לפעמים דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובמקצת דוכתין אמרינן דמכין אותו מכת מרדות היינו היכא דהוא מזלזל בד"ס כגון ההיא דרבינא דפ' הדר דרמא ביה קלא ולא אשגח ביה ועוד דבפרהסיא הוא משמתינן ליה, אמנם היכא דעבר אדרבנן גרידא שאינו דרך זלזול מכין אותו מכת מרדות. ועיין בס' כסף משנה בהל' ת"ת פ"ו דקא דייק בה"ג על מה שמנה הרב ז"ל התם בכלל ב"ד דברים שמנדין עליהם המזלזל בדבר אחד מד"ס ולא קאמר העובר וכו':

ועוד יש להסתייע לפי שיטת הרב ממה שנמצא לרז"ל שהורגלו לאיים על המחזיקים במחלוקת נגד הב"ד כתיבנא עלך זקן ממרא אפי' במילי דרבנן כמו שהוא בירושלמי הביאוהו התוס' בפ' אין מעמידין (דף ל"ו) דקאמר ליה שמואל לרב אכול משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא והכי בהאי גוונא הובא בהרי"ף פ' האשה רבה דא"ל ר' יוסי לר' פנחס חזור בך ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא ומתוך שהיו מגזימין עלייהו בהאי לישנא משמע דשייך במי שאיננו נשמע אל הב"ד של דורו להחשיבו כזקן ממרא הכתוב בתורה ואף אם לא היו בו כל התנאים שיביאוהו לידי חייב מיתה שכתבו הרב בפ"ד מהל' ממרים מ"מ הוא עובר בלאו דלא תסור מדאורייתא אלא שלא ילקוהו עליו משום שהוא לאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד:

והואיל ואתא לידן להתלמד בשיטתו של הרב נדקדק בדבריו בפ"ד מהלכות ממרים במ"ש שם ז"ל וכן אם נחלקו בהאת סושקטה אם זו צריכה לשתות או אינה צריכה ה"ז חייב שהרי לדברי האומר אינה צריכה מתיבמת ובו', והקשה עליו הרב בעל כ"מ דאין איסור הסוטה על יבמה להתחייב עליו כדת ולא מצא בזה יישוב לדברי הרב ולפיכך כתב דרש"י ז"ל בגמ' פ' הנהנקין פירוש בענין אחר כלומר שהאמת כדברי רש"י מכח קושיתו על הרב וגם בעל לחם משנה החזיק הקושיא מבלי שום תירוץ. ולע"ד נראה שיש ליישב בפירוש הרב ז"ל ולומר דגם במחלוקת זו של השקאת סוטה אפשר לבא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת כגון שבא עליה היבם ביאה ראשונה והיא נדה שלדברי האומר מתיבמת כיון שעשה מצוה פטור ולדברי האומר אינה מתיבמת לא עשה מצוה וחייב כדאיתא בפ' אלו דברים ר' יוחנן אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופסקה הרב בפ"ב מה' שגגות:

כתב עוד הרמב"ן ז"ל ועוד אודיעך כי המצות שחידשו אותן החכמים או הנביאים כגון נ"ח ומקרא מגילה אינן באין בסמך הזה (דלאו דלא תסור) שבך אמרו פ' במה מדליקין במדליק נ"ח שצ"ל אקב"ו להדליק נ"ח ושאלו והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמן אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך וכו' רצה רב אויא לומר כשם שהגזרות והסייגים של דבריהם סמוכים על לאו דלא תסור כמו שהזכירו בפ' מי שמתו בענין כלאים שלהם כך המצות שחידשו כגון נ"ח סומכין על אותו לאו עצמו ורב נחמן בר יצחק אמר שאין סמך לאותו הלאו אלא לדבריהם שיש להם עיקר בתורה אבל המצות המחודשות מהם אין להם סמך אלא בפסוק שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך עכ"ל:

והנה מלבד שכבר נמצא אצל הרב בחיבור היד פי"א מהל' ברכות דפסק כרב אויא ולפי זה עיקר קושיא ליכא עוד נלע"ד דאפשר לומר דפלוגתא דרב אויא ור"נ לא תליא בלאו דלא תסור דכ"ע אית להו דכל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ויש בכללן גם המצות המחודשות כדי להחמיר עליהן שיהא העובר עליהן חשוב כעובר ל"ת של תורה אלא בנוסח ברכות של המצות המחודשות ועיקרן מד"ס הוא דאיפליגו דרב אויא סבר דמלאו דלא תסור נפקא להו לרבנן לתקן בנוסח הברכה לומר וצונו דאע"ג דלא תסור אינה אלא אזהרה של שב ואל תעשה מ"מ שייך גם בתקנות דקיימי בקום עשה באופן דמשום לאו דלא תסור אמרינן שפיר נוסח ברכה של וצונו ור"נ סבר שלא היה זה מספיק לתקן במטבע הברכה לומר וצונו כיון דלישנא דלא תסור אינו אלא אזהרה דקאי בשב ואל תעשה ומיחזי כשקרא למימר וצונו על סמך אותו הלאו ולפיכך הסמיך אותו הנוסח של וצונו בברכת המצות של דבריהם אל פסוק שאל אביך וגו' שהוא ציווי של קום עשה:

עוד תמה הרמב"ן ז"ל על הרב למה יכבד עליו חשבון בה"ג שמנה מצות חנוכה ומגילה באותן שנאמרו למשה מסיני אחרי שהיא סברא תקועה אצלו שהעובר על דברי חכמים בין בתקנות בין במצות המתחדשות עובר על עשה ועל ל"ת של תורה ע"כ. וכבר באה התשובה על זה בכלל מה שהוכחנו לעיל דליתא לדעת הרב מה שחשב עליו הרמב"ן ז"ל אם לא בדרך המראה בלבד ומילי דרבנן ע"ד זה כלולות כלן באותו הציווי עצמו, ואפי' נימא כסברת הרמב"ן בדעת הרב אין מקום לתמיהתו כי המצות יתרבו במנין לפי רבוי הציווים הנכתבים בתורה ואפי' יתרבו כמה ענינים תחת ציווי אחד לא יתמנו המצות לפי התרבות הענינים כמו שיתבאר אל המסתכל לקמן במצות פרטיות שהרבה מהן יכללו כמה ענינים ולא יחשבו אלא למצוה אחת כגון לא תאכלו על הדם והדומין לזה, והמשל בזה אילו נמנה למצוה אחת להאכיל את האב משום כבד את אביך ועוד נמנה למצוה אחרת להלבישו ולמצוה אחרת לשמשו בשאר דברים שהשמשים משמשים את הרב ועוד אחרת לקום מפניו הלא זה יכבד מאד בעיני כל בעל סברא נכונה שהרי הן כלולים כלן בציווי של כבד את אביך ולא יתכן כלל להרבות המצות לפי ריבוי מיני הכבוד דשייכי בזאת המ"ע. ותו לפי סברת הרמב"ן ז"ל דכל מצות דרבנן לא יהא להן שום סמך מן התורה גדלה התמיהא על בה"ג שחשבן במנין המצות ורבתה מאד ההרחקה מלהכניסה במנין:

והנני מוסיף עוד להפלא על דעתו של הרמב"ן ז"ל ולא זכיתי לירד לסוף דעתו במ"ש אחר זה בזה הלשון, אבל אנו עם היות דעתנו שאין בהן זכר בלאו הזה מ"מ מנהג חכמים הוא לומר בלשון הזה לפי שהורשו מאתו ית' מפי הקבלה לתקן ולסדר וכו' ע"כ, דמדהורשו מאתו ית' ב"ד שבכל דור ודור לתקן ולסדר כאשר יראה בעיניהם הנה זה הוא עצמו חיובן להשמע אל הב"ד ההוא המנהיגים דאלת"ה מה הועילה הרשות הזו שניתנה מאתו ית' הלא בחנם יתקנו ויגזרו על מי שלא יחוייב לקבל מה שיסודר אליהם, והרמב"ן עצמו הודה לעיל שכל מה שקבלו ע"פ בהלל"מ הוא בכלל לאו דלא תסור וא"כ רשות הב"ד בתקנותיהן וגזרותיהן ודאי דמסיני היא, אם לדידיה דהיינו מפי הקבלה דקאמר א"כ אפוא יהיה ג"כ בכלל לאו דלא תסור לקבל מהן ולהשמע אליהן בכל מה שיתקנו ויגזרו מלבד פירוש המצות ודינין שהוציאום בי"ג מדות ותקנות ומנהגים שחדשו אלא דמה שנצטוו הב"ד לעשות סייג לתורה הוציאו אותו מן הכתוב של ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכמו שאכתוב לקמן בסוף זה השרש בס"ד. גם מה שהביא הרמב"ן עוד להתנצלות על בה"ג ולהקל מעליו תפיסות הרב, לדידי הנה הנם קושיות חזקות על שיטת הרמב"ן עצמו, שמה שנמצא אצל רז"ל שדרשו וחתרו למצוא רמזים ואסמכתות על מה שעתיד להתחדש כגון מגילה משנה ותלמוד לא נאמר בהן זה הלשון שבאו ג"כ מסיני אלא להורות בזה דכל מילי דרבנן מסיני נצטוו בהן כלומר שיהיו חייבין לקבלן עליהם לדורות הבאים וחיוב זה בכלל לאו דלא תסור הוא ככל שאר הלכות למשה מסיני וירמזו על זאת הכוונה בהלצת דבורם לומר שנאמרו מסיני פירוש דלאו דלא תסור כוללן כלן, ודעתי קצרה מלעמוד על תמצית כונת הרמב"ן ז"ל כי נ"ל דקשיא דידיה אדידיה דכבר העלה לעיל דלאו דלא תסור אינו אלא במה שאמור בפירוש התורה דהיינו דברים שהוציאום בי"ג מדות או במה שגמרו בפירוש הכתובים הנכתבים וכן בדברים המקובלים להלכה למשה מסיני וכאן הודה לו להרב שהורשו ג"כ מפי הקבלה לתקן ולסדר כטוב בעיניהם וקבלה זו ודאי דמסיני היא ולמה יתכן עוד לומר לפי דרכו שאין להן זכר בלאו הזה של לא תסור אתמהא:

עוד הוסיף רמב"ן להפלא על מה שתפס הרב על בה"ג שמנה קריאת ההלל במנין המצות והנני חוזר על לשונו של בה"ג שממנו נולדה תפיסת הרב ז"ל שהרי כתב במנין המצות י"ח ימים לגמור בהן את ההלל ע"כ, מדאפקיה בהאי לישנא די"ח ימים שהוא כולל בהן ימי חנוכה וקאמר נמי לגמור משמע ודאי דעל ההלל הנהוג בכל ישראל הוא דקא מני ליה למ"ע ועל דא אתמוהי קא מתמה הרב ז"ל באמרו והסתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה מסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דהמע"ה את האל ית' שצוה בה משה ע"כ. ואין ספק דמאי דנקט הרב בהלל ששבח בו דהמע"ה לאו בדוקא קאמר הכי דאפי' יהיה נסחו מיוסד מן הנביאים הקודמים או גם ממרע"ה שלא מפי הגבורה לא יהיה התנצלות הגון למי שמנאו בתוך תרי"ג מצות של תורה. ומה שאמר הרב ששבח בם דוד הוא לפי המפורסם ואליבא דמאן, והקושיא במקומה עומדת אפי' שיוחס אותו הנוסח אל משה שלא מפי הגבורה או אל הנביאים אין בזה נפקותא כלל, אלא דכלפי הלשון שנסתמך בו בה"ג הרב מחזיק קושיתו כאלו יאמר השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך דלגמור את ההלל משמע דקאי על אותו הנוסח הנהוג שהוא מיוחס לדוד או למחבר זולתו אין בזה קפידא וכן מדקאמר י"ח ימים וכו' משמע דעל ימי חנוכה נמי קאי בכלל שאר מועדים המצווים מן התורה ואיך אפשר שיתמנה זה בכלל מצות שנאמרו מסיני ואף שנדייק מההיא דפ"ד דתענית המובא להרמב"ן ז"ל הלל דר"ח לאו דאורייתא הוא דשאר מועדים דאורייתא עדיין לא מצינו אלא שיהא הלל עיקרו דאורייתא אבל הנוסח הנהוג והימים שתקנו בהם לגמור את ההלל לא יאמר עליהן אלא שהן מדרבנן דומיא דתפלה דכתב הרב בפ"א מהל' תפלה שהמצוה היא מה"ת אבל המטבע שקבעו לנו וזמנה אינה אלא דרבנן ואילו ימנה למ"ע להתפלל י"ח ברכות ג"פ בכל יום היה מקום לתמוה על זה כמו שתמה הרב בענין הלל וכ"ש דלפי דעת הרב מצות ההלל עיקרה דרבנן כמ"ש בפ"ג מהל' מגילה וחנוכה וז"ל ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמד"ס אלא קריאת ההלל לעולם מד"ס ע"כ, וההיא דפ"ד דתענית דלעיל הלל דר"ח לאו דאורייתא היא ההבנה היא שאינה מתקנת נביאים כמו הלל של שאר מועדות וכן כיון רש"י ז"ל עלה דההיא וז"ל והלל דשמונת ימי חנוכה נמי דכוותייהו שתקנו הנביאים לאומרו על כל צרה שנגאלים ממנה ע"כ. וקרא דדרשי ביה בערכין השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה שאינו מקודש לחג אינו טעון שירה יובן לדעת הרב שהוא טעון שירה מתקנת נביאים דמהיכא תיתי שתהא מסיני וכן מוכח מההיא דפ"ב דברכות שהביא הרמב"ן ז"ל בהלל ובמגילה מהו שיפסוק מי אמרינן ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן לא כ"ש או דלמא פרסומי ניסא עדיף. ולא יתפרש זה כמו שנדחק בו הרמב"ן ז"ל לפרש שעל ימי חנוכה ועל ימים שאין יחיד גומר בהן את ההלל נאמר דהכי הו"ל לעשות צדדי הבעיא דאכילת פסחים ונטילת לולב לא קא מבעיא לי דמדאורייתא נינהו וגם איכא פרסומי ניסא כי קא מבעיא לי בק"ש והלל דחנוכה וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל מי אמרינן וכו' וכן פירש"י ז"ל התם ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל שהיא חובה לכל אדם והם כ"א יום בשנה כדאיתא במס' ערכין. ומה שנתעורר עוד הרמב"ן ז"ל דלמה יתמה ר' יוסי למימר אפשר שחטו ישראל את פסחיהם ונטלו את לולביהם ולא אמרו הלל והלא דוד אמרו בדברי הרב והוא וב"ד תקנוהו או ב"ד שלאחריהן וכו', י"ל אטו מפני שר"י אומר דדברי ר' אלעזר בנו נראין יותר מוכרחין אנו לומר דמן התורה היא בהלכה למ"מ והלא אף לר' אלעזר בר"י משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים ובאותו זמן עדיין לא ניתנה תורה לישראל ולישנא דאמרוהו לא משמע שנצטוו בה אלא שאמרוהו מעצמן כמו שאמרו שירת הים ור"י דמקלס לדר"א בנו משום דלדידיה מסתבר טפי שתקנוהו ג"כ לדורות בכל עת שיהו ישראל נגאלין מכל צרה שלא תבא עליהן ואם היא תקנה שקבלו עליהן באותו זמן נפקא לן נמי דלאו מצוה שניתנה למשה מסיני הוא וממה שאמר ר' יוסי דדברי ר"א בנו נראין יותר ליכא לאוכוחי דהלכתא היא שהרי דכוותה מצינו דלאו הלכתא היא בספרא פ' מצורע בפלוגתא דתנאי בזב וזבה שבדקו את עצמן ביום ראשון ומצאו טהורין וביום השביעי ומצאו טהורים ושאר כל הימים לא בדקו ר"א אומר הרי אלו בחזקת טהרה ר"י אומר אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד ר"ע אומר אין להם אלא יום בלבד ר"י ור"ש אומרים נראין דברי ר"א מדברי ר"י ודברי ר"ע מדברי שניהם אבל הלכה כדברי ר"א, וכ"כ הרי"ף ז"ל בפ"ק דקדושין דלא אמרינן הלכה כדברי המכריע אלא במתניתין אבל בברייתא לא:

ואחרי שנזדמן לידי ס' לב שמח ראיתי שגם הוא דקדק בלשון בה"ג לענין מצות ההלל באמרו י"ח ימים לגמור בהן את ההלל ולא קאמר י"ח ימים לומר שירה משמע ודאי דעל ההלל שתקן דוד קא מני לה למצוה מסיני. ולדידי מניינא די"ח ימים הויא הוכחה טפי מדנחית למניינא די"ח מצות ההלל אומרה בכל עת שיהיו נגאלין משמע דעל אותו ההלל הנהוג הוא דקא מני לה למצוה שניתנה מסיני וזוהי לאישור יתר לקושיתו הוא דנקט לה הרב דבלאו הכי קי"ל בבירור שעיקרה מדרבנן היא ודלא כבה"ג כמ"ש לעיל:

עוד כתב הרב ואם ימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצות מפני שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתן וכו' ע"כ. הנה הכונה היא לטעון על בה"ג לפי דרכו כמו שרגילין להקשות ולטעמיך או לדידך מי ניחא וכך היא הצעת הפרכא אם תאמר שיש למנות מקרא מגילה ונ"ח במנין תרי"ג מחמת שהן בכלל לאו דלא תסור והיינו נמי שתקנו במטבע הברכות לשון וצונו א"כ לפי דבריך נמצינו למדין כן בכל מצות דרבנן דכלהו בלאו דלא תסור איתנהו ותקנו לומר בברכה שלהן וצונו שראוי ג"כ למנותן בכלל המצות כגון נט"י ועירוב וכיוצא בהן, וא"ת דשאני הנך ודכוותייהו דמשום סייג גזרו בהן, היא הנותנת דכל מה שנכלל בלאו דלא תסור לא יתמנו שום אחד מהן ביחוד למצוה ואי מטעמא שהן בלאו דלא תסור לא איריא כלל להכניסן במנין ועוד שאף במצות ל"ת דרבנן כגון שניות והדומין להן היה ראוי ג"כ למנותן כיון שהן תחת לא תסור וכיון שלא מנה אותן למדנו שאין הכניסה באותו הלאו גורם כלל ואינו ענין למנין המצות, זהו המובן מדברי הרב והוסיף ג"כ לבאר כונתו בזה האופן במ"ש עוד ז"ל ואמנם היותם מונין קצת הדברים שהן מדרבנן ועוזבין קצתן בבחירה מהם הוא ענין אי אפשר לקבלו בשום פנים אמרו מי שאמרו ע"כ, ונמצאו דבריו מבוארין ונקיים ממה שהתפלא בהן רמב"ן ז"ל. והתימה ממהר"י די"ל שכתב דאין מקום לתפיסת הרב על בה"ג שלא הכניס במנין השניות והצלת הרמב"ן טובה היא מאד ע"כ. ואחרי המחילה שבהבנת תמצית כוונת הרב אין מקום לכל השבח הזה שהוא משבח וגם נ"ל שלא נעלם מבינת הרמב"ן ז"ל הרחבה חלשת ההצלה הזאת בעד בה"ג עד שהוסיף עוד טענה אחרת והתנצלות חדשה לבה"ג שלא מנה בכלל מ"ע העירוב ונט"י אע"פ שאנו מברכין עליהן אקב"ו כמו שאנו מברכין על מקרא מגילה ונ"ח, וא"ת שראוי למנותן מצות מפני שהעירוב עצמו יקרא מצוה מדבריהם שהרי אנו מברכין עליו אקב"ו וכן נט"י תדע ותשכיל שאין זה אצל בה"ג מצוה שתמנה לפי שאין אדם מצווה לעשות העירוב או שלא לעשות ואינו בכלל קום עשה וכן נט"י אין מצותה בחיוב כלל ולא הטילו חכמים על אדם שיטול ידיו כלל ולאכול והנוטל עשר פעמים ביום ואוכל אין לזה מצוה יותר מזה וכו' עד והוא לא מנה השחיטה עכ"ל. והאמת הוא שדעת הרב מתחלף מבה"ג לענין שלא נמנע מלמנות במנין המצות אף אותן שאין בהם חיוב גמור בקום עשה כמו שביאר במ"ע סימן צ"ה וז"ל שצונו לדון בהפרת נדרים כלומר שהורונו לדון בדינין ההם ואין הענין שנתחייב להפר על כל פנים, וזה הענין בעצמו הבן ממנו כל זמן שתשמעני מורה דין אחד מהדינין כי אין ציווי בפעולה מן הפעולות בהכרח ואמנם המצוה היא בהיותנו מצווין שנדין בדין זה בדבר זה וכו'. וכן במצוה צ"ו כתב ז"ל ואני אזכור עתה הקדמה ראוי שנזכור אותה בכל עת שנזכור ממיני הטומאות והוא שזו שנמנה בבל מין מ"ע אין עניינו שנהיה חייבין להטמא בטומאה ההיא וכו' עכ"ל. וכן בעשה סימן ק"ט על הטבילה וסימן קמ"ו על השחיטה וקמ"ז לבדוק בסימני בהמה והיה וסימן ק"נ קנ"א קנ"ב בסימני העוף חגבים ודגים. הכלל העולה כשבא הכתוב להורות איזו מצוה אע"פ שפעולת אותה מצוה אינה חובה לפי דעתו ז"ל נמנית היא בכלל המצות של עשה ומה שאמרו בגמ' גבי שחיטה בפ"ק דפסחים לא סגיא דלא שחיט לאו למימרא דלאו מצוה היא דא"כ לא הוה מברכינן שלא במקום מצוה כלל אלא לחלק במטבע הברכה איירי התם אי נימא לשחוט או על השחיטה דלשחוט שייך במצוה שיש בה חיוב דקום עשה ועל השחיטה במה שאין חיוב עשה אבל מצוה מיהא איכא מדתקנו לומר בהן וצונו. וכבר ביאר הרב בזה כל הצורך בפי"א מהל' ברכות וכמו כן במצות דרבנן איכא למימר כה"ג דאע"ג דליכא בהו קום עשה כגון עירוב ונט"י מצוה מיהא איכא מדקא מברכינן וצונו אלא דאין לברך לעשות עירוב וליטול את הידים אלא על מצות עירוב ועל נט"י שזהו ההבדל במטבע הברכות בין מצוה שיש בה קום עשה לאותם שאין בה קום עשה ומכוון לזה איתא בפ' כל כתבי דף קי"ז ע"ב ר' אמי ור' אסי כד הוה מקלע להו רפתא דעירובא שדו עלויה המוציא אמרי הואיל ואתעביד ביה מצוה הדא ליעביד מצוה אחריתי וגם הראב"ד ז"ל עם היותו בר פלוגתיה של הרב כתב בפ"ו דעירובין דמברכין על עירובי חצירות ושיתופי מבואות לפי שיש בהן היכר לשבת שלא להוציא לר"ה ע"כ גם הוא ז"ל נראה שחשבן כאלו יש בהן קום עשה עם שאינן מצוה גמורה והיינו נמי שהקפידו בהן רז"ל שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות:

איברא דלגבי מצות שחיטה איכא למידק דעיקרה בקום עשה היא וגם בה"ג לא מנה אותה למצוה בפני עצמה בחולין לפי שהיא מצוה אחת עם שחיטת מוקדשין וכבר מנאה הוא ז"ל גבי מוקדשין בהדי שאר עבודות שמנאן למצות חלוקות דהיינו יציקות בלילות שחיטות וכו' ומדאחשבה למצוה בקדשים לא שייך תו לממני שחיטת חולין מ"ע בפני עצמה שהרי היא נעשית סניף לשחיטת קדשים דמינה ילפינן לה בהיקש כדאיתא בספרי כאשר צויתיך מה מוקדשין בשחיטה אף חולין בשחיטה וכולה חדא מצוה היא שנוהגת בחולין ומוקדשין והיינו דאמרינן בפ"ק דזבחים דף י"ד ע"ב ופ"ד דיומא דף מ"ב ע"א דשחיטה לאו עבודה היא פי' שאותה פעולה לא נתיחדה אל הקדשים בלבד עד שתקרא עבודה אלא היא מצוה משותפת לזה ולזה וכן הרמב"ן בפירוש החומש פ' ראה על פ' וזבחת כאשר צויתיך כתב דכל מצות שחיטה בקדשים נאמרה ע"ש. ואפשר נמי שבגלל זה הטעם לא הזכירו שחיטה במדרש ילמדנו בפרשת שלח לך באמרם ז"ל לא היה דבר בעולם שלא ניתן בו מצוה לישראל לחרוש לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו וכו' שחט ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה וכו', לפי שהמכוון בו לומר שבכל צרכי בני אדם נתן הקב"ה מצוה לישראל בהן ומצות שחיטה עיקרה למה שאינו מצרכי בני אדם דהיינו במוקדשין. ועוד דניחא ליה לבעל המדרש להזכיר מצות המיוחדות לבהמה כמו מתנות שאינן נוהגות אלא בבהמה ומצות המיוחדות לעוף ולחיה כמו כיסוי הדם שאינו נוהג בבהמה ולא חש שלא לשייר בהו כמו ששייר מצות אחרות שלא זכרן כמו הפאה בקצירה משום דלאו כי רוכלא לחשוב וליזיל ודי לו להזכיר מצוה אחת בכל מין ממיני צרכי בני אדם. וכל זה כתבתי להוכיח שאין שום סיוע לבה"ג מזה המדרש כמו שדמה מהרשב"ץ בס' זהר הרקיע שלו דאחרי המחילה לא מכרעא מיניה מידי לע"ד. ובמה שהקשה עוד הרמב"ן ז"ל ואתמוהי קא מתמה על הרב ז"ל למה הזכיר בכלל תשובתו על בה"ג קבורת מתים אחרי שנאמר בה מ"ע בלי ספק מקרא דקבור תקברנו ביום ההוא וגו'. אחרי בקשת המחילה מהדר חכמתו אמינא דמצות קבורה הנזכר אצל בה"ג ז"ל במנינן של מצות לאו היינו אותה דקבור תקברנו אלא הוא ז"ל מיירי בקבורה של כל אדם דשייכא על הכל להטפל בה מלבד קרוביו ויורשיו דאילו קרובי המת ויורשיו או המוצא מת בדרך שאין שם קוברים אלא הוא וזה הוא הנקרא מת מצוה באלו אמרו שהם מצווין מקרא דקבור תקברנו אבל על שאר כל אדם לא חלה מדאורייתא מצות קבורה אלא מדרבנן היא מצוה של רשות להטפל בה בכלל ג"ח והסמיכוה ז"ל אל הכתוב של ואהבת לרעך כמוך כמו שהסמיכו ג"כ שאר מיני מצות ג"ח וזוהי נזכרה בפי"ד מהל' אבל וז"ל מ"ע של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא את המת ולהכניס הכלה וללוות את האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור וכו' ע"כ, ואלו הן בכלל ג"ח דשנינו בריש מס' פאה אלו דברים שאין להם שיעור שכל אדם יכול לזכות באותה מצוה וכל המרבה ה"ז משובח והכי דרשי לה בפ"ב דמציעא בה זו קבורה והקשו היינו ג"ח ותירצו לא צריכא דאפי' לזקן ואינה לפי כבודו וכן בסוטה דף י"ד א"ר חמא בר חנינא מ"ד אחרי ה' אלהיכם תלכו וכו' מה הוא קובר מתים וכו'. ועל כרחין איכא לאפלוגי בין קבורת המת שהיא חובה על הקרובים לעשותו כן על המוצא מת שאין לו קוברים שיקברוהו שבאלו היא מצוה דחיילא עלייהו מדאורייתא וזהו דכתיב קבור תקברנו הכתוב קבעו חובה ובין מת שיש לו קוברים שמצוה ג"כ על אחרים להתעסק בקבורתו מפני שהיא בכלל גמ"ח ועלה קאמר בה"ג שהיא באה במנין המצות מכיון שמנאה בהדי ביקור חולים וניחום אבלים והרמב"ן עצמו כבר הוציאה מההיא דסוטה אחרי ה' אלהיכם תלכו וגו' ושהיא מצוה אחת עם ביקור חולים וכו', ואיני יודע איך יתמה על הרב למה הזכיר בכלל תשובתו על בה"ג קבורת מתים והלא קושית הרב במקומה עומדת כיון שקבורת מתים שהזכיר בה"ג במנין המצות אינה אותה שהיא חובה מדאורייתא אלא מצות קבורה של כל אדם דלאו מן התורה היא וגם הרמב"ן ז"ל הודה בכך ובזה תמיהתו של הרמב"ן ז"ל בטלה מאליה ודברי הרב ברורין. ואחרי שכתבתי זה בא לידי חיבור הנקרא לב שמח ומצאתי שכתב כדברי ממש בביאור דברי הרב ז"ל:

ועוד הכריע הרמב"ן ז"ל למנות קידוש החדש ועבור שנה לשתי מצות כדעת בה"ג ודלא כדעת הרב ז"ל למנותן למ"ע אחת והביא ראיה מלשון ספרי האזינו השמים שלא עשו מצות שניתנו להם מן השמים עיבור שנים וקביעות חדשים שנאמר והיו לאותות ולמועדים וכו' ותשמע הארץ שלא עשו מצות שניתנו להם בארץ לקט שכחה ופאה וכו'. ונלע"ד דלא מכרעא מידי דאפשר דנקט מצות בלשון רבים מחמת כמה מצות הנמשכות בתר עיבור שנים וקביעות חדשים דהיינו קידוש המועדות דבתרייהו גרירי. והכי נמי מוכחא מלתא מברייתא דתורת כהנים פרשת אמור דתניא התם היתה שנה צריכה להתעבר וישבו ונשאו ונתנו בדבר וגמרו ולא הספיקו לומר מעוברת עד שאירע ניסן יכול תהא מעוברת ת"ל אשר תקראו אותם מועדי קראתם אתם מועדי ואם לאו אינם מועדי ע"כ, הרי דבהספיקו לומר מעוברת היינו קידוש מועדות בזמנן הראוי וכשלא הספיקו לומר מעוברת עד שאירע ניסן כבר נקדשו המועדות בקידוש חדש ניסן שהמועדים תלויים בו ובעיבור שנים נמצא דאף שהיו נמנים למצוה אחת שייך שפיר למימר בהו מצות לשון רבים דהיינו אינהו וכל אביזרייהו:

ונ"ל סיוע עוד לדעת הרב ממאי דאיתא פרק הנחנקין (דף פ"ז.) במאי דדריש קרא דכי יפלא ממך וגו' ממך זה יועץ שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים דמשמע דכולא חדא מלתא היא מדלא קאמר שיודע לעבר שנים גרידא ומדכייל תרוייהו ביועץ משמע דמצוה אחת היא. ואל מה שהוסיף עוד הרמב"ן ז"ל בהצלת בה"ג לחלק לפי דעתו ז"ל בין מה שתקנו לגדר ולסייג דלא ליגע באיסורא דאורייתא כגון שניות ואחות חלוצה ודכוותייהו דהני ודאי דבתר מצוה דאורייתא סריכי ואין למנותן בפני עצמן אבל מה שתקנו מדרבנן דלאו משום גזרה והרחקה נינהו כגון נר חנוכה ומקרא מגילה מנאן בה"ג משום דלא סריכי למצוה אחרת שהיא מדאורייתא כבר כתבתי לעיל דאין זה החילוק שוה בהצלתו דהרב ז"ל לפי דרכו של בה"ג הוא טוען דאם מנה מצות דרבנן משום שהן בכלל לאו דלא תסור הרי גם הסייגים והגדרים בכלל לאו דלא תסור נינהו ואע"פ שהרמב"ן ז"ל ימאן זה באמרו שהשניות לא נסמכו ללאו דלא תסור שאין להם ענין במשמעות התורה ואין חכמים יכולין לכלול אותן באיסור תורה אלא הן וכיוצא בהן נסמכו למ"ע ושמרתם את משמרתי ודרשו שם במס' יבמות עשו משמרת למשמרתי וכו' עד וקרא אסמכתא בעלמא כמו שסמכו השאר ללא תסור נמי אסמכתא בעלמא עכ"ל. כל זה לא יגרום שום סתירה למה שטען הרב דהוא לא אמר אלא כמסתפק ודרך חששא דאולי כונת בה"ג למנותן משום שתקנו לברך וצונו אלאו דלא תסור ולפי זה המונח קאמר הרב דאי מהא לא איריא שהרי גם בל"ת הו"ל למימני דאינהו נמי קיימי בלאו דלא תסור דכי היכי דמילי דרבנן דקיימי בקום עשה ראוי למנותן משום לאו דלא תסור הכי נמי מילי דשב ואל תעשה היה ראוי למנותן מאותו הטעם עצמו ולא הבנתי מאין יצא לו להרמב"ן ז"ל דהשניות לא נסמכו ללאו דלא תסור אלא לקרא דושמרתם את משמרתי דזה הפסוק נדרש אצלם בענין אחר ממה שנדרש לאו דלא תסור שהיא אזהרה כללית לכל האומה שלא יסרבו מלקבל עליהם מה שיורו ויגזרו הב"ד אבל בושמרתם את משמרתי לא דרשו אלא עשו משמרת למשמרתי שהוא ציווי מיוחד אל הב"ד שיעשו סייג לתורה כפי הנראה בעיניהם ואין זה מעין הלאו של לא תסור שהוא לכל ישראל להשמע אל הב"ד. ולפ"ז איכא למימר דאיתא להא ואיתא להא שבבחינת ציווי אל הב"ד שיתקנו ויגזרו כפי הצורך הוציאוהו מקרא דושמרתם ומצד מה שהוא מן החיוב לקבל דבריהם ולהשמע אליהם הרי הוא נלמד מלא תסור. וכן משמע מדברי הרב בפתיחתו לס' היד ז"ל גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש שנאמר ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו ב"ד של אותו הדור לפי שאסור לסור מהם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וכן משפטים ודינים מופלאים וכו' עכ"ל. ויתכן ג"כ לומר דדרשה עשו משמרת למשמרתי היא דרשה גמורה לגבי גזרות הראויות לתקן כדי לעשות סייג לתורה שהיא אזהרה אל הב"ד על כך ועל דרך שפירש"י ז"ל בפירוש החומש וכמו שבאר שם הרא"ם ז"ל דאי להזהיר את ישראל על כך הרי כבר אמור ושמרתם את חקותי וגו' ולפ"ז אתי שפיר למימר דלגבי שניות או דרשה אחרת שדרשו בפ"ק דמ"ק שירמוז לציון קברות כאילו יאמר עשו משמרת לאוכלי תרומה דרש בה משמרת תרומותי שלא יהיו מטמאים לא הויין אלא אסמכתות בעלמא משום דאצטריך ההוא קרא לדרשא אחריתי להזהיר ב"ד שבכל דור ודור שיגזרו ויתקנו כטוב בעיניהם לסייג שלא יבואו ליגע באיסורא דאורייתא כדלעיל:

עוד כתב הרמב"ן ז"ל וכבר עוררתיך על הלאוין הבאין מכלל עשה שאין בה"ג מונה אותן כלל וכן נראים הדברים כי למה נמנה מניעה שיש בה לאו מפורש ולאו הבא מכלל עשה בשתים ולחשוב זו הצוואה מכלל הלאוין וזו בכלל העשה ולא נחשוב מניעה שיש בה שנים וג' לאוין לשתים ושלש אם נלך אחר המעשה שאנו עושים אינה לנו אלא אזהרה אחת שנמנענו מדבר פלוני ואם נלך אחר צוואת הקב"ה לנו הרי הם כמספר הפסוקים אשר הוזהרנו בהן וכו' ע"כ. וטענתו זאת היא מתקיימת גם לדעת הרב מאחר שלפי הנרצה ממנו ז"ל תרי גווני לאו הבא מכלל עשה נינהו. המין האחד הוא נלמד ממאמר רשותיי שאין בו שום צד של קום עשה כגון כל עוף טהור תאכלו דהוי כאילו יאמר כל עוף טהור אתה רשאי לאכול ואי אתה רשאי לאכול ממיני הטמאים, ויש עוד לאו הבא מכלל עשה הוא מאמר חיובי של קום עשה כגון הא דלקמן מ"ע סי' ל"ה שמצוה לכ"ג לישא בתולה ואסור בבעולה בעשה של לאו הבא מכלל עשה הנלמד מייתור הכתוב דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה, ולעולם לדעת הרב היכא שנכנסין במנין המצות צריך שיהא בהן צד של קום עשה כגון מה שמנה למ"ע לבדוק בסימני בהמה והיה וכו' כמו שיתבאר לקמן בשרש הששי בס"ד אמנם היכא דלית בה שום צד של קום עשה לא יכנס בתוך מנין המצות לדעת הרב וזהו שצריך לחלק לפי שיטתו ז"ל, ודלא כהרמב"ן ז"ל שסתם הדברים מבלי הבחנה ולא עוד אלא שהפך בזכותו של הרב בה"ג שלא מנה לאוין הבאים מכלל עשה במנין המצות וכתב שנראין הדברים כן דמאי שנא למנות לאו מפורש ולאו הבא מכלל עשה בשתים ולהכניס זו הצוואה בכלל הלאוין וזו בכלל העשה ולא נחשוב מעשה שיש בה ב' וג' לאוין לב' וג' מצות וכן לקמן מ"ע סי' ז' לענין מ"ע לישבע בשמו כתב ז"ל ומ"מ לא נביא ובשמו תשבע בחשבון המצות כי לא ימנה הרשות בשבועת אמת בשמו ואם בא בו באיסור בשם אלהים אחרים בלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה אין אנו מונין בזה ובכיוצא בו אלא הלאו הנאמר בו בפירוש עכ"ל. ועכ"ז לא קים ליה להרמב"ן ז"ל הכי לקמן במ"ע הנוספות לפי דעתו ז"ל שכמה מהן לאו מכלל עשה נינהו דמשמע דהדר ביה ממה שכתב כאן. ועוד דטעמא דיהיב הכא לאו לאפוקי ממה שכוון בזה לפי שיטת הרב היא שהרי גם הוא לא מנה הלאוין הבאין מכלל עשה שאין בהן עשייה כלל כי אם אותם שיש בהם צד של קום עשה כאמור וכמו שהוכחתי לפנינו בשרש הששי יעויין שם:

וגם ראיתי את הלחץ אשר לחצו להרמב"ן ז"ל להעמיד שיטת הרב ז"ל כפי מה שהבין ממנו הוא ז"ל דהיינו שימנה במנין מ"ע הלאוין הבאין מכלל עשה. ולע"ד אחרי המחילה הראויה בחנם נדחק בזה דדעת הרב היא למנות למ"ע אותן לאוין הבאין מכלל עשה ששייך למימר בהו קום עשה גרידא כגון לבדוק בסימני בהמה טהורה וחיה ועופות ודגים טהורים או שיהא הנרצה בהן לדון כפי אותן דינין לא שיתכן לפי דעת הרב להכניס במנין מ"ע המניעות הפשוטות דאין בהן צד של קום עשה כלל כמו שיתבאר במקומו לקמן בע"ה. והרמב"ן שלא חילק בזה במ"ע שהכניס במספר תרי"ג שלא לפי חשבון הרב ז"ל נ"ל שנדחק טובא מלקרות מ"ע מה שאינו אלא פרישה בעלמא כגון שימנעו הכהנים מלאכול תרומה טמאה וכדומה שאינן אלא שב ואל תעשה. ועל דא לא מיחוור אצלי ג"כ מה ראה הרמב"ן למנות במ"ע הלאוין הבאין מכלל עשה מבלי הבחנה ולא כן יחשוב לגבי הבאין מכלל שלילות המפורשות בכתוב כגון לא אכלתי באוני ממנו וכו' שהעלה לקמן בסוף שורש שמיני שאינן נחשבים ללאוין גמורים כיון שלא באה האזהרה בהן בפירוש מלאו גמור אלא וידוי בעלמא נינהו דכיון דדא ודא אחת היא לענין שלא בא הציווי בהן מפורש להדיא לא הבנתי מאי איכא לאיפלוגי בינייהו:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.