אור שמח/אישות/יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אור שמח ‏ אישות יט

ג

בד"א בשהניח יותר על כדי שתי כתובות דינר אחד או יותר כדי שיחלקו השאר בשוה כו':
הנה לעיל פרק ט"ז כתב דאין כתובת ב"ד נגבית אלא מן הקרקע, וכאן לא זכר משום דעל המותר ודאי דמתקיים נחלה דאורייתא במטלטלין וכרבנן דפליגי על ר' שמעון בהא, ועיין פירוש המשנה לרבינו. ובירושלמי פליגי אמוראי דאיכא מאן דמוקים פלוגתייהו בהכתובות גופייהו אם נגבית כתובת ב"ד מן המטלטלין יעו"ש. אולם בבבלי אמר דלא מיבעי דעצם הכתובה אינן נגבין מהמטלטלין דהא אמם של היורשים ג"כ לא היתה גובה מן המטלטלים אלא אף הנדוניא אינן גובין ממטלטלין דככתובה שויוה רבנן. ויתכן דירושלמי לטעמיה אזיל בנדרים פרק ר' אליעזר, אפילו מוכר את שער ראשך וגובין מן המטלטלין א"ר בא אע"ג דתימר אין גובין מן המטלטלין אומר לו שיתן מהו לומר ליורשין לגבות מן המטלטלין כו', הרי דסובר דמניה דידיה אומרים לו שיתן אף אם אין לו אלא מטלטלין, ולכן יורשים הבנים זכות אמם במטלטלים אלו, ונוטלין בהם כתובת בנין דיכרין לת"ק, משא"כ בבבלי כי מקשה וכתובת אשה נגבית מן המטלטלין, משני קרקע שוה ח' מאות זוז, לכן אמר שפיר דאף בנדוניא ככתובה שויוה רבנן, והא דר"ש סובר דגם המותר דינר יהא ממקרקעי, טעמו דמותר בעי להיות כמו שתי הכתובות בעצמם ורבנן פליגי עליה. ולפ"ז אם המותר הוא מה שיש להיתומים במלוה אצל אחרים, אם נאמר דכתובה אינה נגבית ממלוה וכיו"ב דהוי ראוי תו גם המותר לר"ש בעי להיות מהם, וזה כמו שפירש רבינו בפה"מ דהיו שם נכסים בראוי כו' פירוש שהיה להם בעיסקא או במלוה אצל אחר, ולרבי דסבר דמלוה מוחזקת גבי בכור בפרק יש נוחלין (דף קכ"ה) א"כ גובה כתובה מהם ותו נעשית מותר. ובזה יש לפרש הא דאמר דינר משעבדי איכא בינייהו מה שמשעובד להן מה שלוה אחד מאביהם ומצאתי שהרגישו בזה. אבל דעת רבינו דכתובה גובה ממלוה, א"כ היה שם בראוי ע"כ פי' שנפלו להן מאחי אביהן, וא"כ הוא בכלל מועטין ונתרבו לכן השמיט זה רבינו ודוק:

יב

אין הבנים יורשין כתובת אמן וכו' עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם וכו':
הסברא בדברי רבינו נראה, דאם פרע לה כתובה עדיין מגיע להבנות מזונות, דבמה נפקע זכות הבנות והוי כמו שפרע מקצת חיובו, רק דאם מחלה אמן כתובה דאמרו דאיבדה אפילו מזונות, ולדברי רבינו אפילו מזונות מן הבעל אין לה. אף ע"ג דהוי מן התורה לשיטת רבינו, הואיל דתקנו מעש"י לבעל תחת מזונותיה, עד שמפני תקנה זו עשו מזונות כתנאי כתובה לכן מחלה גם מזונות דנכלל בכל תנאי כתובה, לכן סובר רבינו דגם מזונות הבנות הוי מתנאי כתובה וכיון שמחלה הכתובה מחלה מזונות הבנות, ודעת הראב"ד דאין לה כח למחול את הזכות שיש לבנות, דהאיך תוכל למחול מה שזכו הבנות לאחר מיתתו, ואף אם מחלה בפירוש זכות הבנות ג"כ סבר דלא מועיל דהוי כמוחלת מה שפסק לזון בת אשתו דלא מהני כמו דתניא בתוספתא הביאה הרא"ש, רק דלא יקשה לנו א"כ אמאי מציא למחול זכות הבנים בירושתן כתובת ב"ד, לכן העיר דהפרעון ומחילה שוים, דמה שמוחלת הוי כאילו פרע לה כתובה. וא"כ כיון שהוא פרע לה הלא אין מה להנחיל להבנים יתר על חולקיהון דעם אחוהון כיון דלא ירית לה הבעל, כן כי מחלה והבעל זכי בהכתובה לא בשביל הירושה רק בשביל שמחלה אליו מרצונה אבל זכות הבנות במזונות דבפרעון הכתובה אינו נפקע, כן אינו נפקע במחילה, ואריכות דברי הראב"ד הוא להסיר ההוכחה מכתובת ב"ד. אבל באמת סבר דאף כי מחלה בפירוש לא מועיל, וכן הביא הרמ"א בשמו. אולם דעת רבינו דמהני מחילה דילה לזכות הבנות, דמטעם שחששו חכמים לטובתה תקנו שיזונו בנותיה לאחר מותו, וכמו מה שחייב אדם לזון בניו ובנותיו הקטנים עד שש הוא מטעם חיוב מזונות של אמן. כן סבר דהא רבינו דחייבוהו מתורת תנאי כתובה לאחר מיתה לזון הבנות, הוא משום טובת אמן שתדע שבנותיה יהיו ניזונות. ולכן איתא בסוף פ' נערה דמבעי בכל הנך דלית להו כתובה היינו יבמה, שניה, ארוסה ואנוסה, אם בנותיהן ניזונות, דכיון דלית להו כתובה מבעל זה, תו תנאי כתובה ג"כ לית לה ואין הבנות ניזונות. ולהכי פסק רבינו דמועיל מחילתה כתובתה, גם לתנאי כתובה, ותו לית להבנות מזונות לאחר מותו. רק בחיי האב חייב לזון דאין זה משום תנאי כתובה [ומזה דפסק רבינו דהבנים שיש לו מן השניה חייב לזונן עד שש שנים אע"ג דאין לאמן שום חיוב מזונות. נראה דאפילו אם אין אמן קיימת חייב לזונן עד שש שנים ודלא כרבינו נסים, ועיין משל"מ פי"ב בהלכה י"ד בזה] כ"ז שהן קטנים:
ונ"ל סעד חזק לסברת רבינו מדברי ירושלמי פרק האשה שלום דהאומרת מת בעלי תטול כתובה, שכן כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי ואמר בירושלמי בנות מהו שיכנסו למזונות על פיה, וזה פלא כיון דלא זכו עוד בזה הבנות איך נכנסין ליזון מנכסים כיון שאין הבנים יורדין לנחלה על פיה, ואם נאמר דמספר כתובה נלמד ושעבודא שעבד נפשיה שכל שתהא רשאה להנשא אחר תו תטול מה שכתוב בכתובה, הלא לא שעבד נפשיה רק שהיא תטול על פי דבורה ודייקותה דילה מה ששייך לה. אבל לא מה ששייך לבנותיה דלא עדיפי מבנים, ולכן פסק רבינו דגם זה משום זכותה ניזונין הבנות וכשם שצריך לזון אותה כן הוא צריך לזון בנותיה שילדה ממנו, ותו נכלל זה בכלל תטלי מה שכתוב ליכי וכאילו היא נוטלת, וע"ז שפיר בעי אם האמינו חכמים גם לזון הבנות. וזה ראיה לפסק רבינו דרק מזכות דילה ומכחה ניזונות הבנות לאחר מותן, ולכן שפיר מועיל מחילה דילה כמו שמועיל גם על זכיות שיש לה. ובזכרוני שראיתי זה כבר בשו"ת הרשב"ש דברי חן בזה דדעת רבינו דבפרעון הכתובה לא הפסידו הבנות מזונותיהן רק במחילת הכתובה, וכעת אינו ת"י. ובהנך איבעיות דבעי בגמרא בבת ארוסתו ואנוסתו ושניה דנשאר בתיקו, פסק רבינו דאין להם, ולא זכר דמועיל בהו תפיסה, אם תפסו מזונות משום דסבר רבינו דתפיסה לא מועיל בספק תקנה, ועוד דאינן ניזונות מדינא דגמרא רק במקרקעי ובזה לא שייך תפיסה בספיקא דדינא כפי המתבאר בהלכות מכירה. ותו אחרי תקנת הגאונים דניזונין ממטלטלין ודאי דלא תקנו רק מה שניזונין מדינא דגמרא ממקרקעי ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.